טור חושן משפט רפו
<< | טור · חושן משפט · סימן רפו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות וקטנות והגדולים צריכין להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכין להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונין ולובשין מן האמצע אלא יחלקו הנכסים וכל אחד ילבש ויזון משלו: וכתב רבי ישעיה אפילו שתקו ונזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן מסתמא דמחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן:
בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשין הגדולם אבל גדול האחין הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהא דבריו נשמעין יכול ללבוש מהנכסים ורשב"ט פי' דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לזלזל בממון אחיו ור' שמעון פי' דאפילו לכתחלה יכול לעשותו ומיהו אם שאר האחין מוחין בו שומעין להם:
נשאו הגדולים אחר מיתת אביהם מהאמצע ישאו גם הקטנים ואם נשאו בחיי אביהם ואמרו הקטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם:
כתב הרמב"ם ז"ל השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן [המשתה] משלו אינה חוזרת אלא משל הבן שנשתלחה לו בלבד ע"כ:
שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם ייחד האב לזה כששלחו ואמר לו לך ותעשה שושבין לפלוני כשהא חוזרת היא של אותו הבן לבדו ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר אחד מכם יעשה שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לכולם כשאר מלוות אביהם והרמב"ם ז"ל כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר עד שישמחו בו הבנים כולם שהרי כולם שושבינין שבשם כולם נשתלחה לפיכך אם שמח עם מקצתן מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע והראב"ד השיג עליו וכתב איני יודע למה הוא לאמצע והרי אינו מחזיר לו אלא חלקו וכשישאו האחרים נשים יחזיר להם חלקם:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולת וקטנות והגדולים צריכים להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכים להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונים ולובשין מן האמצע וכו' משנה בר"פ י"נ (קלט.):
ומ"ש בשם ה"ר ישעיה ה"ה בפ"ט מהלכות נחלות כתב בהיפך וז"ל כתב הרשב"א דוקא בשמיחו אבל בסתם נזונין ומתפרנסים אלו ואלו דסתמא שותפין נינהו ומוחלים זה את זה והביא ראיה מן התוספות עכ"ל וכ"כ נ"י:
ומ"ש בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל גדול האחים הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהו דבריו נשמעים יכול ללבוש מהנכסים שם אמר רבא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד והאנן תנן אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים מתניתין בשרכא כלומר אדם בטל שאין להם ריוח בדבר. ופר"ש גדול אחי. שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מכסי מלבושים נאים כי היכי דלישתמעו מיליה: מאי דעבד עבד. ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו לכך. וכתב הרא"ש ורבינו שמעון ז"ל פירש דאפילו לכתחלה מותר כדמשמע בפ' הניזקין (נב:) גבי עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה וגדול אחי שנושא ונותן בממון לא גרע מאפוטרופ' והא דנקט הכא לשון דיעבד לאשמועינן דשאר אחי אפילו בדיעבד צריכים לשלם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נחלות דלכתחלה מותר וכתב ה"ה ומ"מ אם מיחו בידן הרשות בידם וכ"כ הרשב"א בפ"ק דב"ק: וכתב נ"י בשם הרשב"א דאפילו שרכא כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי מן השותפות כי היכי דלא ליתזול:
כתב הרמב"ם השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלח לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן המשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד בפ"ט מה' נחלות וכתב ה"ה השיא האב את בנו וכו' ברייתא מפורשת פ' מי שמת (קמד:) נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע והכריח ן'מיגא"ש שהוא כשהשיא האב א' מבניו:ומ"ש רבינו אבל הוציא הבן במשתה משלו וכו' דבר פשוט הוא דכל שהוצאות ימי המשתה משל הבן ותועלת השושבינות שנשתלחה לו היה לבן כשהיא חוזרת ודאי משלו חוזר וכן כתבו ן' מיגא"ש והרשב"א ז"ל עכ"ל:
שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם יחד האב לזה כששלחו כו' כשהיא חוזרת היא: של אותו הבן לבדו ואם לא יחד לשום אחד וכו' חוזר לכולם כשאר מלוות אביהם בפרק מי שמת (דף קמד:) תניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ופר"ש שלח לו אביו שושבינות. כלומר נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות חוזרת לו לבדו אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אף ע"פ שעל ידי אחד מבניו שלח לו אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע: והרמב"ם כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע וכו' ספ"ט מהלכות נחלות והוא ע"פ פירושו לברייתא שכתבתי בסמוך. וכתב ה"ה מ"ש רבינו ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר וכו' כ"כ רבו ז"ל והאריך בטעם זה אבל מ"ש לפיכך אם שמח עם מקצתן וכו' והרי הוא לאמצע אין נראה כן מלשון רבו ז"ל אלא ה"ז ששמח עמו נוטל כל חלק זה שכך כתב אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולן אינו חייב לשלם השושבינות כולם אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן כלום עד שישמח עמו עכ"ל ואף בהשגות כתוב א"א לא ידעתי מהו ולמה הוא לאמצע וכו' ואני אומר כי הדין עם רבינו דשמא לא ישאו האחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שנשא הלה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם כדרך שעשיתם עמי כמבואר פ"ז מהלכות זכייה ונמצא שמשושבינות זו לא יחזור להם אלא זה החלק ונמצאו האחים מפסידים חלקם מזה ואין אומרים להם להניח את הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע ואיפשר שדעת ן' מיגא"ש והראב"ד ז"ל הוא שדעת האב כך היה שכל אחד יגבה חלקו לכשישא אשה ודברי רבינו נראין עכ"ל. תנן במתניתין (שם) אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים ופי' נ"י השולח לחבירו וכו' ואינו אוכל ושמח עמו ואפילו שלחם בבית המשתה והלך שם להיות שושבין דכל שהוא דבר מאכל ומשקה דורון בעלמא הוא שלא ע"מ לחזור וכן פירש הרמב"ם עכ"ל הריטב"א:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שמת וכו' וכתב הר"ר ישעיה אפילו שתקו וכו'. אע"ג דלעיל בסי' קע"ו סעיף י"ג מחלק גבי שותפין ואחין בין בלה ואבד לגמרי וכו' וכן כתב לקמן בסימן רפ"ח היינו דוקא בכולם גדולים דמדשתקי מחלי אבל הכא דאיכא גדולים וקטנים פשיטא דקטנים כיון דלא ידעי למחויי יכולים לתבוע לגדולים אפי' בלו לגמרי ואפי' שעל בניהם ובנותיהם וכיון שהקטנים יכולין לתבוע לגדולים דלאו בני מחילה נינהו א"כ הגדולים נמי יכולים לתבוע לקטנים דאל"כ לא יהא הדין שוה:
נשאו הגדולים וכו'. משנה וגמרא פרק יש נוחלין (דף קל"ט) ואיכא למידק מאי קמ"ל הא פשיטא דמה שנשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן מתפיסת הבית קודם חלוקה דישאו גם הקטנים כמו כן קודם חלוקה וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"ג דהאב אמר בחייו שיתן לבנו כך וכך כההיא דרב גידל בשטרא פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה כדאיתא ר"פ הנושא אפ"ה לגבי אחין לאו כלום הוא דלא זכה הבן בנכסים אלא לאחר הנשואין וכיון שלא היו הנשואין אלא לאחר מיתת האב ישאו גם הקטנים מן האמצע:
כתב הרמב"ם השיא וכו'. משנה וברייתא פ' מי שמת (דף קמ"ה) ופירושו דמנהגם היה כשנושא אחד אשה דמריעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשת' ואלו המעות נקרא שושבינו' ואינן מתנה גמורה אלא שאם ישא הוא אשה יחזיר וישלח לו לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בב"ד ומוציא ממנו וכתב הרמב"ם דאם נשתלחה לזה הבן בחיי האב כשהיתה הוצאת משתה משל אב א"כ האב קיבל השושבינות להתחזק על ההוצאה לפיכך תחזור מן האמצע דנכסי האב הם היו משועבדים בחייו להחזיר השושבינות כשאר מלוה שלו שחייב לאחרים אבל אם הבן הוציא וכו' הבן קיבל השושבינות א"כ חייב הבן להחזיר לו משלו ועי' באבן העזר סי' ס':
שלח האב שושבינות וכו'. ברייתא שם וע"פ פי' רשב"ם והרמב"ם: כתב בדרך אחרת וכו' וטעמו דכיון דשלח בשם בניו בסתם הרי לכולם יש חלק בחזרת שושבינות ואע"פ שזה שנשתלחה לו אינו מחוייב להחזיר לו אלא עם מי ששמח עמו בלבד מכל מקום כיון שהאב זוכה השושבינות לכל בניו הרי חלק זה שהחזיר בלבד הוי לאמצע לכל האחין:
דרכי משה[עריכה]
(א) כתב מהרי"ו בתשו' באחד ששידך בנו בכתב קנין וקצב לו נדוניא לנשואין ומת קודם הנשואין אין אותו בן נוטל אותה נדוניא בראש דלא זכה עדיין בה אלא חולקים בשוה עכ"ל ומשמע עוד שם בתשו' סי' ק"י באב שפדה את בנו מן התפיסה מנכין לו מחלק ירושתו כי אמדינן שהלוה לו ולא נתן לו משום מתנה וע"ש דמשמע דאזלינן בזה בתר אומדנא: