לבוש יורה דעה קלט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD139

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קלט | >>

סימן קלט בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

הלכות עבודה זרה ותקרובתה, ומשמשיה וביטולן
ובו חמישה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטו

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קל"ט.

עבודה זרה אסורה בהנאה, היא ותשמישיה ונויה ותקרובתה, בין של נכרי בין של ישראל, דכתיב: "לא תביא תועבה אל ביתך"; וכתיב: "לא ידבק בך מאומה מן החרם", כלומר: אפילו כל שהו, והיינו שלא יהנה ממנה. אלא דשל נכרי אסורה מיד, ושל ישראל אינה אסורה עד שתֵעבד. ותשמישיה ונויה, בין של נכרי בין של ישראל אינן אסורין עד שישתמשו בהן. ותקרובתה, מה שמביאה לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר.

וכל זה ילפינן מקראי. והכי ילפינן לה דשל נכרי אסורה מיד, דכתיב: "פסילי אלהיהם תשרפון באש, לא תחמוד כסף וזהב". מדקאמר קרא "פסילי אלהיהם" וגומר, ולא כתיב "אלהיהם תשרפון באש" – שמע מינה דהכי קאמר קרא: מיד שפסלו לאלוה. כלומר: ששיפה לשם אלוה, נעשה אלוהו, ולא תהנה ממנו אלא תשרפנו באש.

ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד, דכתיב: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש, ושם בסתר" וגומר – הרי לא חייבו הכתוב אלא עד שיעשה לה דברים שבסתר דהיינו שעובדה; שישראל העובד עבודה זרה סתמא דרכו לעשות בסתר שלא ישמעו בית דין ויסקלוהו.

ותשמישיה ונויה, בין של נכרי בין של ישראל – אינן אסורין עד שישתמשו בהן, דכתיב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים" וגומר. כלומר: תאבדון אותם ולא תהנו מהם. ואמרו חכמים ז"ל דהאי "מקומות" על כרחך פירושו דבכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר, דאי במקומות שעבדו שם ממש הא לא מיתסרי, דכתיב בסיפא דהאי קרא: "אלהיהם על ההרים" וגומר, שפירושו תאבדון את אלהיהם שעל ההרים – ולא ההרים עצמן שהם המקומות שעבדו שם. ואם כן על כרחך מאי דקאמר ברישא דקרא "אבד את כל המקומות" וגומר – בכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר, שהם גם כן נכללין במקומות אשר עבדו שם וגומר, שהרי בהם עובדין לה. ומדסיים "אשר עבדו" ולא כתיב "אשר עשו לה" שמע מינה שאין חייב לאבדן, כלומר: שאינן אסורין בהנאה אלא עד שיעבדו בהן לעבודה זרה. ופסוק זה במשמשי עבודה זרה של גוים נאמר. והרי הדברים קל וחומר: ומה עבודה זרה של גוים, שהיא עצמה אסורה מיד כדילפינן מקרא, ואפילו הכי לא אסר משמשיה אלא עד שיעבדו בהן, עבודה זרה של ישראל שהוא עצמה אינה אסורה אלא עד שתיעבד, משמשיה מבעיא, דלא עדיפי מעבודה זרה עצמה; וכיון שמשמשיה דהיינו הכלים משמשין לה בהן אינן אסורין עד שיעבדו – כל שכן נויה שאינן אסורין עד שיעבדו. ונויה דאסורה גם כן בפירוש בקרא "לא תחמוד כסף וזהב עליהם", כלומר כסף וזהב שעליהם, דהיינו דבר של נוי שלהן לא תחמוד אלא תשרפנו גם כן, דעל "תשרפנו באש" דלקמיה קאי.

ותקרובתם דאסורה ילפינן נמי מקרא דכתיב: "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" – מה זבח אסור בהנאה, אף יין שנתנסך לעבודה זרה נמי אסור בהנאה. ויין היינו תקרובת, והוא הדין שאר תקרובת, כגון שמנים וסלתות ומים ומלח שדרך להקריבן בפנים – הוי כמו יין שכן דרכו לנסכו בפנים.

ו"זבח" גופיה מנלן דאסור בהנאה? דכתיב: "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים". הקישו למתים: מה מת אסור בהנאה, אף זבח נמי אסור בהנאה.

ומת גופיה מנלן? אתיא "שָם"-"שָם" מעגלה ערופה: כתיב הכא "ותמת שם מרים", וכתיב התם "וערפו שם את העגלה בנחל". מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה. והתם גופיה מנלן? כפרה כתיב ביה: "כפר לעמך ישראל", והרי הוא כקדשים שמכפרים. הילכך הוא אסור בהנאה גם כן כקדשים. ובקדשים בהדיא כתיב בכמה מקומות שאסורים בהנאה, והנהנה מהן מעל, וזה אין צריך פנים.

סעיף ב[עריכה]

עבודה זרה של ישראל אינה בטֵלה עולמית, דכתיב: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח" וגומר – הוקש אשרה למזבח: מה מזבח טעון גניזה בקרקע שהרי אסור בהנאה, אף אשרה טעונה גניזה שגונזה בקרקע כשהיא שלֵמה, ואין מועיל לה שום ביטול. אבל של גוי יש לה ביטול, דכתיב: "פסילי אלהיהם תשרפון באש, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך"; והאי "ולקחת" מיותר הוא, דב"לא תחמוד" סגי דמשמע: לא תחמוד כסף וזהב שעליהם אלא תשרפון באש. אלא על כרחך לא קאי "ולקחת" על "לא תחמוד" אלא מילתא באפיה נפשיה הוא, שתתיר התורה לקחתה.

ורמינן קראי אהדדי: כתיב "לא תחמוד" וכתיב "ולקחת לך", ומשנינן דהא "ולקחת לך" קאי למעלה א"פסילי אלהיהם תשרפון באש". והכי קאמר קרא: מיד שפוסלו לאלוהי, כלומר ששיפה להיות עבודה זרה – לא תחמוד אלא תשרפנו. ואם פסלו מאלוה, כלומר שבטלו והוא מלשון "פסולת" – "ולקחת לך"; דפסילי דרישא דקרא תרי גווני משמע, ודרשינן ליה אאיסור ואהיתר דקרא א"תשרפון" וא"ולקחת". וכיצד הוא הביטול יתבאר לקמן סימן קמ"ו בעזרת השם.

וכיון דעבודה זרה של גוי עצמה יש לה ביטול, כל שכן כלי תשמישיה ונויה שיש להן ביטול. אבל תקרובתם גרוע יותר, ואין לה ביטול עולמית אפילו בשל גוי, דהואיל והוקשה תקרובתה למת שקראו "זבחי מתים", הוקש לגמרי למת: מה מת אין לו ביטול עולמית, אף תקרובת עבודה זרה אין לה ביטול עולמית.

סעיף ג[עריכה]

היכי דמי "נוי" והיכי דמי "תקרובת"?

נוי: כגון שמדליק לפניה נרות, או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי.

ותקרובת: כל שכיוצא בו קרב על גבי המזבח דומיא דיין, כמו כל מיני מאכל כגון בשר יינות שמנים וסלתות מים ומלח. אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד, אפילו לא עשה עמו כעין עבודת פנים, וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפניה לתקרובת, כיון שהוא דבר שדרך להקריבו בפנים – הוי כמו יין שנתנסך לעבודה זרה, ואסור מיד שהניחו שם.

ואם הוא דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אלא שדרך לעבוד לעבודה זרה זו באותו דבר, אם עבד לה באותו דבר כעין עבודת פנים, כגון כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת אף על פי שאין דרך לעובדה בזה העניין – הוי נמי בכלל תקרובת כיון שהוא כעין עבדות פנים.

כיצד? עבודה זרה שעובדין אותה במקל, כגון שדרך לקשקש בפניה במקל, או עובדין אותה במקל בעניין אחר, הוי המקל לגבי דידה כיון שרגילה בו כמו בהמה לגבי פנים שרגילה בה. לפיכך אם שבר המקל לפניה – הוי שבירת המקל לגבי דידיה כמו זביחת בהמה בפנים, וחייב משום שעבדה. ואף על גב שאין דרך לעובדה בשבירת מקל אלא בקשקוש מקל וכהאי גוונא ולא בשבירה, מכל מקום ילפינן מדכתיב: "זובח לאלהים יחרם" שהוא מיותר, דהא זביחה בכלל "לא תעבדם" הוא, ואם כן "זובח לאלהים יחרם" למה לי? אלא לרבות כל הזובח לכל עבודה זרה אף על פי שאין דרכה בכך – חייב מפני שהיא עבודת פנים. ואמרינן הרי זה בנה אב: מה זביחה הוא עבודת פנים וחייבים עליהם בכל עבודה זרה אף על פי שאין דרכה בכך, והוא הדין שאר עבודת שהן כעין פנים אף על פי שאין דרכה בכך חייב, דאי בכדרכה בכך מ"איכה יעבדו" נפקא אפילו אינה כעין פנים דחייב, ושבירת המקל דומה לזביחה דשובר צוואר בהמה – לפיכך חייב משום עבודה אפילו אין עבודתה בכך. וגם המקל נאסר משום תקרובת, דהוי בכלל זבחי מתים.

ואמרינן נמי כשהוא דבר שאין מקריבין ממנו בפנים שחייב, היינו דווקא בדבר שדרך לעובדה בו, וחייב א"זובח" וכיוצא בו כשעובדה בעניין שהוא כעין עבודת פנים, אפילו בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים. אבל אם הוא דבר שאין דרך לעובדה בו כלל, ועשה בפניה עמו אפילו דבר שהוא כעין עבודת פנים – אינו חייב בעבודתה, ולא נאסר אותו הדבר.

כיצד? כגון שאין עובדין אותה במקל כלל, ושיבר מקל בפניה – אינו חייב משום עבודתה וגם המקל לא נאסר, דזה לא שייכא בפנים, וגם היא אינה רגילה בזה לעבודתה ואין כאן "איכה יעבדו". ואם עבדה במקל בקשקוש שהוא דרך עבודתה – חייב משום עבודתה ד"איכה יעבדו" כתיב, לומר כשעובד לה כמו שהן עובדין – חייב. אבל אין המקל נאסר משום תקרובת, שאין זה דרך פנים, ולענין איסור תקרובת בכעין פנים תליא מילתא, ד"חלב זבחימו ישתו יין נסיכם" כתיב.

וכן בכל דבר שעובדה בדרך עבודתה, בין שהוא דרך כבוד או דרך בזיון ואינו כעין פנים – חייב על עבודתו משום "איכה יעבדו", ולא נאסר אותו הדבר משום תקרובות דהא אינו כעין פנים. לפיכך אם זרק מקל בפניה, אם דרך עבודתה במקל בזריקה – חייב על עבודתה משום "איכה יעבדו", ואין המקל נאסר שאין כאן דומיא דעבודת פנים. אף על גב דעבודת פנים הוי נמי בזריקת דמים, לא דמי זריקת דמים לזריקת מקל, דזריקת דמים הוי זריקה המשתברת שנופל טיפים טיפים ואינה מחוברת, וזריקת מקל אינה זריקה משתברת אלא מחוברת. ואם אין דרך עבודתה בזריקת מקל, וזרק מקל בפניה, אף על גב שכוונתו לעובדה בכך – אינו חייב, שאין כאן "איכה יעבדו". כל שכן שאין המקל נאסר, שאין כאן זריקה משתברת. וכן כל כיוצא בזה.

סעיף ד[עריכה]

ואם שחט לפניה חגב – חייב, ונאסר משום תקרובת. דכיון דצווארו של חגב דומה לצוואר בהמה – הוי שחיטתו שחיטה ממש כמו שחיטת בהמה. ואפילו אין דרך לעובדה בחגב כלל חייב משום עובד, ונאסר משום תקרובת כאילו שחט לפניה בהמה דהויא עבודת פנים.

סעיף ה[עריכה]

כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים, אם מוצא אותו לפני עבודה זרה, או שמצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה – אסור משום תקרובת, שאנו תולין לומר שהכניסו שם לשם תקרובת. ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד, כיון שדרכן ליקרב לפנים – יש בו משום תקרובת עבודה זרה.

וכל שמוצא חוץ מהמחיצה, אם הוא דרך כבוד – אסור משום נוי. אבל אין בו משום תקרובת אפילו הוא כעין פנים, שאין דרכן להביא תקרובת אלא לפנים מן המחיצה ונאמר שיכול גוי לבטלו. ואם אינו מונח דרך כבוד גם משום נוי אין בו, ומותר לגמרי.

ופעור ומרקוליס, כל מה שהוא מוציא עמהן אפילו דרך בזיון ובחוץ – הכל אסור, דהא עיקר עבודתן אינו אלא דרך בזיון, דפוערים לפעור וזורקים למרקוליס. ולכך אין דרך בזיון לגבי דידהו סימן שאינו נויה, דביזויה הוא נויה.

סעיף ו[עריכה]

כל מה שרואים שהגוי מכניס אותו לעבודה זרה ועדיין לא נכנס – מותר בהנאה, שעדיין לא נעשה תקרובת. ואינו אסור משום הקצאה שהקצה אותו לעבודה זרה, שאין הקצאה והקדש לעבודה זרה לגבי הדיוט. דגבי הקצאת הקדש עבודה זרה כתיב: "אדם כי יקריב מכם" וגומר, והתם מרבה הקצאת ישראל לעבודה זרה לאיסור לגבוה. משמע דלהדיוט שרי, ואפילו הבשר כששחטו ישראל. וממילא שמע מינה דגם כששחטו הגוי – מותר בהנאה; ולא אמרינן שמא שחטו לעבודה זרה, דסתם גוי אין מחשבתו בשחיטתו לעבודה זרה. ועיין לעיל סימן ב.

סעיף ז[עריכה]

מצא בראשה מעות כסות וכלים, אם מצאן דרך כבוד – אסורין משום נוי, דכתיב: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם". ואם הם דרך בזיון כגון כיס תלוי בצווארו, ובגד מקופלת על כתפו וכלי כפוי על ראשו – מותרין, שאין זה נוי.

סעיף ח[עריכה]

הכיכרות שנותנים לכומרים, אף על פי שכיוצא בו קרב לפנים, שהרי היו מביאים לפנים מנחת מאפה תנור – אפילו הכי מותרים, שאין מביאין אותה דרך תקרובת אלא חוק לכהנים שלהם הוא. כי מה שהיו מקריבים לחם לעבודה זרה בימים הראשונים – היו מאכילים לעבודה זרה עצמה, ואין כן דרכם בזמן הזה.

סעיף ט[עריכה]

נרות של שעוה שמדליקין בפניה לקלונה, יש להסתפק בהן אם הם בכלל תקרובת או בכלל נוי. שאם היו בכלל תקרובת היו מותרין בלא ביטול, שאין זה תקרובת של פנים, שלא היו מדליקין ומקריבים שעוה לפנים אלא שמן. ואין שעוה דומה לשמן, דשעוה נקרש ומתקשה עד שמשתבר, ואין זה דרכו של שמן. לפיכך אינו דומה לתקרובת פנים. אבל אם בכלל נויה הן אסורים. לפיכך אזלינן לחומרא ואמרינן שמא בכלל נויה הן ואסורים.

ואם משכנן הכומר או מכרם לישראל – מותרים, דכיון שמכרם או משכנם לישראל אמרינן בטולי בטליה. ואפילו נכבו מעצמם – מותרין, דסגי בביטול המכירה או ההשכנה כיון שאינו עבודה זרה עצמה, כמו שיתבאר לקמן סימן קמ"ו.

אבל אם נפל מיד הגלח ומצאו ישראל, או אפילו נתנו לישראל בלא מכר ומשכון, אי ידעינן שכיבן הגוי, אפילו כיבן על דעת לחזור ולהדליקן – הרי אלו מותרין. דכיבוי הוי ביטול, ואין מחשבתו דלחזור ולהדליקן מזיק, דאין הקדש לעבודה זרה כדלעיל. אבל אם כבו מעצמן – אסורין עד שיבטלם הגוי על ידי מעשה כגון היתוך, או על ידי מכירה או משכון.

סעיף י[עריכה]

וחתיכות של שעוה שנותנים לפניה – מותרת, דלאו נוייה הן. וגם תקרובת לא היו, שאינם כעין פנים.

סעיף יא[עריכה]

מלבושים שלובשים הכומרים כשנכנסים לבית עבודה זרה, נוי שלהם הם שמתנאים כנגד הבריות בהן ולא נוי של עבודה זרה, ואפילו ביטול אינם צריכין.

אבל מה שלובשים לעבודה זרה עצמה הוי נוי של עבודה זרה וצריך ביטול. ויש מצריכים ביטול אפילו למלבושי הכומרים.

סעיף יב[עריכה]

גביעים וכלים שאוחז הגלח עם יין והמחתה שמקטיר בה – בכלל משמשיה הם, וצריכין ביטול. ואם מכרן הגוי או משכנן לישראל – זה הוא ביטולן.

ויש אומרים שאין זה ביטולם אלא צריכין ביטול אחר חוץ מן המכירה או ההשכנה, כמו בעבודה זרה עצמה דלקמן סימן קמ"ו.

ונראה לי דאפילו לפי ה"יש אומרים" הללו דלא מהני מכירה או משכון לביטול גבי משמשיה ונויה כמו גבי עבודה זרה עצמה, גבי נרות של שעוה דלעיל מודה דמהני מכירה או משכון, כיון שאינם אלא ספק נוי. דהא דומה לתקרובות, ותקרובת כזו אין צריך ביטול. נראה לי.

סעיף יג[עריכה]

מיהו לדבר מצוה, כגון נר של שעוה לעשות ממנו נר של שבת או של חנוכה או לבית הכנסת – וודאי אסור, דמאיסו לגבוה שבאו ממקום טינופות עבודה זרה.

וראייה ממוקצה לעבודה זרה, שאסרה התורה לקרבן כדלעיל סעיף ו. וכן תכשיטי הכומרים כגון המעילים שלובשים הכומרים בשעת עבודתם – לא יתקנו מהם טליתות ולא שום דבר מצוה, משום דמאיסו לגבוה. ועיין לעיל בלבוש התכלת סימן קנ"ד.

סעיף יד[עריכה]

וכן לא יכתוב ישראל על ספרים של גוים אלא אם כן מתקן עד שלא יהיה רשומן ניכר. ויש מי שאומר דאפילו הכי לא יכתוב עליהם דברי תפלות ותחנונים, שאין קטיגור נעשה סניגור.

סעיף טו[עריכה]

ספרי עממין שהשכינו גבי ישראל ונשתקעו, יש מי שמתיר למוכרם, שאין הספר נקרא תשמיש עבודה זרה.

ויש אומרים אם הם ספרים שמזמרין בהן לעבודה זרה – אסורין למכרן לגוים משום "לפני עור" וגומר, שגם בני נח מצווין על עבודה זרה.

ויש אומרים דווקא לכהניהם אסורין למכור, דוודאי יזמרו בהן לעבודה זרה. אבל לשאר גוים מותר, שאין דרך סתם גוי לזמר לעבודה זרה. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ויש מחמירין לאסור אפילו למכור להם קלפים ודיו לכתוב בהן אפילו ספרי דתן, שאין בהן זמר לעבודה זרה – אפילו הכי מחמירין, דסתמא הכל עושין לשם עבודה זרה שלהן.

ויש מי שאוסר להלוות מעות לצורך בניין עבודה זרה, דהוה מסייע ועובר משום "לפני עור" וגומר. וכן לצורך משמשיה או תכשיטיה אסור. וכל שכן למכור לה תשמישין כגון מחתות, והמונע מצליח. ואין לקשור להם ספרים חוץ מספרי דייניהם וסופריהם. ואם חושש משום איבה ישמט בכל מה שיוכל. ועיין לקמן סימן קנ"א.