טור מנוקד אבן העזר קסה
<< | טור · אבן העזר · סימן קסה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
רב אלפס פסק שמצות יבום קודמת למצות חליצה, וכן כתב הרמב"ם.
ורש"י כתב - שמצות חליצה קודמת, ומכל מקום אם שניהם לפנינו ורוצין לייבם, שומעין להם ולא חיישינן שמא אינם מכוונים לשם מצוה.
אבל אם אמרה 'לא בעינא ליה', ואמרה דברים הניכרים, אם יכולים להטעותו שיאמרו לחלוץ לה על מנת שתתן לך מנה, מטעינן ליה, ואי לא, כייפינן ליה וחליץ בכל אמתלא שתתן לדבריה.
ורבינו תם כתב - דמצות חליצה קודמת, ואפילו אם שניהם רוצים לייבם, אין שומעין להן אלא אם כן ידוע שמכוונים לשם מצוה, כגון שבא לבית דין לחלוץ ואמרו לו אי צבית ליבומי יבם, מאז[1] ודאי אי מייבמים מכוונין לשם מצוה כיון שבא לחלוץ מתחילה, וכיוצא בזה.
אם רוצה לייבם וידוע שמכוין לשם מצוה והיא ממאנת, אם יש לה טענה שהיתה מועלת לה אפילו כנגד בעלה, כגון שהוא מאותן שכופין אותו להוציא, כופין אותו נמי לחלוץ, ואם לאו, אם יכולין להטעותו שיחלוץ לה הרי טוב, ואם אין יכולים להטעותו אין כופין לחלוץ. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
וכתב עוד בתשובה על יבמה שנפלה לפני יבם נער ולא רצתה להתייבם בטענה שאמרה שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה, והוא לא רצה לחלוץ עד שיתנו לו דבר קצוב, וכתב שאם יכולים להטעותו שיחלוץ מטעין ליה, ואם לאו כופין אותו לחלוץ בחנם.
ובספר המצוות כתב שאם יש לו אשה אחרת, שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ.
מתוך שפסק רב אלפס שמצות יבום קודם, משמע שיבמה שאינה רוצה להתייבם שדינה כדין מורדת.
וכן כתב הרמב"ם: יבמה הראוי[2] להתייבם ולא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה, וכופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה. הניח אחיו נשים רבות, כל מי שתובע היבם לייבם ולא רצתה, היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות. היו היבמים רבים ותבע אותה הגדול לייבם והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו, אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם. אמר הגדול איני רוצה לא לייבם ולא לחלוץ הרי אחי לפניך, ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אומרת איני רוצה בו ורצתה באח אחר והוא רוצה בה, אין זה מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולן שוין, הואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהם במדינה אחרת ואמרה הריני ממתנת עד שיבוא וייבם אותי אבל זה איני רוצה בו, אין זו מורדת ואומרים לזה שאינו הגדול ותובע אותה "אם תרצה לחלוץ וליתן לה כתובה חלוץ, ואם לאו הרי רצתה שתשב עד שיבוא אחיך, הואיל ואין לך דין קדימה עליו". בא אותו שתלתה בו ולא רצה בה, חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבם והיא אינה רוצה, ואומרים לה "אין כאן מי שירצה לייבם אלא זה, ומצות יבום קודמת", או תתייבם או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת. עד כאן.
אבל לרבינו תם שמצות חליצה קודמת, אין לה דין מורדת, אלא כופין אותו לחלוץ אם הוא מאותן שכופין, ואם לאו מטעין אותו אם יוכלו, ואם לא יוכלו להטעותו אין כופין אותו אם ידוע שמכוין לשם מצוה אלא תשב לעולם.
יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, שיש הוכחה שלא כיונה לאסור עצמה על היבם, או שנדרה הנאה מכל העולם בחיי בעלה, כופין אותו לחלוץ ונותן לה כתובה.
נדרה מהיבם אחר מיתת הבעל, או אפילו בחיי בעלה ונתכוונה בנדרה כדי לאסור עצמה על היבם, מבקשין ממנו לחלוץ, ואם אינו רוצה אין כופין.
וכתב רב אלפס שדינה כדין מורדת, וכן כתב הרמב"ם שתצא בלא כתובה. והראב"ד כתב - שאין כופין אותו לחלוץ, ומכל מקום אין לה דין מורדת שתצא בלא כתובה. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל - דאפילו למאן דאית ליה מצות יבום קודמת, אין לה דין מורדת שתפסיד כתובתה.
כתב הרמב"ם: יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות, אין שומעין לה אלא רצה מייבם רצה חולץ ונותן לה כתובה. ולא עוד אלא אפילו אומרת אני ניזונת משלי ואשאר עגונה כל ימי, אין שומעין לה שהיבם אומר כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אחרת, ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת, או שתהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה. כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם, הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כתובה כשאר כל האלמנות. וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים, חולץ לה ונוטלת כתובתה. נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם, נסתחפה שדהו, ואם אינו רוצה לייבם חולץ לה ונותן לה כתובה. עד כאן.