טור מנוקד אבן העזר פ
<< | טור · אבן העזר · סימן פ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
מעשה ידי האשה לבעלה.
ומה הן מעשה ידיה שחייבת בהן? - כדתנן אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת - פירוש יושבת בריחים ושומרת ומחמרת אחר החמר, ובמקום שדרך לטחון בריחים של יד טוחנת בידה.
ואופה הפת, ומבשלת התבשיל, ומכבסת הבגדים.
ומניקה את בנה.
וכתב רי"ף - שאם יולדת תאומים אינה חייבת להניק שניהם, וכן כתב הרמב"ם.
ואדוני אבי ז"ל כתב - שאם יכולה להניק שניהם צריכה להניק שניהם, אבל אם יש לו בן מאשה אחרת אינה חייבת להניקו.
כתב הרמב"ם: רצתה להניק בן חבירתה עם בן בעלה הבעל מעכב. ונראה לי דאפילו על בנה שיש לה מאיש אחר מעכב, דתניא הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בן חבירתה ולא בנה, ואין חילוק בין אם נתנו לה בן להניק בין אם מניקה בן בעלה.
ומצעת לו המטה.
ועושה בצמר, או בכל מיני פשתן בר מכיתנא רומאה שהוא מזיק לפה ולשפתים.
וכמה עושה לשבוע? - משקל חמשה סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל.
וזה השיעור לא נתנו אלא במשרה אשתו על ידי שליש שאינה עמו בבית ואין עושה לו שום דבר, אבל אם היא עמו בבית ועושה כל צרכי הבית אינה חייבת לעשות כל כך אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות.
אם היא מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ונותנין לה דברים היפים לחלב כגון יין וכיוצא בו.
לא הוסיפו לה על מזונותיה, צריכה לאכול משלה אם יש לה.
כתב הרמב"ם: פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר או מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש בה, הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד, מפני שצער גופה קודם. ואינו נראה כן, דתניא פסקה קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב.
ירושלמי: שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו למנות דפשיטא שצריכה לעשות כל צרכי הבית ולעמוד לפני בעלה לשרתו, אבל אינה צריכה לשרת לא לבנו ולא לאביו, ואינה צריכה ליתן תבן לפני סוסיו וחמוריו, אבל צריכה ליתן לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו, אבל לא לפני שאר בהמות ולא לבקר וצאן שלו.
הכניסה לו שפחה אחת או דמים שראוי לקנותה מהן, או שמצאה לו שפחה או דמים לקנותה - אינה טוחנת ואינה אופה ואינה מכבסת. כתב הרמב"ם: היא אומרת 'ראוי לו לקנות או לשכור שפחה' והוא אומר 'אין ראוי' - עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה. הכניסה לו שתים או דמיהן, או שמצאה לו שתים או דמיהן - אינה מבשלת ולא מניקה את בנו. שלשה - אינה מצעת לו את המטה לטרוח ולהביא את המצעות ולהפך בהם. אבל פורסת את הסדין ומסדרת לו את המטה שהוא דרך חיבה. וראוי לכל אשה לעשות דבר זה לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות, וכן למזוג לו הכוס ולרחוץ פניו ידיו ורגליו. וכן צריכה לעשות בצמר אפילו יש לה כמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זימה.
וכן[1] כתב הרמב"ם: אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום אלא לפי רוב הממון ממעטת המלאכה. ומה עושה לו? - הכל כמנהג המדינה, במקום שדרכה לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות פשתן או צמר טווה, ואם לא היה דרך אנשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה לעשות אלא בצמר בלבד שהפשתן מזיק הפה והשפתים, והטווי היא מלאכה המיוחדת לנשים שנאמר "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". וחמש מלאכות הן שכל אשה עושה לבעלה - טווה, ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו הכוס, ומצעת לו המטה, ועומדת לשמש לפניו. ושש מלאכות שמקצתן עושות ומקצתן אינן עושות - כגון טוחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו. עד כאן.
דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת - פסק רב האי שהוא לבעל אפילו ביתרון שבא על ידי הדחק, ודוקא שדוחקת להרבות במלאכה כגון שעושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים, אבל אם עושה שתיים ושלוש מלאכות ביחד המותר לעצמה. ורבינו חננאל פסק - דלא הוי המותר לבעל אלא במותר שלא על ידי הדחק, אבל בכל שדחקה בין שעושה בלילה או שעשתה שתיים ושלוש מלאכות ביחד הכל לעצמה. ואדוני אבי ז"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי. והרמב"ם כתב בסתם דחקה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעלה.
וכל אלו המלאכות אין מחייבין אותה לא מכולן ולא במקצתן אלא אם כן יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן, אבל אם אין דרכן לעשותן אינה חייבת בהן.
כתב הרמב"ם: אשה ששברה כלי בבית בעת מלאכתה פטורה, ולא מן הדין אלא תקנה שאם אי אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שהיא נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה בבית לעולם.
כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהצעת המטה בפניו אבל שלא בפניו מותר. ולא תמזוג לו כוס אפילו להניחו בפניו על השלחן אם לא שינתה כגון ביד שמאל או תניחנו על הארץ או על דבר אחר. ולא תצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ואסור ליקח שום דבר מידו לידה או ליתנו לידה.
כתב הרמב"ם: כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה שהיא חייבת לעשותה, כופין אותה ועושה אפילו בשוטים. והראב"ד השיג עליו ואומר מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים, אלא ממעט לה מזונותיה וצרכיה עד שתכנע. טען הוא שאינה עושה וטענה היא שעושה, מושיבים אשה או שכינים ביניהם, ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר הדבר. עד כאן. ייראה שפוסק[2] דמורדת ממלאכה הויא מורדת, ואם כן קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין כופין אותה, דקיימא לן כרב הונא דאמר אשה יכולה לומר לבעל 'איני ניזונית ואיני עושה' לפיכך אם תרצה לא תעשה ולא תזון.
כתב הרב רבינו יונה - דוקא בעיקר מעשה ידיה, אבל המותר על חמשה סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף, אינה יכולה לומר 'איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר', לפי שתקנו לו מותר משום חינא ובתר הכי תקנו לה כנגדו מעה כסף. והרמ"ה כתב - שגם במותר יכולה לומר 'איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר'.