טור מנוקד אבן העזר לה
<< | טור · אבן העזר · סימן לה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה סתם בין אשה פלונית. ויאמר לה השליח "הרי את מקודשת לפלוני".
אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמה, אסור לקדשה על ידי שליח אלא אם כן מכירה, שמא אחר כן ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו.
והשליח נעשה עד. לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה, אין צריך עדים אחרים.
במה דברים אמורים? - כשאין שם כפירת ממון, כגון שקדשה בשטר, או אפילו בכסף והם אומרים שנתנוהו לשם קידושין והיא אומרת לשם פיקדון, אבל אם יש שם כפירת ממון שאמרה שלא קבלתי כלל, אינן נאמנין.
כתב הרמב"ם ז"ל שאין צריך עדות במינוי השליחות, רק אם השליח והמשלח מודים בדבר, אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושיה צריך שיהיה בעדים.
והראב"ד כתב - שגם שליחות האיש צריך שיהיה בעדים.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם, והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים.
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל - דאפילו לא מינוהו שליח בהדיא, אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו, והלך וקדשה בלא מינוי שליחות, שהיא מקודשת לו.
אבל אם לא אמר לשדכה לו והלך וקדשה לו, אינה מקודשת, ולא חיישינן שמא עשאו שליח, לא שנא אם המקדש אביו או איש נכרי לו, ואפילו נתרצה בו בקדושין כששמע אינו כלום.
וכתב הרמ"ה: אם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו, הוו קדושין גמורים, דמחמת כיסופא דאב שתק ועשה שליח לקדשה לו, אבל באינש אחרינא כי האי גוונא הוו ספק קדושין.
כתב הרמב"ם ז"ל: הכל כשרים לשליחות זה.
חוץ מחרש שוטה וקטן - לפי שאינם בני דעת.
והעכו"ם - לפי שאינו מאמונתינו.
וכן העבד - לפי שאינו בתורת קדושין. עד כאן.
אמר לשליח 'קדש לי אשה במקום פלוני' וקדשה לו במקום אחר - אינה מקודשת.
וכן בכל מה שישנה, שאם אמר לו לקדש סתם וקדשה על תנאי, או שאמר לו לקדשה על תנאי וקדשה סתם, או ששינה בתנאי - אינה מקודשת.
אמר לו 'קדשה לי והרי היא במקום פלוני' וקדשה במקום אחר, מקודשת, שאינו מקפיד אלא מראה לו מקום.
השולח לחבירו לקדש לו אשה וקדשה לעצמו - הרי זה רמאי, ומה שעשה עשוי, אפילו אמר לה תחילה 'פלוני שלחני לקדשך לו', ובשעת נתינת הקדושין אמר לה 'הרי את מקודשת לי', סלקא דעתא אמינא 'לי' דאמר - לעשות שליחותו, לקדשך למי ששלחני לקדשך, ותהא מקודשת לראשון, אפילו הכי מקודשת לשני.
ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין שאמר 'הרי את מקודשת לי', שאם לא כן, אדעתא שאמר תחילה לקדש לפלוני קבלה הקדושין.
ואם טעה השליח וכשהיה לו לומר 'הרי את מקודשת לפלוני' אמר 'לי' - אין כאן מיחוש.
ואם לא רצתה להתקדש למשלח וקדשה השליח לעצמו - אין נקרא רמאי, ומיהו צריך להודיע אם יוכל.
העושה שליח לקדש לו אשה סתם ומת השליח - אסור בכל הנשים שבעולם שיש להם קרובות שהן ערוה עמה, כגון אם או בת או אחות, שמא קידש לו השליח קרובות.
ובאשה שאין לה קרובות פנויות בשעת השליחות, מותר בה אפילו אם הם פנויות עתה קודם שמת השליח, כיון שלא היו פנויות בשעת מינוי השליחות לא חל עליהן השליחות, כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לקדשה בשעת השליחות.
אמר לשליח 'קדש לי אשה פלונית', והלך הוא בעצמו וקדש את אמה או בתה ואין ידוע איזו נתקדשה ראשונה - שתיהן צריכות גט ואסורות עליו.
עשה שליח וביטל השליחות קודם הקידושין - הרי הוא בטל.
ואם אין ידוע אם ביטל השליחות קודם או אחר הקידושין - הוו ספק קידושין.
כתב הרמב"ם ז"ל: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדשה, השליח אמר לעצמי קדשתי והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי, אם לא עשה השליחות בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה, ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון.
אמרה איני יודעת[1] למי נתקדשתי אם למשלח או לשליח, אם לא הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לשני, ואם הוחזק שהוא שלוחו שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. עד כאן.
וכתב אדוני אבי ז"ל: בירושלמי בריש פירקין מצאתי דברים הללו ואינם מובנים לי, דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון, הרי עומד וצווח, אף על פי שמינני שליח בפני עדים חזרתי משליחותי ולעצמי קדשתי, וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה, הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו, ומאי נפקא מינה במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח. עד כאן. וצריך עיון.