לבוש יורה דעה קמט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD149

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קמט | >>

סימן קמט בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני ירידים מעבודת עבודה זרה
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קמ"ט.

עיר שיש בה יריד ביום חגם, והגוים מתקבצים שם מכמה מקומות והולכים שם לכבד העבודה זרה – אסור לישראל ליכנס בתוכה.

ומותר לילך חוצה לה, שאין עובדים לעבודה זרה זו אלא בתוכה. ואם היריד חוצה לה – מותר ליכנס בתוכה.

סעיף ב[עריכה]

ההולך ממקום למקום לא יעבור בדרך המיוחד לעיר שיש בה יריד לעבודה זרה, כדי שלא יחשדוהו שהולך שם לשם עבודה זרה.

במה דברים אמורים? באכסנאי שאינו דר שם ויש בו משום חשד. אבל בן עיר הדר שם – מותר, שאין חושדין אותו שהולך שם לשם עבודה זרה אלא מפני שדר שם והולך לביתו.

שיירא מותר, שכן דרך שיירא לילך בכל מקום, שאין רבים נחשדים.

וחצר של עבודה זרה יש אומרים דדינו כעיר של עבודה זרה, ובזמן שאין הגוים מתקבצים לשם לתרפותם כמו ליריד להיות שם – מותר ליכנס שם. ויש אומרים דבכל ענין אסור ליכנס לאותו החצר אם אין הדרך עובר בו למקום אחר. אבל כשהדרך עובר בו למקום אחר – מותר.

וכן המנהג פשוט לעבור דרך אותו חצר למקום אחר. ומכל מקום מידת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו. ועיין לעיל סימן קמ"ב.

סעיף ג[עריכה]

הולכים לירידים אפילו הם ביום איד של גוים, ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים, מפני שדברים אלו אין אדם מוכר אותם אלא מפני חסרון כיס. הלכך מותר לקנותם מהם אפילו ביריד שביום אידם, מפני שהם יישוב ללוקח ומיעוט למוכרים, וצער הוא להם שצריכים לכך.

ועוד: דדילמא לא משכח לקנותם אלא ביריד, והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד. וגבי דידהו ליכא רווחא, דביריד זיל תרעי טפי, מפני שהרבה מוכרים יש שם יותר משאר זמנים. לפיכך קונה אותם מהם ומעלה אותם בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם, כלומר: כותב שטרותיו עליהם ומעלה אותה שם לפני גדוליהם ושופטיהם לחתום. ואף על פי שכבוד ותפארת הוא להם, ואיכא למימר דאזיל ומודה, מותר מפני שהוא כמציל מידם, שמתוך כך יהיו לו עדים ומסייעים להצילו מן העוררין.

מיהו כי שרינן משום דבר האבד, היינו דווקא בדברים שהוא קונה אותם לעצמו. אבל להשתכר בהם לא, דהנאת ריוח וודאי אסור כמו בשאר סחורות, דמאי שנא אלו משאר סחורות.

במה דברים אמורים? בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס. אבל הלוקח שם מן התגר – אסור, מפני שהוא נותן מכס והמכס לעבודה זרה, והרי מהנה לעבודה זרה. ואף אם יניחו לו המכס – אסור, דהוי נהנה מעבודה זרה.

ואם עבר ולקח – הרי זה אסור בהנאה. כיצד יעשה? אם היא בהמה – נושר פרסותיה מהארכובה ולמטה שלא תוכל ללכת ותמות מאליה. ואם לקח כסות וכלים – ירקבו. לקח מעות וכלי מתכות שלא ירקבו – יוליכם לים המלח. ובכל אינך לא הטריחוהו להוליכם לים המלח, כיון שיוכל להפסידם במקומם. ואם לקח עבד – לא מעלין אותו מן הבור להצילו, ולא מורידין אותו לבור להמיתו בידים, אלא מניחין אותו ואין נהנה ממנו.

סעיף ד[עריכה]

ואם המכס הוא לכהנים ואוכלין ושותין ממנו, ואין קונין ממנו לא תקרובת עבודה זרה ולא נוייה – מותר. ובזמן הזה סתם כל הירידין מותרים, דסתמן המכס לאו לעבודה זרה הוא.

ובמקום שדרך הגוים לומר "בכך וכך אני נותן לך ועוד פשוט לאלוה" – מותר ליקח ממנו, דאפשר "לאלוה" דקאמר שיתננו לעניי גוים, דאשגרת לישנא כן הוא כשרוצין ליתן לענים אומרים "נותנו לאלוה". אבל אם מפרש בהדיא שאותו פשוט הוא רוצה לעבודה זרה שלו, או שידוע שבא לעבודה זרה, או שאומר לקדש פלוני – אסור לקנות ממנו, דהא מהנה עבודה זרה.

סעיף ה[עריכה]

ההולך ליריד שמוכרין שם עבודה זרה וצרכיה – מותר לשאת ולתת עמו בין בהליכה בין בחזרה, דאמרינן שהלך שם למכור גלימא או חמרא. ואפילו אם תמצא לומר עבודה זרה זבין, האמרינן לעיל דמי עבודה זרה ביד גוי – מותר.

אבל ישראל שהולך לשם, בהליכתו – מותר לישא וליתן עמו, בחזרתו – אסור, שאנו אומרים: וודאי עבודה זרה מכר שם. ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסור, דאי גלימא זבין אי חמרא זבין – כאן היה מוכרן, מה לו ללכת לשם אם לא בעבודה זרה בידו?