אליהו זוטא טז
<< · אליהו זוטא · טז · >>
רבי שמעון בן יוחאי אומר: מהו דכתיב החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר (קהלת ז; יט). וכי עשרה שליטים הם בעיר והלא אין בעיר אלא שליט אחד.
ומה תלמוד לומר מעשרה שליטים אשר היו בעיר?
אלא, כל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה ועוסק בתורה לשם שמים, ועושה תשובה ומעשים טובים הוא ניצול מעשרה דברים קשים המחייבים את האדם ואלו הם:
שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגליים, פיו, וגופו.
עיניו - שהוא רואה בהם ממון שאינו שלו, שכך שנו חכמים במשנה: אל תתן עיניך בממון שאינו שלך שהם שוקעות בארץ אפילו אם הם בשערי רקיע.
שתי אוזניו - שהוא שומע בהם דברים בטלים, שכך שנו חכמים במשנה: אל תשמיע לאוזניך דברים בטלים מפני שהם נכווים תחילה קודם לשאר איברים.
שתי ידיים ושתי רגליים - שהוא הולך וגונב וגוזל וחומס בהם, שכך שנו חכמים : לעולם יהא אדם הולך אל בית המדרש ויהא קורא ושונה ויעשה בידיו צדקות כל ימיו ויהיה מאכיל רעבים ויהא משקה הצמאים ויהא מלביש ערומים וילך ויפדה שבויים. ואפילו אם אדם עושה כל זאת אינו מספיק להבל היוצא מפיו אפילו שעה אחת, שנאמר: כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו-ז).
ופיו וגופו - שהוא חוטא בהם.
ועוד דבר אחר אמר רבי שמעון בן יוחאי, כל הנותן דברי תורה על לבו מעבירים ממנו עוד עשרה דברים קשים:
הרהורי עבירה, הרהורי חרב, הרהורי מלכות, הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, הרהורי זנות, הרהורי אשה רעה, הרהורי עבודה אלילים, הרהורי עול בשר ודם, הרהורי דברים בטלים. שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה׳ בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צוארך עד השמידו אותך (דברים כח; מז-מח).
ברעב כיצד?
בזמן שאדם עני מבקש מהעשיר טיפה של שכר לשתות או מבקש ממנו טיפה של חומץ ואין העשיר מוציא אל העני ונותן לו, אז העובדי כוכבים באים אחר כך עליו ומבקשים ממנו יין המשובח שבמדינות.
בעירום ובחוסר כל כיצד?
בזמן שאדם עני מבקש מהעשיר חלוק של פשתן או של צמר ללבוש ואין העשיר מוציא אל העני, אז העובדי כוכבים באים אחר כך ומבקשים ממנו השיריים המופלאים. (בגדים וסחורות של מיני משי היקרים, י״י). מכאן אמרו, כל מי שמבקשים ממנו מלח או חומץ ואומר שאין לו מלח או חומץ בתוך ביתו ויש לו, קללה זו מקללים אותו בני אדם.
דבר אחר: בחוסר כל - בלא סיכה בשמן הטוב ובלא נר, שנאמר: ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג; יז).
ותזנח משלום נפשי - רבי אליעזר בן יעקב אומר: זו הדלקת הנר בשבת.
נשיתי טובה - ר׳ יהושע אומר: זה בית המרחץ. רבי יוחנן אמר: זו רחיצת ידיים ורגליים בחמין בערב שבת. אמר רבי יהודה אמר רב: כך מנהגו של של רבי יהודה ברבי אלעאי, בערב שבת היו מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינים המצויצים ודומה למלאך ה׳ צבאו׳ת. רבי יצחק נפחא אומר: זו מיטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים. רבי עקיבא אומר: זו אשה נאה ודירה נאה וכלים נאים. רבי נחמיה אומר: זו פת נקייה. ורבי יודא אמר: זו כל צורכו של אדם. רבי אומר: מאן דלא משי רגלי דרבא, משי רגלי דסוסיא. ומאן דלא משמש כלפי רבוותא, משמש כלפי כירה.
ובמה קונה אדם את אביו שבשמים?
רבי אליעזר בן יעקב אומר: קונהו בתלמוד תורה ומעשים טובים - והקב״ה מקנהו לאדם העולם הזה והעולם הבא.
במה הקב״ה קונה את האדם?
מתוך האהבה, ומתוך היראה, ומתוך ענוה, מתוך שפל רוח, ומתוך רחמים, ומתוך שלום, ומתוך מרבה בישיבה, ומתוך דיבוק חברים, ומתוך פלפול התלמידים, ומתוך לאו לאו ומתוך הן הן, ומתוך עמל בתורה, ומתוך דרך ארץ.
תלמיד חכם ומלך - תלמיד חכם קודם למלך. לפי שאם המלך מת כל ישראל בני מלכים הם, אבל תלמיד חכם שמת ולא הניח תמורתו ראוי לכל ישראל להתאנח עליו לעולם ולעולמי עולמים.
מכאן אמרו, אם ראית תלמיד חכם חגרהו על מתניך. ואם ראית עם הארץ חסיד אל תגור בשכונתו.
כתיב: שמעו דבר ה׳ החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה׳ ונראה בשמחתכם והם יבושו (ישעיהו סו; ה). מכאן אמרו גדולה השנאה ששונאים עמי הארץ את התלמידי חכמים יותר מהשנאה ששונאים עובדי כוכבים את ישראל, שנאמר: שמעו דבר ה׳ החרדים אל דברו. הבוזים את דברו לא נאמר, אלא החרדים אל דברו אלו התלמידי חכמים.
אמרו אחיכם שונאיכם - אלו עמי הארץ.
דבר אחר: אחיכם - אלו בעלי מקרא.
שונאיכם - אלו בעלי משנה שהם שונאים לבעלי התלמוד.
מנדיכם - אלו בעלי התלמוד המלמדים עם התינוקות.
דבר אחר: מנדיכם - אלו עמי הארץ שאינם קוראים ואינם שונים, ואם הם קוראים ושונים אין בהם דעת. ואסור לכבדם, והמכבדם מוריש את הגיהנום לעצמו.
לעולם הוי דן את כל האדם לכף זכות, ואל תכריעהו לכף חובה. ואם למדת מן האדם שניים ושלושה פרקים התיירא ממנו כאיש שהוא מתיירא מן השמיים.
לעולם יקנה אדם חבר לעצמו ויאכילהו עמו כדי שיקרא עמו וישנה עמו ויגלה לו סתרי תורה וסתרי דרך ארץ, שנאמר: ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו (במדבר כז; יח). קח לך איש גברתן וענוותן כמוך.
מאי קח לך?
אלא ללמדך, שאין חבר נקנה אלא בלקיחה. ואין חבר נקנה אלא בדמים. והדן את חבירו לזכות גם מן השמים דנים אותו לזכות.
מעשה באדם אחד שירד מגליל עליון לעשות מלאכה אצל בעל הבית אחד בדרום. אמרו עליו על אותו בעל הבית שאע״פ שלא קרא ולא שנה מכל מקום היה אחד מאנשי מעשים טובים. והיה מטפיל אותו האיש את עצמו עם אותו בעל הבית אחד, ועשה אצלו מלאכה כל ימות השנה עד שהגיע ערב יום הכיפורים. כיון שהגיע ערב יום הכיפורים, אמר אותו האיש לבעל הבית שלו: תן לי שכרי שאלך לביתי ואפרנס את בני ביתי.
אמר לו: אין לי מעות שאתן לך.
והיה רואה תבואה בתוך ביתו, ואמר לו: תן לי תבואה.
אמר לו: אין לי תבואה.
והיה רואה בהמה בתוך ביתו, ואמר לו: תן לי בהמה.
ואמר לו: אין לי בהמה.
מה עשה אותו הפועל?
נטל את כליו והפשיל לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש ולא נטל כלום.
כיון שעבר יום כיפורים ושמונה ימי החג, עמד אותו בעל הבית וטען עמו שלוש חמורים: אחד של מאכל, ואחד של משקה, ואחד של תבואה, והולך וסובב מעיר לעיר עד שהגיע אל ביתו של אותו פועל והניח לפניהם ואכלו ושתו יחד. ולאחר שאכלו ושתו נטל שכרו והניחו בידו, אמר לו: בבקשה ממך אמור לי, כשבקשת שכרך וראית מעות בידי ואמרתי לך אין לי מעות במה חשדתני?
אמר לו: אמרתי בלבי, שמא שדות כרמים נזדמנו לך ליקח בהם.
ואמר לו: כשבקשת ממני בהמה ואמרתי לך אין לי בהמה וראית בהמה בביתי במה חשדתני?
אמר לו: אמרתי שמא אינן הן מעושרות.
אמר לו: כשבקשת ממני תבואה ואמרתי לך אין לי תבואה וראית תבואה בביתי במה חשדתני?
אמר לו: אמרתי שמא הקדשת כל נכסיך לשמים.
אמר לו: העבודה כך היה שנדרתי כל נכסי לשמים מפני הורקנוס בני כדי שיעסוק בתורה, עד שבאתי אל החכמים והתירו לי את נדרי.
שכל המאחר את נדרו יותר משלוש רגלים שוב אין נזקקים לו, מפני שהוא נוהג בהם כדרך שהוא נוהג בהיתר, דברי רבי אליעזר. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בנדר מרובה, אבל בנדר מועט דיו שלושים יום.
מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך בשוק של בבל והיו תלמידיו הולכים אחריו, וראה למטרוניתא סילק את תפיליו ונתנם להם לתלמידיו ונכנס עם המטרוניתא לתוך ביתה ונעל הדלת בפניהם. וכשיצא רחץ והניח תפיליו, ואמר לתלמידיו: בניי, כשהלכתי אחר המטרוניתא הזאת לביתה ונעלתי הדלת בפניכם במה חשדתוני?
אמרו לו: אמרנו שמא דבר מלכות יש בינו לבינה.
ואמר להם: כשסלקתי את התפילין ונתתי אותם לכם במה חשדתוני?
אמרו לו: אמרנו שמא סבר רבי דברי קדושה אין נכנסים למקום הטינופת.
ואמר להם: כשיצאתי ורחצתי את גופי במה חשדתוני?
אמרו לו: אמרנו שמא רוק תפל ניתז מפיה ונפל על בגדי רבי.
אמר להם: העבודה כך היה. וכשם שדנתוני לכף זכות כך הקב״ה ידין אתכם לכף זכות.
מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ובמלון השכיבה תחת מרגלותיו. למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו, אמר להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותיי במה חשדתוני?
אמרו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי (שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו (רש״י).
אמר להם: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?
אמרו לו: אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.
אמר להם: העבודה כך היה. וכשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות.
אמר רבי אליעזר בן יעקב: מיום שחרב בית חמדתנו שרו חכימייא למיהוי כספרייא וספרייא כדורשיא ודורשיא כתלמידייא ותלמידייא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלו ומנוולו, ואין דורש ואין מבקש.
ועל מי לנו להישען?
על אבינו שבשמים.
ר׳ ישמעאל בן אלישע אומר: מה שיוכל האדם ללמוד בעשר שנים יכול הוא לשכחה בשתי שנים.
הא כיצד?
אם אדם יושב שישה חודשים בטל ואינו שונה, הוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור. ואם הוא יושב שנים עשר חודש בטל ואינו שונה, הוא מחליף את דברי החכמים של זה בזה. ואם הוא יושב שמונה עשר חודש בטל ואינו שונה, הוא משכח ראשי הפרקים. ואם הוא יושב עשרים וארבעה חודש בטל ואינו שונה, מאבד ומשכח אפילו ראשי מסכתותיו ולבסוף הוא יושב ודומם. ומתוך שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומחליף דברי החכמים של זה בזה ומשכח ראשי הפרקים ומאבד ראשי מסכתות - אמר שלמה עליו: על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קימשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כד; ל-לא).
על שדה איש עצל עברתי - זהו שיושב בטל ואינו שונה.
ועל כרם אדם חסר לב - זהו שדעתו עליו גסה במשנתו.
והנה עלה כולו קימשונים - סוף שהוא מבקש דבר ממשנתו ואינו מוצא.
כסו פניו חרולים - סוף שהוא מתבייש.
וגדר אבניו נהרסה - סוף אינו רואה סימן ברכה לעולם.
וכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה ואינו נושא ונותן באמונה - עליו היה רבי יהושע שונה: חסיד שוטה ורשע ערום ואישה פרושה ומכות פרושין והתנאין הרי אלו מכלי עולם. (שרוצים להראות לבריות שהם חסידים ואין תוכם כברם, ר״ע מברטנורא).
והלא התנאין אינם אלא מיושבי העולם הם?
אלא, כל המורה הלכה מתוך משנתו זהו מכלה העולם.
הגרע והבלן והבורסקי (אומן המקיז דם, מחמם מרחצאות, מעבד עורות, מ״א) אין מעמידים מהם לא מלך, ולא נשיא, ולא כהן גדול, ואין מוסרים להם דבר שיש בו שררה (סמכות) לרבים, ואין מעמידים מהם אפוטרופסים (אחראי על מי שאינו מסוגל לדאוג לענייניו) ליתומים. רבי יוסי אומר, פסולים לעדות הם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין נושאין מהם נשים לכהונה.
ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם. ואלו הם: שכר כותבים, שכר מתורגמין, והמעות הבאות ממדינת הים, והנושא אשה לשם ממון.
ויש שנושא אשה לשם שמים, ויש שנושא אשה לשם זנות, ויש שנושא אשה לשם גדולה, ויש שנושא אשה לשם ממון.
הנושא אשה לשם ממון - עליו הכתוב אומר: בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם (הושע ה; ז). חודש נכנס וחודש יוצא, והממון כלה.
והנושא אשה לשם זנות - עליו הכתוב אומר: ואכלו ולא ישבעו היזנו ולא יפרצו כי את ה׳ עזבו לשמור (שם ד; י).
והנושא אשה לשם גדולה - לסוף מעמידים עליו מאותה המשפחה למעט זרעו אחריו.
והנושא אשה לשם שמים - עליו הכתוב אומר: ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח; ג-ו). ולא עוד, אלא שמוציאים ממנו בנים זכרים שמרבים תורה ומצוות בישראל ומושיעים את ישראל בעת צרתם.
רבי אליעזר אומר: מחמישה עשר באב ולהלן תשש כוחה של חמה, ואין כורתים עצים למערכה מפני שאינם יבשים. ומאן דמוסיף בדאורייתא מוסיפים לו חיים, ומאן דלא מוסיף תקבריה אימיה.
רבי אליעזר אומר: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לעובדי כוכבים מכחישי התורה. ובזמן שהלבנה לוקה, סימן רע לשונאיהם של ישראל. מפני שישראל מונים ללבנה והעובדי כוכבים מכחישי התורה מונים לחמה.
ואם לקתה החמה במזרח - סימן רע ליושבי מזרח.
ואם לקתה במערב - סימן רע ליושבי מערב.
ואם לקתה באמצע הרקיע - סימן רע לכל העולם כולו.
ואם פניה של חמה דומה לדם, חרב בא לעולם. ואם דומה לשק, רעב בא לעולם. אם דומה לזה ולזה, חצי חרב וחצי רעב משתלחים על העולם. ואם לקתה החמה בכניסתה, פורענות שוהה לבוא. ואם לקתה ביציאתה, פורענות ממהרת לבוא. ויש אומרים חילוף הדברים. ואין לך כל אומה ואומה שהיא לוקה שאין אלוקיה לוקה עמה, שנאמר: ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלוקי מצרים אעשה שפטים אני ה׳ (שמות יב; יב). ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום אינם מתייראים מכל אלו, שנאמר כה אמר ה׳ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה (ירמיהו י; ב). גוים יחתו אבל ישראל לא יחתו.
ועוד אמר רבי אלעזר בן פרטא: אם לקתה החמה בחצי חודש, אז הדגים פרים ורבים בים והפירות מתחדשים באילנות. ואם לקתה הלבנה בחצי חודש מרחשון, אז חרב ודבר ורעב בא לעולם וצרות רבות וגזירות רעות מתחדשים.
אמרו חכמים: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים המקרא הזה, והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש (עמוס ד; ז).
שניה - חצי רעב משתלחים.
שלישית - רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף והחסידים ואנשי מעשה והתורה משתכחת מלומדיה.
רביעית - שובע ואינו שובע.
חמישית - שובע גדול יהיה ואוכלים ושותים ושמחים הבריות והתורה חוזרת על לומדיה.
בשישית - קולות.
ובשביעית - מלחמות.
ובמוצאי שביעית - בן דוד בא.
א״ר יוסף: הא כמה שביעיות דהוה כן ולא אתא.
אמר לו אביי: בשישית קולות ובשביעית מלחמות מי הוה. ועוד כסדרן מי הוה.
אמר רבי יהודה מהו דכתיב: אשר חרפו אויביך ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך ( דור שבן דוד בא בו בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגולן ישתומם, ואנשי גולן יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסון, ופני הדור כפני הכלב והאמת תהא נעדרת, שנאמר: ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל (ישעיהו נט; טו).
מאי ותהי האמת נעדרת?
אמר רבי ינאי: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה.
ומאי וסר מרע משתולל?
אמרו דבי רב שילא: כל מי שסר מרע - משתולל על הבריות.
אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהן כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות. ועד שהראשונה פקודה, השניה ממהרת לבוא.
רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו, הנערים ילבינו את הזקנים, והזקנים יעמדו לפני הנערים. ובת קמה באמה וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב ואין הבן מתבייש מאביו.
רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו, עניות תרבה והיוקר יעות הגפן יתן פריו והיין ביוקר וכל העובדי כוכבים כולם יתהפכו למינות ואין תוכחות.
אמר רבא מאי קרא?
כולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג; יג).
אמר ר׳ יוחנן: אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב.
בדור שכולו זכאי מנא לן?
שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיהו ס; כא).
בדור שכולו חייב מנא לן?
שנאמר: וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו (שם נט; טז). וכתיב: למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן (שם מח; יא).
טז 3 רבי אליעזר בן יעקב אומר: יושבי כפרים כיושבי קברים וחייהם אינם חיים וממונם אין ממון, ונשיהם ובניהם אינם שלהם. ועל בנותיהם הוא אומר: ארור שוכב עם כל בהמה (דברים כז; כא).
רבי יוסי בן קסמא אומר: טוב תרתא מתלתא. אוי לה לינקותא דאזלא ולא מהדרא.
שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה׳ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו (משלי כד; יח). הוא היה אומר: לא תדחיל עם לא דחיל, ולא תבכה עם עם דלא דבכי, ולא תבצי עם דלא דבצי, ולא תבהית עם דלא בהית, ולא תגחיך עם דלא גחיך, שמא תחשב שוטה ותמצא שאתה הבאת את עצמך לידי שטות. (פ׳ לא תתיירא עם מי שלא מתיירא, לא תבכה עם מי שלא בוכה, אל תאכל ביצים כשאתה אצל בן אדם שאינו אוכל ביצים, אל תבייש כשאתה אצל מי שלא מבייש, אל תשחק כשאתה אצל מי שלא שוחק. רצה לומר, שיהא דעתו מעורבת עם הבריות ולא ישנה מעשיו. י״י).
יוחנן בן פנחס אומר: הכא אמרו, תבליתא דבבל שוניא, ושרצוניא ואקח. אבל סלא ושירצא תבליתא דחבלא ימא. רבי עקיבא אומר: אף [של יושבי המקום הנקרא] אקרוקיא. (רצה לומר, התבלינים והבשמים של בבל הם: שוניא, שרצוניא, ואקח. אבל התבלינים של יושבי חבל הים הם: סלא ושירצא - ואל ישנה ממנהג המקום. י״י).
כל עיר שאין בה עשרה דברים אין תלמידי חכמים רשאים לישב בתוכה, ואלו הם:
א. בית הכנסת,
ב. בית הכיסא,
ג. בית המרחץ,
ד. בית מלמדי תינוקות,
ה. בית דין מכים ועונשים,
ו. קופה של צדקה,
ז. קופה של בשמים (לחלק לבנות עניים להתקשט ולהתבשם בהם, י״י),
ח. קופה של תמחוי,
ט. כל מיני ירק,
י. פירות.
רבי עקיבא מוסיף: אף כל מיני פירות - שכל מיני פירות מאירים את העיניים (פ׳ מחזקים את הגוף, שוטנשטיין סנהדרין יז ע״ב).
כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: הנה ימים באים נאום ה׳ אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה׳ ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה׳ ולא ימצאו (עמוס ח; יא-יב).
דבר ה׳ - זו הלכה.
דבר ה׳ - זה הקץ.
דבר ה׳ - זו הנבואה.
ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה׳?
אמרו, עתידה אשה שתטול ככר של תרומה שנגע בה שרץ בידיה, ותחזור בבית כנסת ובבית מדרש לידע אם טמאה היא אם טהורה היא - ואין מבין. והא, כתיב ביה בהדיא: וזה לכם הטמא בשרץ השורץ וגו׳ כל הנוגע בהם וגו׳ מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא (ויקרא יא; כט-לד). אלא לידע אם ראשונה היא אם שנייה היא ואין מבין. הא נמי מתניתין היא: השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה, שהתנור הוא תחילה. אלא משום שהתנור הוא תחילה מספקא להו. מאי דאמר ר״א בר אהבה לרבא: ולחזייה לתנורא כמאן דמליא טומאה, ותהוי הככר ראשונה. ואמר לו: לא אמרינן הכא לחזייא וכו׳ דתניא: יכול יהו כל הכלים מטמאים מאויר כלי חרש? תלמוד לומר, וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו - כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל (שם פס׳ לג-לד). אוכלים ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס.
רשב״י אומר: חס ושלום שנשתכחה התורה מישראל, שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו (דברים לא; כא). אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה׳ ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה, אלא איש פלוני אוסר ואיש פלוני מתיר איש פלוני מטמא ואיש פלוני מטהר.
רבי אלעזר אומר: כופין להלוואה ששכר הלוואה אין לו שיעור, שנאמר: ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שילחו (שופטים א; כד-כה).
ומה שכר נטל אותו האיש?
וילך האיש ארץ החיתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה (שם פס׳ כו). היא לוז שצובעים בה תכלת לכל ישראל ולא עוד אלא שעלה עליה סנחריב ולא בלבלה ונבוכדנצאר לא החריבה. ואפילו למלאך המות אין רשות לעבור בתוכה, אלא זקנים וזקנות בזמן שדעתם קצה עליהם מוציאים אותם חוץ לחומה והם מתים. והלא הדברים קל וחומר: ומה אדם שלא הלך ברגליו ולא דיבר בפיו אלא רק הראם באצבעו גרם לו ולכל משפחתו הצלה עד סוף כל הדורות. המלוה תלמיד חכם מעיר לעיר ומכרך לכרך וממדינה למדינה ומהלך ברגליו ומדבר בפיו על אחת כמה וכמה שיטול שכרו מלפני הקב״ה.
אריב״ל: כל המהלך הדרך ואין לן לויה - יעסוק בתורה, שנאמר: כי לוית הם לראשך וענקים לגרגרותיך (משלי א; ט).
ואריב״ל: בשביל ארבע אמות שליוה פרעה לאברהם, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה.
א״ר יהודה אמר רב: כל המלווה את חבירו אפילו ארבע אמות בעיר שוב אינו ניזוק.
רבינא אלוייה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, מטא היזיקא לידו - וניצול.
הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר, חבר לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור. אמר רב ששת: עד פרסה. ולא אמרן אלא לרבו שאינו מובהק אבל לרבו מובהק שלוש פרסאות.