כד הקמח/ראש השנה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ראש השנה א[עריכה]

פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס (משלי ט"ז). מחסדי השי"ת על ברואיו שברא התשובה קודם שברא העולם לפי שהאדם מוטבע מיצר הרע והיה גלוי וידוע לפניו שעתיד לחטוא, והנה הוא חסר מצד התולדה עד שיתחזק שכלו ויתגבר וימשול על יצרו, והנה דוד המלך ע"ה אע"פ שהיה בתכלית החסידות והשלימות מצינו בו שהתנצל מצד התולדה בענין בת שבע שאמר (תהלים נ"א) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, יאמר כי כל מהשקרהו היה מצד התולדה, וכן הוא אומר (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכתיב (שם ו) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. על כן גבר חסד השי"ת על נבראיו והקדים להם רפואה למכה וברא להם התשובה, ושבעה דברים הן שנבראו קודם שנברא העולם ואלו הן, תורה תשובה גן עדן גיהנם כסא הכבוד בית המקדש שמו של משיח, וזהו הסדר המסודר והנכון וסדורם למעלה כן וליודעים חן. וקשור הענין התורה שישראל נזהרין בה מחייבת התשובה וחייבת גן עדן וגיהנם, שאם ישוב הרי גן עדן ואם לא ישוב הרי גיהנם, וקיום התורה צריך מקום העולם השפל שנברא בשבילה המתקיים בתנועת השמים שהוא כסא הכבוד, ובכלל העולם צריך מקום פרטי והוא בית המקדש ולכך נתחייבה מחשבת בית המקדש, ולפי שעתיד ליחרב יתחייב שיבא משיח, ותכלית הדברים להשגת ידיעת השי"ת ולמתן שכרן של מצות, ולא הוצרך להזכיר מחשבת ישראל בכללם כי ידוע הוא, וכן אמרו רבותינו ז"ל מחשבתן של ישראל קדמה, ושבעה דברים אלו שנבראו קודם שנברא העולם הוכיחו אותם רז"ל מן הכתובים, הוא שדרשו תורה מנין שנא' (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו, תשובה מנין (תהלים צ') בטרם הרי ילדו וגו', גן עדן מנין שנא' (בראשית ב') ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. גיהנם מנין שנא' (ישעיהו ל') כי ערוך מאתמול תפתה יום שיש לו תמול ואין לו שלשום. כסא הכבוד מנין שנא' (ירמיהו י"ז) כסא כבוד מרום מראשון. בית המקדש מנין שנאמר (שם) מרום מראשון מקום מקדשנו. שמו של משיח מנין שנא' (תהלים ע"ב) לפני שמש ינון שמו ע"כ:

אמרו רז"ל (יומא פ"ח דף פו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ואמרו עוד במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. התשובה יש לה מדרגות רבות ולפי המדרגות יתקרב האיש השב אל בוראו יתברך, לפי ההכנעה שיכניע אדם את יצרו ולפי הבשת שיתבייש על עונותיו מן האדון יתברך שהמרה את דבריו ולפי היסורין והתעניות שסבל ושקבל על עצמו תהיה קרבתו אצל השי"ת, כי ראוי לכל בעל תשובה שישקול מעשיו כאלו היה שוקל בפלס ובמאזנים ושיסבול צער ויסורין כפי ההנאה אשר נהנה מן העבירות, אמר דוד (תהלים קי"ט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. היה לו לומר על לא שמרתי תורתך. אלא הכונה לומר שהם היו גורמין החטא ראוים הם שילקו ושיורידו דמעות:


מצינו שהתשובה נקראת רפואה הוא שכתוב (ישעיהו ו') ושב ורפא לו (הושע י"ד) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. (תהלים מ"א) רפאה נפשי כי חטאתי לך (ישעיהו נ"ז) דרכיו ראיתי וארפאהו. ולמה נקרבת רפואה לפי שהעון הוא חולי הנפש ועל זה אמר (שם לג) ובל יאמר שכן חליתי וגו', כי כשם שהגוף יש לו בריאות וחולי כן הנפש יש לה בריאות וחולי. בריאותה המעשים הטובים וחליה הוא הפכה. וכשם שהגוף החולה מניח המאכלים הטובים ואוכל העפר והפחם ושאר דברים שאינן ראוין לאכילה כן הנפש החולה תרחיק ותמאס המדות הטובות ותבחר המדות הרעות והמעשים שאינן ראוים לעשותם. וכשם שחלי הגוף אינו מתרפא כי אם בהפכו כן חלי הנפש החוטאת אינו מתרפא אלא בהפכו, כלומר שיהיה לו צער בתשובה כנגד מה שנהנה מן החטא כי יש בני אדם אשר עיניהם כהות מראות אור התשובה הוא שכתוב (איוב ל"ט) וימנע מרשעים אורם. ויקרה להם כמו החולה שלא יבין ולא ירגיש בחליו ולא יחשוב אל הרפואה עד יכביד עליו חליו, זהו שאמר (משלי ט"ז) בחסד ואמת יכופר עון כלומר עון הרשע והשקר שהן בהפך ממדת חסד ואמת והוא החולי המתרפא בהפכו, וראינו הכתוב המשיל החטא לצרעת ולכתם ולטומאה, וכתוב אחד כולל את שלשתם הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים נ"א) תחטאני באזב ואטהר וגו', לימד כי כשם שהצרעת הוא חולי דבק בגוף והכתם דבק בבגד כן העבירה דבקה בנפש, וע"כ הזכיר אזוב שהוא כפרת המצורע, ואמר תכבסני שהוא כבוס הכתם ואמר ואטהר מכלל שהיה טמא כי הטומאה צריכה טהרה. וידוע כי כל תשובה תמצא סליחה וכפרה כשם שמועיל כל כבוס שאתה עושה לבגד אבל לענין שישוב הבגד לבן וטהור היטב זה צריך כבוס גדול, כן הנפש תועיל לה כל תשובה להמציא לה סליחה וכפרה, אבל לענין שתשוב טהורה ונקיה מן העונות כאלו לא היה זה צריך תשובה גדולה, וזהו שאמר דוד ע"ה (שם) הרב כבסני מעוני שהמשיל התשובה הגדולה אל הכבוס הגדול:

התשובה צריכה ארבע תנאים. האחד שיעזוב החטא בין במעשים בין במחשבה, הוא שהנביא צווח (ישעיהו נ"ה) יעזוב רשע דרכו זהו המעשה, ואיש און מחשבותיו זהו המחשבה, לפי שיש כמה בני אדם שהם סוברים שאין תועלת והפסד במחשבת הלב כי אם בדבור ובפועל, ודבר ידוע כי עיקר שמחת הגוף וצערו תלוים בלבו, אם כן הרי שהמחשבה מתפעלת בגוף כפי הצער או כפי השמחה, והמופת על זה הכתוב שאמר (משלי ט"ו) לב שמח ייטיב פנים, עיקר תענוג הגוף יגיע משמחת הלב כי הלב שרש והמחשבות משתרגות ממנו כענפים המשתרגים משרש האילן, וכשם שמתגלה בענפים כח השרש שהיה בו לחלוחית כן יתגלו בפנים מחשבות הלב אם לצער אם לשמחה, זהו שאמר לב שמח וגו' ובעצבת לב רוח נכאה, כי לא תמצא הנאה לגוף עם שבר הרוח וכענין שכתוב (שם יח) רוח נכאה מי ישאנה, ומעתה נוכל ללמוד מזה עונש הלב השמח בחטא כי המחשבה ההיא יוצאת לפועל באשר השמחה ההיא ניכרת בגוף, זהו לב שמח ייטיב פנים. והנה הצדיקים שמחים בתורה ובמצות ועיקר שמחתם בעבודת השי"ת, וכן הכתוב אומר (תהלים קי"ט) שש אנכי על אמרתך, (שם לב) שמחו בה' וגילו צדיקים, והרשעים שמחים בחטא וברשע הוא שכתוב (משלי ט"ו) אולת שמחה לחסר לב. הא למדת מזה שהמחשבה הרעה חטא גדול הוא וענשו רב כאלו חטא בפועל. וכמה מבני אדם שאין סבורין כן, ועוד אמרו רז"ל (יומא פ"ג דף כט) הרהורי עבירה קשין מעבירה, וביאור הדבר קשין על הנפש לפי שמחשבת העבירה קבועה בנפש לעולם, וכמו שאמרו קשורה בו, ופעולת העבירה אינה אלא לפי שעתה, והשני שיתנחם על מה שעשה מן העבירות לשעבר הוא שאמר הנביא (ירמיהו ל"א) כי אחרי שובי נחמתי, והג' שתהיה הסכמתו בלבו שלעולם לא ישוב לדבר שחטא, זהו שאמר הכתוב (הושע י"ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, וכך יעשה ולעולם אינו חוזר לדבר זה, וזהו עיקר הוידוי, והרביעי וידוי דברים זהו חטאתי עויתי פשעתי לפניך, הוא שאמר הנביא (שם) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כלומר עיקר התשובה שתקחו עמכם דברים הללו והוא ענין הוידוי, וכבר ידעת שוידוי דברים זה מצות עשה הוא מן התורה שנא' (במדבר ה') איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו וגו':

יתחייב בעל התשובה להיות לו הכונה בלב ושיהיה לבו נשבר ונדכה על שהמרה את פי ה', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים נ"א) בבא אליו נתן הנביא באותו מזמור שהוא מתודה על חטאיו אמר בסוף דבריו זבחי אלהים רוח נשברה וגו', ורז"ל הביאו משל על זה מן הכלים הטמאים ואמרו נשברו נטהרו, וידוע שמזמור זה מיוחד על עיקרי התשובה וההכנעה מעיקרי התשובה הוא, ואמר ישעיה (ישעיהו ס"ו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. וכן מצינו מפורש בתורה בענין התשובה (ויקרא כ"ו) או אז יכנע לבבם הערל וגו', בא ללמד שעיקר התשובה ההכנעה, נאמר באחאב (מלכים א כ"א) הראית כי נכנע אחאב מפני וכתיב בו (שם) ויהלך אט, וזה הפך משאר המלכים שהיו הולכים בגאוה ובקול המולה, ודבר ידוע כי עם היסורין וההכנעה עונותיו של אדם מתכפרין וע"ז אמר דוד (תהלים כ"ה) ראה עניי ועמלי וגו', אמר עניי על ההכנעה ועמלי על היסורין, וכן מה שאומר תמיד (שם פו) כי עני ואביון אני. ביאורו נכנע ומתאוה לחסות בצל רחמיך, אע"פ שהמפרשים פירשו בו לפי שגירש אותו בנו מן המלכות. וכן אמרו במדרש (שם כה) פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני וכי דוד יחיד היה והלא כתיב (דברי הימים א כ') אוצם הששי דוד השביעי. וכי עני היה והלא כתיב (שם כב) והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככר. אלא אמר דוד לפני הקב"ה לפי שנתתני מלך על בניך ואני יחיד כנגדם וכלם צריכין לי ועיניהם תלויות בי ואני עיני תלויות בך לכך יחיד ועני אני:

גם יתחייב בעל התשובה שיבוש על עונו מלפני השי"ת כעבד שפל שהמרה פי מלך גדול כמוהו יתברך, וזהו ק"ו שאין עליו תשובה שהרי הוא בוש ונכלם שלא ירגישו ולא יבינו בעבירותיו, ואף כי יש לו להתבייש ממלכו של עולם היודע מחשבותיו והוא בוחן לבות וכליות, וע"ז אמרו רז"ל (ברכות דף כח) בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו רבינו ברכנו אמר להן יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן ותו לא, אמר להן ולואי תדעו שהרי אדם עובר עבירה בסתר ואומר אל יראני אדם ואינו אומר אל יראני המקום, וזה הענין מפורש בכתוב שאומר (ירמיהו ל"א) בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי, וכתוב במקום אחר (שם נא) כסתה כלמה פנינו, כי בראות החוטא שהקב"ה מעביר על עונו ואינו מענישו כפי חטאו יש לו להוסיף בושה בלבבו, הלא החוטא למלך ב"ו ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו, ואמר הנביא (יחזקאל ט"ז) למען תזכרי ובשת וארז"ל (ברכות דף יב:) העושה דבר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו, וכן מצינו בשאול שאמר (שמואל א כ"ח) ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ולא הזכיר אורים ותומים שנתבייש להזכירם לפי שהרג נוב עיר הכהנים ובזכות שנתבייש מזה נמחלו לו כל עונותיו שכך אמר לו שמואל (שם) מחר אתה ובניך עמי, מאי עמי במחיצתי:

התשובה מכפרת העונות בכל עת ובכל זמן וכל שכן בעשרה ימים אלה שהן ימי הדין והמשפט הנוראים הנקראים בכל ישראל עשרת ימי תשובה, ומיוחדים לעולם לתפלה ולבקש שערי תשובה, ויש מקומות בישראל שמתענין אותן כלן, ואמרו רז"ל שהקב"ה נמצא בהם לכל יחיד ויחיד הוא שדרשו ז"ל (ר"ה דף יח) (ישעיהו נ"ה) דרשו ה' בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ, ועל זה קבעה תורה בראש חדש זה של תשרי שיהיה יום הדין לכל באי עולם וקבעה חתימת הדין בעשור לחדש, ועשרה ימים בינתים לתת זמן ושהות לחוטא לשוב מחטאו קודם שיחתמו את דינו. ולפי שנברא העולם בר"ה במדת הדין חייבה החכמה להיות יום הדין בר"ה להיות מעשה כל הבריות זכיותיהן ועבירותיהן שקולין בו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי ט"ז) פלס ומאזני משפט לה' וגו', יאמר כי כל המשקלות הם לשם ית' והוא שוקל בהם מעשי העולם והמצות והעבירות קלות וחמורות. כל אבני כיס ביאורו בכל אבני כיס כלומר שכשם שיש לו כל המשקלות הפלס והמאזנים שהם הכלים ששוקלין בהם גדולים וקטנים כן יש לו האבנים גדולים וקטנים במה שהוא שוקל, ובא המשל כאלו הוא יתעלה שוקל במשקל הככר והליטרא והאונקיא עד סוף כל משקל קטן. ומלת פלס הוא משקל גדול וכן אמר (ישעיהו מ') ושקל בפלס הרים משקל ההרים בפלס הוא משל על המדה והשיעור שהתויך הקב"ה ההרים ביישוב בין הרוח והיישוב, כי לולא ההרים המגינים על היישוב היה העולם חרב מפני תוקף הרוח והנה ההרים בלי ספק צורך גדול בבריאה ותועלת גדול ביישוב. וכונת הכתוב כי הרוח היוצא לעולם הוא במדה ושיעור, כי הוא מוציא הרוח מאוצרותיו כפי שיעור שצריך העולם שלא היה יכול להתקיים בלא רוח, וברא ההרים להגין על המותר שהיה מפסיד קיום העולם וזהו פירוש הכתוב הזה במשקל הפלס. וייחס אל ההרים שהם גדולים מן הגבעות משקל הפלס שהוא גדול מן המאזנים, וזהו שאמר הכתוב (תהלים קי"ד) ההרים תרקדו כאילים גבעות כבני צאן, כי האילים גדולים ובני הצאן קטנים, ועוד ראיה כי הפלס משקל גדול ורחב הוא שמצינו שיחס אותו הכתוב לדרכי התורה והחכמה כאמרו (משלי י"ד) פלס מעגל רגליך (שם ה) ארח חיים פן תפלס. ודע פירוש פלס בעל כף אחד ומאזנים בעל שתי כפות כי כן המלה הזאת מורה חשבון שנים כמלת צהרים מצרים, כי יש אחרת קדמונית, וירושלים של מעלה ושל מטה, וכ"כ שמים כידוע לחכמי הקבלה, וכן נקראו האיברים שבגוף שהם שנים שנים כלשון הזה, וע"כ מאזנים בעל שתי כפות כף זכות וכף חובה, והן הן שתי מדות שהקב"ה מנהיג בהן את עולמו והן נקראות מדה"ד ומדת רחמים, ושמו המדה הטובה מאד מרובה שהיא לשון רבים. ומדת הדין לשון יחיד, והטעם בזה לפי שההויה מרובה על ההפסד, וכן גזר בעל ההויות יתעלה בבריאת העולם במעשה בראשית שתהיה ההויה מרובה מן ההפסד בין בכלל המציאות כולו בין בכלל העולם השפל בין בפרטי בני אדם בכל א' ואחד מהן. בכלל המציאות הוא שהמציאות נחלק לג' חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל. ובודאי ההויה בכלל המציאות מרובה מן ההפסד, שהרי שני העולמות קיימים נצחיים אין הפסד שולט בהם והאחד הוה נפסד. ולפי הכונה הזאת היה מאמר רז"ל שאמר המלאך שלישו של עולם, בכלל העולם השפל מצינו ג"כ שההויה מרובה מן ההפסד, שאלמלא שיולדו הבריות בעולם יותר ממה שהם מתים יהיה העולם חרב, וזהו מדת הרחמים המתפשטת בכל העולם ועל כן תמצאנה בלשון רבים כי צריך העולם שתתרבה מדת רחמים על מדה"ד, וכן מלת חיים לשון רבים לא תמצא ממנה לשון יחיד, וידוע כי ממדת רחמים מציאות החיים, וזהו שאנו אומרים בתפלה זוכר יצוריו ברחמים לחיים, בפרטי בני אדם הוא שתמצא האדם מורכב מג' דברים השכל והנפש והגוף השנים קיימים נצחיים והגוף הוה ונפסד, ואם כן הרי השגנו בגוף האדם עצמו מדה"ד ומדת רחמים, מדת רחמים שהיא ההויה יתירה ועל כן בא הלשון מדת הדין בלשון יחיד ומדת רחמים בלשון רבים. ולפי שמדת רחמים היא צורך גדול לעולם אנו אומרים בר"ה וביוה"כ בתפלה ודברך אמת וקיים לעד לפי שמצינו במדרש אמרה מדת רחמים לפני הקב"ה רבש"ע מאחר שבראת העולם במדה"ד שנא' בראשית ברא אלהים ואי אפשר שלא תנהיג עולמך במדה"ד מפני מה בראתני, אמר לה חייך שאיני מנהיג עולמי זולתך, ואותו הדבור אנו מבקשין ממנו יתעלה לקיימו, וע"ז אמר בכאן אחר שהזכיר פלס ומאזנים הזכיר משפט לה' שאותן שתי מאזנים שהן שתי כפות כף זכות וכף חובה הן כנגד מדה"ד ומדת רחמים הנרמזות בשתי מלות אלו, משפט לה', משפט רמז למדה"ד לה' רמז למדת רחמים. ורז"ל הרחיבו בזה ביאור לומר שהקב"ה דן את עולמו במשקל, ואמרו (ר"ה דף טז) גבי ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי יוסי בר חנינא אמר כובש שנאמר (מיכה ז') ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו רבי אליעזר אומר נושא שנאמר (שם) נושא עון ופשע, ופי' רש"י ז"ל נושא עון מגביה כף מאזנים של העבירות והזכיות מכריעין, וזה ודאי דרך משל כי המשקל הזה הוא כלשון הכתוב (איוב כ"ח) לעשות לרוח משקל שפירוש המשקל הזה שיעור ומדה כי ברא הקב"ה ההרים והתויך אותם בתוך היישוב להיותם מגינים על היישוב מפני הרוח כדי שישתבר הרוח ולא יחריב העולם ונמצא כאלו הוא יתעלה מוציא הרוח במשקל כלומר במדה שוה הצריכה לעולם כמשקל הפלס שפירשנו למעלה, וכן גם כן משקל העבירות והזכיות הכונה שהוא יתעלה שוקל בשקול דעתו גודל העבירה וקוטנה וגודל המצוה וקוטנה, כי יש מצוה אחת כנגד כמה עבירות ויש עבירה אחת כנגד כמה מצות, ולפיכך אין הקב"ה דן את העולם במנין שתאמר ראובן עשה ק' זכיות וק' עבירות ילכו אלו כנגד אלו, אבל דן הוא את העולם במשקל כגון שתאמר ראובן נתן פרוטה לעני הרי מצוה אחת גזל שתי פרוטות הרי ב' עבירות ונמצא רובו חייב אין ב"ד של מעלה דנין זה במנין אלא במשקל וכמו שאמרנו פלס ומאזני משפט לה', וטעם הדבר שנושאין ונותנין בב"ד של מעלה כשנתן פרוטה לעני היה אותו עני מוטל ברעב הוא ובניו ונשמתם קרובה לצאת ונמצא שהחיה כמה נפשות בפרוטה זו וכשגזל אותן שתי פרוטות הוא עצמו היה עני וגזל אותם כדי להשיב את נפשו לא לכונת גזלה, ועוד שגזלם לשני בני אדם עשירים מושפעים, ונמצא זכות נתינת הפרוטה האחת גדול מעון גזלת שתי הפרוטות, וזה במעשה המצות וכן הדין גם כן במעשה העבירות שני בני אדם אוכלים נבלה זה ענשו יותר מזה לפי שהאתד יאכלנה לתיאבון והשני יאכלנה להכעיס, ואע"פ שהכל עבירה אחת העונש חלוק זה מזה, וכן שני בני אדם עוסקין בתורה זה בחור וזה זקן הזקן טרחו מרובה ולפיכך שכרו מרובה ואע"פ שהכל מצוה אחת, סוף דבר הענינים גדולים והדרכים רבים ואין סוף ותכלית כי מחשבות השי"ת עמוקות, ומשקל הפלס והמאזנים שהן לה' הכל בשקול יתברך והוא היודע היאך נערכין העונות עם הזכיות וע"ז ארז"ל (אבות פ"ב) הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות. ויש להסתכל בפסוק זה של פלס איך הובא בתוך פסוקים שהם מדברים במדות המלכים, והם מסודרים זה אחר זה שבכל אחד ואחד מזכיר מלך או מלכים, והאמנם אע"פ שמדברים במדות המלכים אין כונת שלמה במלכי ב"ו בלבד אלא כונתו במלך העליון ית' שהמליך אותם והוא השוקל מעשה כל העולם כלו בפלס ומאזנים שלו והכל שוה אצלו כעבד כאדוניו ואין שלטון ביום המות, וזה סדרן של כתובים (משלי ט"ז) קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, פלס ומאזני משפט לה' וגו' תועבת מלכים עשות רשע וגו', כי בצדקה יכון כסא. רצון מלכים שפתי צדק וגו', חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה, באור פני מלך חיים. יאמר כי המלך הישר ראוי לו להיות חותך את הדין ולא יטעה לעולם לפי שמאחר שהוא מעמיד הארץ במשפט הכל יראים ממנו מלפעול שקר ויודעים שיחקור הדבר ויתאמת אצלו, וכמאמר האיש המגיד ליואב (שמואל ב י"ח) או עשיתי בנפשי שקר וכל דבר לא יכחד מן המלך כאלו היה קוסם וקסם על שפתיו, וראוי למלך כזה שיתעב הרשע ושיבחר הצדק, וכן ראוי למלך שיכבוש את כעסו כי חמתו מלאכי מות הוא, וראוי ג"כ להמציא חנו ורצונו לעבדיו כי יש בזה תועלת גדולה לכל, ובכללו עוד אזהרה לעם שלא יכעיסו את המלך ושישתדלו בהפקת רצונו כי מלאכי מות חמתו ואור פניו חיים, וכל זה חוזר למעלתו של הקב"ה כי אם מלכי ב"ו הם מתעבים הרשע ובוחרים הצדק כ"ש וכ"ש הקב"ה כי לא הכין הוא יתעלה את כסאם כי אם בצדקה, כל שכן שיצטרך האדם לחשוב בלבו כי השם יתעלה יתעב עשות רשע ויבחר מעשה הצדק, ושיצטרך לירא מחמתו ושלא יכעיסהו בעבירות כי אפי' חמת מלך ב"ו הוא מלאכי מות, ושישתדל לרדוף אחר התורה והמצות שבהם ישיג רצונו כי הפלס והמאזנים בידו יתברך לשקול מעשיו הקלות והחמורות ויענישנו בחמתו על מעשה העבירות ויפיק לו רצונו על קיום המצות, ומה שהובא פסוק זה של פלס בתוכם, לפי שהכתוב אומר במשפט לא ימעל פיו זהו ברוב אבל בודאי מועיל הוא לפעמים כי אינו נביא, ובמיעוט הפעמים יתעלם הדבר מן המלך ויזכה את החייב על שלא נודע לו אמתת הדבר, והנה הוא יוצא זכאי מבית דינו ובורח מלפניו, ומתוך זה הודיענו הכתוב הזה כי פלס ומאזני משפט לה' כי אם יברח מפני מלך ב"ו לא יוכל לברוח מפני השי"ת, כן פירש הר' יונה ז"ל הפסוקים הללו, והנה חתימתם באור פני מלך חיים הקדוש ב"ה יזכנו לחיים ויכתבנו בספר חיים טובים: