יריעות שלמה על רש"י/בראשית/לב
בסוף ד"ה המלאכים כו' נ"ב ול"נ דלק"מ כי מיד שעקר יעקב ממקומו לילך לביתו לא"י אז הלכו עמו מלאכים של א"י ופסקו ממנו מלאכי חו"ל וכן מיד כשיצא מבאר שבע ללכת לחרן סלקו ממנו מלאכי א"י ופגעו בו מלאכי ח"ל ומאחר שאין כח למלאך אלא בארצו מ"ה לא הצילו אותו במקום דשכיח היזק' ומ"ה לקח אליפז כל אשר לו ולולי שנתגדל בחיקו של יצחק היה הורגו וכן המלאכי' של א"י לא היה לכם כח להציל אותו מהיזק המצוי ומ"ה היה מתיירא מעשו ושלח אות' לפניו ודוק מהרש"ל:
בד"ה מלאכים ממש כו' - נ"ב ולי נראה מלשון לפניו דייקינן דכל שליחות הוא להחזיר ודעתו של יעקב היה שלא יחזרו אלא יצילו אותו מכנו ובסיבתו ויגמרו בפעולת שכלן שלא יצא נגדו והקדוש ב"ה רצה לעשות לו נס נגלה וגם להבהיל אותו כי הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים כדאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו למה אבותינו עקורים היו כו'.
א"נ "לפניו" מאותן שהיו מוכנים לפניו תדיר לשומרו וללויהו וק"ל. מהרש"ל:
בד"ה לא נעשיתי כו' - נ"ב מה שפירש רש"י גרתי תרי"ג מצוות כו' מה בא להודיע לעשיו, נ"ל דהכי החיבור דמתחילה ציוה לו לאמר שלא נתקיימו הברכות ולכן לא יתקנא בו ואם אתה אינו משגיח בזה וסובר שנתקיימו הברכות אם כן לא תוכל לעשות לי מאומה מצד הברכות ובמה אתה סומך על דברי אבינו והיה כי תריד וגו' קיימתי כל התורה ואין להתורה על מה לצעוק. מהרש"ל:
בד"ה אל אחיך כו' - לא דרשו כלום נ"ב ולי נראה דלא קשיא מידי, דיעקב ציוה להאריך בדברים ולהתאירן על צד ההכנעה, כלומר מעבדיך מאיזה עבד מיעקב וכן לאדוני לאיזה אדון לעשו אבל גבי אל אחיך שחזרו המלאכים בתשובתו מה תועלת יש בתואר הלשון ודו"ק. מהרש"ל :
בד"ה וירא כו' מחא דבר כו' נ"ב ולי נראה דלק"מ כי כל השליחות שאמר הקב"ה לנביא או מה שיוצא מפיו של הקב"ה אינו חוזר אבל מה שאומר אדם בנבואה ע"ד רוה"ק כגון השירה שאמר משה ברוה"ק שפיר חוזר ומה שהבטיח הקב"ה ליעקב היה בישן ממש ובחלום ולא עדיף מרוה"ק ודוק ודע שיש חילוק בין נבוא' שהיא בהכרחי לרוה"ק השורה על הנביא והוא מדבר קצת בבחירתו ומ"מ נענשה דבורה על שאמרה עור' דבורה עד שקמתי אם בישראל וכן נענש ישעיה בדברו בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וגו' והמבין יבין ועוד נראה בעיני ט"א דהיה ירא שמא היה חעא בידו שהיה לו למחות ולא מיחה ובפרט בלבן ואמרינן דאפילו מפי הקב"ה עצמו חוזר לרעה מהרש"ל: ויצר לו שמא יהרוג אחרים כו' נ"ב והעיקר נראה בעיני מה שפירש"י יהרוג אחרים כלומר אותן שדעתן לא יהיו לרעה אף שבאו עם עשו מ"מ יהיו כמה וכמה שאין דעתם כלל להריגה וק"ל מהרש"ל:
בד"ה ובבית לבן כו' ואהיה עמך כו' נ"ב ומזה אין להקשות איך יחזור מן העובה לרעה כי לא הבטיח אותו שיחזירנו בשלום אל אדמתו אלא שיצא מן הרשע לשוב לארצו ויחיה יום אחד אף שיהרג אח"כ בדרך מ"מ נתקיים הנבואה אף שלא שב לארצו כמו וילך חרנה יצא ללכת חרנ' כדאמרי אינשי ה"נ יצא לשוב ודוק מהרש"ל:
בד"ה לפניהם כו' שאגמלים המניקו' כו' נ"ב ולא נהירא לי שהרי רש"י כתב מתחילה גמלים מניקות שלשי' משמע דזה בא להודיע לנו שלא תאמר עם הכל שלשים מ"ה פי' גמלים שלשים ובניהם עמהם כלומר שלשים גמלים מניקות ובניה' עמהם ואינם מן החשבון של שלשים ואח"כ כתב ומדרש אגדה אומר ובניהם זכרים כלומ' זכר לנקבה דהיינו בין הכל שלשים וראיי' מדלא כתיב גמלים שלשים ובניהם שלשים ולא שייך לומר כאן עמהם כמו על בנים ממש וק"ל מהרש"ל: בא"ד בנאיהון זכר נ"ב ולפירושו לא כתיב ומדרש אגדה אומר כו' מהרש"ל:
בד"ה והנה גם כו' ופירושו שציוה כו' נ"ב וכך נ"ל ההוצעה שבתחילה ציוה לומר לכל עדר והנה גם הוא אחרינו וכשתתקבצו כולכ' לפניו תחזירו ותאמרו גם הנה יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו כי דברים ריצוים כאלו ראוי לומר כשיהיו כולם ביחד וק"ל מהרש"ל:
בד"ה עשה עצמו כו' את הנחל נ"ב ודינה היכן היתה וכו' דע"כ לא חסר שום אחד דהא מדכתיב לקמן אלהי' יחנך גבי בנימין ודרשינן לפי שלא היה בברכת חנן משמע שכולן היו בברכת חנן ודוק מהרש"ל:
בד"ה שכח פכים קטנים כו' - נ"ב ולי נראה פי' פכים קטנים דהא כתיב לעיל "ויעבר את כל אשר לו" אלא היה פכים קטנים עם שמן ליצוק על האבן אשר נדר וזהו אינו שלו אלא של שמים, ומשום הכי נשא את נפשו עליו. ופכים קטנים לאו דוקא קאמר אלא פך קטן ואולי רמז בזה בעבור שנשא את נפשו לקיים נדרו בפך קטן נעשה נס לבניו בימי חשמונאי ע"י פך קטן וזהו שכח פכים קטנים ודוק. מהרש"ל:
בד"ה ותוכל להם נ"ב ולי נראה שרש"י כיון להא שלא תימא שותוכל קאי אעשו ולבן ושרית קאי אאלהים לבד אבל לא שיוכל לו וזהו נגד הקרא וישר אל מלאך ויוכל אלא ותוכל קאי אכולהן וזהו להם ודוק מהרש"ל:
בד"ה והוא צולע כו' הוסיף מלת כו' נ"ב ולי נראה כפשוטו מדכתיב והוא צולע אחר זריחת השמש מלבד שאף אחר זריחת' היה צולע אלא שברוח שפעת זריחת שהוא רוח צפונית שמנשבת עם זריחת החמה כדאיתא בפרק הערל הוא המרפא כדי שלא תאמר מיד כשהאיר החמה והוא תלך במערכת הגלגלי' כי יש חולי שהוא תקיף בלילה וכהאיר היום הוא נקלה ודוק ומאחר שלא נדע כמה זרחה שהרי לא נתרפא מיד כדפי' לכך פי' שאות' שעות שמיהרה וכו' ואח"כ בא לפרש ויזרח לו השמש כפשוטו מהרש"ל: