יוסף תהלות/נא
פרק נא[עריכה]
פסוקים א-ב[עריכה]
למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא על[1] בת שבע. הראשונים פירשו דאמר מזמור, שבא אליו נתן הנניא בצנעא וביחוד ולא היה לפני רבים, ונתן שבח על זה. וז״ש וזהו שאמר: מזמור... בבא אליו נתן הנביא ביחוד ובצנעא כעניין שבא אל בת שבע בצנעא וביחוד, עכ״ל עד כאן לשונו. ואפשר שנתן הודאה שתכף ומיד בא אליו נתן בזמן שבא אל בת שבע, ולא היה הפרש בין החטא והתשובה, כי תכף שבא אל בת שבע בא אליו נתן הנביא, ותכף שב:
פסוק ד-ו[עריכה]
הרב כבסני וכו'. אפשר במ״ש במה שכתב הרב עיר וקדיש מהר״ל בס׳ בספר דעת חכמה שע״י החטא מכניס הקלי׳ הקליפה בחיצוניותו ובפניותו[2]. ואמר בזהר הקדוש דמ״ש דמה שאמר לו "גם ה׳ העביר חטאתך" היינו ההוא מקטרג שתובע דין, העבירו מלפניו ית׳. ואמר הסבא קדישא ובש״ס פ׳ דמ״ש למען תצדק בדברך ר״ל רוצה לומר לקיים דברך שאמרת שאיני וכו׳ יכול לעמוד בנסיון. אמנם אמרו רז״ל: למנצח מזמור, זמרו למי שמזמרין אותו ושמח. א״כ אין זה מספיק לומר שלא עמד בנסיון לקיים דיבורו יתברך, דאדרבא שמח הוא ית׳ כ״י כביכול כשמנצחין אותו. ובזה פירשו מש״ה מה שאמר הכתוב: "מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעיניו" (שמואל ב יב, ט), דהטוב בעיניו הוא כשמנצחים אותו.
נבא אל הביאור: הרב כבסני מעוני מבחוץ, ואחר שנפרדה הקליפה מבחוץ וקליש טובא – נקרא חטא על מה שנשאר בפנים. לז״א לזה אמר ומחטאתי דנשאר בפנים טהרני. כי פשעי... אדע וחטאתי נגדי תמיד, אף שבשרתני על ידי נתן הנביא שהעברת המקטרג מלפניו, אני חושב שהוא נגדי תמיד. ולפי האמת מה שטעיתי הוא טעות קל, והיינו לך לבדך חטאתי. והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך, דהיינו שחטאתי לך בזה שזהו רע בעיניך מה שחשבתי למען תצדק בדברך, שאמרת שאיני יכול לעמוד בנסיון, וזהו רע בעיניך, שאתה שמח כשמנצחין אותך. נמצא שזהו תכלית החטא, וזהו לך לבדך חטאתי שהרע בעיניך עשיתי במה שחשבתי למען תצדק, דאדרבא הייתי[3] שמח אם אני נוצח:
אי נמי אפשר דיפה אמר דוד הע״ה, והיא תשובה מספקת, מה שאמר למען תצדק בדברך. והוא שכתב רבינו מהר״ם אלשיך ז״ל בחקירת הרמב״ם, אם ידיעתו מכרחת, דכשלא דיבר הקב״ה אז הרשות נתונה, אף דלפניו נגלו תעלומות דעתיד לחטוא, רצה לתת הבחירה בידו, ויש בו כח לכוף יצרו ואין ידיעתו מכרחת לחטוא. אמנם כשיש דיבור כ״י כביכול אז הוא הכרחי. וז״ש "צדיק ורשע לא קאמר" דייקא, דאם הוה קאמר היה מכריח, זהת״ד זהו תורף דבריו. ובזה מדוקדק מה שכתב הרמב"ם בפי׳ בפירוש "הכל צפוי והרשות נתונה", צפוי דייקא בחי׳ בחינת ידיעה לבד, אז הרשות נתונה. ולפי זה, הכא שאמר הקב״ה לדוד הע״ה בדיבור דלא מצי למיקם בנסיון, הוא מוכרח לחטוא דהיה דבור. וזהו שדקדק דהע״ה לומר: למען תצדק בדברך דייקא, דהיה דיבור לגבי דידי ויש חילוק בין דיבור לידיעה כדבר האמור. ועל ידי זה תזכה בשפטך הרשעים דהוו מצו כפו יצרייהו, דצדיק ורשע לא קאמר, ובידם הבחירה, אף שקדמה ידיעתך אינה מכרחת והוא נענש. ואם כן הכא שהיה דיבור, הכרח הכרחתני שלא לעמוד בנסיון. ומ״ש ומה שאמר לך לבדך חטאתי, היינו אעיקרא שנכנסתי בתגר זה לשאול: "בחנני ה׳ ונסני". אבל מה שהרע בעיניך עשיתי שהוא החטא עצמו, זה היה מוכרח למען תצדק בדברך, שדיבורך מכריח, וכמאי דאמרינן בעלמא: דיבורו של הקב״ה הוא מעשה:
פסוק ז[עריכה]
הן בעוון חוללתי וכו'. אפשר במשז"ל במה שאמרו ז"ל דישי תבע שפחתו, וגילתה לגבירתה, ונכנסה במקומה והרתה מדהע"ה מדוד המלך עליו השלום. וכתב הרמ"ע ז"ל, דישי חשב לטהר זרעו, דחשב שהוא מואבי וכו'. וא' ואחד קדוש מרבוואתא קמאי כתב דלא היה דוד בן תמורה ח"ו חס ושלום, כי אמו טהרה רעיוניה מאד, ובזה לא היה בן תמורה, וכמ"ש וכמו שכתבתי אני עני במ"א במקום אחר. וז"ש וזהו שאמר: הן בעוון מלא[4] חוללתי, דאבי טעה, שחשב דהוא פסול, וגם חשב דהיא שפחתו. אבל בחטא יחמתני אמי, בחטא קל דהטעתה את אבי. הן אמת חפצת בטוחות, וראית שאבי ואמי כוונתם לשמים דווקא. ובסתום שהוא נעלם, מחשבת אדם, חכמה תודיעני, שמאחר שהמלכתני גלית צדקת אמי וטוהר רעיוניה כי איני בן תמורה. ומ"מ ומכל מקום באו הדברים מעורבבין, וזה גרם לי תחטאני באזוב, רמז שהוא עניו, והו"ל והוה ליה כאלו הקריב כל הקרבנות ואין תפלתו נמאסת. וז"ש: תחטאני באזוב שאני עניו, תשמיעני, תחבר בשבילי, מל' מלשון "וישמע שאול" (שמואל א טו, ד). ששון ושמחה, יסוד ומ' ומלכות, יחוד קבה"ו קודשא בריך הוא ושכינתיה, ומשם יושפע עלי, ואז תגלנה עצמות דכית: