לבוש אורח חיים י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש התכלת על אורח חיים · סימן י | >>

סימן י בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני כנפות הטלית
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב

סעיף א[עריכה]

כתיב: "גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך" וגו'. לפיכך אין חייב לעשות ציצית אלא בטלית בת ד' כנפות, דהא כתיב "ארבע". אבל בת ג' כנפות פטורה מציצית. ואם יש לה יותר מד' חייבת, מדכתבה רחמנא "אשר תכסה בה" דיתורא היא, אלא לרבות בעלת ה' או ו' או יותר הוא דאתא, שכן משמע לשון "בה", כמו שהיא, בין ד' כנפות בין יותר. ואין לומר: אדרבה, נרבה מ"אשר תכסה בה" בעלת ג' ונמעט מ"ארבע" בעלת ה' ויותר, כלומר ונאמר ד' ולא ה'. דמסתבר למעט בעלת ג', שהרי אין כאן ד' כנפות והיכן נעשה ד' ציצית? ולרבות בעלת ה' ויותר, שהרי בכלל ה' ויותר יש ד' ונוכל לקיים "גדילים תעשה לך על ד' כנפות" וגו'.

אבל אין צריך לעשות ציצית בכל הה' או הו' כנפיים, רק בד' מהם, דהא "ארבע" דווקא כתיב, והרבוי ד"אשר תכסה" אינו מרבה אלא לחייב בעלת ה' למצות ציצית שהם ד', אבל לא לרבות לעשות ציצית בכל החמש, דמהי תיתי לרבות כל כך? לפיכך כשעושה ציצית בבעלת ה', מסתבר הוא שיעשה באותם הד' כנפות המרוחקות בו זו מזו.

סעיף ב[עריכה]

יש לה ד', וחתך אחד באלכסון ועשאו שנים, הרי נעשית בעלת ה' ונשארה בחיובה.

סעיף ג[עריכה]

ואם לא חתך, אלא הגביה כנפיה וכפלם וקשרם, או אפילו תפר הכפלים עד שנראה כאילו הכנפות מקוצעות ולא נשאר שם כנף, אפילו הכי לא עשה ולא כלום ולא נפטרה בזה, דכל כמה דלא פסיק ליה שמע מינה עדיין צריך להם וסופו לחזור לתחילתו, ועדיין הם מן הטלית והרי יש לו ד' כנפות וחייבת בציצית בכנף, דהיינו אם תפרו באופן שיש כנף בהתחלת התפירה או בסופה, עושה שם הציצית כמו בחתך. ואם תפרו מעוגל, עושה הציצית בכנף הראשון אף על פי שהוא תפור לבגד, כיון שסופו יכול לחזור לתחילתו (ועיין בסמוך סעיף ט).

סעיף ד[עריכה]

אין חייב בציצית אלא דבר הנקרא בגד, דכתיב: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". ובגד הוא כל דבר הנארג באריגה ונעשה בגד, לאפוקי מלבוש של עור שאינו נקרא בגד ואינו חייב בציצית, אפילו יש לו ד' כנפות. לפיכך אם היה הטלית כולו של בגד וכנפיה של עור, כלומר שבכל מקום האריג אין שם כנף אלא הוא עגול, ותפר בו חתיכת עור ועשה שם כנף, חייבת בציצית, שכן משמע "כנפי בגדיהם", כנפים של הבגד, יהיו הכנפים מה שיהיו. אבל היא של עור וכנפיה של בגד – פטורה, שכיון שעיקר המלבוש אינו של בגד – לא קרינן כאן "כנפי בגדיהם". ועוד, מדכתיב "אשר תכסה בה" משמע באותו החלק המכסה את עיקר הגוף בלובשו אותו, בו תליא מצות "גדילים תעשה", בין לחיוב בין לפטור.

סעיף ה[עריכה]

היו לה ג' כנפות ועשה בהם ג' ציצית, ואחר כך עשה בה עוד כנף רביעי ועשה בו גם ציצית, הרי טלית זה פסול מן התורה, שמתחילה כשעשה בה הג' ציצית – עשאם בפסול, שעדיין לא היתה הטלית בת חיוב ציצית, ואחר כך כשעשה הכנף הרביעי נתחייב בציצית, ובאותו הפעם כבר היו הציצית עשויות, והכתוב אומר: "גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך", משמע שיהיו הכנפות עשויות ארבע קודם שנעשו הציצית, וכאן נעשו הציצית קודם שנעשה הטלית בת ד' כנפות. לפיכך פסולה, דהויא לה "תעשה" – ולא מן העשוי בפסול. ולאו דוקא שעשה ג' ציצית קודם שנעשה הטלית בת ד' כנפות, שהוא פסול מפני שהם הרוב שנעשה בפסול, אלא אפילו לא קשר אלא קשר[1] בפסול ואחר כך השלים ארבע כנפות והשלים הציצית, הוי נמי בכלל "תעשה ולא מן העשוי" וצריך להתיר ממנו אותו הקשר או הציצית שעשה בפסול קודם שיעשה שאר הציצית ולחזור ולקשור ולהשלימם. אבל אם השלים הטלית והציצית קודם שהתיר הקשר הראשון, ואחר כך התיר הקשר וחזר וקשרו, לא נתכשר בכך, שהרי כל הציצית נעשו בעוד הטלית היה פסול ונשארו באיסור "תעשה ולא מן העשוי".

סעיף ו[עריכה]

אין מטילין ציצית על טלית כפולה כמו שהיא כפולה, שהרי אם תתפשט נמצאו ציציותיה תלוים באמצע, והתורה אמרה על הכנף. לפיכך פסולה אפילו בעודה כפולה, שהרי סתמה עשויה להתפשט ולהתפשט עומדת וכמופשטת דמי. אבל אם תפרה ואפילו מרוח אחד באופן שלא תוכל להתפשט, מטילין בה ציצית בד' כנפות הכפולות. ויש אומרים אפילו בלא תפירה מטילין בה ציצית כשלובשה בעודה כפולה, שהרי מכל מקום עכשיו לא נתפשטה וציציותיה הם עכשיו על כנפיה של עכשיו. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא יברך עליה מספק שמא עושה ברכה לבטלה.

טלית שיש לה ד' ציצית בארבע כנפות ועשה לה עוד ציצית אחרות, פסולה, דאין מצות ציצית אלא ד' והשתא עובר בבל תוסיף, בעודן עליה כל הח' ציצית. אבל אם חתך ד' מהם – כשרה, לא מבעיא אם חתך את האחרונות דכשרה, דהא לא פסלינהו בכלום, אלא שהוסיף אילו עליהם, והם נעשו מתחלה בהכשר ופשיטא דכשרים; אלא אפילו חתך את הראשונות, כשרה באחרונות. ואף על גב שבשעה שעשה את האחרונות עשה אותם שלא לצורך, שהטלית היה כשר בלא הם, ואחר כך כשחותך את הראשונות מתכשר הטלית ממילא באחרונות היה לך למימר תעשה ולא מן העשוי בפסול, כמו דאמרינן לעיל גבי טלית שהיו לה ג' כנפות ועשה לה ג' וכו', לא אמרינן הכי, דשאני הכא דכיון שבשעה שעשה הציצית האחרונות בעוד שהיו בה הראשונות עבר ליה בעשיית האחרונות משום בל תוסיף, וכיון דקאי בלאו דבל תוסיף – הוי עשייתו מתחלה כמעשה בטל ושלא לצורך ולא נחשב למעשה כלל, ואחר כך כשחותך הראשונות ומכשיר את הטלית באחרונות – חשיב יותר למעשה, דנחשב לו חתיכת הראשונות אז כעושה האחרונות ואין כאן "תעשה ולא מן העשוי" וכשר. אבל בטלית בת ג' כנפות דלעיל, שאינו עובר עבירה בעשייתן אלא שעושה אותם שלא לצורך, הוי עשייתו מעשה גמורה לאקרוייה ציצית העשוי בפסול, וכשגמרה אחר כך איכא "תעשה ולא מן העשוי".

ויש אומרים שהכל תלוי בכוונת העושה, ואדרבה אם היה מתכוין בעשייתה להוסיף על הציצית – חשוב מעשה יותר, דמגו דחשיב מעשה לעבור ב"בל תוסיף" חשיב נמי מעשה גמור לעניין עשיית ציצית. לפיכך אם היתה כוונת העושה להוסיף על הראשונות – הוי עשייתו מעשה חשוב, שהראשונות נפסלו גם כן בכך והרי שתיהן פסולות, וכאלו נתבטל עשיית הראשונות שנעשו לשם ציצית כשרות, ואז אפילו אם יחתוך אחר כך אחת מהן, איזה מהן שיהיה, נשאר הטלית בפסולו דהוי ליה "תעשה ולא מן העשוי", שבחתיכתו אינו עושה כלום, אלא שעל ידי החתיכה רוצה להכשיר האחרות, ואין זה "תעשה", שהרי כבר עשויות. ואם היה כוונת העושה בעשיית השניים לבטל הראשונות – אז הראשונות בטלות. ומכל מקום בעודן בטלית – פסולה משום "בל תוסיף", אלא חותך את הראשונות ונשאר הטלית כשרה באחרונות שנעשו לשם מצות ציצית ומבטלין הראשונות. ולא דמי לבעלת ג' שלא עשה כלום בעשייתן, שעדיין לא היה הטלית חייב בציצית, אבל הכא הטלית מיהא חייב בציצית הוא.

סעיף ז[עריכה]

אותם המלבושים שהם סתומים למעלה ופתוחות למטה ויש להן ארבע כנפות כגון אלו הסרבלים של שבת שפותחים אותם למטה משני צדדיהם חייבים בציצית, ד"ארבע כנפות כסותך" מעליא הוא. והני מילי כגון אלו שרובם פתוח, אבל אם רובן סתומים פטורים, דכסתום כולו דמי דהולכין אחר הרוב. ואם חציו סתום וחציו פתוח, מטילין בו ציצית לחומרא אבל אין מברכין עליו ואין יוצאין בו בשבת לרשות הרבים.

סעיף ח[עריכה]

לפיכך אותם הבגדים הקטנים שעושין עכשיו לטלית קטן לעשות בו ציצית וללובשו תחת הבגדים, שקורין לו סיר"דאק, צריך שיעשוהו רובו פתוח משני צדדיו רוב הנראה לעינים, וגם לא יעשו בו קרסים קבועין עד למטה מחציו דהוי ליה כסתום. ואפילו אם הוא ארוך לא יעשה הקרסים למטה מהחגור משום מראית העין, שלא יאמרו שהוא מברך עליו שלא כדין. נראה לי (ועיין לעיל סימן ח סעיף ו).

סעיף ט[עריכה]

הכנפים צריכין שיהיו מרובעות ולא עגולות, שאין עיגול נקרא כנף, והתורה "כנפות" אמרה.

סעיף י[עריכה]

מצנפת, אף על פי שיש לה ד' כנפות – פטורה מן הציצית, ד"כסותך אשר תכסה בה" אמרה רחמנא, שהוא כולל כסוי כל הגוף, לפעמים ראשו עם גופו או גופו לבד אפילו בלא ראשו, כמו שאמרנו למעלה; אבל כיסוי הראש לבדו בלא גופו לא מקרי כסות. ואפילו אותם שבארצות המערב ששני ראשיה מושלכים על כתפיהם וגופם, ונראה שהם כמו אותם שעושים במדינות אילו שקורין להן קעפ״ליש ומלבישין אותן מפני הקור לכסות הראש והאזנים והצואר, ואף על פי שלפעמים מתכסה בהם ראשו ורובו – פטורה, כיון שעקרן לכסות הראש עשוי.

ואין לתמוה מבאן על הטליתות שלנו שעושין אותם לצאת בהן לעיקר מצות ציצית, ומייפין אותן במקום המונח על הראש וקורין לה עטרה, כאילו עיקר הטלית לא נעשה אלא להניחו על הראש, שאין הדבר כן שהרי הוא משולשל על כתיפו ועל גופו, ועיקר לכך נעשה, אלא מפני שיש בו צניעות יתירה כשמונח על ראשו, וגם קיימא לן שבשעת העטיפה צריך לכסות בו עצמו על ראשו כדי שתהא עטיפה מעלייתא כמו שאמרנו למעלה (ועיין לעיל סימן ח סעיף ג וסעיף ו). לכך מייפין בו מקום המונח על הראש, ולא שעיקרו נעשה לכך. מה שאין כן בקעפליש, שעיקרן נעשה לכסות הראש והאזנים והצואר מפני הקור. מכל מקום מנהג יפה הוא מנהג ארצות הישמעלים שאין עושין עטרות לטליתות, להראות שאין עיקרו נעשה לכך.

ובמלבושים שלנו באילו הארצות, שהם פתוחים מלפניהם מלמעלה למטה ויש להם ד׳ כנפות, שתים מלמטה ושנים מלמעלה, יש לדקדק למה אין נוהגין לעשות בהן ציצית, שהרי יש להם ד' כנפות. מיהו במלבושים התחתונים שקורין שופי״צא או שו״פאן, יש לומר כמו שכתב רבינו יוסף קאר"ו ז״ל על מלבושים שלהם, שכיון שהם חוגרים אותם הוי להו כסתומין, הכי נמי דידן עדיפא מכולהו שסותמין אותן מלפניהם בקרסים והרי הם כסתומים ממש, ולא נשארו אלא שתי כנפות ופשיטא שפטורים.

ומלבוש העליון שקורין לו רא"ק כתב שני טעמים לפטור, וזה לשונו: הטעם שלא נהגו להטיל בהם ציצית, משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגין על האדם מפני החום והקור, זכר לדבר "ואין כסות בקרה", והגלימה אין לובשין אותו להגן אלא מפני הכבוד, שהרי אפילו יש לאדם כמה מלבושים אינו יוצא לחוץ בלא גלימה. ואף על פי שלפעמים נהנה מחומה, כיון שתחלת עשייתה אינה עשויה להתחמם בה, לא חשוב כסות ופטור. אי נמי דכיון שאם היינו מחייבים אותם בציצית היו נפסקין בכל עת הציצית בדריסת הרגלים והיה צריך בכל עת לתקנה איכא למימר דלא חייבה התורה בכך, דכל דרכיה דרכי נועם, וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, עד כאן לשונו.

ולי נראה עוד טעם אחד לפטור אותם המלבושים העליונים שלנו, מפני שעושין אותם למעלה על הכתפים סרוח וכפול מאחריהם שקורין קאלנ"ר, שודאי אותם אינם נקראים כנפים לא בסמוך לצואר ולא בכנפות המשולשלים לאחוריהם. וזה שאותם שסמוך לצואר נעשו בעגולים על ידי הכפילה ולא נשאר שם כנף. ואף על גב דלעיל בתחלת הסימן הזה גבי הגביה כנפיה וכפלם ואפילו תפרם עד שלא נשאר שם כנף אמרינן שלא נפטרה בזה, הא כתב שם רש"י הטעם מפני שסופו לחזור לתחלתו עד כאן, משמע דוקא מפני שסופה לחזור לתחלתה, והכא ודאי לא יחזור לתחלתה לעולם, שהרי דרך הלבישה כך הוא. ואף על פי שלא תפרה, כיון שודאי אין סופו לחזור הוי עדיף מתפרה. וכיון שכן הוא, גם בכנף הסרוח שהוא סוף הקאל"נר אין צריך לעשות, שכיון שהוא מונח שם כל זמן שהבגד קיים – הוי כאילו תפרם באמצע הבגד ואין כאן "כנף" והרי נשאר כל המלבוש בשתי כנפים. ובזה יש ליישב גם כן במלבושים התחתונים כשעושים להם קעלנר"ל, נראה לי לדחוק וליישב המנהג.

סעיף יא[עריכה]

סודר שנותנין על הצואר במלכות א"י שנקרא בערבי שי"ד, וכן ביק"א שהיו נותנין בספרד על כתפיהם, פטורים.

סעיף יב[עריכה]

מלבושים שבמצרים הנקראים גוהא"ש, וכן מנטינ"ש ודילמא"ניש וקאפטני"ש ופירונו"ש שבתוגרמא, אף על פי שיש להם ארבע כנפים פטורים, כן כתב בשולחן ערוך. ומפני שאין הבגדים הללו שבשני הסעיפים האחרונים מצויין בינינו ולא ידעתי האיך עשויין, לא יכולתי לכתוב טעם בפיטורן.

  1. ^ ר"ל קשר אחד. ואולי כך צ"ל.