טור מנוקד אבן העזר קנו
<< | טור · אבן העזר · סימן קנו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
"כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה". מצוה עשה היא משמת אחיו מאביו בלא זרע, אפילו היה לו זרע ומת, שייבם את אשתו או יחלוץ לה. ולקמן יתבאר איזה מהן קודם. לא שנא אשת אחיו מן האירוסין או אשתו מן הנישואין, ובלבד שהיה להן ישיבה אחת בעולם, ושלא תהיה היבמה ערוה עליו. אבל אם היתה ערוה עליו, או שנולד אחרי מות אחיו - מותרת לזר בלא חליצה ולא יבום. ואם הניח אחיו זרע, לא שנא בן או בת, או זרע הבן או זרע הבת עד סוף כל הדורות - שאשתו פטורה מן החליצה ומן היבום. ואפילו הניח זרע עובר עבירה או ממזר פוטר נשיו מן החליצה ומן היבום, חוץ מבן שיש לו מן השפחה והכותית שאינו נקרא זרעו ואינו פוטר.
וכתב רב נטרונאי גאון - דוקא בן שיש לו משפחה שאינה שלו, אבל בן שיש לו משפחתו פוטר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בודאי שחררה קודם שבא עליה. וגאון אחד כתב - דמספקא ליה בההיא מלתא ואזלינן ביה לחומרא, שאם אין לו זרע אלא בן שיש לו משפחתו ויש לו אשה ומת בלא בנים חולצת ולא מתייבמת, ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית, אבל איהו גופיה לא מצי מזבנא ליה ירתי, ואינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, ואם קדש בת חורין צריכה גט. והרמב"ם לא חילק בין שפחתו לאחרת שכתב שאפילו יש לו בן משפחתו אשתו מתייבמת. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדברי רב נטרונאי.
ואפילו היה הזרע גוסס, או פצוע מכות שאי אפשר לו לחיות, פוטר מן החליצה ומן היבום.
ואפילו זרע שיולד אחרי מותו, כגון שמת והניח אשתו מעוברת - פוטר. ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא, כגון שידוע שנולד לתשעה חדשים, ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אחר כך, או אפילו אין ידוע וחיה שלשים יום אחר שנולד, והוא שגמרו צפרניו ושערו.
אבל אם ילדה ולא חיה שלושים יום אחר שנולד, אפילו מת ביום שלשים, או אפלו חיה שלושים ולא גמרו צפרניו ושערו, הרי זה ספק נפל ספק קיימא, וחולצת ולא מתיבמת, לא שנא מת מחמת חולי לא שנא נפל מן הגג או אכלו ארי ומת.
ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה, אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת תוך שלושים יום.
ואם הפילה נפל אחרי מותו - מתיבמת. והרב רבינו פרץ כתב: היכא דאיכא לאיסתפוקי שמא כלו חדשיו, או אפילו ילדתו מת, אסורה להתיבם וחולצת, כדמוכח בנזיר גבי אהא נזיר כשיהיה לי ולד והפילה דהוי נזיר ספק לרבי שמעון.
שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל על יבמה שנישאת לשוק בחזקת שהיה לה ולד של קיימא, והוציאו עליה לעז שלא היה של קיימא, והביאה שני עדים שהיה יותר משלושים יום. תשובה - כיון שהביאה שני עדים, אפילו אם עדים אחרים מעידים שלא היה שלושים יום - מותרת לבעלה ואינה צריכה חליצה. ואם אין העדים האחרונים מעידים עדות ברורה אלא הוציאו קול ולעז, אפילו אי ליכא עדים שהיה שלושים יום לא אסרינן לה בקלא דבתר נישואין.
האומר 'זה בני' או 'יש לי בנים' - נאמן לפטור אשתו מן היבום, אפילו הוחזק באחים, ואפילו באו אחר כך עדים שיש לו אחים מותרת. אבל אם יש עדים שיש לו אחים - אינו נאמן לומר יש לי בנים להתירה. אמר בשעת קידושין 'יש לי בנים' וחזר ואמר בשעת מיתה 'אין לי בנים' - אינו נאמן לאוסרה. והרמ"ה כתב - שחולצת ולא מתיבמת.
כתב הרמב"ם: עד אחד נאמן להעיד שנולד בן לבעלה להתירה. וכתב עוד: מי שזינה עם פנויה או עם אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא, ואפילו הוא מודה לה, אף על פי שהוא בנו לענין ירושה, הרי זה ספק לענין יבום, שכמו שזנתה עמו כך זנתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי, והרי אין לו חזקה ולעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו ולא מתיבמת. עד כאן.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה על אחד שהיה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואמרה שהוא בנו, שפוטר את אשתו מן היבום, אף על פי שלא רצה ליכנס למילה כשמלוהו, והביא דברי הרמב"ם וכתב: דבריו תמוהין מאחר שקורהו ספק למה כתב שיורשו ומוציא הממון מחזקת היורשין הודאין, ואי משום שהאב נאמן על בנו כרבי יהודה, אם כן לענין חליצה נמי יהא נאמן. ואף לפי דבריו בנידון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו וילדה ואומר שהוא בנו, אפשר דבכהאי גוונא לא קאמר שתחלוץ, כי הוא לא כתב אלא זנות באקראי, פנויה דומיא דאשת איש.
האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה 'מת בעלך' - מותרת לינשא לזר, שנעמיד הבן בחזקת שהוא קיים. הלכה היא ובעלה ובנה, ובאה ואמרה 'מת בעלי ואחר כך בני' - נאמנת ומותרת לזר. 'מת בני ואחר כך בעלי' - אינה נאמנת שתתיבם, אלא חולצת ולא מתייבמת. הלכה היא ובעלה לבד, ובאה ואמרה 'ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואחר כך מת בעלי' - נאמנת ומתייבמת. 'מת בעלי ואחר כך מת בני' - אינה נאמנת, וחולצת ולא מתיבמת.
וכתב הרמב"ם: במה דברים אמורים כשהיתה פסולה מתחילה לכהונה, כגון שהיא גרושה או חללה, או שאמרה במערה היינו כשמתו, אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת, שמא יבואו עדים ויעידו שהדבר כן כמו שאמרה שהבעל מת תחילה נמצא שחליצה זו אינה כלום ותנישא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן, לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תישאר בחזקת זקוקה כמו שיצאת עד שיבואו עדים.
האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואין לה בנים, ובאו עדים שמת בעלה, לא תתיבם ולא תינשא לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה, ולא אמרינן שתחלוץ אחר תשעה חדשים למיתת הבעל ותינשא ממה נפשך, שאם ילדה צרתה הולד פוטר ואם לא ילדה החליצה פוטרת, דשמא ילדה ולד של קיימא והחליצה כמי שאינה, ואולי תינשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן, לפיכך אם היא גרושה או חללה תחלוץ אחר תשעה חדשים ותינשא, אבל לא תחלוץ בתוך תשעה ותישא אפילו אחר תשעה, דשמא מעוברת היתה צרתה והפילה וכיון שהיתה צרתה מעוברת לא היתה חליצה זו חליצה.