לבוש יורה דעה קמו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD146

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קמו | >>

סימן קמו בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

איזו עבודה זרה יש לה ביטול, ואיזו אין לה ביטול
ובו חמישה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטו

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קמ"ו.

כתיב: "פסילי אלהיהם תשרפון" באש וגו'. ודרשינן: פסלו מאלוה, כלומר שבטלו, "ולקחת לך" וגו', כדאיתא לעיל סימן קל"ט סעיף ב. לפיכך גוי יכול לבטל עבודה זרה שלו ושל חבֵרו גוי, אבל ישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה של גוי, דהא "פסילי אלהיהם" כתיב, משמע שהם עצמו פסלו אלהיהם מהיות עוד אלוה להם, ולא שפיסלו ישראל.

וכל שכן שאין ישראל יכול לבטל עבודה זרה של ישראל. דעבודה זרה של ישראל אינה בטלה עולמית, כמו שכתבנו גם כן לעיל סימן קל"ט סעיף ב, לא על ידי ישראל ולא על ידי גוי. ואפילו אם יש לגוי שותפות בה עמו – אין ביטול הגוי מועיל לחלקו של ישראל, דישראל אדעתא דנפשיה קפלח, ואין נכרי יכול לבטל חלק הישראל.

סעיף ב[עריכה]

ואפילו עבודה זרה של גוי, משבאה ליד ישראל וזכה בה הישראל – הרי נעשית כמו עבודה זרה של ישראל, ושוב אין לה ביטול עולמית מדרבנן, דגזרו בה חכמים אטו עבודה זרה של ישראל עצמו.

והני מילי עבודה זרה עצמה. אבל משמשי עבודה זרה ונויה, אם באו ליד ישראל ואחר כך ביטלה גוי – מותרים, דלא החמירו בהן כמו בעבודה זרה עצמה.

סעיף ג[עריכה]

לפיכך הלוקח גרוטאות, פירוש שברי כסף, מן הגוי, ומצא בהם עבודה זרה, אם לא משך אף על פי שנתן המעות – יחזירם לו שעדיין לא קנוי לו, שאין ישראל קונה מן הגוי במעות אלא במשיכה כמו שיתבאר בעזרת השם בלבוש עיר שושן.

מיהו אפילו אם משך, כל זמן שלא נתן מעות – יכול גם כן להחזירם לו; אף על פי שמשיכה קונה לישראל מן הגוי, מכל מקום הוי משיכה בטעות, דלאו אדעתא דעבודה זרה משך וחוזר המקח.

אבל אם נתן מעות ומשך – הרי זה קניין גמור, ואם יחזירנה ויטול מיחזי כמוכר עבודה זרה לגוי. לפיכך צריך לקיים מקחו. ואף על פי שהוא מקח טעות לא יחזירנה, ואסורה בהנאה, ואין להם ביטול עולמית אלא יוליכם לים המלח.

סעיף ד[עריכה]

גר וגוי שירשו את אביהם גוי, ויש עבודה זרה בירושתם, כל זמן שלא חלקו יכול הגר לומר לגוי: "טול אתה עבודה זרה ואני אטול מעות".

אבל משחלקו, ובאת העבודה זרה לרשות גר שזכה בה – אסור אחר כך להחליפה עם אחיו גוי ליטול מעות כנגדה, דדמי עבודה זרה הוא נוטל.

סעיף ה[עריכה]

גוי מבטל עבודה זרה אף על פי שאינה שלו, דסתמא קאמרה רחמנא "פסלו מאלוה ולקחת לך", כלומר: כל שפסלו הם העובדים אותם מהיות אלוה, אפילו אינה שלו – ולקחת לך. ואפילו הוא אינו עובד לאותם עבודה זרה אלא לאחרת, כגון שהוא עובד לפעור – יכול לבטל מרקוליס, דבכלל "פסילי אלהיהם" הוא.

ואפילו בעל כרחו, שכופה אותו הישראל שיבטלה – הוי ביטול, דהא מכל מקום פסלו הוא מאלוה, ובלבד שידע בטיב עבודה זרה. אבל קטן שאינו יודע בטיב עבודה זרה, וכן שוטה – אינם יכולים לבטלם שאין זה "אלהיהם", שאינם יודעים שיודו בו.

וכל מי שאינו עובד עבודה זרה, כגון גר תושב – אינו יכול לבטלה; שאין זה נקרא "פסילי אלוהיהם", שהרי אין זה אלוהו שאינו מחזיקו לאלוה כלל. וכן ישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה – אינם יכולים לבטלה.

סעיף ו[עריכה]

כיצד מבטלה? נטל מקל מן האשֵרה, או אפילו עלה אחד שנטל ממנה לצורכו – נתבטלה, דוודאי אינו מחזיקה עוד לאלוה, כיון שנטל ממנה לצרכו. ובין האשֵרה עצמה ובין השפאים שנטל ממנה – מותרים.

ואם נטל השפאים לצרכה, רצה לומר לייפותה – לא נתבטלה והיא אסורה. אבל השפאים מותרים, דמיזרק זריק להו ולא פלח להו.

סעיף ז[עריכה]

היתה של צורה, וקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה וכיוצא בו, מקום שנחשב לה גנאי ולמום, או שמיעכה בפניה אפילו לא חסרה – בטלה, שזה מגנה אותה.

מיעכה שלא בפניה ולא חסרה, או שרקק או השתין בפניה או גררה וזרק בה צואה – לא בטלה, כיון שלא עשה מעשה בגופה. ויש אומרים דאפילו בטלה באמירה בעלמא – הוי ביטול. מיהו אם בטלה באונס באמירה – אינה מבוטלת, עד שיעשה בה מעשה בגופה כמו שנתבאר.

סעיף ח[עריכה]

מכרה אפילו לצורף ישראל – לא בטלה, דמימר אמר הישראל יחזור וימכרנה ביוקר לצורך עבודה זרה. וכל שכן משכנה שלא בטלה, שדעתו עליה לפדותה. ואין צריך לומר אם מכרה לצורף גוי, או לישראל אחֵר שאינו צורף, שלא בטל מן הטעם שכתבנו.

ולא אמרינן אדרבה איפכא מסתברא: דלצורף ישראל לא בטלה משום שחושב הגוי אף כשישברנה לא איכפת לה בו; שאין הישראל יודע מה היא, והיא בכוחה עתה ככוחה אז ואינה בטלה. אבל לצורף גוי נימא הוא תלה דעתו באותו צורף, וחושב: הרי הוא יודע מה היא כמוני, ואם ישברנה וודאי אין בה ממשות ובטלה. וכן גבי ישראל אחר לא אמרינן אדרבה היא בטלה יותר, מפני שכשמוכר לצורף ישראל הוא חושב הצורף יתקננה וייפנה וימכרה עם כלים חדשים לגוים, לכך לא בטלה. אבל לישראל אחֵר דליכא למימר הכי, שאין דרכו למכור כלים חדשים, ובוודאי ישברנה לפיכך בטלה – דלא אמרינן הכי דסברות רחוקות הן אלו.

ויש מתירין במכרה לצורף ישראל דוודאי מתייאש ממנה, ויאמר שהצורף יתיכה לעשות ממנה כלי אחר, ואין לך ביטול גדול מזה. ומשמשי עבודה זרה, יש אומרים דלא חמירי כל כך. לפיכך אם משכנן או מכרן – תלינן לקולא ולומר: וודאי בטלן כשמשכנן או מכרן.

סעיף ט[עריכה]

נפלה עליה מפולת, אף על גב שלא פינהו ממנה, וכן גנבוה לסטים ולא תבעוהו מהם – לא אמרינן משום דבטלה הוא. אלא אמרינן: דעתו עדיין לפנות מעסקיו ותובעה מן הלסטים, ואסורה.

סעיף י[עריכה]

הניחוה עובדיה והלכו להם – בשעת שלום מותרת, דהואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה – וודאי בטלוה ואמרו שאין בה ממשות, ולכך הניחוה.

בשעת מלחמה – אסורה, שעל כרחם הניחוה ולא בטלוה. והוא שאינם יכולים לחזור לה, אבל אם היו יכולין לחזור לה ולא חזרו – וודאי בטלוה ומותרת. ולא דמי לנפלה עליה מפולת ולגנבוה לסטים, דאסרינן לה דשמא לא בטלוה, היינו משום דהתם אמרי: "הא מנח תחת המפולת מי יקחנה? כשיהיה לנו פנאי נפנה ונקחנה." ובגנבוה לסטים אמרי: "אותו שגנבה לא גנבה אלא שחושק בה או לעובדה או למוכרה ביוקר, והרי היא בכבודה, ומה לנו להדר אחריה?" אבל הכא היה להם לחשוש שמא יבזוה, ומדלא מהדרי אחריה – בטלוה ומותרת.

סעיף יא[עריכה]

עבודה זרה שנשברה מאליה – כל שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלום גוי.

לפיכך המוצא שברי עבודה זרה – הרי אלו אסורים בהנאה, דשמא לא בטלום הגוים. ואם היתה של פרקים, ונפל ממנה פרק או פרקים, והדיוט יכול להחזירם – צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה; דכיון דהדיוט יכול להחזיר הפרק שנפל – בביטול האבר אינו מבטל המותר, דכוונתו להחזיר אותם ולתקנם במעשה הדיוט.

אבל אם אין הדיוט יכול להחזירה, כיון שבטל אבר אחד שנפל ממנה – בטל כל השברים. דכיון שאין יכול להחזירה אלא במעשה אומן, כשיבטל אבר אחד אמרינן משום שאינו יכול להחזירו הוא מבטלו, ובוודאי דעתו כן אכולהו שיהיו בטלים מהאי טעמא שלא יוכל לתקנם במעשה הדיוט.

סעיף יב[עריכה]

מזבח של עבודה זרה שנפגם – עדיין הוא אסור עד שינתץ רובו; דעדיין שם "מזבח" עליו כל זמן שלא ינתץ רובו, דכתיב: "בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות, לא יקומו אשרים וחמנים". אימתי אשרים וחמנים לא יקומון? כשכל אבני מזבח יהיו מנופצות כאבני גיר. ורובו ככולו. ואם לאו, שלא ינופצו כולם או רובם – יקומון. כלומר: ואינם בטלים.

אבל בימוס מיד שנפגם – נפסל ומותר, והוא שינתץ או יפגם על ידי גוי. אבל ניתץ או נפגם מאליה – לא הותר בכך. ואיזהו "בימוס" ואיזהו "מזבח"? "בימוס" אבן אחד, "מזבח" אבנים הרבה.

סעיף יג[עריכה]

המבטל עבודה זרה – נתבטלו משמשיה. ואפילו המשמשין ביד ישראל, והעבודה זרה ביד גוי, וביטל הגוי העבודה זרה שבידו – נתבטלו המשמשין שביד ישראל שהם טפלין אצלה.

אבל ביטל משמשיה – לא נתבטלה היא.

סעיף יד[עריכה]

מצות עשה על כל המוצא עבודה זרה או משמשיה, וכל הנעשה בשבילה, שיבערנה ויאבדנה מן העולם, שנאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם" וגו'.

וכיצד מאבדה? שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים.

סעיף טו[עריכה]

וצריך לשרש אחריה, דכתיב: "אבד תאבדון" וגו'. כלומר: אבד וחזור ותאבד יותר, דהיינו שירוש.

וצריך לכנות לה שם לגנאי, דכתיב: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". כלומר: שישנה את שמה בכינוי אחר, כדי שישתקע ולא יזכר עוד.

ולא עוד אלא שצריך להיות זה הכינוי כינוי של גנאי, דכתיב: "שקץ תשקצנו, ותעב תתעבנו, כי חרם הוא". הא כיצד? אם הם היו קורין לה "בית גליא" שהוא לשון גובה, תקרא לה אתה "בית כריא" שהוא לשון חפירה ושפלות. "פני מלך" – "פני כלב". "עין כל" – "עין קוץ". וכל כיוצא בזה.