כף החיים (פאלאג'י)/ז
סימן ז[עריכה]
ללותו לויה, וגם צידה במנה ראויה.
א.מצות לויה לאורחים הלא היא ברבת, כדגלי קרא גבי אברהם אבינו עליו השלום סדר וירא, ואברהם הולך עמם לשלחם, וכתב בספר נצח ישראל כתב יד (הביא דבריו בספר חומת אנך שם אות ו') וזה לשונו, הל"ך עמ"ם לשלח"ם גימטריא תרי"ג, כי העושה מצוות כאלו כאילו מקיים כל התורה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ושיעור לויה הוא מיל, והוא ראשי תיבות לשלח"ם, ל'ויה ש'עושין ל'אורח ח'כם מ'יל, עכ"ד.
ב. ובילקוט סדר וירא על פסוק זה דאמרן ואברהם הולך עמם לשלחם איתא התם דמתלא אמרי, האכלת והשקית לאורח משלך עשה לו לויה, ונראה דמאברהם למדנו חידוש גדול, דאף על גב דהלויה היא שלא יזוק בדרך, אם כן היכא דלא יש ספק נזק מה צורך ללויה, אמטו להכי בא לאשמועינן דאפילו הכי צריך ללוותם, וקראם בעת ההיא אנשים דעשה עמהם כאינשי דעלמא דצריכים לויה, ולקושטא דמילתא אפילו שלא יש שום ספק סכנה בדרך, צריך לויה דהוא לשכינה ההולך עם האורח כנודע, ולא יחוש על כבודו לומר איך אקום ממקומי לעשות לויה לקטון ממני דהרי השכינה מתלוה עם האורח בדרך.
ג. ובשביל ארבע אמות שליוהו פרעה לאברהם שנאמר ויצו עליו פרעה נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה הכי איתא בסוטה דף מ"ו, והיינו דאמות הן אותיות מאות, והיה נס דהיתה הלויה על ידי שלוחיו ולא עשה פרעה עצמו הלויה, דהגם דשלוחו של אדם כמותו, הא מיהא לענין זה איכא הפרש טובא בין המלך עצמו לאנשיו, ובזה יומתק יותר מה שפירשו המפרשים במאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ויהי בשלח פרעה את העם, מי אמר ווי ישראל אמרו ווי, והיינו דממה שראו שעשה להם פרעה לויה נתייראו, דאמרו אי גלות זה הוא בעבור הלויה שעשה לאברהם, על הראשונה אנו מצטערים ועתה חוזר ונעור עוד גלות אחר מכח לויה זאת ולכן אמרו ווי, זה תוכן דבריהם, ולפי דרכינו יתיישב שפיר, והוא דהתם באברהם היה על ידי שלוחיו ואילו הכא ויקם פרעה לילה הוא בעצמו, ולכך היה להם צער הגבוה ואמרו ווי על העתיד דיהיה השעבוד יותר קשה ויותר ארוך, ולכך ולא נחם אלהים דהחליף הדרך ולא הועיל הלויה וכדפירשו ז"ל.
ד. מפני שעשו בני יעקב שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לאביהם יעקב לויה והוזק על ידם בגיד הנשה, לכך אסר להם הקדוש ברוך הוא גיד הנשה כדי שיהיו זהירים במצות לויה משם ואילך, ולכך הוזהר ללוות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו. כן כתבו תוס' על התורה סדר וישלח ד"ה על כן לא יאכלו בני ישראל.
ה. כתב ספר החסידים סימן נ"ו, דבבוקר בעת לכתו יתן לו מעט לחם, דלפי שלא נתן יהונתן פת לדוד בלכתו ממנו נתגלגל הדבר ונהרגו נוב עיר הכהנים ונענשו שאול ויהונתן, ועל זה נאמר על פת לחם יפשע גבר, עד כאן.
ו. שכר לויה אמרו בתנא דבי אליהו סדר אליהו זוטא פרק ט"ז וזה לשונו, ומה שכר נטל אותו האיש, מאי דכתיב בתריה וילך האיש אל ארץ החתי ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה, היא לוז שצובעים בה תכלת לכל ישראל, ולא עוד אלא שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואפילו המלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכה, אלא הזקנים והזקנות בזמן שדעתן קצה מוציאין אותן חוץ לחומה והן מתים, והלא דברים קל וחומר, ומה אדם זה שלא הלך ברגליו ולא דיבר בפיו אלא רק באצבעו שהראה להם את הדרך גרם לו ולזרעו ולכל משפחתו הצלה עד סוף כל הדורות, המלוה תלמיד חכם מעיר לעיר ומכרך לכרך וממדינה למדינה ומהלך ברגליו ומדבר בפיו על אחת כמה וכמה שיטול שכרו מלפני הקדוש ברוך הוא, עד כאן, ומורינו הרב חסיד שבכהונה בפירושו לסדר אליהו זוטא ביא'ר עליה הכהן, דכונת אומרו ולא עוד אלא, היא אף על פי דהסברא מבחוץ היה שיבלבלנה סנחריב יותר מכל הערים, וכן נבוכדנצר, יען כיון שהיו צובעים בה תכלת לכל ישראל הם היו שונאי ישראל ותורתו, ואם כן היה ראוי להשתדל בכל כחם כדי לבלבלה או להחריבה, ועם כל זאת לא עלתה בידם כי לא נתן להם הקדוש ברוך הוא כח לעשות כן כדי להראות לכל העולם המעלה של גמילות חסדים כמה היא שוה, זה תוכן דבריו ושפתים יצדק.
ז. הנהגה טובה וישרה הלא היא, כי היוצאים לדרכים קודם צאתם הולכים לקבל פני החכם שבעיר או לרבו ואביו ומי שגדול ממנו ליטול רשות מהם, אפילו שיציאתם היא על מנת לחזור וכל שכן כשהם הולכים להשתקע, ואפילו שהולכים לארץ ישראל או כיוצא בזה לדבר מצוה, והם מברכין אותם ומתפללים בעדם שילך וישוב לביתו לחיים טובים ולשלום, או שימצא שם ישוב לדור אל המקום אשר הוא חונה, וכן ראיתי הדבר מפורש להרב עטרת זקנים באורח חיים סימן ק"י דכתב בנוסח זה, ומה שנוהגים ליטול רשות מגדולים כשהולכים בדרכים ומתברכין מהגדולים, יש סמך ממה שאמרו בברכות בפרק קמא דנמלכים בסנהדרין, ופירש רש"י נוטלין רשות כדי שיתפללו עליהם, עכ"ד, וראיתי בספר חומת אנך סדר לך לך, דהביא דרבינו תם עליו השלום היה כותב באיגרות יברכוך טובים, וכונתו דהמברכין יהיו מבורכין כדי שתתקיים הברכה, יעויין שם, וזה סעד וסמך לדברי הרב עטרת זקנים.
ח. יזהר אדם שלא לשלוח שום אדם בשליחות למקום אחר בין בים בין ביבשה כי כל הדרכים בחזקת סכנה ושמא חס ושלום יארע לו איזה נזק בגופו ובממונו ועליו חס ושלום העון דאפילו בגרמא חייב בדיני שמים, וכמה האריכו הפוסקים בדין שליח שנאנס בדרך הלא בספרתם, ואפילו כשלא יארע שום סכנה בגופו או בממונו, מעותד דיארע לו סכנה בנפש אם הולך למקום שיש לחוש לפריצות שיחטא בזנות ויטמא עצמו בכמה אופנים, או במאכלות אסורות או בחילול שבת או באיזה חטאים קלים שאדם דש בעקביו בהיותו גולה ומטולטל בארץ אחרת, ואם יהיה הוא הגורם לשלחו יהיה נענש עליהם, כי על כן אל תבא נפשו לתת עצה לשום נברא מבני ישראל לשולחו בדרכים, ושמעתי מפי מגידי אמת, דהרב הגדול מופת הדור והדרו כמוהר"ר חיים יוסף דוד אזולאי ז"ל כך היה דרכו דרך הקודש שלא לפתוח פיו בענין זה לצאת לדרך, וכן שמעתי מפי נכדו רב אחאי ורב רחומאי הרב הכולל כמוהר"ר נסים זרחיה אזולאי זלה"ה, שלא היה אומר לשום אדם שילך בדרכים מהטעם שמא יסתכן בדרך, ולפי עניות דעתי תרתי איתנהו סכנת הגוף והנפש, ובכן כשבאים ליטול עצה אין לומר לא הין ולא לאו אין אומר ואין דברים, זולת דאם יהיה ההליכה לדבר מצוה כגון ללכת לארץ ישראל, לא מבעיא לדור שם אלא אפילו לזיהרא (השתטחות על קברי צדיקים), או ללמוד תורה, או לישא אשה, או להשיא יתום ויתומה, או למול את הבן שאין שם מוהל אחר, או כהן לפדות את הבכור שלא ימצא שם כהן אחר, אלו וכיוצא מאלו אזי אדרבה מצוה לתת לו עצה שילך דהכי קיימא לן בדין שלוחי מצוה אינן נזוקים לא בהליכתן ולא בחזרתן, וזה יהיה לי כונת הכתוב בסדר ואתחנן, בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון, ירצה דהגם דבענינים דבעלמא אין לומר לחבירו שילך בדרך, עם כל זאת בכל הדרך דאשר צוה ה' אלהיכם אתכם, אזי כיון שהוא לדבר מצוה יהא שרי לן לומר תלכו בפה מלא, ואדרבה למצוה יחשב דשלוחי מצוה אינן נזוקים, והיינו דקאמר למען תחיון, דליכא חששא כי יהיו מתים בדרך משום דכל הדרכים בחזקת סכנה אלא אדרבה יהיו חיים וקיימים, ועוד זאת וטוב לכם שלא יהיה חשש סכנה מהנפש דיכשלו בעבירות, ויען אמרו חכמינו זכרונם לברכה בפסוק וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים לה', לכן כנגד זה אמר וטוב לכם דמובטחים שלא יהיו נעשים רעים לה' ותמיד יהיה היצר הטוב עמכם ולא היצר הרע, ומכל שכן אם ההליכה היא לארץ ישראל דהיא שקולה כנגד כל המצוות כדאיתא בספרי, דאז והארכתם ימים בארץ אשר תירשון דלמען ירבו ימיכם על האדמה כתיב ומובטחים שלא יארע להם נזק בדרך, וק"ל, ומזה למדתי דכמו כן בבוא אליו אדם לקחת עצה באיזה מקח וממכר אם יקנה או ימכור או ליקח איזה סרסור או משרת וכיוצא, כל מה שיוכל להשמט שלא לגלות דעתו על הין ועל לאו הנה מה טוב ומה נעים, והן הם הדברים שהשתיקה יפה בהם דלפעמים יארע לו איזה נזק והפסד ויהיו תולים כי הוא מסיבתו, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
ט. להלוך לבטח, כשיפגע אדם בפרשת דרכים יקח אבן אחת ויקרא עליו פסוק אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, וישליך האבן ויקח אחרת ויאמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, וישליך האבן ויקח אחרת ויאמר אל יתן למוט רגליך אל ינום שומרך, וישמור האבן בידו וילך בטח, ויש אומרים דבכל הפסוקים יעשה כן, (מספר כתב יד, הביא דבריו בספר מדרש תלפיות ענף בטחון, ומלבד מה שהבאתי בקונטרס עתרת החיים סימן כ"ז מעניינים להיוצא לדרך, עוד תשוב ותראה בספר מדרש תלפיות דף קי"ז ע"ג וע"ד, ודף קכ"ח ע"ב, ובדף ק"פ ע"ב וג' כמה סגולות נפלאות ותפילות להיוצא לדרך, ועיין עוד נמי בספר ילקוט ראובני סדר ויחי דף ע"ג ע"א, ויען הוא אריכות דברים לא העתקתי הדברים פה עמנו, קחנו משם, עוד תשוב ותראה בספר סולת בלולה כמה סגולות ועניינים נפלאים ליוצא לדרך יע"ש), גם קבלתי שיאמר קודם צאתו לדרך שלושה פסוקים מספר משלי סימן ט"ז, וה' שומר ישראל בכל מקום שהן.