ילקוט שמעוני על בראשית ד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

[עריכה]

הלוא אם תיטיב שאת, ברכה; ואם לא תיטיב, שאת קללה. דבר אחר: אם תיטיב אני מוחל על עונותיך; ואם לאו, חטאו של אותו האיש גדוש ומוגדש. "לדוד אשרי נשוי פשע", אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. לפתח חטאת, "רובצת" אין כתיב כאן אלא רובץ. בתחילה הוא תש כנקבה, ואחר כך הוא מתגבר כזכר. אית כלבין ברומי ידעין למשתדלא, אזיל ויתיב גבי פלטרא ועבד גרמיה מתנמנם, ומרי פלטרא מתנמנם, והוא שמיט עיגולא אארעא, ועד דאלין מצמתין הוה משתכח טפי עיגולא ומהלך בה. אמר ר' אבא: היצר הזה דומה ללסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים; כל מאן דהוה עבר בה אמר ליה: הב מה דעלך. עבר פיקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום, התחיל מכתתו. כך כמה דורות איבד יצר הרע: דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה. כיון שעמד אברהם אבינו וראה שיאן בו תוחלת התחיל מכתתו, הדא הוא דכתיב: "וכתותי מפניו צריו":

[עריכה]

איסי בן יהודה אומר: ה' מקראות בתורה שאין להן הכרע, ואלו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת, אם תיטיב שאת או שאת אם לא תיטיב. "וברצונם עקרו שור ארור", או "ארור אפם". "וצא הלחם בעמלק מחר", או "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים", או "משוקדים כפתוריה ופרחיה". "הנך שוכב עם אבותיך וקם", או "וקם העם הזה וזנה". רבי תנחומא מוסיף עוד חד: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם", או "כשמעם ויתעצבו האנשים".

תנו רבנן: "ושמתם", סם תם. למה נמשלה תורה לסם חיים? משל לאדם שמכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו: בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא; ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקב"ה לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה, אי אתם נמסרין בידו, שנאמר: הלוא אם תיטיב שאת; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרין בידו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, ואליך תשוקתו; ואם אתה רוצה – אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו, "יעברו" וגו' "ואם לא יעברו" וגו'. רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאמרו, שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב: הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ; אלא לר' חנינא למה לי? סלקא דעתך אמינא וכו' לא אגרא ולא צערא, קמ"ל:

[עריכה]

אמר שמואל: יצר הרע כמין חטה הוא, רובץ על מפתחי הלב, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. עד שהוולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך" וגו'. וכיון שיצא לאור העולם, בא מלאך וסטרי על פיו ומשכח כל התורה, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע נתון באדם? משעת יציאה או משעת יצירה? [אמר לו: משעת יצירה]. אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי נתנה באדם? משעת יצירה או משעת פקידה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר לחתיכה של בשר שתתקיים בלא מלח ג' ימים ואינה מסרחת? אלא משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתם שמרה רוחי":