טור חושן משפט/הלכות שותפים

מתוך: טור חושן משפט קעו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קעו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות שותפים

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השותפין שבאין להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור לומר שאם אמרו בואו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם ואינו מתקיים אלא בקנין וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים שיתופו: לפיכך המטבע שאינו נקנה בקנין אין השיתוף מתקיים בו בקנין שאפילו אם קנו מיד שניהם שיביא כל אחד מעותיו וישתתפו בהם וכתבו שטר על זה והעידו עדים אינו מועיל וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך שיביא כל אחד מעותיו ויטילו אותם לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס ע"כ ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני ואפילו לא עשו [משיכה] לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור נראה דמהני:

וכתב הרמב"ם ז"ל נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנו מידם שזה יביא חביתו של יין וזה כדו של דבש נשתתפו בהן ונעשו שותפין בהן וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן הרי אלו שותפין:

האומנין שנשתתפו לאומנותם אע"פ שקנו מדים אינן שותפין כיצד שני חייטין או שני אורגין שהתנו ביניהם שכל מה שירויח זה וזה במלאכתן יהיה ביניהם בשוה אין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דשלב"ל אבל אם היו לוקחין בגדים מממון עצמן ותופרין אותם ומוכרין ולוקחין השתי והערב במעותיהן ואורגין ומוכרין ונשתתפו בממון שלוקחין בו הרי אלו שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ומשאן ומתנן הרי אלו לאמצע והראב"ד השיג עליו וכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדים וכשם שמצינו יקדשו ידי לעושיהן והרמב"ן כתב כדברי הרמב"ם שכ' ב' שהתנו ביניהם כל מה שנרויח יהיה לאמצע לא הוי תנאי ואין שום צד במה שיתקיים התנאי בין אם התנו על מה שירויחו באומנות שיהיה לאמצע בין אם התנו על מה שירויחו במשא ומתן יכולין לחזור בהן:

ומתשובת א"א הרא"ש ז"ל יראה כדברי ה"ר אברהם בר דוד ששאלוהו על ראובן ושמעון ולוי שהיו בכל דבר שותפין בין במלאכת ידם בין במשא ומתן ומלאכת שלשתן רצענות ואחר זמן הסכימו שיהיו שותפין בכל דבר חוץ מבמלאכת ידם וכוונתם כדי שירויח כל אחד פרנסתו ממלאכת ידו לאחר זמן ועודם בשותפות השנייה נתן עכו"ם אחד עורות לראובן לעבדם וכל זמן שעסק בעיבוד העורות לא עסק ברצענות ועתה מבקשים חביריו חלקם במה שהרויח בעורות ואומרים כי לא הוציאו מכלל השותפות כי אם מלאכת הרצענות והשיב ראובן הלא לא היה כוונתינו אלא שירויח כל א' במלאכתו כדי פרנסתו מה לי במלאכת העבדנות מה לי במלאכת הרצענות. תשובה הדין עם ראובן כיון שהוציאו מלאכת ידם בסתם העיבוד גם הוא בכלל מלאכת ידם דאם איתא שהיה בדעתם על מלאכת הרצענות לבד היה להן לפרש לפי שדרך האדם להשתדל בכל מלאכת אומנות שהוא יודע לפיכך היה להם לפרש דמלאכת ידם דוקא רצענות ומדלא פירשו הפסידו ועוד דא"כ לקתה מדת הדין שהם יעשו לעצמם והוט יטרח ויתן להם וימות ברעב אפי' אם היתה מלאכת העיבוד בכלל השיתוף לכל הפחות יקח מהעיבוד לעצמו כפי מה שהיה יכול להרויח ברצענות ואם יש מותר יהיה בשיתוף אלא אין הדין כך אלא כל מלאכת העיבוד לעצמו: שמו הדבר שנשתתפו בו ואינו שוה זה כזה יש בו דין אונאה: עירבו השיתוף בלא שומא ומכרוהו ונשאו ונתנו בדמים מחשבין השיתוף כמה היה שוה בשעה שנשתתפו ורואין כמה הוא השכר או ההפסד:

שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולא לפי המעות וכן ההפסד אם הפסידו הוא לאמצע וכתב הרמ"ה ז"ל ה"מ בגוף ממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא כגון אם נשתתפו זה מנה וזה מאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו פי' ר"ח ז"ל ורי"ף הא דאמרינן השכר לאמצע דוקא כשלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אי טבחוהו שראוי ליחלק לאיבריו או שלקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות ור"י פירש שאפילו לקחו פירות או סחורה השכר וההפסד לאמצע ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב הרמ"ה הא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלא קבעו זמן לחלוקתו אי נמי קבעו זמן ועלה בו ריוח קודם שהגיע זמן חלוקתו אבל אם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי המעות ואפילו אם נזדמן ומכרוהו לאותו עסק ביוקר שנתייקר אחר זמן חלוקה כל אחד נוטל לפי מעותיו עד כאן:

לקח כל אחד פירות במעותיו ונשתתפו ועירבום חולקים לפי המעות ואפי' אם נשתתפו במעות אם לא הרויחו אלא שנשתנה המטבע להם מרע לטוב או מחדש לישן חולקין לפי המעות ופירש הרמ"ה כגון שהוקר המטבע או הוזל או הטילו לכיס זוזים פסולים והכשירן המלכות או שהטילו היוצאים ונפסלו דאפילו לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד הילכך אפי' פרטינהו להני זוזי סתמא מקמי חלוקה וחלפינהו במעות או בסלעים לא פלגי אלא לפי המעות דהא רווחא מקמי דפרטינהו סליק בהו אבל אי זבני עיסקא בזוזי חדתי וזבנינהו בזוזי חדתי וזל השכר וההפסד לאמצע דהני זוזי אחריני נינהו והא רווחא ופחתא מחמת שותפותא דידהו קא אתי אבל רש"י פירש שהטילו זוזי חדתי לכיס ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו ישנים אף על פי שע"י עיסקא הרויחו כיון שלא הרויחו בסכום המטבע ואין להם אלא סכום הראשון חולקין לפי המעות וכן פר"י ומסתברא כפירוש הרמ"ה ז"ל:

וכתב עוד הרמ"ה ז"ל מסתברא היכי שהטילו לכיס ונגנבו או אבדו כיון דלא אשתני גופא דממונא חולקין לפי המעות וכל זה לא איירי אלא בנשתתפו סתם אבל אם התנו הכל כפי התנאי בין בריוח בין בהפסד:

השותפין שומרי שכר הן שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהן חייב באחריותו בד"א בזמן שכל אחד ואחד מתעסק בשותפות זמן ידוע ונגנב לו בזמן שמתעסק בו אבל אם התחילו להתעסק ביחד אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו פטורין דשמירה בבעלים הוא ואם מתחילה נתעסק בו (כל) אחד לבדו ואח"כ נתעסקו בו שניהם ביחד ונגנב הראשון חייב שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו והשני פטור שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו:

אחין שהן שותפין יכולין כל א' למחות בחברו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות אם לא ינכה אותו מחלקו: ואם לא מיחו וקנו לעצמן כשבאים לחלוק שמין הבגדים שעליהן כפי מה שהם שוים בשעת חלוקה אבל אם בלו לגמרי או אבדו אין מחשבין אותם להם ואם קנו בגדים לנשיהם ולבניהם ולבנותיהם אין שמין אותן בד"א בבגדי חול אבל בבגדי שבת שמין להם: אבל בגדול שבאחין אף בגדים שקנה לעצמו אין שמין לו אבל לכתחילה יכולין למחות בו שלא יקנה: ומסתברא דה"ה נמי בשאר שותפין וכ"כ הרמב"ם ז"ל אחים או שאר השותפין שמתעסקין ביחד הרי הם כשאר שותפין לכל דבר:

כ' הרמב"ם המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף עם אחרים ולא יפקיד ביד אחרים ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו לימכר תדיר בהקפה אא"כ התנו תחילה או שיעשה מדעת חברו עבר ועשה שלא מדעת חברו ואחר כך הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו ה"ז פטור ואין הדברים האלו צריכין קנין אלא בדברים בלבד:

ואם שינה מכל אלו הדברים שהלך למקום שלא היה לו לילך או שמכר בהקפה או נשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה כל פחת שיבוא מחמת זה הפחת חייב לשלם לבדו ואם יהיה בו ריוח יהיה לאמצע כגון שנתן לו מעות לקנות חטים והלך וקנה בהם שעורים וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח השכר לאמצע ואם התנו הכל לפי תנאם ע"כ

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון נשתתפו על תנאי שיתעסק שמעון בממון במה שיראה לו במיני סחורות ושאר עסקים מלבד שלא ילוה ברבית לעכו"ם וכשישלם השותפו' וירצו לחלוק שיתחייב שמעון להביא כל מה שיהיה לו מממון השותפות במעות ובסחורה וזולתם משאר דברים מלבד שט"ח לעכו"ם ויקח כל אחד חלקו ועתה עבר זמן השותפות ושמעון רוצה לחלוק והביא מקצת הקרן במעות והמותר בבגדים וחובות על יהודים ועכו"ם בלא רבית ואומר שהם ממה שנמכר בהקפה וראובן אינו רוצה לקבלם כי אומר שלא הרשהו למכור בהקפה. תשובה הדין עם שמעון כי היה לו רשות להתעסק בכל מיני סחורה חוץ משטרי חובות לעכו"ם ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתו השטר אלא שהרשהו להתעסק בכל מיני סחורה כדרך הסוחרים ואם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז לא פשע שמעון אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון ולא יטול ראובן חלקו אלא בממון המזומן במעות ובסחורה בין קרן בין ריוח אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלקו גם הקפות כפי תאנם ואם ירצה ראובן יכול להשביע לשמון שאלו ההקפות באו מעסק הסחורה ושעשאם לטובת העסק:

עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב ושמעון בנו היו שותפין בחנות ולקח יעקב מעות מראובן להתעסק בהן בחנות בסחורה ידועה הנמכרת בחנות ועשה שטר עליו ועל שמעון בנו ונפטר יעקב ותבע ראובן לשמעון שיתן לו מעותיו וחלקו בריות ושמעון משיב איני יודע ששיתף אבי עמך אני אפרע השטר לפי שהוא עלי אך ריוח לא אתן לך ראובן הביא עדים שיעקב לקח הממון בתורת עיסקא להתעסק בחנות ואמר לשמעון אתה שותף עם אביך ואביך היה מתעסק בשלי והרי אתה כאביך וחייב לשלם. תשובה כיון שיעקב ושמעון היו שותפין בחנות והביא ראובן עדים שהסחורה שמכר ליעקב היה מן הסחורות הנמכרות בחנות וגם השטר נכתב על יעקב ושמעון בנו כל זה מוכיח שדברי ראובן כנים הן ואיני ידוע שטוען שמעון שהוא שמא גרוע הוא: כי דבר בדור הוא שכיון שהם שותפים בחנות הדבר ידוע שכל מה שיקנה אחד מהשותפין מהדברים הנמכרין בחנות בחזקת שניהם הוא קונהו וגם נתנום בחנות וגם שמעון נזכר בשטר עם אביו הילכך מה שטוען איני יודע בשיתוף אבי עמך אינה טענה עד כאן:

אחד מהשותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהוא נמכר ביוקר חבירו יכול לעכב עליו אפילו אם יקבל עליו כל האונס וכל הפחת שיבוא לו שיאמר לו חבירו איני רוצה ליתן מעותי שארדוף אחריך לדין להוציא מידך וכן כל כיוצא מזה:

אחד מהשותפין שבא לישן פירות עד הזמן הידוע אין חבירו יכול לעכב ואם אין זמן ידוע חבירו מעכב עליו וכן פירש רש"י שכל זמן שלא הגיע הזמן למכור אין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו אבל משהגיע הזמן למכור יכול למכור: ואם מכר בלא דעת חבירו ונתייקר אחר כך אין לחבירו עליו כלום:

וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חברו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן ולא בריוח עד סוף הזמן:

נשתתפו סתם ולא קבעו זמן כל זמן שירצה אחד מהם יחלוקו ויטול כל אחד מהם חלקו מן הסחורה ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד הרי אלו ימכור אותה וחולקין הדמים היה זמן ידוע לאותה סחורה כל אחד מעכב שלא יחלקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע במכירתה ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אא"כ התנו ביניהם:

היה להם חוב על אחרים אינו יכול לומר לא נחלוק עד שנגבה כל החוב אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו:

היה עליהם חוב לאחר אם אינן אחראין זה לזה חולקין וכשיגיע זמן החוב ליפרע יפרע כל אחד חלקו ואם הן אחראין זה לזה כל אחד מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב ואפי' אמר אחד נחלוק וטול אתה דמים כנגד כנגד כל השטר ועשה בהם סחורה לעצמך ושלם כל השטר חבירו מעכב עליו ואומר שמא אפסיד שהשנים מרויחים יותר מהאחד ע"כ וא"א ז"ל כתב בתשובה אחין או שותפין שבאו לחלוק ויש להם שטרי חובות ישומו ב"ד השטרות כל שטר ושטר לפי שוויו לפי קירוב הזמן וריחוק הזמן ולפי נכסו הלו' ובטחון החוב ויחלקו בגורל ואם אין בו שיעור חלוקה חולקין בגוד או אגוד ואם אחד ששמו ב"ד וחלקו בגורל נתקלקל חוב של אחד מהם מזל רע דידיה גרם ומ"מ מחמת חששא זו שמא יתקלקל אחד מהחובות אין לבטל החלוקה מעיקרא:

הנותן מעות לחבירו לילך לו למקום פ' לסחורה או לקנות בהן פירות או לישב בחנות אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו הממון עד שילך למקום שהתנו ויחזור או עד שיקנה אותם הפירות וימכור או שישב בחנות הזמן שקבעו: וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל המקבל עסקא מחבירו לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר אפי' בחצי היום אבל הנותן אינו יכול לחזור בו:

ב' שותפין שיש להם תביעה על אחד ותבעו אחד מהם ויצא השותף חייב אם היה על עסק שבועה שהיה חייב לו ונשבע לו אין שותף השני יכול לתבעו דשבועה לאחד שבועה לק' היה להם תביעת ממון עליו ויצא השותף חייב אם לא היה שותפו בעיר יכול לתבעו פעם אחרת היה בעיר אינו יכול לתבעו במה דברים אמורים שלא נתחייב השותף מתוך טענותיו אבל נתחייב מתוך טענותיו כגון שהודה או שאומר אין לי ראיה לא הפסיד שותפו בהודאתו ואם יש לו ראיה יביא וגם צריך להיות שאינו יכול לשנות בטענות ממה שטוען הראשון לפיכך חשבינן ליה כאילו ירד כבר לדין ונותנין (ס"א וכותבין) עליו פסק דין ויורדין לנכסיו ואינו יכול לדחות ולומר שימתינו לו עד שירד לדין וגם א"י לומר אם הייתי שם הייתי בודק בעדים יותר עד שיהיו מוכחשים אבל אם יכול לשנות שומעין לו אע"פ שהיה בעיר וי"א היכא שלא היה בעיר שיכול לתבעו שהנתבע יכול להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין:

כתב הרמב"ם ז"ל דכי אזיל חד מב' שותפים לדינא בהדי חד מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך שהרי כשיבוא שותפך אצטרך לדון עמו וכ' א"א הרא"ש ז"ל וליתא דמאי איכפת ליה שידון על הכל אם יזכה בדין עמו הרי נפטר מחלקו ועוד דמצי א"ל האי אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק אותו עם שותפי משום דא"ל מאן פלג לך הילכך כיון שאין יכול לזכות בחלקו אם לא ירד עמו לדין על הכל צריך להשיב לו על הכל ואלמלא שאין לי להכריע הייתי אומר שמסתברא כדברי הרמב"ם ז"ל שאם ירד עמו לדין על הכל ויזכה לא יזכה אלא בחצי ששותף השני יתבענו לדין כשיבוא ואם יתחייב יתחייב בכל א"כ לקתה מדת הדין וכי בשביל שאינו יכול לזכות בחלקו אם לא ירד עמו על הכל נכוף לזה שידון עמו על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח:

כ' הרמ"ה ז"ל דהוא הדין ב' שותפין כקרקע שתבע אחד לאחד מהם אותו קרקע מפני חוב שיש לו על המוכר שמכרה להם או שיש לו עדים שגזלה ממנו והורידו לתובע בתוכה לא מצי שותפא מסתמא למיסתר דינא אלא אי מייתי ראיה סותר ואי לא לא סותר דהא שולף דקם בדינא בהדיה שליחותיה קא עביד ודוקא בממונא דלא מיחסר גוביינא מהך שותפא דלא אתא כגול קרקע או בהמה או עבד דהוה קאי ברשותיה דהאי דאתי לבי דינא אבל מידי דמיחסר גוביינא לא גבינן מיניה עד דקאי תובע בהדיה לבי דינא:

אחד מהשותפין שבא לחלוק בלא דעת חבירו חולק בפני ג' ואפילו הן הדיוטות ובלבד שיהו בקיאין ורגילין בשומא ואם חלק בפחות מג' ולא עשה ולא כלום בד"א שחלקו פירות או שאר כל מטלטלין שצריך שומא אבל אם יש להם מעות כחלוקין דמי ויכול ליקח מהם חלקו אפילו בלא ב"ד ויתן חלק חבירו ביד ב"ד והוא שיהיו כל המעות מטבע אחד ושוין אבל אם קצתם חדשים וקצתם ישנים לא ואצ"ל אם מקצתם רעים ומקצתם יפים שאז הם כפירות ואין חולקין אלא בב"ד:

וכתב ה"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק ויטול זוזיו ולומר כל מה שאזתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהן ב"ד ע"כ ומשמע מדבריו שכל אחד יכול לכוף חבירו לחלוק אפי' בתוך זמן השותפות ואין זה כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שכל אחד יכול לעכב מלחלוק בתוך הזמן וכ"כ הראב"ד אין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק תוך הזמן: ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי"א שכל ההפסד שלו שחבירו לא יערער על חלוקתו והוא בעצמו אינו יכול לערער ולבטל חלוקה שחלק הוא ולא נהירא לי שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין וכיון שלא היתה כדין יכול לבטלה:

כתב הרמב"ם מת אחד מהשותפין או אחד מן המתעסקים שמת בטל השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון ליד היורשין וכזה הורו הגאונים וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שהיו שותפין ומתעסקין יחד והלך ראובן ונשאר שמעון מתעסק וקנה בגדים מסוחר עובד כוכבים ומכרם ליהודי והיהודי יצא במעות לסוחר ליתנם לזמן פלוני והוצרך שמעון לעשות שטר עליו לסוחר שאם לא יתנם לו היהודי לזמן פלוני שיפרע לו הוא אח"כ חלקו ראובן ושמעון שותפות שביניהם וביקש שמעון מראובן שיעשה לו שטר על עצמו שאם לא יפרע היהודי הקונה לסוחר ויצטרך הוא לפרעו שיפרע לו חלקו מכל מה שיפרע הוא לעכו"ם ומכל הוצאה שיצטרך להוציא על זה וראובן אומר שאין לו לעשות שטר על עצמו אלא כשיבוא הפסד על שמעון בענין זה אז יתבע לו לדין ויעשה מה שיצוה עליו הדיין. תשובה יראה אחרי ששמעון הוצרך לכתוב שטר בעסק השותפות ובתועלת שניהם ואילו היה ראובן עמו היה צריך לעשות גם הוא שטר עליו ועכשיו שלא היה שם הוצרך שמעון לעשות לו שטר עליו חייב ראובן לעשות שטר עליו לשמעון שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם ויצטרך שמעון לפרוע לעכו"ם שיפרע ראובן חלקו מכל מה שיוציא על עסק זה בהוצאות ובשאר דברים כל מה שיברר שמעון בעדים שיפרע ראובן חלקו:

עוד אירע בעוד שהיו שותפין שקנה שמעון סחורה מעובדי כוכבים ונשא ונתן עמהם וטעו בחשבון ונתן הטעות לשותפות ועתה אומר שירא שמא יזכרו טעותם וביקש שיעשה לו שטרש עליו גם בזה שאם יצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו ועוד תובעו כשהיה מתעסק היה לו משכונות של אחרים ומכרם וירא שיבוא לו מזה הפסד שיעשה לו שטר גם בזה שיפרע לו חלקו מההפסד שיבוא לו מזה וראובן אומר כשיבוא לך הפסד אז אפרע לך באלו התביעות. תשובה באלו ב' תביעות יראה שאינו חייב לעשות לו שטר עליו אלא ראובן יודה בפני עדים שהמעות שסכומם כך וכך שטעה עובד כוכבים שהכניס אותם מעות לשותפות והעדים יכתבו הודאת ראובן ויחתמו עליה ויתנוה ליד שמעון ותהיה בידו לזכות ולראיה שאם יוציא העכו"ם המעות משמעון שיוכל שמעון לתבוע מראובן שיפרע לו חלקו וכן במשכונות שמכר יודה ראובן בפני עדים כל הדברים ויכתבו הודאתו ויתנוה לשמעון:

עוד אירע כשהיו שותפין שאחיו של שמעון היו לו מעות אמר לו שמעון השתדל עמנו ותקח מהריוח בכדי מעותיך וראובן (לא) ידע בזה שאחי שמעון היה לו מעות בשותפות עמהם ועתה אומר ראובן כיון שלא הודעתני בזה אין לי ליתן לו חלק בריוח אם אתה נתפשרת עמו תן לו מחלקך ושמעון אומר כיון שהיינו שותפין וכל אחד ואחד היה לו כח לעשות כל מה שהיה נראה לו תועלת השותפות והיה נראה לו תועלת בחבורת אחיו שלא הפסיד במה שלא הודיעו. תשובה הדין עמו ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות:

עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו שותפין ומת שמעון והניח אשה ובנים ונשארו הנכסים ביד ראובן אח"כ מת גם ראובן ותובעת אלמנת שמעון שיתנו לה חצי נכסי בעלה כפי התקנה ועוד אומרת לאלמנת ראובן בעלה השיא יתומה אחת אחרי מות בעלי ונתן לה כך וכך ממון ואני רוצה ליטול כנגדו השיבה אלמנת ראובן בעלי נתחייב בחיי בעלך להשיאה ובפני מחל בעלך לבעלי כל מה שירצה לתת לה ואני מוחזקת בנכסים ולא תוציא מידי אף על פי שאין לי ראיה על המחילה. תשובה יראה לי כדברי אלמנת ראובן שהיא נאמנת בשבועה שהוא כדבריה ששמעון מחל לאחיו כל מה שירצה לתת לה במגוש היתה רוצה לישבע אין לך בידי אלא כך וכך ממון כי לא היה להם אלא כך וכך ממון או נתתי לך מקצת ולא נשאר לך בידי אלא כך וכך ממון. עוד תובעת אלמנת שמעון יתומה אחת השיא בעלך ונתן לה כך וכך ואני רוצה ליטול כנגדו והשיבה אלמנת ראובן באותה שעה כבר חלקנו מקצת הנכסים ומחלקנו השיאנו אותה אע"פ שאח"כ פייסתני לבטל החלוקה כשחזרנו לערבם כבר היתה נשואה. תשובה אם הוא כדברי אלמנת ראובן שהתחילו לחלוק וראובן השיאה מחלקו ואח"כ חזרו וערבו ממונם ה"ז שותפות חדשה מכאן ולהבא וכל מה שהוציא כל אחד מהן משעת חלוקה עד שעה שחזרו ונשתתפו משל עצמן הוציאו אבל אם אחר שלקחו כל אחד מהן קצת מהממון השיא ראובן היתומה מממון השותפות שלא נחלק עדיין תטול אלמנת שמעון כפי מה שנתן ראובן ליתומה ולא הפסידה במה שחזרה וערבה עמו כי מיד כשלקח ממון השותפות נתחייב ליתן לאלמנת שמעון כנגדם ואח"כ נשתתפו כל אחד בכל הממון שיש לו ולא הפסיד זכותו במה שלא פירש כך וכך יש לי בממון כי כשיבואו לחלוק שנית אז יש להם לברר לכל אחד כמה יש לו בממון:

עוד תובעת אלמנת שמעון תקנת העיר לפטור האלמנות במס שתות ממה שיש להם לפרוע ד' שנים ובעלך ניכה מן המס בעבורי תניהו לי השיבה אלמנת ראובן בעלי היה נושא ונותן בנכסים כשם שנהנית במה שהרויח כך נהנה הוא ועל מנת כן היה נושא ונותן וטרח להרויח בנכסים לעשות בהם כשלו. תשובה יראה לי שעל ראובן היה מוטל דבר זה לומר לאלמנת שמעון הוי יודעת שאם תרצי לחלוק עמי מה שינכו לך במס מחלקך אני אטרח בממון לי ולך ואם לאו טול חלקך כי איני רוצה לטרוח יותר בחלקך כי דרך אחין השותפין אם נפטר אחד מהם הנשאר טורח בכל הממון בשביל יתומי אחיו ואלמנתו וכ"ז ששתק ולא מיחה הריוח לאמצע ולא שיטול בשכר טרחו ממה שמנכין הקהל לאלמנה:

ומה שטוענת אלמנת שמעון שהוציאו ראובן ובני ביתו אחרי מות בעלה יותר ממה שוציאה היא ובני ביתה. אם נהגו ראובן ושמעון עד היום הזה להוציא בשוה ולצמצם שלא יוציא האחד יותר מחבירו גם עתה לא יקפידו אם הוציא ראובן יותר שעל אלמנת שמעון היה מוטל דבר זה לפרש ולומר הוצאתך גדולה מהוצאתי כיון שבאת לשנות המנהג וכל זמן ששתקה אמרינן יודעת היתה המנהג שהנהיגו עד היום הזה ושתקה ומחלה:

עוד תובעת אלמנת שמעון כך וכך מעות נתת לפלוני בחיי בעלך תני לי כנגדו והשיבה אלמנת ראובן נתתים לו לתועלת להתעסק בהן ולריוח כיונתי ואם נאבדו מה אני יכולה לעשות. תשבע אלמנת ראובן שהוא כדבריה שנתנתם לו להתעסק בהם לצורך השותפות וברשות ראובן בעלה ואם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית מדעת עצמה בלא ידיעת בעלה אם נתנה אלו המעות להתעסק בהם לשותפות בלא ידיעת בעלה לא פשעה בזה ואם נאבדו פטורה בשבועה שהוא כדבריה:

ומה שטוענת אלמנת ראובן בעלי ובעלך נתנו לי כך וכך ממון ונשבעו לי שלא יקחום ממני כל ימי חיי ואני הוצאתים בבית באמצע ואני אבא עתה ליטלם קודם חלוקה כיון שאלמנת ראובן מוחזקת בנכסים תשבע שהוא כדבריה ותטול אותם המעות במגו דאי בעית אמרה נתתי לך חלקך:

ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לעכו"ם שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע ומתוך כך באו לידי הפסד והיא רוצה ליטול מן הנכסים קודם חלוקה כנגד ההפסד שהפסיד שמעון בפשיעה ואלמנת שמעון אומרת שאין זה פשיעה כיון שעשה בו כבשלו אם תברר בעדים שפשע שמעון בחזרת השטר חייב שמעון לשלם כל הפסד שבא לראובן באותה חזרה דפשיעה גמורה היתה להחזיר שטר שהיה רובו פרוע ושותפין הן שומרי שכר וחייבין לשלם כל אחד לחבירו אף בגניבה ואבידה וכל שכן בפשיעה: ועל הרפואה שאומרת אלמנת ראובן שהוציאה אלמנת שמעון ברפואת בעלה רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות ובדין הוציאה אותם: ומה שטוענת שהקדיש שמעון בשעת פטירתו והיא רוצה ליטול כנגדו דין הוא שתטול כנגדו כי ההקדש אינו בכלל הוצאה

עוד שאלה לא"א ששאלת ראובן ושמעון שהיו שותפין לעשות מרדעות וחלקו והלך אחד מהם ובא לוי ותובע לאותו הנשאר ואומר נתתי לחבירך בגד לעשות מרדעת תנהו לי שאתה שותפו וזה משיב לא נתת לי דבר ושאלהו אם ראה בגד כזה בחנות ואומר כן אבל איני יודע מה נעשה בו ולא לקחתיו יראה שאין ללוי עליו כלום אע"פ שהיו שותפין וראה הבגד בחנות מה בכל דרך הוא שאחד מהשותפין מניח שלו בחנות ואין שותפו מקפיד בכך ואם הניחו שמה ונטלו בשביל זה לא נתחייב השותף ואין לתובע שום טענת ודאי על זה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השותפין שבאין להשתתף וכו' הם דברי הרמב"ם בפרק ד' מה' שותפין: וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר. מצאתי בעיטור ור"ש בן חפני כתב אף ע"ת שלא נתערב ממון השיתוף זה עם זה נכנס לכלל השותפות והריוח לאמצע ורב אלפס בתשובה חולק עליו ואמר דוקא שהטילו שניהם לכיס יחד ונתערב מממון הא לאו הכי לא. ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו וכו':

ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן וכולי: (ב"ה) באמת זה איני יודע מנין לו ואפשר שטעמו ממה שאכתוב בסימן שאחר זה או שהתחילו במלאכה:

וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר:

והראב"ד השיג עליו וכתב ורבותי הורו וכולי כוונת הר"א לומר דכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא בא לעולם כיון שגופו הוא בעולם הכא נמי משתעבד השותף ואפשר דסבירא ליה להרמב"ם דשאני התם שהוא משעבד גופו בהדיא ומה שרצה הראב"ד להשוותו ליקדשו ידי לעושיהן אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה כמ"ש הרמב"ם פרק ו' מהלכות ערכין ובפ' כ"ב מהלכות מכירה: והרמב"ן כתב בחידושיו פ"ק דב"ב גבי הא דאמרינן בהנהו תרי בי טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו כתב ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב אי נמי ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא אי נמי כל אומני דההוא אומנות אבל תרי תלתא דמתנו במאי קנו ומצינו בתוס' כו' אבל שותפין שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאילו כמתני' באומנותם לאמצע י"ל נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן (בב"מ יב:) בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או שהתחילו במלאכה ויכולים לחזור בהם אלא במקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחבירו במה קנה שלא יחזור ויקח לעצמו עכ"ל. ודעת הרשב"א בתשובה כדעת הראב"ד. וז"ל הר"ן בפ"ק דבתרא גבי עובדא דהנהו תרי טבחי ומיהו אפי' תרי או תלתא דאתנו אהדדי שכל מה שישתכרו באומנותן יהא לאמצע קנו שנעשו שכירים זה לזה וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהא שותפים בו קנו שכל א' וא' זוכה לעצמו ולחבירו והו"ל כמגביה מציאה לחבירו עד שיחזרו בהן דודאי אם רצו לחזור רשאין הן בכך שהרי פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ודוקא שיש עדים בדבר שחזר בו אבל אינו נאמן לומר קודם שלקחתי חזרתי בי שאם כן אף פועל שנשכר ללקט מציאה יאמר כן ונאמין אותו אלא ודאי פועל אע"פ שיכול לחזור בו כל שלא חזר בו מסתמא על דעת תנאי הראשון הוא עושה עכ"ל. וכן כתוב בנ"י וכ"כ בתשובת מהרי"ק שורש קפ"ב. והגהות מיימון בפ"ד מהלכות שותפין כתבו גם כן ששותפין שהתנו ביניהם שותפות בכל מה שירויחו אפילו ממציאות תנאם קיים אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כי כל אחד ואחד נעשה שכיר ופועל לחבירו כדאמרינן בפ"ק דב"מ כגון ששכרו ללקט מציאות ואמרינן מציאת פועל לעצמו אימתי בזמן שאמר לו עדור עמי או נכש עמי אבל אמר לו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעל הבית תשובת הגאונים ובפרק י"ד מהלכות גזילה כתבו רשאין החמרין להתנות ביניהם כל מי שתאבד ממנו חמור מבני השיירה מעמידין לו חמור אחר וכו' פי' הר"מ דבלא קנין איירי והא קמ"ל דתנאי קיים בדברים בעלמא וכן הדין בכל מה ששותפין מתנין כדאמר בפרק בית כור (קו:) בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ובפרק י"ד מהלכות מכירה כתבו ודוקא דאתנו בעניני דמתא דומיא דטבחי ועל השערים ועל המדינה אבל בתנאי דבין איניש לחבריה מתנו בלא אדם חשוב אם ירצו ראב"ן וכ"כ המרדכי בפרק הגוזל בתרא רשאין החמרין להתנות וכו' פירש ר"מ דבלא קנין איירי דתנאי קיים בדברים בעלמא וכן הדין בכל מה שהשותפין מתנים כדאמרינן בריש בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ולא כמו שפירש המיימוני דצריך להביא הכיס לשום מעות שותפין בתוכו וכן פירש בספר המצות עכ"ל ובפ' השואל כתב ראובן שמסר מנה לשמעון בשותפות ע"מ שיהיה ביניהם למחצית שכר כל ריוח שיבא ליד שמעון אף ממציאה וכן קבל עליו שמעון בפני עדים לא קני ראובן כיון דלא קנו מיניה ואין לו אלא חלק מנה שלו: בהג"א פרק האומנים כתב בשם א"ז ושטר שותפין שכתוב בו כל שמרחמין מן השמים שכר בין בממון זה בין בממון אחר ואפילו מציאה הבא לידיה השכר לאמצע לאו תנאה הוא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל וכתב עוד בהגהות אשר"י המקבל עיסקא מחבירו והתנה עמו כל ריוח שיבא לו בין מעיסקא זו בין מעיסקא אחרת שיקבל מאחרים שיחלוק עמו לאו תנאה הוא עד שיקבל זה עליו אחריות מכל עיסקא שיקבל זה מאחרים: וכתוב בעיטור והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף עד זמן פלוני בכל מה שיזמינו להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא דאמרי לא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מ"ד מהני וכתב הרב החסיד טעמא דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמי להא דאמר שכרו ללקט מציאות ומסתברא טעמא דרבינו משולם בר קלונימוס מלוק"א דהשיב לב"ד על ג' אחין שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן להם בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו כולם בשוה ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההוא הנאה דקא סמכי להדדי גמרי ומקני להדדי כדאמרינן באחין שחלקו בההיא הנאה דקא צייתי להדדי וכולי ובפסחים בההיא הנאה דקא מחתני להדדי ובעירובין בההיא הנאה דקא סמיך עליה ובסוף פרק הפועלים (דף צד.) בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הלכך כל תנאה מהני בשיתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דקא מהימני אהדדי גמרי ומקני: ודברי העיטור כתובים בהגהות מרדכי דבתרא: [%א] כתב הריב"ש בסימן תע"ו שהרמב"ן והרשב"א כתבו בפרק קמא דבתרא דשני שותפין שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות ואין צריכין קנין אלא שיתחילו במלאכה לפי שכל אחד מתחייב לחבירו בשכר מה שחבירו עושה בעדו והלוכן ודבורן היינו שכרן וכל מה שירויחו תוך הזמן ההוא הוא לאמצע אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהם להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויחו כבר אין אחד מהם יכול לומר לעצמו הרוחתי שאם כן פועל ששכרו ללקט מציאות יאמר כן וגם בתשובה ח"א סימן אלף נ"ז כתב הרשב"א כן עכ"ל. וכתב עוד הרשב"א בתשובה שלאחר שהטילו לכיס כבר קנו מידם וכל אחד הקנה גוף הנכסים לאחיו וכענין שאמרו בפרק הכותב (פג.) מגופה של קרקע קנו מידו ואפילו היה להם מטבע שאינו נקנה בחליפין מ"מ כבר נהגו שיתופם זמן אחד ונשכטה יד שניהם ודעת שניהם שיזכו שניהם בקרן ובריוח חלק כחלק ועוד שכבר נשבעו ואי אפשר להם לעבור על שבועתם. וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ב דלהראב"ד בתשובה שותפין שהתנו אפילו בלא קנין התנאים קיימים כל זמן שלא חזרו בהם כלומר שאם הרויחו וחזרו בהם כל מה שהרויחו צריכים לנהוג בו כפי תנאם ולא מהניא חזרתם אלא למה שירויחו מכאן ואילך ומה שהצריך קנין בהשדה היינו כדי שלא יוכל לחזור בו: וכתב עוד כי לפי מה שכתב המרדכי בפ"ק דב"ב בשם הר"ם ובפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת בדיבור בעלמא בלא קנין סגי ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו מכאן ולהבא וכתב עוד שכן נראה מדברי בעל העיטור שכתבתי דבדיבור בלא קנין אין יכולין לחזור בהן וכתב עוד בשורש הנזכר שאפילו הרמב"ם מודה היכא דכל בעלי אומנות אחת התנו אהדדי אפילו בלא קנין אין יכולין לחזור בהם ושכן דעת הרשב"א וכתב עוד דהיכא שאחד מן השותפין אינו חשוב כ"כ אפילו בלא קנין אין יכולין לחזור דמסתמא לא נשתתפו עמו אלא ליהנות ממנו לכשיתחשב יותר אפילו הרמב"ם יודה בזה וכתב עוד דאפילו התנה בלשון אסמכתא וגם הוי דבר שלא בא לעולם משתעבד מדין ערב: ובשורש עשרים כתב דבכל מה שהשותפין מתנין א"צ קנין. וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ב דלא קי"ל כרמב"ם ורמב"ן כיון דכל הני רבוותא פליגי עלייהו. וכתב עוד בשורש עשרים דאפילו לדברי רמב"ם שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קנין דכיון שחוזר בו זה מן השותפות עצמו א"כ לא יוכל לקנות חבירו מדין שותף כיון שזה עוקר השותפות בחזרתו אבל היכא שכבר היו שותפין מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קנין וכל שכן בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ"ל ואין נ"ל שרמב"ם יסבור כן:

ומתשובת א"א ז"ל כלל פ"ט סימן י"ב ודע שבכלל הנזכר בתשובה המתחלת ועל החכירות יראה שהדין עם שמעון כתב הלכך נתעסק בשותפות אדעתא דרביעי ושהתנה לתת לו ואין משיכה בעסק שותפות זה אלא ההתעסקות שחוכרין לאחרים וגובים הוא הקניה עכ"ל: משמע מדבריו שכל זמן שלא אמר אחד לחבירו שחוזר בו והרויחו חולקין לפי תנאם הראשון אך אם יכול לחזור בו מכאן ואילך צ"ע באותה תשובה: מי שהקנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח ונשבע עיין בתשובת ריב"ש שכתבתי בסימן רי"ב:

עירבו השיתוף בלא שומא וכו' כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות שותפין שותפין ששמו פירותיהן ונשתתפו בהם יש להן אונאה זה ע"ז עירבו פירות בלא שומא ומכרום ונשאו ונתנו בדמיהם הרי אלו מחשבין הפירות כמה היו שוים בעת שנשתתפו ומחשבין את השכר או את ההפסד: כתב הר"ש בר צמח שותף שחלה או נאנס ולא נתעסק בשותפות אין מן הדין שהאחד ירויח ויתן ואפילו קנו ממנו בשעת שיתוף אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהן ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהגם: וכתב עוד ראובן שאמר לשמעון תעמוד עמי פה וכל ריוח שיהיה לי בחוב שאגבה מפלוני אתן לך שליש וגבו החוב והרויחו מד' עשו שבעה וקנו בז' סחורה והרויחו עוד ח' מה שהתנה לתת לו שליש לא היה אלא על מה שירויחו בגביית החוב ומה שהרויחו אח"כ במשא ומתן הוא בשוה דשנים שהטילו לכיס זה ק' וזה ק"ק חולקים בשוה עכ"ל. ואינו נ"ל דהא לא בתורת שותף נחת עמיה לשאר רווחים חוץ מגביית החוב ולא דמי לההיא דשנים שהטילו לכיס דשאני הכא שלא שם שום דבר בקרן לכן נראה שיתן לו משאר רווחים כפועל בטל או כמו שהוא מנהג לתת למי שמסייע לחברו בסחורות ואינו משום קרן :

שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וכו' בפרק מי שהיה נשוי (צג:) אמר שמואל ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע מיתיבי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"ק השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא דרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו אדתני סיפא לקחוהו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ה"נ קאמר בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. תנן וכן שלשה שהעילו לכיס הותירו או פחתו כך הן חולקין מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו הותירו ממש אמר ר"נ לא הותירו זוזי חדתי פחתו איסתרא דצוציתא וכתב הרי"ף הלכה כשמואל אליבא דרב המנונא דסתמא קאמר שמואל השכר לאמצע ל"ש לקחו לחרישה ועומד לחרישה ל"ש לקחו לחרישה ועומד לטביחה ומתניתא מסייעא ליה דתניא ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"רז השכר לאמצע דאע"ג דאוקמה רבה כשלקחו שור לחרישה ועומד לחרישה שינויא הוא ולא סמכינן אשינויא וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ח וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין וכן דעת בעל העיטור והמרדכי כתב שבשערי רי"ף כתוב הלכה כרבה ונמצא כתוב בשערי רי"ף ז"ל הלכה כרב המנונא והא לך לשון השערים דהרי"ף הדין השני הוא במקום שמוסיף זה ממון על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו והתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד ואף על פי שלא פירשו בשעת תנאי ואע"פ שהאחד מוסיף בקרן וכדאמר שמואל שנים שהטילו לכיס אחד זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחלה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכדאמר בתלמוד מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו עכ"ל ומיהו לדידן לא נפקא לן מידי מדברי השערים כיון דדבריו בהלכות מסכימים עם הני רבוותא פשיטא דהכי נקטינן ופירש רש"י שור לחרישה שלקחו שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיבריו יטול איש לפי מעותיו עכ"ל נראה מדבריו דדוקא בששחטוהו הא מכרוהו חי אע"פ שנמלכו בו קודם מכירה לטביחה השכר לאמצע ולרב המנונא אפילו טבחוהו ממש השכר לאמצע והרי"ף כתב אבל שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח"כ נזדמן להן ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה ב' שלישים ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע עכ"ל ונראה מדבריו דכשמכרוהו חי כגון שנמלכו בו קודם מכירה לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ולרב המנונא אע"פ שנמלכו עליו לטביחה כיון דמכרוהו חי השכר לאמצע אבל טבחוהו ממש לד"ה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו כן פירשו הרא"ש ובעל העיטור לשיטת הרי"ף אבל הר"ן כתב להרי"ף דבטבחוהו הכל מודים שהשכר לאמצע וא"א לפרש כן דהא בהדיא משמע בגמרא דטביחה מהניא טפי לשווי דיטול כל אחד לפי מעותיו וחרישה מהניא לשווי השכר לאמצע דהא בלקחו לחרישה ועומד לחרישה לכ"ע השכר לאמצע ובלקחו לחרישה ועומד לטביחה פליג רבה ואמר כל אחד נוטל לפי מעותיו וא"כ היאך אפשר לומר דבטבחוהו הכל מודים שהשכר לאמצע ובמכרוהו חי יחלוק רבה ויאמר דכל אחד נוטל כפי מעותיו ועוד שהרי הרי"ף כתב בהדיא הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה שני שלישים לפיכך אני אומר דט"ס יש בדברי הר"ן וכמו שפירשו העיטור והרא"ש שיטת הרי"ף כך היה כוונתו בודאי וכן דעת הרמב"ם בהלכות שותפין ומ"מ יש לעיין לדעת הרי"ף כשאמר רב המנונא אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אי דוקא נקט שור לחרישה כלומר דמשום דלקיחתו היה לחרישה אע"ג דעומד לטביחה כיון דסופו הסכים עם תחלתו השכר לאמצע אבל היכא דלקחו לטביחה ועומד לטביחה ואח"כ מכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וכולי או דילמא כוונת הרי"ף דה"ה בלקחו לטביחה ועומד לטביחה ושור לחרישה דנקט לאו דוקא אלא לישנא דרבה נקט וכבר עלה בדעת הגהות מיימון בפרק הנזכר לפרש כפירוש הראשון אבל הר"ן כתב בהדיא כפירוש השני וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר שכתב השותפין שהטילו לכיס וכו' השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם ואפילו לקחו שור לטביחה וכו' וכן כתוב בסמ"ג ונראה דלדעת הרי"ף סחורה הראויה לחלק חולקין לפי מעות וק"ו הוא מלקחו שור לחרישה וטבחוהו דכי לקחו אותו לא היה עומד ליחלק וסחורה שאינה ראויה ליחלק חולקין בשוה וק"ו הוא מלקחו שור לטביחה ומכרוהו חי וכתב הרא"ש ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לאו דוקא כשלקחוהו לחרישה דהוא הדין לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות וכלים הראויים ליחלק אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה נקט איהו נמי האי לישנא ותדע לך מדאקשי לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אלמא לרב המנונא ניחא ואי אמרת דבשור לטביחה חולקין לפי המעות לרב המנונא נמי קשיא אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו זה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה חולקין לפי המעות ועוד מדאקשינן לרב המנונא ממתני' דקתני וכן שלשה שהטילו לכיס ולא אשכח פירוקא אלא בזוזי חדתי ומאי דוחקיה לאוקמי בשינויא דחיקא כי האי לוקמה בשלקחו סחורה דסתמא הכי דעת המשתתפים לקנות פירות או סחורה הם משתתפים אלא ע"כ דלרב המנונא אפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה הראויה ליחלק פלגי בשוה וטעמא כדאיתא בירושלמי א"ר אלעזר כשהיתה הסלע חסירה או יתירה אבל לשכר ולהפסד שלהן חולקין בשוה וקשה הדין יהב מאה דינרין והדין יהב חמשין ואת אמרת הכין חברייא אמרין יכול הוא למימר על ידי עשרה דינרין סליקא פרקמטיא פירוש דרך קונה סחורה לקנות סחורה במאה דינרים ואלמלא עשרה דינרים דילי לא היית יכול לקנות עד כדון דהוה פרקמטיא זעירא הוה פרקמטיא רבה מאי פירוש אם נשתתפו במעות הרבה היה יכול לקנות כמה סחורה בלא שותפות א"ר בון בר חייא יכול הוא למימר ליה עד דאת חד זבן אנא מזבן עשרה זמנין עד כדון במקום קרוב היה מקום רחוק א"ר אילא יכול הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין וי"מ דרב המנונא לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה רב המנונא דחולקין לפי המעות ולא תיקשה ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' ליפלוג וליתני בדידה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס וכן לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו לכיס והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה והא דלא שני רב המנונא מתניתין בשור לטביחה ועומד לטביחה משום דמילתא דפשיטא היא ומאי קא משמע לן מתניתין ומשני הוקירו זוזי חדתי ולעולם בשור לחרישה ועומד לטביחה ואפילו הכי חולקין לפי המעות שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מעט לא יקפידו אלא כל אחד יטול מעותיו וכן נמי פיחתו איסתרא דצוציתא עכ"ל. וכתב עוד הרא"ש דשמעתא רווחא כפירושא קמא ואף הירושלמי אמר כן בהדיא ואף אם היה פירוש קמא דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד וכ"ש שהוא מרווח וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלאה אחרת לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא עכ"ל ומדברי התוספות נ"ל דס"ל כפירושא בתרא וכן דעת הרי"ף והרמב"ם וכמו שכתבתי: וז"ל העיטור ומסתברא דאפילו לקחוהו לחרישה וטבחוהו ומכרוהו כיון דמעיקרא לחרישה קאי והשכר לאמצע טבחוהו נמי השכר לאמצע ודינו כעומד לחרישה לדעת רב המנונא ורבה ס"ל כיון דבסופיה לטביחה קאי הו"ל כשור לטביחה ועומד לטביחה לד"ה וחולקין לפי מעות והלכתא שור לטביחה ועומד לטביחה הרי הוא ככל השותפות סתם שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה ומכרוהו ד"ה לפי מעות חולקין אבל שור לחרישה אפילו עומד לחרישה וטבחוהו או מכרוהו והרויחו הלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא דכיון שבאותה שעה לא היה ראוי ליחלק וזה אינו יכול לקנות בלא זה השכר לאמצע והוא הדין אם קנו כלי אחת או מרגלית אחת שאינו ראוי ליחלק השכר לאמצע והאי דנקט שור משום דאיכא לאיפלוגי בין חרישה לטביחה וה"ה לכיוצא בו והשכר וההפסד לאמצע הדין סברא דילן לגמרא דילן וגמרא דנזקין ירושלמי אית ליה סברא דילן וה"ג התם בפרק שור שנגח תמן תנינן ג' שהטילו לכיס רבי חייא בר בון אמר נראין הדברים שנטלו מרגלית בו יכול למימר אילו לא עשיתי דינר לא הוה מזבנינא לך כלום אבל דרכו לחלק מביאין לאמצע וחולקין אר"א אפילו דבר שדרכו לחלק בו יכול למימר ליה את פרקמטיא דידך סגיא ואת מסגית בזבינתיך ואנא פרקמטיא דידי קליל ואנא מתהפך ומטיבך וכו' וגמרא דילן אזלא כרבי חייא וגמרא דירושלמי סביר דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה ר"א הוא דפליג עליה כדאיתא התם א"ר אלעזר הדא דתימא כשהיתה חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד חולקין בשוה וקשיא הדין יהב ק' דינרין והדין יהב עשרין ואת אמר הכי חברייא אמרי יכול הוא למימר ליה וכו' ואטעמא דגמרא דילן וכרבי חייא בר בון דירושלמי סמכינן וכדכתבינן לעיל עכ"ל. הרי שהראיה שהביא הרא"ש מהירושלמי אידחיא ליה מדברי העיטור דההוא ירושלמי אליבא דר"א הוא ורבי חייא פליג עליה וכוותיה קי"ל דאתי כהדין גמרא דילן ומשמע דלדעת העיטור לחלוק לפי מעות תרתי בעינן לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה הא לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי או לקחוהו לחרישה וטבחוהו חולקין בשוה כנ"ל מדכתב והלכך שור לטביחה ועומד לטביחה אבל מסוף לשונו שכתב שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה וכו' משמע דבתר שעת לקיחה אזלינן וצ"ע: נמצא דג' מחלוקות בדבר להרא"ש אפילו לקחוהו לטביחה וטבחוהו וכן בכל מיני סחורות אם נשתתפו סתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד: ולהרי"ף והרמב"ם אם טבחוהו אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות ואם מכרוהו חי ואפילו לקחוהו לטביחה חולקין בשוה ונראה דה"ה לכל סחורה הראויה ליחלק חולקין לפי מעות ואם אינו ראיה ליחלק חולקין בשוה ולהרי"ף בשערים כל שנתעסקו במה שהתנו להתעסק בו מתחלה חולקים בשוה כיון שכך פירשו בשעת השותפות אבל אם שינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחלה נוטל כל אחד כנגד מעותיו: ולבעל העיטור אם לקחוהו לחרישה אפילו טבחוהו ומכרוהו וכן אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי חולקים בשוה אבל אם לקחוהו לטביחה וטבחוהו חולקין לפי מעות ואפשר שסובר שהכל הולך אחר שעת לקיחה שאם לקחוהו לחרישה אפילו טבחוהו חולקין בשוה ואם לקחוהו לטביחה אפילו מכרוהו חי חולקין לפי מעות וכל סחורה הראויה ליחלק חולקין לפי מעות אפילו מכרוהו יחד ואם אינה ראויה ליחלק חולקין בשוה ואם בשעת לקיחה היתה ראויה לחלק ובשעת מכירה אינה ראויה או איפכא היינו דין דשור לחרישה ועומד לטביחה או איפכא ולענין הלכה כיון דהרי"ף בהלכות והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: כתב המרדכי במי שהיה נשוי בפ"ק דבתרא בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה עובד לזה יום אחד ולזה ב' והיינו כמו שור לחרישה ועומד לחרישה ואפ"ה לא אמרינן השכר לאמצע וי"ל דשאני התם דמן השמים הקנו לו ויש לדמותו להא דאמרינן הכא לקח זה בשלו וזה לקח בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו לפי שלא נשתתפו בחחלה לרצונם וה"נ התם עכ"ל: וכתב [%ב] הרמ"ה בתשובות להרמב"ן סימן ב' כתוב שאם הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועמד עליו גייס וטרפו ונטלו ממנו הכל לא יאמר בעל המאתים לבעל המנה שלם לי נזק המנה המיותר לי בשיתוף: כתב העיטור באות ש' שיתוף והיכא שהטילו לכיס שניהם אפילו הטיל אחד יותר על חבירו אין לו אלא שכר עמלו ומזונו כדגרסינן באיזהו נשך (סט.) רבי אלעזר מהגרוניא הו"ל אריסי וכו': פי' ר"ח והרי"ף וכולי כבר נתבאר בסמוך: וכתב #י הרמ"ה:

לקח #יב כל אחד פירות במעותיו וכו': ואפילו אם נשתתפו במעות וכו' הוא מה שכתבתי בסמוך דאוקמוה מתני' דקתני וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פחתו כך הם חולקים הותירו ווזי חדתי פחתו איסתרי דצוציתא ופי' רש"י זוזי חדתי. שמטילין זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהן עד שנעשו חדשים ויוצאים בהוצאה הילכך חולקים לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע: איסתרי דצוציתא. שנפסל המטבע ואין יוצא בהוצאה דכיון דישנו בעין נוטל כל אחד בחשבון שהטל אבל אם פחתו ק' או נ' זוז זה מפסיד מחצה וזה מחצה שהשכר וההפסד לאמצע: ופי' הרמ"ה אבל רש"י פי' וכו' כבר כתבתי דבריו בסמוך:

וכתב #יג עוד הרמ"ה וכ"ז לא איירי אלא בנשתתפו סתם וכו' זה פשוט שכל תנאי שבממון קיים וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפים וז"ל בד"א בסתם אבל אם התנו שיטול בעל הק' ג' רביעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע ואם יפחתו לא יפחות זה שיטול ג' רביע השכר אלא רביע ההפסד ויפסיד זה שנוטל רביע השכר ג' רביעים מן הפחת הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו שכל תנאי שבממון קיים: 

השותפים שומרי שכר הם וכולי בפרק חזקת (מב.) אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשין שומרי שכר זה לזה ופריך בגמרא (מג:) נעשים שומרי שכר זה לזה אמאי שמירה בבעלים הוא אמר רב פפא דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למאר ופר"ש שמירה בבעלים הוא. שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו וקי"ל שמירה בבעלים פטור וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנב או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו א"ר פפא כגון שהתנו ביניהם כך שמור לי היום כל השדה חלקי וחלקך ואשמור לך למחר דכיון דלא שמרו ביחד כלל אלא בזה אחר זה ליכא שמירה בבעלים הילכך נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב: וכתבו התוספות אמאי שמירה בבעלים הוא פירוש אם התחילו שניהם לשמור יחד כל אחד בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר לו חלקו ואע"פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחלת שמירה בעליו עמו קרינן ביה כדתניא היה עושה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ואפילו לא התחילו שניהם יחד לשמור מ"מ האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור וכ"כ במרדכי וכתב עוד המרדכי אומר ר"מ דלאו דוקא שמור לי אלא אפילו קנו השותפין בסתם ולקח אחד מהם ושמר בסתם וחבירו שתק ונגנב או אבד אפ"ה חייב השומר שזה יאמר אתה ש"ש שלי שלאחר שהיית שומר יום או שבוע או יותר הייתי אני רוצה לשמור ול"נ דמאחר שלא אמר לו בפירוש אינו נעשה ש"ש דיכול לומר אילו היית אומר לי ואני אשמור שלך לא הייתי נזקק לכלום אלא חצי הייתי נותן בידך או הייתי נזהר ביותר אבל עתה שלא אמרת לי ש"ח אני ופטור וראיה לדברי א"ל שמור וכו' משמע דוקא אמר ושוב בלמדי בבא קמא בפני הרב רבי יצחק מווינ"א והייתי רוצה לדקדק דשותף אפילו ש"ח אינו וראיה מס"פ המניח (לו.) וכן פסק ר"מ דשותפים פטורים אפילו בפשיעה דפשיעה בבעלים פטור גם פרק שור שנגח ד' וה' דקדקו התוס' כן אבל רבותינו חולקים עכ"ל ועיין במהרי"ק שורש קנ"ה : [%ג] וכתב מהרי"ק בשורש קי"ד על שרה ורבקה שנשתתפו בקנין מטוה ביחד ולקחו באמנה מעכו"ם אחד והרויחו פרח וחלקו הריוח ורבקה שמה המעות בכיסה לפרוע לעכו"ם ונחתכה הרצועה שבה הכיס תלוי לע"ד נראה דאם כן הוא שלא נשאר להם עוד שותפות יחד כי אם מעות העכו"ם רבקה חייבת בכל אחריות ההפסד ושרה אינה חייבת להחזיר חלקה מן הריוח כיון שחלקו טרם שהגיע החסרון בקרן דודאי זכתה שרה בחלקה מן הריוח אמנם אם כשלקחה רבקה אותם המעות ונתנה בכיסה היו גם ביד שרה מעות או מטוה או שאר דברים מענין השותפות שגם היא היתה שומרת בחזקת שתיהן נפטרה רבקה מאחריות דמי המטוה ששמה בכיסה משום דהוי שמירה בבעלים וכמו שכתבו התוס' בפרק חזקת וכתבו בטור ח"מ עכ"ל : [%ד] בתשובות הרא"ש סוף כלל פ"ט ראובן ושמעון שותפין קנו חפץ ואמר ראובן לשמעון שמפתח תיבת השותפות בידו קח זה החפץ ותנהו בכיסך עד שתוליכנו לתיבה לקח שמעון החפץ ונתנו בכיסו לאחר שעה שאל ראובן לשמעון אם נתן החפץ בתיבה ומשמש בכיסו ולא מצא וטוען ראובן שיש לו לשלם כי מאחר שלא נתנו מיד בתיבה פשע. והשיב שכיון ששמעון עשה כדברי ראובן שצוהו תן זה החפץ בכיסך עד שתוליכנו לתיבה נמצא שלא פשע כי נתנו בכיסו להוליכו לתיבה וקודם שהגיע לתיבה נאבד מכיסו וישבע שמעון שבועת השומרין ויפטר: כתב הרי"ף בשעריו וכן אם אירע המאורע בעסק אחר שנתעסק בממון חוץ מאותו עסק שהתנה זה עם זה חייב לשלם: [%ה] וכתב עוד ואע"פ שמשלמין השותפין נשבעין שאין ברשותן: וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ח:

אחין שהן שותפין וכו' בפ"ק דב"ק (יא:) גמרא חבתי בתשלומי נזקו ואמר עולא אר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהם אין שמין משכחת לה בגדול אחי דניחא להו דלישתמען מיליה ופרש"י מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי: בגדול אחי. גדול האחים העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחים דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה וכתב הרי"ף ובירושלמי אמרו שבגדים נאים של בניהם ובנותיהם של רגל ושל שבת שמין. וכתב הרא"ש האחין שחלקו שמין מה שעליהם מה שקנו מתפוסת הבית ועדיין לא בלו שמין אותם כמה הן שוים עתה והמותר יחלוקו אבל אם נאבדו או בלו אין מנכין לו מחלקו דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה וזהו שקנו סתם אבל מתחלה יכולים למחות שלא יקנה אחד מהם מתפוסת הבית אם לא שינכו לו מחלקו. מה שעל נשיהם בניהם ובנותיהם אין שמין שמתביישין להביאן לב"ד ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים לב"ד ואין צריכים הם עצמם לבא שמין והכי איתא בירושלמי ובגדול אחי אין שמין מה שעליו וכו' ומיהו יכולים למחות בו אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו עכ"ל הרי אתה רואה שדעתו לפרש דבאחין שקנו אחר מות אביהם עסקינן וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות וכן כתב. הרי"ף פירוש שקנו מנכסי אביהם קודם חלוקה וכתב ה"ה בפרק הנזכר שנינו בתוספתא האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לידי הריבוי לא יאמר זה תנו לי מה שהשביחו בני וכן לא יאמרו הם תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו ומה שהשביחן השביחו לאמצע וכתבה הרשב"א בפרק מי שמת עכ"ל וכ"כ הרמב"ם יר בהלכות שותפין אחין או שאר שותפין וכו' כלומר וכיון שהרמב"ם מדמה אחים לשאר שותפים כל דינים דאיתנהו באחים איתנהו בשאר שותפים: (ב"ה) ולי נראה שאין מזה הכרח לומר שיהא דין השותפין כדין אחים לענין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין ולא לענין התוספתא שהביא מגיד משנה:

כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שותפין. וכתב בעיטור גרסינן בס"פ כל הגט (לח:) בשלשה פרקים מוכרים את היין וכו' למאי הלכתא לשותפין [%ו] ש"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב: [%ז] והיכא דמזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוותא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי הכי פטור וה"נ אי אזיל ומשדר עיסקא בימא כאורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכין שדרו ממתיבתא דמר רב כהן צדק עכ"ל: [%ח] כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ט על ב' שותפין שהיה להם שטר אחד והגיע זמן גבייתו ואמר אחד לחבירו ששטר שותפות בידו אל תזקוף חוב זה לזמן אחר ועבר על דבריו וזקפו שמין אילו היה בא למכור זה החוב כמה היה ראוי שיתנו בו ובאותן הדמים ישלם שומא אם ישבע שאין לו מעות: [%ט] כתב המרדכי ס"פ אלמנה ניזונית גבי הא דא"ל לרבינא זיל לא עדיף מדידך פסק רשב"ם הוא הדין נמי דשני שותפים מה שיעשה הא' בחלקו להרויח עושה בחלק חבירו וכן להפסד ובלבד שלא יהא פושע בדבר וריב"א וראבי"ה מוסיף ובלבד שידוע שאז זמן הסחורה למכור כדאמרינן ס"פ כל הגט בג' פרקים מוכרים את היין למאי נ"מ לשותפי עכ"ל: [%י] עוד שם משמע דהמלוה לאלמים דמי חבירו על המשכון ולא נפדה המשכון קנוי לו המשכון ונראה דה"ה לשותף שהלוה דמי השותפות לאלם ולא נפדה המשכון שהוא קנה חצי המשכון עכ"ל: [%יא] וכתב רבינו ירוחם בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה : [%יב] כתב מהרי"ק שורש ט"ו שכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חבירו מקפיד עליו כל ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השינוי עליו לפרוע: [%יג] וכתב עוד שלא היה אפשר באותו נדון לברר כמה ראוי להטיל על השותף ההוא בהפסד אז הדיינים יעשו כפי אומד דעתם אמנם כל אשר יהיה אפשר לתלות מפני מה שעשה השותף בלא ידיעת חבירו ראוי להטיל עליו עכ"ל: עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו' הטעם דכיון שאמר לו ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קנין כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ו.):

ואם שינה באחד מכל הדברים האלו וכו' נלמד ממה שיתבאר בסמוך בדין נתן לו מעות לקנות בהן חיטין והלך וקנה שעורים: כגון שנתן לו מעות לקנות חטים וכו' בהגוזל קמא (דף קב.) נתן צמר לצבע וכו' ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהן שעורים שעורים ולקח מהן חטים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ הא ר"י הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא רבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה ורבי אלעזר אמר הא והא ר"מ כאן לאכילה כאן לסחורה ופירוש רש"י ליקח בהן חטים. למחצית שכר: (ב"ה) וכתב הרי"ף בר רב יהודה חזינן אם לסחורה נתן לו אז בתורת שותפית אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע דאפילו לר"מ כיון דלסחורה כלומר למחצית שכר יהבינהו ניהליה לא קני ליה בשינוי ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות בהם ולא יטול כלל בריוח קנה שעורים או בהפך בין לאכילה בין לסחורה אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו הוסיפו לבעל המעות וכ"כ הרמב"ם בפ"א משלוחים הנותן מעות לשלוחו ליקח מהם חטים בין לאכילה בין לסחורה והלך ולקח בהם שעורים שאם פחתו דמי זה שלקח פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו דמיהם הוסיפו לבעל המעות ואפ"ה כתב הנותן מעות לחבירו בשותפות ליקח בהם חטים לסחורה והלך וקנה שעורים או לקנות שעורים יקנה חטים אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע וכ"כ הרא"ש: וכתב הרא"ש כיון דקי"ל כר' יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות אם למחצית שכר נתנו לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ז"ל: וכן אם הלך ונשתתף עם אחר וכו' זה דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שזה סובר שאין מתעסק בממון השותפות אלא הוא ואינו כן שהרי האחד מתעסק בממון השותפות והלכך אם יש ריוח הרי הוא לאמצע ואם יש הפסד הכל שלו כיון ששינה: (ב"ה) כתב הרמב"ם בסוף פ"ה משותפין שאם א' מהשותפין או המתעסק עשה סחורה בנבילות וטריפות וכיוצא בהן השכר לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו עכ"ל ולא כתבו רבינו מפני שמהדין שכתב בסמוך נתן לו מעות לקנות חטים וקנה שעורים הוא נלמד: וכתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו בסתם כו' ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא כתבו רבינו ואפשר שסובר שאותו דין אינו אלא דוקא במושיב את חבירו בחנות וכדתניא בברייתא והביאוה הרי"ף והרא"ש בפרק איזהו נשך אגב גררא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנתו ולהרמב"ם נראה לי דס"ל דה"ה למשתתף דכשמשתתף עם חבירו הוא כדי שישים לבו ונפשו על עסק השותפות ואם הוא מתעסק בסחורה אחרת לא יתן עיניו כ"כ בעסק השיתוף: כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר אבל אם נשתתף עם אחד בממון עצמו אם פחת פחת לעצמו ואם הרויח הרויח לעצמו ולא כתבו רבינו ומ"מ הלשון צריך יישוב דאם הם שותפים בכל ממון שבידם אם הרויח אמאי הרויח לעצמו ואם אינם שותפים אלא בסך פלוני פשיטא דמה שהרויח בשאר ממון דשלו הוה ואין לחבירו כלום ונ"ל דבשאינם שותפין אלא בסך פלוני עסקינן ואיצטריך סד"א כיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק שותפות זה כי נתעסק בסחורה אחרת יהא הריוח לאמצע קמ"ל: שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ט סימן י"ד:

עוד שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ט סימן י' וסיים שם בתשובה הנזכר ועוד אני אומר שעל ידי השטר הכל מתברר אם השטר שיש לראובן על יעקב ושמעון בנו הוא שטר עיסקא הרי העיסקא מבוררת בשטר ואין שמעון יכול לומר שאינו יודע בשיתוף שהיה לאביו עמו ואם השטר הוא שטר חוב ואין מפורש בו עיסקא אין ראובן יכול ליטול כלום מן הריוח כי ריבית הוא עכ"ל:

אחד מהשותפין שבא ואמר נוליך הסחורה כו' הוא לשון הרמב"ם פ"ה מה' שותפין:

אחד מהשותפין שבא ליישן פירות וכו' ג"ז לשון הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שלמד כן מדתניא בס"פ כל הגט (לא:) ר' יהודה אומר בג' פרקים מוכרין התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי. וכתב רבינו ירוחם שר"ח פי' דנ"מ אם אמר חד לחבריה תא נפלוג והלה אומר נרויח יותר עד זה הזמן יכול לעכב לחלוק וכשיגיעו פרקים הללו ימכרו ויחלקו וכן הדין לפי הסחורה ולפי המקום שיכולין לעכב זה את זה עד הזמן שמנהג המקום שימכור יותר בטוב ורש"י פי' שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו הזמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דהו"ל פשיעה וכ"כ בעיטור וכ"מ מפירש"י:

וכתב עוד הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שותפין ונראה שלמד כן מדגרסינן בהמקבל (קה.) גמרא המקבל שדה מחבירו והובירה אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווחי וא"ל חד לחבדיה תא ניפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה אי א"ל הב לי פלגא דרווחא א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואי א"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי אמר ליה עיסקא להדדי משועבד ואי א"ל נפלוג רווחא נפלוג קרנא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א"ל לא מזלא דבי תרי עדיף. ופירש"י בי תרי דעבוד עיסקא. שני קבלנים שקבלו עיסקא מב"ה בשותפות שימכרוהו ויסתרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין ב"ה כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו: דינא הוא דמעכב עליה. עד שיגיע הזמן שקבעו לב"ה שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו: אי א"ל נפלוג רווחא. השתא מפרש ואזיל מ"ט אית ליה דניעכב אי א"ל האי נפלוג רווחא והקרן נתפוש עדיין להרויח בו עד הזמן מצי א"ל אידך רווחא לקרנא משתעבד שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר עוד כדי למלאות הקרן ואי אמר נפלוג תרוייהו מצי א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק בה עד אותו הזמן ואם אפסיד אני שמא חלק השני ישתכר ונמלאה החסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה עכ"ל. וסובר הרמב"ם דה"ה לנשתתפו לזמן קצוב אבל התוס' כתבו בי תרי דקבילו עיסקא בהדי הדדי מאדם א' וא"ת ואמאי נקט בכה"ג ולא נקט האי מאן דקביל עיסקא מחבריה י"ל לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור שהרי פלגא הוא מלוה ביד המקבל וגם פלגא דפקדון נתן לו זכות והשליטו להשתכר בו עד הזמן והלא היה שום חידוש להשמיענו דמעכב המקבל [%יד] וכן פסק הרא"ש דיחיד שקיבל עיסקא מבעל הבית לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל הנותן אין יכול לחזור בו דחצי היה מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הזמן עם המלוה ומשועבד הפקדון להשלים חסרון עכ"ל. [%טו] ולפי זה שותפין נמי אע"פ שקבעו זמן יכול כל אחד מהם לחזור בו קודם הזמן וכן דעת בעל נ"י שכתב על ההיא מימרא דרבא אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקיבלו עיסקא מב"ה משמע דהני בי תרי דעבדי שותפותא אף על גב דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למיפלג ונ"ל טעמא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי דטפי מכחו לא משתעבד. ותמיהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חלוק עליו. וכתבו הגהות בפ"ה מה' שותפין בשם התוס' גבי א' מהשותפין שבא לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני ג' והכי אמרינן בפ"ב דב"מ (לא:) זיל אייתי ג' דפלגת קמייהו וכתבו התוספות דמיירי שהגיע זמן המכר וגם עבר זמן השותפות והא דאמרינן בהמקבל הנהו בי תרי דעבדו עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג וכו' מיירי שלא הגיע זמן המכר או שלא נשלם זמן השותפות עדיין עכ"ל משמע דגם לדעת התוספות כל שלא נשלם זמן השותפות אין אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק וכדברי הרמב"ם אך בתוספות שלנו ליתיה לדיבור זה ומשמע דפליגי אהרמב"ם כמו שכתבתי ולקמן בסימן זה כתב רבינו חילוקי סברות בדין זה:

נשתתפו סתם וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שלמד כן מדגרסינן באיזהו נשך (סט.) גמרא אין מושיבין חנוני הנהו תרי כותאי דעבדו עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מינייהו פליג זוזי בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה ומדאמרינן בפרק אלו מציאות גמרא איזו היא אבידה איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזיל רב ספרא פליג בלא דעתא דאיסור א"ל אייתי ג' דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו מעכב עליו והיינו בנשתתפו סתם שאילו נשתתפו לזמן סובר הרמב"ם שאינם יכולים לחלוק עד שיגיע הזמן: ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה וכו': היה זמן ידוע לאותה סחורה וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין ונראה שלמד כן ממימרא דרבא שכתבתי בסמוך הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד מינייהו לחבריה תא נפלוג וא"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב. וכתב הרי"ף דלא אמר רבא דאית ליה למימר הכי אלא היכא דידיעא מילתא לפום מנהגא דעלמא דאי שביק ליה לקמיה מיתוסף ביה רווחא אבל היכא דידיעא מלתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לההוא עסק לקמיה לא מיתוסף ביה מידי לא קאמר רבא הכי וגרסינן בסוף פרק כל הגט תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי וכבר כתבתי בסימן זה פרש"י על לשותפי וכתבתי דעת רבינו ירוחם והעיטור בזה. ואף ע"פ שהרא"ש פירש האי מימרא דרבא לענין אם האחד רוצה לחלוק קודם זמן שקבעו לבעל העיסקא וחבירו אינו רוצה וכ' הרי"ף פירוש על דרך אחרת דמיירי בלא קביעות זמן והעיכוב הזה הוא לכל הסחורה עד זמן מכירתה ופרש"י כאשר פירשתי והוא הנכון שנראה מדבריו דלהרי"ף לית ליה דין קביעות זמן הרמב"ם סובר דכשפירש כן רי"ף לאו דוקא דה"ה לקבעו זמן וכן כתב הר"ן דהאי מימרא דרבא כגון דידיעא מילתא בההוא עיסקא שיש לו זמן ידוע למכרו אי נמי כשהתנו וקבעו זמן אבל לא התנו ולא ידיע נמי בסתמא זימניה דההוא עיסקא לא מצי מעכב ולפיכך כתב שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב וכו' וכמ"ש רבינו לעיל בשמו וכתב כאן דין היכא דידיע זימנא דההוא עיסקא: [%טז] כתב הרשב"א שאלת בשטרי חוב משותפות בין ג' או ד' שותפים אם אין מקנת השותפין כאן אם יכולים הנמצאים לחלוק בשומא שטרי החוב ע"פ ב"ד בקיאים בשומא: תשובה נראה שאין ב"ד חולקין חוב כנגד חוב לפי שהשטרות אין גופן ממון שנשום אותן ויש עשיר ואינו פורע מתוך אלמותו ויש מתרושש ופורע מתוך דחקו ועוד דשטרות מילי נינהו ואין שומא במילי ויותר מזה נ"ל שאין ב"ד שמין לב"ח מש"ח של לוה מן הטעם הזה דשטרות מילי נינהו ומילי אינן נישומין ואין בהם גוביינות ב"ד ויש לי ראיות בזה משנים שלוו זה מזה דאיתא בפרק שני דייני גזרות (קי.) ומאשה שחבלה באחרים (ב"ק פט.) ואין זה מקומו עכ"ל. ובסוף סימן ס"ו ובסימן ק"א נתבאר שהרא"ש חולק על זה ושם כתבתי שהרשב"א עצמו כתב בתשובה שראה כל הגדולים שבארץ דנין כהרא"ש:

היה להם חוב על אחרים וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין:

היה עליהם חוב לאחר וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר והוא מימרא דרבא שכתבתי לעיל בסימן זה ומה שכתב אם אינם אחראים חולקין הוא משום דלא שייך למימר רווחא לקרנא משתעבד או עיסקא להדדי משתעבד אלא כשהם אחראים זה לזה ואימתי הם אחראים זה לזה ואימתי אינם נתבאר בסימן ע"ז וצ"ל שמ"ש הרמב"ם אם אינם אחראים היינו אם פירשו בפירוש שאינם אחראים זה לזה דאלו מן הסתם ערבים הם זה לזה כמ"ש הרמב"ם בפכ"ה מה' מלוה ונתבאר בדברי רבינו סימן ע"ז וכן פירש מהרי"ק בשורש ק"כ וע"ש: וא"א ז"ל כתב בתשובה כלל צ"ח סי' ז' ומשמע דהרא"ש פליג אהרמב"ם משום דלהרא"ש חולקין החובות מיד ולהרמב"ם אין חולקין החובות אלא לכשיפרעו יטול כל אחד חלקו: (ב"ה ואפשר דלא נחית הרמב"ם אלא לומר שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק עד שיגבו החוב אלא חולקים מיד וכשיגבו החוב יטול כל א' חלקו ואין ה"נ שאם רצו לחלוק השטרות מיד חולקין גם לדעת הרמב"ם אלא דחדא מינייהו נקט: ויש לדקדק בלשון הרא"ש שכתב אם אין בו שיעור חלוקה ולא שמעתי מעולם בחוב שיעור חלוקה דכל שמגיע אפילו שוה פרוטה לכל אחד ראוי ליחלק קרינן ביה ובחוב פחות משיעור זה לא הוי ליה להרא"ש לאישתעויי דמילתא דלא שכיחא הוא ויש לומר דבשאין שם אלא שטר חוב אחד הוי אין בו שיעור חלוקה דהא לא שייך לומר טול אתה שטר זה ואני אטול כנגדו ומש"ה קאמר דחולקין אותו בגוד או אגוד: [%יז] וכתבו הגהות בפ"ד מהלכות שותפין פסק הר"מ על ראובן ושמעון שהיה דרים תחת שר אחד והיה להם שטר חוב אחד בשותפות ויצא ראובן משם לדור תחת שר אחר וכעס עליו השר ואמר לשמעון את חלקך אסייע שיפרעו לך אבל חלק של ראובן לא אסייע אי אמר שמעון לעצמי אני מציל הציל לעצמו דכל כה"ג במקום איבוד שותף חולק שלא לדעת חבירו ולמד כן מדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס וכו' כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו וכתבתי לשון הגמרא בסימן קפ"ה ודין זה כתבו המרדכי בהגוזל בתרא. [%יח] וכתב המרדכי בהמקבל שנשאל הר"מ על שני שותפין בחוב אחד ופרע מקצתו ורוצה לעכבו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מהעכו"ם. והשיב דנ"ל דלאו כל כמיניה דאמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי וא"ל חד לחבריה תא נפלוג כו' וגם יש להביא מהגוזל בתרא: [%יט] כתוב בשאלות הרשב"א על שנים שהיה להם חוב אצל אלם אחד ועמד אחד מהם ופייסו ופרע לו חלקו ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וכדתניא שיירא שהיתה מהלכת במדבר וכו' והילכך ה"נ אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לו ואם קבל בינו לבינו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר לא קבלתי ממנו כלום עכ"ל: [%כ] וכתבו עוד הגהות בפרק הנזכר דמהאי טעמא י"ל שנים שיש להם חוב בשותפות והחוב מקולקל וצריך ליתן שוחד ולהוציא עליו הרבה האחד רוצה והשני אינו רוצה יכול לחלוק בלא דעת חבירו ולומר לעצמי אוציא חלקי ואציל לעצמי כי כיון דאיכא פסידא אי אמר הכי מצי פליג כדפרישית לעיל עכ"ל הר"מ וגם דין זה כתבו המרדכי בהגוזל בתרא: [%כא] כתב המרדכי בהגוזל בתרא שהשיב הר"מ אשר שאלת מענין המס שהורגלו היהודים בכל מלכות המלך לתת מס בשותפות ואח"כ נתן המלך ההוא לבנו מקצת מלכותו מעכשיו ואינו רוצה ליקח מס מהיהודים הדרים בעיירות בנו ותובעים הקהלות מס מאותם היהודים שבעיירות בן המלך לתת עמהם כמשפט הראשון. נ"ל ודאי אם המלך מסולק לגמרי מאותם עיירות אף הריוח העולה אינו בא לידו לית דין ולית דיין שאין להכריח יושבי העיירות האלו לתת מס עם יושבי עיירות המלך דטובא אשכחן דהיכא דאית ליה פסידא דשותף חולק שלא לדעת חבירו וגדולה מזו אמרינן בפרק כל הגט אמנם אם נתן אותם עיירות גופם מהיום ופירות לאחר זמן ולוקח מהם מס לא בטל השותפות ויש להם לתת עמהם כבראשונה: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז ח"ב שותף התובע מחבירו כדי יין של שותפות ואומר כל אותם שיש בהם סימן שלי הם שלי יכול לומר האחר אשתקד היין של אותם חביות שלך עכשיו הם שלי בפ"ה דבתרא עכ"ל והוא בירושלמי פ"ד דמעשר שני:

הנותן מעות לחבירו וכו' הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין וסיים בה הרמב"ם שזה במי שקבע זמן הוא:

וכ"כ הרא"ש בפרק המקבל וכתבתיו אצל מ"ש רבינו בשם הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב וכו' וכ"כ התוס' והמרדכי בפ' הנזכר אך תמיהני מרבינו שכתב סתם וכ"כ הרא"ש דמשמע דאין שום חילוק בין הרמב"ם להרא"ש ולגבי מקבל מחולקין הם כמו שכתב רבינו לעיל בשם הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלק עד שיגיע הזמן ההוא: (ב"ה ואפשר לומר דלהרמב"ם דבכה"ג נותן הוא דאינו יכול לחזור בו אבל מקבל יכול להזור והכי דייק לישניה והיינו כהרא"ש ומ"ש הרמב"ם השותפים שקבעו זמן קבוע כל אחד מהם יכול לעכב התם שאני דשותפים הם:

שני שותפים שיש להם תביעה על אחד וכו' בסוף פרק מי שהיה נשוי (צד.) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד איקלע רב נחמן לסורא שיילוהו כה"ג מאי א"ל מתניתין היא הראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית ואילו ראשונה לשלישית לא קתני לאו משום דשליחותה עבדה מי דמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכא אמר אילו הואי אנא טענינא טפי ולא אמרן אלא דלא איתי' במתא אבל איתי' במתא איבעי ליה למיתי: [%כב] וכתב הרוטב"א על זה והיא הנותנת דכל היכא דאיתיה לחבריה במתא כפינן לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתי' במתא חשיב [%כג] ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה משום דידו כידה ואפילו בע"כ יכול לתבוע ואינה יכולה לעכב וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל : היה להם תביעת ממון עליו וכו' עד בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח הכל נתבאר בסימן קכ"ב ועוד דינים אחרים דשייכי לנדון זה כתבתי בסימן הנזכר ועיין בסימן ע"ז: [%כד] כתוב בעיטור והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וכ"ש אם נתן ראובן לשמעון בתורת עיסקא ונתן ממנו שמעון ללוי בעסק משביע ראובן שבועת השותפין דא"ל ממונא דידי ושליחותא דידי עבד ואם שמעון השביעו ללוי קיי"ל שבועה לא' שבועה למאה ומסתברא דאפילו פטר ראובן את שמעון משבועה ולא פטר שמעון את לוי משבועה עדיין ראובן משביע את לוי אא"כ פטר גם את באי כחו כדתנן (כתובות פו:) נדר ושבועה אין לי עליך וכו': [%כה] וכתב עוד שם שנים שלוו מאחד אחראין וערבאין זה לזה והילכך אם מת אחד מהם או העני או כפר א' והודה אחד אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדותו על חבירו וכן [%כו] מי שהודה לאחד מהשותפין או פרע לאחד מהם כאילו הודה ופרע לשותפו כ"כ המרדכי בהגהות פי"א דכתובות: [%כז] כתב המרדכי בהגהות פי"א דכתובות נ"ל דשני אחין או שלשה שיש להם דין עם אחד אין היחיד יכול לומר יבוא אחד מכם ויטעון בשביל כולכם כי טורח עלי עם כולכם והביא ראיה לדבר: [%כח] וכתב עוד שם אי טען חד מהשותפין דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן כעד אחד לחייב לשותפים שבועה דאורייתא ואם יתחייב היחיד שבועה והעד מסייעו יפטור היחיד משבועה מכל השותפין ועיין בדברי רבינו סימן פ"א: [%כט] כתב עוד שם ובתשובות תרין שותפין דמית חד מינהון ולא אישתבע א"נ חד מינייהו חשיד ליה דינא לאישתבועי לאידך כלומר ישבע השני והם דברי העיטור: [%ל] כתב הרשב"א בתשובה ששנים שהלוו לאחד בשטר אחד כשותפין נינהו ואם בא אחד ותבע החוב כולו חייב לפרעו: [%לא] וכתב עוד בתשובה שאם אחד לוה משנים ונכתב השטר בשם אחד מהם אם בא זה שנכתב על שמו ותובע הכל דבר ברור הוא שאין הלוה יכול לדחותו אך אם אותו שלא נכתב השטר על שמו תובעו יכול הלוה לומר לא נתחייבתי לך כלום ולא היה רצוני להתחייב לך שחברך נוח לי ואתה קשה ממנו וצריך הרשאה בין על כולו בין על מקצתו: [%לב] ובתשובה אחרת כתב שאם מחל האחד כל חלקו שיש לו באותו שטר אינו מחול אלא החלק שיש לו בו ואפילו מחל לו הכל בפירוש אף ע"פ שנתן לו הרשאה אין חלק חבירו מחול: ועיין במה שכתב רבינו בסימן ע"ז בשם הרא"ש: דין אחד שלוה מב' וב' שלוו מא' כתב רבינו בסימן ע"ז: [%לג] כתב בעל העיטור אי אתני בהדיה דלא תיזבון באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקא בלא הרמנות' דידי ותהימן לי כתרי סהדי וכל תנאה דמתני אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא: [%לד] שותף שטוען שאירעו אונס והפסיד אם האונס במקום שאפשר להביא עדים או דבר שגלוי שימצא ראיה צריך להביא ראיה ואם לאו אינו נאמן ומשלם ועיין בסימן קפ"ז דעת הרמ"ה בזה: כתב בהגהות מיימון בפ"ה דהל' שותפין שני יהודים שהיו שותפין שיצאו בעיר ולקח אחד מהם ארנקי בבית העובד כוכבים ואמר לחבירו שאין לו חלק בו כי בזה לא היו כלל שותפי' לפי מאי דקיי"ל אחין השותפין נראה דחולקין לפי הירושלמי שמביא ר"ח בב"ב דאחין שיצא אחד מהם ללסטיות בלא דעת חבירו דחולקין לשון ר' שמשון בן אברהם עכ"ל ונראה דאין הירושלמי ההוא ראיה דהתם בתמיה אמר וכי אם ייצא אחד מהם ללסטיות אחיו חולקין עמו וכן פירשו בעל העיטור באות ש' שיתוף. ורשב"א מפרש כדברי בעל מתיבות שכתב העיטור שם שמפרש אותו בניחותא אך העיטור הביא שם ראיה מהירושל' דשותף שמצא מציאה לעצמו עד שישתתפו בתנאי וה"ה ללקח אחד מהם שהוא לעצמו כל שלא התנו בפירוש על כך ועיין במרדכי בהגהות בתרא. כתב הרשב"א בתשובה על שותף שאמר לחבירו לקח וכל נזק שיגיעך אשלם לך פטור וכתבתי דבריו בסוף סימן קע"ז:

כתב #כ הרמ"ה:

אחד מהשותפין שבא לחלוק וכו' עד ואין חולקין אלא בב"ד הכל מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שותפין ולמד כן מדגרסינן בפ"ב דמציעא (לא.) גמרא איזו היא אבידה איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעת איסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי ג' דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א"ל מנא לך הא וכו' א"ל מי דמי וכו' אבל הכא דידי שקלי גילוי מילתא בעלמא הוא בתרי סגי תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב"ד א"ל אביי ולאו איתמר עלה אלמנה אינה צריכה ב"ד של מומחים אבל צריכה ב"ד של הדיוטות וכתב הר"ן ופי' הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אלא שהן בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי לאלמנה ולשותף אבל א"א לפרשו כאן כמו שמתפרש בעלמא שפירוש הדיוטות בכ"מ דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו ומסבר דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן. וכ' עוד הר"ן והוי יודע דכי היכי דמסקינן הכא בשותף שחולק שלא מדעת חבירו בב"ד במטלטלין הוא הדין בקרקעות והכי מוכח בפ' בית כור (קו:) בהא דאמרינן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזיל בי תרי מינייהו ופליג הכי נמי דבטלה מחלוקת ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בב"ד חשוב אבל בהדיוטות דאינן אלא שמאין כי הני דאלמנה כשיבוא חבירו יכול למחות ברוחות וראיה לדבר מדאמרינן בכמה דוכתי היתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולים למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ובודאי לא שייך טעמא דכח ב"ד אלא בב"ד חשוב אבל לא בשמאין דעלמא אבל נשתתפו במעות שותף חולק בלא דעת חבירו בלא ב"ד כלל וכדמוכח באיזהו נשך בעובדא דתרי כותאי ונמצאו ג' דינים בחלוקת השותפים עכ"ל . ובפרק איזהו נשך (דף סט.) גמרא אין מושיבין חנוני הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבון חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דבתר דידי אתי מר אמר רב פפא כי הא ודאי צריך לאודועי א"ל זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי א"ל לא א"ל חמרא כ"ע ידעי דאיכא בסים ואיכא דלא בסים. גופא אמר רבא זוזי כמאן דפליגי דמו ה"מ טבי וטבי תקילי ותקילי אבל טבי ותקילי לא: ודע שכתב הרמב"ם ואפילו הן הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא ורבינו דילג נאמנים משום דפשיטא שאם אינם נאמנים לאו ב"ד הוא אלא קשר של רשעים. וכתבו הגהות בפ"ה מהלכות שותפים ואביאסף כתב בס"פ אלמנה ניזונת דרב ספרא חלק בגורל בעדים. וכתב המרדכי ברפ"ב דקידושין בדבר דשייך ביה גוד או אגוד פשיטא שאינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו אפילו בשומת ב"ד וגם בקרקעות דשייכא קפידא ברוחות מספקא לרא"ש אם יכול לחלוק בלא דעת חבירו:

וכתב ה"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן וכו' עיין בהגהות מרדכי פרק א"נ: ומה שכתב ואין זה כדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין כבר כתבתי לעיל בסימן זה שנראה בעיני שהתוס' והרא"ש חולקים על הרמב"ם וסוברים דיכול השותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכן דעת נמ"י בהמקבל אבל המרדכי במי שהיה נשוי כתב כללו של דבר אין השותף יכול לסלק שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם וזה כדעת הרמב"ם היכא דלא שינה התנאי והיכא דשינה התנאי צ"ע אם סובר הרמב"ם שיסלקנו ויותר נ"ל שלא יסלקנו ויפרע ההפסד שנמשך מביטול התנאי זה:

ואם חילק בלא דעת חבירו וכו' כתבו הגהות בפ"ד מהלכות שותפין מצאתי בשם רש"י שאם חלק אדם שלא לדעת חבירו שלא בפני ב"ד לא חשיבא חלוקה וכל מה שמרויח המקבל בחלקו השכר לאמצע ואף על פי שמודה חבירו שחלק יפה בשוה אפ"ה כיון דלא ניחא ליה דתיהוי חלוקה לא הוי חלוקה אבל אם המחלק הפסיד בסחורתו כגון שזו הסחורה נתייקרה כתב ראב"ן דלא מצי מעכב דאיהו דאפסיד אנפשיה אע"ג שעשה שלא כדין שחלק בלא דעת חבירו ושלא בפני בית דין ואם חושדו למחלק זה שלא חלק בשוה ישבע שחלק בשוה וכן נראה לראבי"ה דהוה כאילו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שהיה צריך למעות עכ"ל וכן כתב המרדכי בסוף פרק ב' דמציעא: ולא נהירא לי שלא חלק וכו' מה שאמר רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו או לשותפו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכמ"ש בסימן זה וכלל גדול בכל המשנה מדעת בעל הבית שאם פחת פחת לו ואם הרויח הרויח לאמצע (יג): (ב"ה) ומ"מ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ה משותפין נראה שאם חלק בפחות מג' לא עשה כלום משמע שדינם אחר חלוקה כקודם חלוקה כי החלוקה בטילה מעצמה: [%לו] כתב הרשב"א בתשובה נתן לו מעות ליקח בהם סחורה והלך וקנה ונודע שהעסק הזה מאותם מעות ועכשיו טוען כי מתחילה לא נתכוון אלא להלוות לעצמו אינו נאמן אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זו שאני עושה לעצמי אני מתעסק קנה לעצמו שהרי אין זה גופו של ממון שמסר לו ב"ה וכשלקח ונתעסק לעצמו זכה וכדאמרינן בפרק הגוזל קמא (קב.) הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח שעורים וכו' וש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות דבכי הא ודאי אמרינן מי הודיעו לבעל חטים וש"מ נמי דכל היכא דמתכוין לזכות לב"ה זכה ב"ה ואף ע"פ ששינה מתחילה בדבר שבעל המעות מקפיד בחטים ושעורים ומיהו מסתברא לי שאם מתעסק זה שלח יד במקצתו ונתעסק בשאר בסתם והרויח סתמא לבעל המעות נתעסק ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם נתנן לו למחצית שכר הותירו לאמצע ועוד מסתבר לי מהא דאפילו החזיר למקום שנטל אותו מקצת ששלח בו יד והרויח בו מה שהותיר הותיר לבעל המעות או לאמצע כפי מה שאמרנו ומדברי הרי"ף שכתב בפרק המקבל נראה היפך כל זה שהוא כתב שם דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעתא דחבריה כי היכי דליעסוק לנפשיה בחולקיה אע"ג דאתני קמי בית דין לאו כל כמיניה וה"נ משמע מדגרסינן בפרק איזהו נשך גבי הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אלמא כל שאינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו אם חלק ונטל לעצמו והרויח לא עשה כלום והרי הוא לבעל המעות ומיהו י"ל דהתם משום דלא נתכוין לגזול אלא כסבור שהוא רשאי ליטול את שלו בלא דעתיה דחבריה ואין נ"ל כן מדברי הרב דמתוך מ"ש שם נראה שהוא סבור שאפי' נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו והרויח בו לעצמו לא עשה כלום וצ"ע עכ"ל וע' במה שאכתוב בסי' קפ"ג:

כתב הרמב"ם בספ"ה מה' שותפין: וכן כתב הרא"ש בהמקבל עלה קנ"ה גבי ההוא שתלא (בגמרא קט.) וכתב שכן דעת הר"מ והביא ראיה מהתוספתא וכ"כ שם תלמידי הרשב"א ופירשו התוספתא דה"ק לא יאמר לבניו וכו' אם נתקבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה לפי שהם יכולים לומר לו אנחנו נגמור עבודתו מאחר שכבר נתקבל אביהם כל השכר וכן אם לא נתקבל אביהם כלום אין הבנים יכולים לומר תנו לנו עבודתו ונשלם אותה ותן לנו מה שפסקת עמו אלא שמים מה שעשה האב ונותנין להם שיכול לומר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו ולא דמי להניח פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה דהתם בשאלה דכל הנאה דשואל וכבר זכה בה האב לכל אותו הזמן וזכו הבנים בזכותו אבל בקבלנות שדה שהוא מתעסק במלאכתו של בע"ה יכול הוא לומר לכל אחד מהם אי איפשי בך שתעשה מלאכתי ומכאן ראיה למה שכתב הרמב"ם בשם הגאונים שאחד מהשותפין או מהמתעסק שמת בטל העסק אע"פ שהתנו לזמן ידוע עכ"ל וכתבו עוד דהא דאמר השתא חמשה ומפסידי לי משום מדת חסידות קאמר דאי לאו הכי לא הוה מסלק להו אבל מדינא אפילו לא שבק אלא חד מצי לסלוקי כדתניא בתוספתא וכדברי הרא"ש והוזכר כל זה בדברי נ"י בהמקבל בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן. וז"ל הרשב"א בתשובה מי שהפקיד את שלו ביד אחד להתעסק ומת אין בניו מתעסקין אחריו בו עד זמן העסק שביד אביהם ואע"פ שזכה האב בעסק ליטול ממנו חלק בריוח מפני שיכול לומר אביכם נאמן אצלי ולא אתם וכן נראה מדברי הרי"ף שכתב בפרק המקבל גבי להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכן כתב הרמב"ם בשם הגאונים עכ"ל וכ"כ הריטב"א בשם רבו הרמב"ן ואע"פ שהמרדכי כתב בהמקבל ובפ' הגוזל ומאכיל שפסק רבינו מאיר על המלוה לחבירו למחצית שכר ומת הלוה ואינו רוצה להניח הממון ביד אלמנתו דאם הלוה לו בסתם סתם מלוה שלשים יום והאי עיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון ואם הלוה לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיע נראה לי דאינו יכול להוציא מידה דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד וישאו ויתנו בהם כל ימי משך זמן העיסקא כדאמרינן באלו נערות (לד:) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ומצאתי הר"ר משה מוידבר"ק מספקא ליה דדילמא דוקא גבי שמירת בהמות אבל בעיסקא יכול לטעון הם אינם יודעים להשתדל כמו אביהם וכן משמע בהמקבל רב יוסף הוה ליה שתלא שכיב ושבק חמשה וכו' וריב"א מסופק אם הוא הדין אם שבק זוזי עכ"ל ונקטינן כהנך רבוותא דרבים נינהו: (ב"ה) ואף רבינו מאיר לא אמרה אלא כשיש לו אשה ובנים דכיון דמתחלה על דעתם הפקיד הו"ל כאילו לא מת השותף אבל אם אין לו אשה ובנים מודה רבינו מאיר דבטלה השותפות:

שאלה לא"א הרא"ש ז"לכלל פ"ט סי' ח' וכתבה רבינו גם בסימן נ"ג: (ב"ה) ויש לגמגם על מ"ש שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם היאך יוכל לברר כן ועוד למה צריך לברר כן שאף אם פרעו והעכו"ם מכחישו ועל ידי כן הוצרך שמעון לפרוע לעכו"ם למה לא יתחייב ראובן לפרוע מיהו קמייתא אפשר לומר שאפשר לברר בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם על ידי שיודה היהודי כן בפני עדים:

עוד אירע כשהיו שותפין כו' מהרי"ק בשורש כ"ד כתב תשובה זו כלשון רבינו אך בשאלות הרא"ש כתוב שהשותף האחר לא ידע ומיהו גם לגירסת רבינו ומהרי"ק פשיטא שבשעה שהכניסו לשותפות לא ידע חבירו מיהו היכא דידע אח"כ ושתק נ"ל שנתפייס ואינו יכול אח"כ לערער וא"כ מה צורך להרא"ש לומר מטעם שהיה תועלת השותפות תיפוק ליה מפני שידע ושתק לפי גירסת רבינו ומהרי"ק אך לפי גירסת השאלות ניחא:

עוד שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ח סי"ד:

ומ"ש ומה שטוענת אלמנת שמעון שהוציאו ראובן וב"ב אחר מות בעלה יותר ממה שהוציאה היא ובני ביתה וכו' כן משמע בתוספות שכתבתי בסימן קע"ז:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שהיו שותפין לעשות מרדעות וכו' כלל פ"א סימן י"א: כתוב בתשובות מיימון דספר משפטים סימן י"ח בני כרך קנו ס"ת בס' דינרים והתנו שאם ילך אחד מהכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים והנשארים אומרים שלא יתנו חלקו כי אם לפי מה שקנו בתחלה והשיב שהדין עם הנשארים: [%לט] כתב המרדכי במי שהיה נשוי תשובת הר"מ על עכו"ם שביקש מראובן ושמעון להלוות לו סך מעות ולוי ביקש להשתתף עמהם בחוב ונתרצו וקדם ראובן ונתן מחלקו לעכו"ם ד' זקוקים וחצי ושמעון ולוי לא נתנו עדיין ואמר העכו"ם להם שלא היה צריך ללוות יותר והלך ראובן לשמעון ולוי ואמר אם תרצו לחלוק עמי בחוב תנו לי כל א' חלקו ושמעון נתן לו חלקו ולוי לא נתן לו ונפטר ויש מי שאמר שראובן נוטל שני שלישי הרבית ונחלק עליו הר"מ וכתב דכשנתן ראובן המעות שליחות דכולהו שותפי עבד כיון דמעיקרא נשתתפו בחוב וקבלו הערבות ביחד או אחד בשביל כולם אמנם אם כשתבע ראובן ללוי ליתן לו חלקו אמר איני חפץ ליתן הרי שינה השותפות ונעקר משותפותם אבל אמר תדיר הריני משלם אע"ג דדחה אותו קצת כיון דלא אטרחיה לבית דין ומת בתוך כך קני רווחא וחייב ראובן ליתן ליורשיו והאריך בראיות: [%מ] כתב המרדכי פרק חזקת על ראובן שטען ששמעון היה לו חוב בשותפות ומאותו חוב הניח שמעון לעכו"ם י"ח דינר שיהא מכניס לו חובותיו ושמעון משיב הוצרכתי ליקח מן העכו"ם מה שנתן לי כדי שלא יהא מפסיד כל החוב נ"ל שנדון זה שותפין הוא ושותף כיורד ברשות דמי בכל דבר דלא ברי היזקא וכן פר"ח פרק חזקת שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ואפילו נתייבש האילן מיד פורע חצי היציאה וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות גזילה והכא בנדון זה שמעון הוציא י"ח דינר בהכנסת החוב וידו על העליונה ואם ראובן חושדו שהרבה ליתן בשביל שאר חובותיו הא תנן דשותפים נשבעין בטענת שמא וישבע שמעון שלא פטר מאותם י"ח אלא בשביל חוב זה עכ"ל. כ' המרדכי בפרק בתרא דקמא דנשאל לר"מ על ראובן ושמעון שהיו שותפין בחוב וראובן קבל הערבות ותפסו השר והוצרך ראובן לפטור החוב ושמעון הזמינו לדין בשביל חלקו והשיב נ"ל דאם ראובן לא נתפס אלא בשביל החוב כדי לפטור ב"ח והערבים ודחק אותו לכך שהוא פטור ואם ישבע ראובן שלא נתפס אלא בשביל חוב זה ושנאנס לפטרו פטור וכ"כ הגהות בפ"ח מהל' חובל ומזיק: [%מא] כתב המרדכי בפרק הבית והעלייה יש לפסוק בשותפין שיש להם חוב ביחד ורצה האחד להתרחק ממקומו ולהוליך השטר עמו חבירו יכול לעכב עליו מפני חלקו שאין רוצה להרחיק שטר חובו ממקום קרוב שהוחזק בו עד עתה והו"ל כעליון שבא לשנות (ב"מ קיז.) דאין שומעין לו: [%מב] שמעון ויהודה נשתעבדו מסך מה ללוי מחמת שקיבלו קצת מחובותיו ונדרו לו שאם יהיה עוד מותר ר"ל שיפול עוד דבר מה מהחובות שיתנו לו ואחר זמן הודיעו לו איך יהיה לו מותר וכאשר הגיע זמן הפרעון פרע שמעון ללוי כל הסך שנשתעבדו לו ומת שמעון ולוי תובע ליהודה באמרו כי כל מה שפרע שמעון היה חלקו לבד ומה שעלה יותר מחצי הסך הוא היה המותר שהודיעו ויהודה אומר שפרע בעבור שניהם כדרך השותפין הדין עם יהודה מהרי"ק שורש ק"ב והאריך בדבר: [%מג] כתב הרשב"א בתשובה על שותפין שנשתתפו בסחורה והתנו שיהו חולקים בריוח ובהפסד ועמד אחד מהם וטען הסחורה על בהמתו והלכו שניהם ולערב מתה באבוס שזו ודאי שאלה בבעלים היא שהוא טוען המשוי על בהמתו וכל שטען עליה הרי הוא עם חבירו במלאכתו והביא ראיה דכל שהוא מתעסק במלאכת השואל בין ששאלו בפירוש בין שלא שאלו בפי' בעליו עמו במלאכתו קרינן ביה ועוד שאני סבור שאין זה כמשאיל אלא כמשכיר שהרי שותף כיורד ברשות דמי וא"כ אף זה שהטעין על בהמתו סתם הוא נוטל שכר בהמתו מן הדין מן האמצע אלא א"כ השאילה בפירוש ועוד כתב טעמים אחרים לפטור לנתבע [%מד] מ"מ למדנו מדבריו שאם א' מהשותפין טען מעסק השותפות של בהמתו או נתנו בחנותו למכור סתם הוא נוטל שכר בהמתו או שכר חנותו תחלה ואחר כך יחלקו הריוח או ההפסד שביניהם: ובתשובה אחרת כתב על אחד מהשותפים שלקח מסחורת השותפות בעצת שותפו להוליכה למקום אחר למכרה וכשבאו לחשבון רוצה ליטול מהשותפות הוצאת מזונותיו לא מצאתי מקום לנטילת מזונותיו מהשותפות זולתי אם יש שם מנהג: וכתב עוד על א' מהאחין השותפין שיש בידו ממון וטוען שהוא של אחרים עליו להביא ראיה והביא ראיה לדבר: (ב"ה) ואם הוא חלוק בעיסתו א"צ להביא ראיה כמו שנתבאר בסימן ס"ב: [%מה] וכתב עוד שנשאל על ראובן שמעון ולוי ולאה שנשתתפו במעות להתעסק בחנות ומפני שאין דרכה של אשה לצאת ולבוא ויתרה להם חלק ידוע במעותיה וראובן פשע שלא נכנס בחנות אלא בשעות ולא טרח לצאת ולבוא ולהשתדל בחנות כמו שהתנה עם השותפים וראובן רוצה ליטול חלק כהם והשיב איני רואה בטענת ראובן כלום ומ"מ אם טרח בחנות קצת והרויח מחמת טרחו בחנות אפשר שיטול כנגד השבח שהשביח והכל לפי ראות עיני ב"ד שכל היורד לנכסי חבירו ואפילו שלא ברשות יטול שכר לפי מה שהוא ענין ולפי השבח ובמעות שויתרה לאה תטול חלק ראובן שהיא לא ויתרה לכל אחד אלא השליש ולמה יטלו הם חלקו של ראובן שהרי הם בעצמן טוענים כנגד ראובן שהפסיד החנות מפני שלא נתעסק הוא כדינו בתנות והיא לא ויתרה לשלשתן אלא שיתעסקו שלשתן בעסק החנות והגע עצמך שלא נתעסק בחנות אלא אחד מהם היטול האחד הכל והלא לא השביח האחד כל מה שהיו משביחין כל הג' ולא היתה מעלה שכר כאשר היתה מעלה לג': כתב הריטב"א שאלת ראובן שמעון ולוי שותפין קבלו מעות מיהודה לב' שנים על תנאי שיתן להן יהודה בשכר טרחם שליש ותוך הזמן נפטר שמעון עכשיו טוען יהודה כשהיה שמעון חי היה טורח בעסק השותפות היה השבח יותר ולכן הייתי נותן לכם שליש עכשיו שנפטר אין לכם אלא החלק הנוגע לשניכם מהשליש וראובן ולוי טוענים עכשיו יש לנו יותר טורח שמה שהיה טורח שמעון אנו צריכים לטרוח. תשובה רואה אני את דברי ראובן ולוי גם מה שטענו כיון שמת שמעון ובטל העסק ובטלו התנאים טענתם טענה וכן מפורש בתוספתא וכן ראיתי למורינו הרב דן למעשה בכיוצא בזה משמו של הרמב"ן עכ"ל: [%מו] בתשובות הרא"ש כלל פ"ט סימן א' על ראובן ושמעון ששר אחד חייב להם ממון ושמעון קבל הערבות בלא ראובן ושמעון הלך לדור תתת אותו שר ואינו רשאי לתבוע חובו וראובן מזהירו לגבות החוב ועוד טוען ששמעון דר בלא מס תחת אותו השר בשביל החוב. נראה לי ששמעון אינו חייב לתבוע חובו ולהקניט שר שלו כדי לגבות חובו של ראובן וגם אין לומר ילך למקום אחר לדור שמא אינו יכול להתפרנס במקום אחר כמו באותו מקום אמנם אם הוא פטור ממס עבור אותו החוב אומדין כמה מס היה צריך לתת לשנה ומה שהוא נהנה יתן לראובן כפי חלקו שיש לו באותו החוב: [%מז] עוד לו שם סימן ב' ראובן מכר לשמעון עשרה ליטרין משי והתנה עמו שמשעה שימכרנו שמעון יהיה לראובן חלק ידוע הן להפסד הן לשכר ולקח שמעון המשי ושקלם לאחר זמן כשבא למכרן מצאם חסר חצי ליטרא וראובן טוען נתתי לו המשי במשקל ומה שהתנינו על השכר וההפסד לא על חסרון. והשיב כיון דשותפים הם בין בריוח בין בהפסד גם שותפין הם בכל מיני הפסד וישבע שמעון שלא שלח בו יד ושלא פשע בשמירתו ויפרע חלקו ראובן מהחסרון: [%מח] עוד להרא"ש בכלל הנזכר סימן ד' ראובן ושמעון שהיו אחין ושותפין והלך ראובן בסחורות השותפות ונשבה ופדאו שמעון מהאמצע ומשכה שותפותן ולא היו מקפידים זה על זה ומתו ותבעה אלמנת שמעון שיתנו לה כשיעור פדיון ראובן מן האמצע. והשיב שהדין עמה כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן ואף ע"פ שלא תבעו שמעון כל ימי חייו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה וכתבו רבינו בסוף סימן קע"ז וכ"כ בתשובות הרמב"ן סימן ב' ששותף ההולך בפרקמטיא המשותפת ונשבה אין השותף חייב לפדותו אא"כ המנהג בכך שהכל הולך אחר המנהג וכדברי הרא"ש והרמב"ן כתב העיטור באות ש' שיתוף והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ מהרי"ק בשורש כ"ד וקנ"ה ועיין שם וכ"כ בהגהות מרדכי דבתרא בשם רבינו אליהו מלונטרא ובשם העיטור ודין שליח כתבתי בסימן קפ"ח ועיין בסוף הגהות ראשונות דמרדכי דמציעא: [%מט] עוד לו שם ראובן היו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ובניו תובעים המשכונות ואמר ראובן שהוא תופס אותם בשביל שאמר לו לוי שותף שמעון ששמעון היה חייב להם מדמי השותפות ורוצה לישבע על כך. הדין עם יורשי שמעון וכתבה רבינו בסימן ע"ב: [%נ] עוד לו שם שותפים שהסכימו שילך אחד מהם להביא נשותיהם לכאן והלך ולא רצו לבוא חייב חבירו לפרוע לו חצי ההוצאה: [%נא] עוד לו ראובן ושמעון היו להם ביחד שטרי חובות על עכו"ם והיו מהן ביד ראובן וכתובים על שמו ומהם ביד שמעון ג"כ וכתובים על שמו והיו ראובן ושמעון חייבים מס לקהל וגבו הקהל קצת המס שנתחייב שמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו וגבו ג"כ השטרות שהיו ביד ראובן משל השותפות בשביל מס שלו שהיו סבורים שהיו שלו עתה אומר שמעון לראובן כיון שגבו הקהל שטרות שבידך שהיו בין שנינו ופרעת חובך בהם תפרע לי אתה חלק מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב עדיין מס אותן השטרות שגבו משל שנינו עלה חלק בהם לפרעון מס שלי וחלקך בהם לפרעון מס שלך הדין עם שמעון: [%נב] עוד לו שם ראובן שחכר חכירות ואח"כ נתן לשמעון שיהיה שותפו בריוח והפסד לרביע ולא קנו מידם כי אם הסכמה שהיתה ביניהם ונתן ראובן ללוי שתות החכירות ואח"כ אמר לוי לשמעון כמה חלקך מזו החכירות אמר ליה הרביע השיב לו ראובן אמר לי שאין לך כי אם השתות וגם אמר לי שרצונו שאומר לך זה הענין השיב שמעון אני וראובן יודעים היאך נפל הדבר בינינו וכשבאו לחלוק הריוח לא רצה ראובן לתת לשמעון רק השתות בטענה שאמר ללוי שיאמר לו שאינו רוצה לתת לו אלא שתות השיב שמעון לא אמר לי לוי שום דבר בשליחותך רק סיפור דברים היה בינינו ואפילו היה אומר בשליחותך לא הייתי חושש כי היית יכול לומר לי פנים בפנים כי כולנו היינו ביחד והייתי סבור שבשביל שלא נתת ללוי כי אם השתות לא רצית להודיעו שהיתה חלקי גדולה משלו. הדין עם שמעון שמודה ראובן שנתן לו מתחלה הרביע ואדעתא דהכי נתעסקו בחכירות בשותפות וגם לא אמר לו שחוזר בו מן הרביע ומה שטוען שאמר ללוי אמתלאה גדולה הוא טוען שמעון שלא היה לו להאמינו הלכך נתעסק בשותפות אדעתא דרביע שהתנה לתת לו ואין משיכה בעסק שותפות זה אלא ההתעסקות שחוכרין לאחרים וגובין היא הקניה הלכך יתן לו הרביע כמו שהתנה עמו: [%נג] עוד לו שם על ראובן שקנה סחורה באלף וק"ק זהובים בא שמעון ונשתתף עמו ברביע לריוח ולהפסד ושוב בא לוי ונשתתף עם ראובן ברביע ושוב בא יהודה ונשתתף עם ראובן ברביע והוזלה הסחורה ועמדה על ת"ת זהובים ושמעון ולוי ביקשו מראובן שיפטרם מהשותפות ונתנו לו כל אחד ק"ן זהובים ונמכר הסחורה בת"ת ותבע ראובן מיהודה ק' זהובים מההפסד המגיע לחלקו והשיב יהודה תגבה ק' זהובים שנטלת משמעון ולוי יותר על הפסד המגיע להם נמצא שנמכרה הסחורה בתת"ק אם מתחלה נשתתפו כל ארבעתם יחד היה יכול לומר כיון שא"א להם להסתלק בלא דעתו מה שעשה שם ראובן עמהם שלוחו הוא כדין שותפין שאם היה בו ריוח השכר לאמצע ואם היה בו הפסד אומר לתקוני שדרתיך וכו' אבל בנדון זה לא היה להם עסק עם יהודה אלא עם ראובן ששיתף כל אחד מהם לבדו עמו ומה שעשה לעצמו עשה וא"א ליהודה לומר שבשליחותו עשה ראובן כיון שאין ליהודה עסק עמהם: [%נד] עוד לו שם בתשובה הנזכרת כשארבעה נשתתפו יחד אין אחד מהם יכול להסתלק אם לא שיסכימו כולם בו אבל אם האחד קנה ושיתף אחר עמו ואחר שיתף אחר נסתפק אם הראשון יכול לסלק שום אחד מהם בלא דעת חבירו: עוד לו שם תשובה המתחלת ראובן ושמעון ולוי היו שותפים בגביות ממון כו': אחין שיוצא שטר על שם אחד מהם מי גובה אותו בסימן ס"ב: [%נה] דין שני שותפין שהתנו ביניהם שאם יצטרך החנות למעות יותר על הסך שהניחו בתחלה שכל א' מהם יוסיף כפי הערך ויקח ריוח כפי הערך מהמעות שיוסיף ואם אחד מכניס והשני לא אם יכול ליקח ריוח שלם ובאיזה אופן יחח ריוח מהמעות שהכניס במהרי"ק שורש צ"ז: [%נו] וכתב עוד בשורש הנזכר יכול לטעון עד עתה נתרציתי שלא ליטול כל זכותי כדי להשקיט המריבות מכאן ואילך איני יכול לסבול ולא נאמר כיון שכ"כ זמן לא היה נוטל יותר נראה שהודה שהדין עם שכנגדו: דיני עיסקא בין לענין איסורא בין לענין ממונא כתב רבינו בטור י"ד סי' קע"ז: ועיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ח סימן א' וג' וד' וז': ובדיני שותפין עיין בכלל פ"ט סי' ג' ו' ז' י"ג ט"ו י"ו ובכלל ע"ד סי' י' וי"א: ובתשובות הרשב"א סי' תס"ט ואלף ו' ואלף נ"ז ואלף ס"ג: [%נז] מצאתי כתוב בשם רבינו האי ראובן דאית ליה שותפא במדינת הים וא"ל שמעון כתוב לשותפך דיזבון לי מדעם פלוני ולישדר לי בהדי מאי דמשדר לך מעיסקא וכתב ראובן לשותפיה וזבן ההוא מדעם ושדריה בהדי עיסקא דראובן וטבעה ספינתא וקא תבע ראובן לשמעון לשלומי ליה דמי ההוא מדעם: תשובה דינא לפום תנאיהון אי קביל עליה שמעון דמעידן דמשתדר ההוא מדעם דיליה הוא וברשותיה קאי ואי מיתניס מיניה כבר נתחייב וכד משתבע שותפיה דראובן דשדריה כי היכי דכתב ליה וטבע בים מיחייב בדמיו מאי דמשתבע שותפא דראובן ואי לא קביל אחריותא אנפשיה לא מיחייב דאמרינן מתבע הוא דתבע מן ראובן דלישדר ליה שותפא דכד מטי זבין יתיה מיניה ולא מפקינן בכי האי מימרא עכ"ל: כתב רבינו ירוחם בנכ"ז ח"א המקבל סחורה מחבירו בסכום ידוע למחצית שכר להוליכה למקום פלוני ומה שישוה יותר יחלוקו וקודם שהוליכה זל בכאן יכול לומר מוכר כמו שאם הוקר בכאן לא הייתי לוקח מחצה אלא כמו שישוה יותר למקום שהיה רוצה להוליכה כמו כן עתה שהוזל בכאן אטול חלקי בכל מה שישוה יותר למקום שרוצה להוליכה כי ברשותי הוזלה ואינו יכול לומר מקבל לא יטול אלא כמו שישוה יותר מן הערך שעשיתי עמו בפרק המוכר פירות עכ"ל וצ"ע: עוד שם על ראובן שקבל עסקא מכמה בני אדם ושוב תפסו המושל עם שאר היהודים ולא השיגה ידו כדי גאולתו ולקח מהעיסקא ונתן פדיון נפשו שם סימן ב' ובמרדכי פרק הגוזל בתרא: עוד שם סימן ג' ובמרדכי פרק הגוזל בתרא על ראובן ושמעון [%נח] שהלוו על המשכון והיה המשכון ביד ראובן ותפסו השר ונלקח לו גם אותו משכון ושוב נתפשר עם שר שלו והחזיר לו אותו משכון ושמעון אינו רוצה לסייעו בפדיון המשכון כי אמר ששר שלו מוחזק על של ראובן והוא היה כופהו להחזיר לו המשכון חנם: עוד שם בסימן י"א השיב ר"ת סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון והפקידוהו לעכו"ם אחד לשמרו ואמר שמעון לעכו"ם שישאילהו ללוי והוליכו לוי ונגזל ממנו אם רצה ראובן גבה משמעון ואם רצה גובה מלוי : עוד שם בסי' י"ב שנים מהשותפים שפטרו הב"ח והערבים בלא השלישי חייבים לשלם לו הפסדו ואי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי: עוד שם אמר ראובן לשמעון כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך שמעון ומחל חוב של שניהם חייב לשלם לו חלקו ואם כופר שלא מחל ישבע ויש לו לסייעו לקבל מהעכו"ם: (ב"ה) מ"ש ישבע הוא בשטוענו ודאי דוקא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השותפין שבאין להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור וכו' כיוצא בזה כתב גם הרמב"ם והסמ"ג וכתב במגדל עוז שכן הוא בתשובת הגאונים ע"כ וכן משמע מלשון המשנה פ' מי שהיה נשוי דתנן וכן ג' שהטילו לכיס וכו' דמשמע דבעינן מעשה לגמר השיתוף ואינו נגמר בדיבור אבל המרדכי פ"ק דב"ב בשם הר"ם ובפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת כתבו דגם בדיבור בעלמא בלא קנין סגי כדאמר בר"פ בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ולא כהרמב"ם וסמ"ג ומשמע דאף בריווח דמכאן ולהבא אין כל אחד יכול לחזור בו ומה שקשה ממ"ש במרדכי בפרק השואל דשמעון שקיבל מנה בעיסקא מראובן על מנת שיחלוק עמו כל הריוח אף ממציאה דלא קנה ראובן כיון דלא קנו מיניה יש לומר דלא שייך לומר בההיא הנאה דצייתי אהדדי וכו' אלא בשנים שנשתתפו ועוסקים שניהם בשותפות וכל אחד יניח בשותפות מה שירויח דאינהו ודאי גמרי ומקני אהדדי אבל שמעון שקיבל עיסקא ועוסק לבדו בשותפות ומתנה שיתן כל הרווחים שיגיעו לו אפי' ממקומות אחרים דומיא דמתנה הוא ואינו נקנה אלא בקנין גמור וכן מבואר בדברי המרדכי בפרק השואל ע"ש:

ומ"ש וכתב הרמב"ם שצריך שיביא כ"א מעותיו כו' כבר כתבתי שכן משמע מלשון המשנה ודעתו שהטלה לכיס לאו כלום הוא אלא בעינן הגבהה: ומ"ש ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני אף כי אין משיבין את האר"י וכו' מ"מ נראה דלענין שיתוף משיכה כזו לאו כלום הוא משום דכ"א צריך שיזכה בכל המעות ואם ימשוך כ"א מעותיו של חבירו א"כ נראה כמו מתנה שזה מקנה לזה וזה מקנה לזה ומעות עצמו יצאו מרשותו ואינן שלו אלא של חבירו ותדע דאל"כ אמאי אינו מקנה כ"א מעותיו לחבירו אגב קרקע אלא ודאי לפי שהיה נראה זה כמו מתנה וכו' כדפי' ונראה דמטעם זה כתב העיטור דס"ל להרי"ף בתשובה דאף בהטלה לכיס בעינן שנתערבו המעות דכל שלא נתערבו כ"א עומד בשלו אך אם הגביהו שניהם את הכיס וא"כ מכ"ש שאם ימשוך כ"א מעותיו של חבירו שאינו זוכה בכל המעות וק"ל. ולפ"ז הא דכתב הרב בכ"מ וז"ל נ"ל דלאו דוקא ויטילו אותם לתוך כיס א' וכו' דה"ה אם כ"א הגביה כיס חבירו שזכה ונתקיים השותפות וכ"כ בחשן המשפט עכ"ל ליתא אלא דוקא שיגביה כ"א כל המעות ואפילו לא יגביהום ביחד אלא בזה אחר זה זכה כל אחד ואחד במעות חבירו לעסק השותפות ולשון הרמב"ם דוקא הוא: ומ"ש ואפי' לא עשו משיכה כו' כ"כ הרמב"ן בחידושיו פ"ק דב"ב לגבי אומנים שהתחילו במלאכה נעשו כשכירים זה לזה. וכ"כ הריב"ש בסימן תע"ו בשם הרמב"ן והרשב"א דא"צ קנין אלא שיתחילו במלאכה וכו' אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהם להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויח כבר אין אחד מהם יכול לחזור בו כמו שהעתיק ב"י אלא דמשמע מדבריהם דבריוח משא ומתן אפילו התחילו לישא וליתן לא קנה הלה אפילו במה שכבר הרויח ויכול לחזור ולומר שלקחו לעצמו. ומכל מקום לדעת הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י אם קנו ממנו אף בריוח משא ומתן אינו יכול לחזור ואפילו בנשתתפו במעות אם נהג שיתופם זמן אחד ונשלטה יד שניהם שלא כדעת הרמב"ן דסבירא ליה שאף בקנין יכול לחזור על הריוח דלהבא וצ"ע דלקמן העתיק ב"י בסימן קפ"ג תשובת הרשב"א שאם התנו כל בעלי חנויות ביניהם שכל הבגדים שיביאו הסוחרים לעיר יהיו כולם שותפים בהם אם לקח אחד על כרחם האחרים יחלקו עמו כדתניא בתוספתא וכו' אלמא אפילו בלא קנין ובריוח דמשא ומתן נמי אינו יכול לחזור. ויש לומר דשאני התם דכל בעלי חניות התנו דכיון שכולם התנו אלימא מילתא כאילו קנו מידן ואפילו הרמב"ם והסמ"ג וכל הגאונים מודים בזה כדתניא בתוספתא להדיא ולא אמרו דבעי קנין או שהתחילו במלאכה אלא בב' ותלתא שהתנו כן וק"ל וכן כתב מהרי"ק ואפילו הרמב"ם והסמ"ג וכל הגאונים מודים בזה כדתניא בתוספתא להדיא ולא אמרו דבעי קנין או שהתחילו במלאכה אלא בב' ותלתא שהתנו כולם וכו' דמהני אפילו בלא קנין אף ע"ג דהוי נמי באתן לך משום דהתם בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדלעיל. אבל באתן לך במתנה בעלמא הוא אי קנה משתעבד אי לא קנה לא ודלא כסברת העיטור שהעתיק בית יוסף לקמן בסימן קצ"ה דאף בתגרי דאתנו אהדדי בקנין כי זביננא לההוא מידי ליהוי שותפות ביננא דקנין דברים הוא וכן באתן לך קנין דברים הוא ע"ש דהא ודאי בקנין דחברו מהני אפי' לא אתנו כולם ואפילו למאן דסבירא ליה דבאתן לך לא מהני קנין כדלקמן בסימן רמ"ה מ"מ הכא איכא למימר בההיא הנאה דצייתי גמרי ומקני לפחות בקנין ואין חולק בזה אלא העיטור ואין להקשות על העיטור שסותר דברי עצמו שאמר דאפילו בלא קנין אין יכול נחזור ומהני תנאה בשיתוף בין מציאה בין דורון כדאיתא בהגה"ת אשיר"י בפרק האומנין ובהגהת מרדכי דבתרא דהתם איירי בנשתתפו בהטלה לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף בכל ריוח בין במציאה בין בכל דבר התם איכא למימר בההיא הנאה וכו' אבל בלא הטלה לכיס כל עיקר ס"ל דלאו כלום הוא ואפילו קנין לא מהני דהוי קנין דברים ודו"ק:

וכתב הרמב"ם נשתתפו בשאר מטלטלין וכו' וכן אם ערבו פירותיהן וכו' יש להקשות אמאי מהני בפירות עירוב בלא הגבהה טפי מבמעות ובכסף משנה כתב דה"פ אם ערבו פירותיהם והגביהום כל אחד מהם דומיא דמעות עכ"ל ולא נהירא דודאי מלשון הרמב"ם משמע דלעירוב פירות בלחוד סגי אלא נראה דבמעות כיון דאין השכר במעות עצמן אלא בסחורה שיקנו במעות הלכך צריך נמי הגבהה דליהוי היכירא שנשתתפו במעות אלו לישא וליתן בהם בקניית סחורה אבל בפירות שהשכר הוא בפירות עצמן שפיר איכא היכירא בעירוב הפירות בלחוד או בשכירות מקום וכו':

האומנין שנשתתפו וכו' אין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בעולם יראה מדברי רבינו שהבין מדברי הרמב"ם שאף במה שהרויח כבר יכול כל אחד להחזיק לעצמו דלא היתה שותפות מתחלה כל עיקר ושכ"כ הרמב"ן ב' שהתנו וכו' לא הוי תנאי ואין שום צד במה שיתקיים התנאי וכו' דמשמע דאין התחלה כלל לשותפותם אבל הראב"ד דמדמה אותו לדין עבדים ולאומר יקדשו ידי לעושיהם פשיטא דס"ל דאפילו על להבא לא מהניא חזרה אלא צריכין לקיים השותפות והתנאים עד הזמן שנשתתפו:

ומ"ה כתב רבינו דמתשובת הרא"ש יראה כדברי הראב"ד וכו' דמתוך מה שפסק הרא"ש דאין ראובן חייב ליתן לשותפין חלקם במה שהרויח כבר בעורות דאלמא ס"ל דצריך לקיים התנאי על כל פנים במה שעבר הוי דלא כהרמב"ם והרמב"ן א"כ הביא רבינו מדבריהם דלא הוי שותפות כלל וכ"א יכול להחזיק לעצמו אף במה שהרויח לשעבר ואין צריך לקיים התנאים שהתנו בתחלת השותפות ותימה שזה סותר מ"ש הריב"ש ע"ש הרמב"ן דמחלק בין הריוח שהרויח כבר קודם חזרה דהוי לאמצע אלא שיכולין לחזור בהם להבא וכ"כ מהרי"ק בשורש קפ"ב על שם הראב"ד בתשובה הפך דברי רבינו שהראב"ד חולק על הרמב"ן ושהרמב"ן והרמב"ם תופסין שיטה אחת דאף במה שכבר הרויחו יכול כל אחד להחזיק לעצמו. עוד צ"ע דלמאי שכתב מהרי"ק בשורש עשרים דאף להרמב"ם דוקא בתחלת השותפות הצריך נתינת מעות וכו' אבל היכא שכבר היו שותפין מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכו' דא"כ מנ"ל לרבינו דהרא"ש בתשובה פסק כהראב"ד הלא דברי הרא"ש אינם סובבים אלא על התנאי שהסכימו בו בשעה שהיו כבר שותפים דמודה ביה הרמב"ם דקיים הוא בלא קנין לפי דעת מהרי"ק איברא דב"י כתב כאן ובכ"מ דאין נ"ל שהרמב"ם יסבור כך עד כאן לשונו. ולפענ"ד דדברי מהרי"ק נכונים דהיכא דכבר היו שותפים מקודם כל תנאיהם בשותפות השנייה קיים אפילו לא חזרו והטילו לכיס דכבר הוא קיים במה שהטילו לכיס בהתחלת השותפות בראשונה אלא שעכשיו הוסיפו תנאי או שינוי התנאים בלבד וכן הדין באומני' שכבר נתקיים השותפו' כשהתחילו במלאכה בראשונה והרמב"ם לא אמרו אלא דבהתחלת השותפות אם לא עשו השותפים או האומנין קניין בכל דבר ודבר לפי קניינו יכולין לחזור בהן מיד וגם אם כבר הרויח כל אחד לעצמו אין חייב ליתן לחבירו חלק בריוח אם רצה לחזור מן השותפות וכך הם דברי הרמב"ן שהביא רבינו ב' שהתנו ביניהם וכולי והיינו כל זמן שלא הטילו לכיס ובאומנים כל שלא התחילו במלאכה יכולין לחזור בהן אבל בהטילו לכיס ואומנים שהתחילו במלאכה לא מצו לחזור בהן במה שכבר הרויחו אבל על להבא יכולין לחזור בהן וכמ"ש הרמב"ן להדיא בחידושיו פרק קמא דב"ב הביאו ב"י ודברי הריב"ש ישרים וברורים דהרמב"ן מחלק בין לשעבר ובין להבא וגם רבינו סובר כך אלא דיראה לו מדברי הרא"ש דס"ל כהראב"ד דלא בעי באומנים התחלת מלאכה אלא מיד כשהסכימו להשתתף על תנאי כך וכך נשתעבד גופו ולא מצי לחזור בו כלל אע"פ שלא התחילו במלאכה ודקדק כך רבינו מדאמר בשאלה ראובן ושמעון ולוי שהיו בכל דבר שותפים וכו' ואחר זמן הסכימו וכו' והרא"ש השיב הדין עם ראובן דכיון שהוציאו מלאכת ידם בסתם וכו' משמע דבהסכמה בלחוד סגי שלא היה דעתם בהסכמה על הרצענות בלבד אלא על כל מה שירויחו במעשה ידיהם וכו' דאי איתא דבעינן קנין דוקא היה לו להרא"ש לתלות פסק דינו במה שעשו קנין בתחילה מדלא הזכיר בדבריו קנין אלמא דס"ל דאף בהתחלת השותפות לא בעינן קנין אלא בהסכמה לחוד נשתעבד גופו וכהראב"ד מיהו ודאי דברי הראב"ד אינן אלא באומנים שעל זה בלבד השיג על הרמב"ם אבל בשותפים דמשא ומתן לא השיג ומודה דבעינן הטלה לכיס ולפי זה ניחא דמ"ש מהרי"ק ע"ש הראב"ד בתשובה דיכולין לחזור בו מכאן ואילך אינו אלא בשותפין במשא ומתן אבל באומנים אין יכולין לחזור בהן כלל גם דברי הריב"ש ע"ש הרמב"ן אינו אלא באומנים דהתחילו במלאכה דמחלק בין לשעבר ובין להבא אבל בשותפין במשא ובמתן כשאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו לא קנו וכמו שהוא מפורש בדברי הרמב"ן בחדושיו ומשמע ודאי דבעינן הטלה לכיס לד"ה והשתא ניחא דלא קשיא כל עיקר:

שמו הדבר שנשתתפו בו וכו' כך הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שותפין:

שנים שנשתתפו יחד וכו' פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולאו דוקא השכר לאמצע דה"ה נמי ההפסד לאמצע וכדמשמע בסוגיא דמותבינן עליה מדתנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין ופי' רש"י כל אחד וא' נוטל בשכר והפסד לפי מעותיו ומשני הותירו זוזי חדתי וכו' אבל פחתו ממש זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה וכן פי' רש"י והרי"ף כתב להדיא בדברי שמואל פיחתו או הותירו השכר לאמצע אפשר שכך היה גורס וכל זה דלא כמ"ש הראב"ד ומביאו רבינו לעיל סימן צ"ג סעיף כ' ועיין במה שכתבתי לשם בס"ד: ומ"ש בשם הרמ"ה ה"מ בגוף הממון וכו' נראה דדייק לשון פיחתו או הותירו משמע דהשכר וההפסד בא מחמת משאן ומתנן בממון זה וטעמא דנשתתפו סתמא קאמר דלא התנו כלום הלכך אנו אומדין דעתן דהסכמתם הוא שיטול כל אחד ואחד חצי הריוח וחצי ההפסד הבא מכח משא ומתן שכן דרך כל המשתתפין סתם אם לא שמתנים לחלוק הריוח לפי מעותיהן וכן ההפסד ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא שיחלקו השכר וההפסד בשוה וכדכתב הרא"ש ומביאו ב"י אבל בנפסד הכל שאין הפסד זה מכח משא ומתן אלא כגון שעמדו אנסים ונטלו הכל וכיוצא בזה מאונס שריפה ושאר אונסין ודאי לא נשתעבד מן הסתם לשלם מביתו כל זמן שלא התנה בפירוש וכ"כ בתשובה להרמב"ן סימן ב' ולפי זה נראה באין ספק דגם הרמ"ה מודה בראובן שהטיל לכיס ת' ושמעון ר' והפסידו ת"ק דישלם שמעון חמשים מביתו שהרי אנו אומדין דעתן שהסכימו שיטול כל אחד חצי הריוח וחצי ההפסד הבא מכח משא ומתן שכן דרך כל המשתתפין סתם שעיקר הדבר תלוי באומד הדעת וכן פסק הרמב"ם פ"י מהלכות שותפין ומביאו רבינו לעיל בסימן צ"ג סעיף ב' ומשמע שאין הרמ"ה חולק עליו מדלא כתב דברי הרמ"ה למעלה דחולק אדברי הרמב"ם והכי משמע להדיא מלשון הרמ"ה שכתב לפרש דברי עצמו כגון אם נשתתפו זה ק' וזה ר' ונפסד הכל וכו' דלא היה צריך לפרש כך אם לא דבא להורות דדוקא בכה"ג דנפסד הכל דלא בא ההפסד מכח משא ומתן אלא נפסד הכל ע"י עכו"ם אבל הפסד הבא על ידי משא ומתן משלם מביתו וכדברי הרמב"ם וע"ל במ"ש לשם בס"ד: פי' רבינו חננאל ורב אלפס הא דאמר השכר לאמצע וכו' כבר הביאו ב"י טעם מחלוקת זה: ומ"ש דוקא כשלקחו שור לחרישה וכו' כלומר דוקא בשמכרוהו חי כי אז אין חילוק דאפילו לקחוהו בתחלה לטביחה ואם היה נחלק לאבריו היו חולקין לפי מעותיהם מ"מ עכשיו שמכרוהו חי חולקין בשוה ואצ"ל אם לקחוהו לחרישה ומכרוהו חי ועוד נראה הא דנקט לקחוהו לחרישה אף על גב דלא איצטריך כדי למידק מינה אבל אם טבחוהו אף על פי שמתחילה לקחוהו לחרישה לא אזלינן בתר לקיחה אלא הכל הולך אחר החתום שאם סופו שמכרוהו חי חולקין בשוה ואם סופו ששחטוהו חולקין לפי מעות ודעת ר"י והרא"ש הביא ב"י טעמייהו עיין עליו כי האריך: כתב הרמ"ה וכו' אבל אם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי המעות ואפילו אם נזדמן וכו' נראה דה"ק לא מיבעיא אם עלה בו ריוח אחר זמן החלוקה כפי הנהגת המשא ומתן שקונין במקום הזול ומוכרים במקום היוקר והלקיחה והמכירה הכל היה אחר זמן החלוקה דפשיטא דחולקין לפי המעות שהרי הריוח לא הגיע אלא ממשא ומתן של מעות לאחר שהגיע זמן החלוקה אלא אפילו קנו סחורה קודם שהגיע זמן החלוקה ולא נזדמן שיכולין למכור אותה סחורה שיהא להם ריוח עד אחר זמן החלוקה שאז נתייקרה אותה סחורה והוה אמינא כיון שקניית אותה סחורה קודם שהגיע זמן החלוקה השכר הוא לאמצע קמ"ל דלא. אי נמי ה"ק אלא אפילו נזדמן על ידי סיבה דלא הוי שכיחא שמכרוהו לאותו עסק ביוקר גדול דהו"א כיון דריוח זה אינו מצד המשא ומתן במעות אלא ע"י הסיבה מבחוץ דלאו הרגילות תלינן במזל דידהו והריוח לאמצע ולא לפי המעות קמ"ל דכיון דהיוקר לא הגיע אלא לאחר שהגיע זמן החלוקה כל אחד נוטל לפי מעותיו:

לקח כל אחד פירות וכו' ברייתא לשם לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו: ומ"ש ואפילו אם נשתתפו במעות וכו' שם אוקמוה למתניתין דחולקין לפי מעותיו הותירו זוזי חדתי פחתו איסתרא דצוציתא ופי' הרמ"ה וכו' זהו פי' למ"ש בגמרא הותירו זוזי חדתי וכו' כלומר היתרון היה ע"י שהמלך גזר ליקח זוזים חדשים והזוזים הישנים שנשתתפו בהם כל זוז ישן הוא שוה שני זוז חדש דהיינו הוקר המטבע. ופירש פחתו איסתרא דצוציתא שנפסלה המטבע הישנה ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת קושר מהם שם וכו' כפירוש רש"י דהיינו הוזל המטבע ומשם למד הרמ"ה דה"ה אם הטיל זוזים פסולים וכו' א"נ הרמ"ה מפרש גם כן פירוש אחד הותירו זוזי חדתי היינו שאותם זוזים חדשים שאינם יוצאים שנפסלו הותירו שהכשירה המלכות פי' פחתו שהטילו בכיס היוצאים ונפסלו דעושים מהם רפואה למכה ברגלו וכו': אבל רש"י פי' וכו' כיון שלא הרויחו אלא חילוף המטבע כצ"ל וכן הוא באשיר"י: ומ"ש וכן פי' ר"י כן הוא לשם בתוס' וכתבו עוד דהאי הותירו זוזי חדתי לאו לאפוקי עתיקי דבהזהב מוכיח בכמה דוכתי דישנים יוצאים בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי איסתרא דצוציתא ושהם ישנים יותר מדאי עכ"ל: (י) וכתב עוד הרמ"ה וכו' כיון דלא אישתני גופא דממונא חולקין לפי המעות פירוש דוקא היכא דלא נגנבו או אבדו אלא מקצתו התם הוא דחולקין לפי מעותיהם כיון דלא אישתני גופא דממונא דאי הוה אישתני ההפסד הוא לאמצע כיון דלא נפסד הכל אבל בנפסד הכל אינו חייב לשלם מביתו כדכתב הרמ"ה גופיה לעיל בסעיף ח': כתב ב"י דבשערי רב אלפס כתוב דבנשתתפו סתם זה מנה וזה מאתים והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם לא שינו ממה שהתנו השכר לאמצע אבל שינו לעסוק בדבר אחר השכר וההפסד לפי מעותיהם והיינו דקאמר בגמרא מסתברא מלתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה נוטלין לפי מעותיהן עכ"ל ודחה ב"י דבריו מאחר שבהלכות לא כתב כך האלפס והרב מהר"ם איסרלס כתב על הב"י וז"ל ולי נראה דמכל מקום הדין אמת דלא גרע מהיכא דעלה בו ריוח לאחר זמן החלוקה שחולקין לפי מעותיהם כדכתב הרמ"ה גופיה לפי דתחלת השותפות לא הוה אדעתא דהכי וכ"ש בשינוי ממה שהתנו עכ"ל וכן פסק בהגהת ש"ע סעיף ו' ע"ש: כתב ב"י תשובת הר"ש בר צמח באחד שאמר לחבירו שיסייעו לגבות חוב ויתן לו שליש בריווח וגבו החוב ואח"כ קנו סחורה באותן דמים ופסק דיתן לו שליש בריוח דגביית החוב כפי התנאי ומה שהרויחו אח"כ יחלוקו בשוה כדין ב' שהטילו לכיס והשיג עליו ב"י דאינו נוטל בשאר רוחים אלא כמו פועל בטל או כמו שהוא מנהג לתת למי שמסייע לחבירו בסחורות ואינו משום קרן עכ"ד והר"מ איסרלש חולק דאם קנו אחר כך הסחורה אדעתא דשותפות הריוח מן הסחורה לאמצע שהרי השליש מן הריוח שהגיע לו מן החוב הוי קרן שלו והוה ליה שנים שהטילו לכיס וכמ"ש הרשב"ץ. אבל אם אינו אלא מסייע לחבירו שקנה הסחורה אין לו בריוח הסחורה כלום אלא נותן לו כמה שנותנין למסייע לחבירו כמ"ש ב"י וכן פסק בש"ע סעיף ז':

השותפין שומרי שכר הן מימרא דשמואל פרק חזקת וכדמוקי לה רב פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר אבל שמרו ביחד שמירה בבעלים הוא ופטור דאף על גב דבעליו עמו לא ישלם בשואל כתיב יליף מיניה שאר שומרים כדאיתא פרק השואל וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וא"ת הא פשיטא דש"ש הוא דבשביל שחבירו ישמור לו היום גם חלקו הוא שומר למחר לחבירו גם חלקו תירץ רשב"ם דסד"א דש"ח הוא דבלאו חלק חבירו היה צריך לשמור את שלו ושמירה אחת היא בין הכל ולא ליהוי ש"ש קמ"ל: ומ"ש ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו וכו' כ"כ לשם התוספות וע"ל בסוף סי' רצ"א:

האחין שהן שותפין וכו' בפ"ק דב"ק דף י"א אר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין וכו' ופי' רבינו דהאחין היו שותפין דאם לא כן היאך יעלה על הדעת להלביש עצמו או בניו ובנותיו מהממון שירשו כולם מאביהן הלא גזלן הוא אבל אי מיירי שהם שותפין מחלי אהדדי מן הסתם כל זמן שלא מיחו ומש"ה כתב רבינו כיון דהטעם הוא דשותפים מחלי אהדדי א"כ ה"ה בשאר שותפין ולא נקט ר"א אחין אלא לפי שסתם אחין הן משותפים מקמי חלוקה: ומ"ש רבינו יכולין כל א' למחות וכו' כן כתב לשם התוספות והרא"ש ובספר בדק הבית כתב ב"י וז"ל ולי נראה שאין מזה הכרע לומר שיהא דין השותפין כדין האחין לענין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין ולא לענין התוספתא שהביא מגיד משנה עכ"ל והרב בהגהות כתב מיהו נ"ל דאזלינן בזה אחר המנהג עכ"ל וע"ל בסימן רפ"ו ובמ"ש לשם בס"ד:

כתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה וכו' כל זה למדו מהא דאיתא פרק הגוזל קמא בברייתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהם שעורים וכו' ויתבאר בסימן קפ"ג סעיף ו' בס"ד: ואם קנה נבילות או טריפות כתבו רבינו בסימן קפ"ב סעיף ב' והיה ראוי לכתבו כאן: כתב בית יוסף דהשותף אין לו להתעסק בממון עצמו בסחורה אחרת ומ"מ אם נשתתף עם אחד בממון עצמו השכר והפחת הכל לעצמו ולא אמרינן כיון שלא היה רשאי להתעסק בסחורה אחרת א"כ אם היה שם שכר יהא לאמצע קמ"ל דלא ומדברי הרמב"ם למד כך:

שאלה להרא"ש ראובן וכו' תשובה זו כתבה רבי' בקיצור סוף סימן צ"ג ע"ש:

עוד שאלה יעקב ושמעון בנו וכו' עד הלכך מה שטוען איני יודע בשיתוף אבי עמך אינו טענה עד כאן משמע להדיא שחייבו לתת לו גם הריוח ותימה שהלא מפורש בתשובת הרא"ש שאם אין מפורש העיסקא בשטר אלא שטר חוב סתם על סך כך וכך אינו יכול ליקח ממנו ריוח וכ"כ רבינו בי"ד סימן קע"ז וז"ל וכן לא יכתוב עליו ש"ח דכיון שאינו מפורש בשטר שהיא עיסקא א"כ הו"ל הכל מלוה וקרוב לשכר ורחוק להפסד אפילו התנו ביניהם בע"פ שיחלקו הריוח ביניהם לא מהני דבתר שטרא אזלינן והו"ל כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה ואינה נדפסת בדפוסים הישנים וז"ל כל הריוח שהרויח אח"כ הוא ריבית דרבנן כיון שלא נכתב בשטר שנתנו המעות לעיסקא אלא ש"ח גמור והוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דיהודה בטוח במעותיו כיון שהשטר בידו ואפילו התנו בע"פ שיחלקו הריוח וההפסד מ"מ כיון שלא נכתב התנאי בשטר ויוכל יהודה לגבות כל הממון בשטרו אף אם יפסיד כולו אסור לו ליקח מן הריוח כלום דבתר שטרו אזלינן ולא בתר דברים שבע"פ כדאמרינן בפ' א"נ אמר רבא לית הלכתא כטרשא מחוזנאי דזקפא רווחא אקרנא וכתבו בשטרא דמי יימר דהוה רווחא א"ל מר בר אמימר אבא עביד הכי וכי אמר ליה לא הוה ריוח מהימן להו א"ל תינח כל זמן דאיתיה בחיים אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי אלמא אף על פי שהסוחרים היו מכירין בעניינו וכשהיה א"ל שלא היה ריוח כ"כ היה מאמין להם או היה מתנה עמהם בע"פ כי דבר ברור היה שלא היה נוטל מהם יותר ממה שהרויחו אפ"ה היה אסור כיון שאין התנאי שבע"פ מועיל אחר מותו דבתר שטרא אזלינן וה"נ כיון שיכול לגבות כל החוב בשטרו אף על פי שהתנה ע"פ לחלוק ההפסד בתר שטרא אזלינן ואסור לחלוק בריוח עכ"ל ומתשובה זו למד רבינו הא דכתב בי"ד דאפילו התנו ביניהם ע"פ וכו' כדלעיל ונראה בעיני דס"ל לרבינו דדוקא בהתנו ביניהם בעל פה שלא בעדים מטעמא שכתב דאין התנאי שבעל פה מועיל אחר מותו כו' אבל הכא דהתנאי היה בפני עדים ומועיל אחר מותו דינו כאילו היה מפורש התנאי בשטר ואין כאן איסורא ריבית אם נתנו יעקב בחנות ומ"ש הרא"ש בתשובתו זאת ועוד אני אומר שע"י השטר הכל מתברר וכתב ומסיק דאם הוא שט"ח ריבית היא היינו דוקא בדליכא עדים והכי משמע לשונו דכתב ועוד אני אומר וכו' כלומר אפילו ליכא עדים נמי הכל מתברר על ידי השטר וכו' ולפי זה ניחא דביורה דעה כתב הדין בהתנו ביניהם בע"פ בלא עדים וכאן כתב היכא דאיכא עדים ושני הדינים אמת וישר והכי נקטינן:

אחד מהשותפין וכו' הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שותפין ונראה דשורש דין זה הוא מטעם דאנן סהדי שמן הסתם לא נשתתפו אלא על דעת זה שלא יהיו מעותיו תלוין בספק אם לא התנו מתחלה:

אחד מהשותפין וכו' ה"א בפ' כל הגט ומייתי לה האלפסי בפרק המקבל וכתב עלה ושמעית מינה דלא אמרינן דשותפא מעכב אשותפיה בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא אבל לעולם לא קאמר עכ"ל:

וכתב עוד הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם וכו' עד מרויחים יותר מהאחד כל זה הוא לשון הרמב"ם בפ"ד מה' שותפין וה"א בפרק המקבל (דף ק"ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא נפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה וכו' ומפרש הרמב"ם דר"ל שנים שעשו שותפות ביחד ואף ע"ג דרש"י פירש שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית וכו' וכן פי' התוספות והיו גורסים הני בי תרי דקבלו עיסקא בהדי הדדי וכן פירש בנ"י וכתב עוד נ"י דשנים שעשו שותפות כל אחד ואחד לא גרע מפועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום ויכול ג"כ לחלוק בתוך הזמן דכיון דהוא גופיה לא משתעבד נכסוהי נמי לא משתעבדי טפי מגופיה מ"מ אין כן דעת הרמב"ם אלא מפרש הך הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דפ' המקבל כי הך דפרק אלו מציאות סוף (דף ל"א) איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי וכי הך דפרק איזהו נשך (דף כ"ט) הנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דמיירי שעשו שותפות ביחד וכמו שפי' להדיא האלפסי בפרק המקבל וס"ל דכיון שעשו שותפות לזמן אינן יכולין לחלוק שלא מדעת חבירו תוך הזמן ואינו דומה לפועל אצל בעל הבית דהוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אבל שני שותפין כ"א אדון לעצמו ועובד לעצמו וכיון דליתא לטעמא דכי לי בני ישראל עבדים בשני שותפין השתא ודאי כל תנאי שבממון קיים ואין אחד מהם יכול לחזור תוך הזמן ודלא כמ"ש נ"י והכי משמע להדיא מדברי התוספות בפ' המקבל דדוקא בי תרי דקבלו עיסקא מאדם אחר אין אחד יכול לכוף לחבירו לחלוק עמו תוך הזמן אבל יחיד דמקבל עיסקא מבעה"ב המקבל יכול לחזור בו מטעם דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום אבל בעה"ב אינו יכול לחזור וכן פסק הרא"ש הביאו רבינו בסמוך סעיף כ"ח אלמא משמע דוקא יחיד שקבל מבעה"ב אבל שני שותפין אינן יכולין לחזור תוך הזמן שלא מדעת חבירו דאל"כ הו"ל לאשמועינן רבותא דאפילו שני שותפין יכול לחזור כ"ש יחיד המקבל עיסקא מבעה"ב הנה אפילו התוספות והרא"ש דמפרשים כפי' רש"י דהך דהנהו בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי מיירי בשני קבלנים שקבלו מבעה"ב אפ"ה לא כתבו שיש לו דין פועל אלא ביחיד שקבל מבעה"ב לא בשנים שנשתתפו יחד השתא ניחא דלהרמב"ם לא קשיא דהוא מפרש להך דהני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי דאיירי בשנים שנשתתפו ואין להם דין פועל אלא אינו יכול לחזור תוך הזמן והכי נקטינן דבזה מודה אף הרא"ש דלא כב"י שכתב כאן וז"ל ותמהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חולק עליו וכ"כ ב"י עוד בסמוך סעיף כ"ח ולא דק כאשר יתבאר בסעיף כ"ח וסעיף ל"ג בס"ד גם לא כנימוקי יוסף וכן כתב הגהות מיימוני בשם התוס' פ"ה דשותפין ומביאו ב"י והכי מוכח מדברי הרמ"ה בסימן זה סעיף ח':

נשתתפו סתם וכו' כתב ב"י דכך הוא מפרש עובדא דרב ספרא ואיסור ועובדא דתרי כותאי דפלוג חד בלא דעת דחבריה דבנשתתפו סתם היו המעשים הללו ואינו הכרח לפרש כך דאיכא למימר דעובדא הוי שהגיע הזמן של שותפות אי נמי הגיע זמן מכירת הסחורה כדכתב הגהת מיימונית בשם התוס' הבאתים בסמוך: היה זמן ידוע וכו' כבר כתבתי דה"א פרק כל הגט: ומ"ש ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן וכו' ה"א בהך מימרא דהמקבל הני בי תרי דעבדו עסקא בהדי הדדי וכו' דמפרש הרמב"ם בשני שותפים כדפירשתי בסמוך:

היה עליהם חוב לאחר וכו' נראה דדין זה דוקא בנשתתפו סתם אבל בנשתתפו עד זמן קצוב והגיע סוף הזמן אפילו הם אחראין וערבאין זה לזה חולקין ואין חבירו יכול לכופו לישא וליתן עמו אחר שעבר הזמן הקצוב ואם מתיירא כל אחד מחבירו שישמיט עצמו מלפרוע חלקו בחוב חייב כל אחד להניח משכון ביד שליש המרוצה לשניהם שיהא כל אחד בטוח מחבירו שישלם חלקו בחוב כשיגיע הזמן והכי משמע להדיא מדברי הרמב"ם דהיה עליהם חוב לאחר לא קאי אלא אנשתתפו סתם אבל בש"ע הפסיק בין דין נשתתפו סתם לדין זה דהיה עליהם חוב לאחר בשאר חילוקי דינים ומובן דדין זה דהיה עליהם חוב לאחר קאי נמי אנשתתפו עד זמן קצוב וכך הבין מהרו"ך וליתא: וא"א הרא"ש כתב וכו' כלומר להרמב"ם אין חולקין בחובות אלא מניחין אותם עד זמן שיפרעו החובות ואז חולקין במעות אבל להרא"ש חולקין אף בחובות חוב זה כנגד חוב זה ויפילו גורל ואם אין בו שיעור חלוקה דהיינו שאין שם אלא שטר אחד אי נמי שטר אחד סכומו גדול ובטוח ואחד סכומו קטן ואין בטוח אין בהן דין חלוקה וכיוצא בזה חולקין בגוד או איגוד והרב בספר ב"ה כתב דאפשר דגם הרמב"ם מודה דאם רצו לחלוק מיד בשטרות ובחובות חולקין כהרא"ש אלא דלא נחת הרמב"ם אלא לומר שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק עד שיגבו החוב אלא חולקין מיד וכו' וה"ה דיכולין לחלוק בשטרות מיד וחדא מינייהו נקט והכי נהוג לחלוק השטרות כדברי הרא"ש:

הנותן מעות לחבירו וכו' הם תשלום דברי הרמב"ם שכתב רבינו בתחלה וכתב עוד הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם וכו' אלא שהפסיק באמצע דבריו ואמר דהרא"ש פוסק דיכולין לחלוק בשטרות דלא כהרמב"ם ועכשיו חזר וגמר סוף דברי הרמב"ם וכתב עליו וכ"כ א"א הרא"ש המקבל עיסקא וכו' עד אבל הנותן אינו יכול לחזור בו דהבין רבינו מדברי הרמב"ם שכתב הנותן מעות לחבירו וכולי אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו הממון וכו' דמשמע דווקא הנותן אינו יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו דאל"כ הו"ל להרמב"ם לומר דאין הנותן ולא המקבל יכולין לחזור בהם אלמא דוקא הנותן אינו יכול לחזור אבל המקבל יכול לחזור וכדעת הרא"ש ולא כתב הרמב"ם דבהתנו ביניהם זמן קצוב דכ"א ואחד מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן וכו' אלא בשני שותפין שכל א' נותן מעותיו ונושאין ונותנין ביחד אבל בנותן ומקבל נותן הוא דאינו יכול לחזור אבל המקבל יכול לחזור בו וכדעת הרא"ש הוא ג"כ דעת הרמב"ם דלא כב"י שוב ראיתי בספר ב"ה דהב"י חזר בו ממ"ש כאן ועיין במ"ש בסמוך סעיף כ"ג ולקמן סעיף ל"ג:

שני שותפין שיש להם תביעה וכו' מימרא דרב הונא ס"פ מי שהיה נשויוכל זה שכתב רבינו עד ולא להרויח כתבו רבינו לעיל סוף סימן קכ"ב וצ"ע דכאן כתב ואלמלא שאין לי להכריע ולמעלה הכריע ואמר ומסתברא כדברי הרמב"ם:

כתב הרמ"ה דה"ה ב' שותפין וכולי נראה דהרמ"ה דקמפרש להא דא"ר הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קעביד דבין דהשותפים או האחים תובעים לאחר ובין שהשותפים נתבעין כיון דאיתיה במתא איבעי ליה למיתי לדינא בהדי שותפיה ומדלא אתא ודאי ניחא ליה במה שטען זה בשבילו ושליחותיה קעביד והכי משמע מפרש"י שכתב בסתמא ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב וכולי וכל זה דלא כמ"ש במרדכי פרק מי שהיה נשוי ע"ש ראבי"ה וכמה גדולים דבשותפים נתבעים לא אמרינן מיבעי ליה למיתי ושליחותיה קעביד והעתיקו ב"י לעיל בסימן קכ"ב מיהו צ"ע דלמאי שכתב הרמ"ה ודוקא בממונא דלא מיחסר גוביינא וכו' א"כ לפי זה כ"ש בשותפין תובעין דלא גבינן מיניה דחברים במידי דמחוסר גוביינא אע"ג דשליחותיה קעביד עד דקאי בהדיה לדינא וא"כ לא ס"ל להרמ"ה הא דכתב רבינו לעיל ונותנין עליו פסק דין ויורדין לנכסיו דמשמע הלשון דאף במידי דמחוסר גוביינא גובין ממנו והא ליתא להרמ"ה אפילו בנתבעין:

אחד מהשותפין שבא לחלוק בלא דעת חבירו וכו' עד אלא בב"ד הכל תלמוד ערוך בפרק אלו מציאות בעובדא דאיסור ורב ספרא ובפ' איזהו נשך בעובדא דתרי כותאי ע"ש:

וכתב ה"ר ישעיה וכו' ואין זה כדברי הרמב"ם וכו' גם פה כתב ב"י דדעת התוספות והרא"ש דלא כהרמב"ם וסוברים דיכול שותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכן דעת נימוקי יוסף וליתא אלא דעת התוספות והרא"ש הוא כדעת הרמב"ם כדלעיל סעיף כ"ג ובסעיף כ"ז והכי נקטינן כרוב הגאונים דהוא גם כן דעת הראב"ד וכך כתב האלפסי פרק המקבל והמרדכי פרק מי שהיה נשוי ומביאו בית יוסף דלא כנימוקי יוסף והר"ר ישעיה: ואם חילק וכו' ולא נהירא לי וכו' הב"י השיג כאן ואמר דהו"ל כדין נותן לקנות חטים וקנה שעורים דהשכר לאמצע והפסד לו לעצמו אבל בספר בדק הבית חוזר בו וכתב ומ"מ מדברי הרמב"ם פ"ה דשותפין נראה שאם חילק בפחות מג' לא עשה ולא כלום משמע שדינם אחר החלוקה כקודם חלוקה כי החלוקה בטילה מעצמה עכ"ל וכן פסק בש"ע סעיף י"ח בסתם דאם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום עכ"ל:

כתב הרמב"ם מת א' מהשותפין וכו' ספ"ה דשותפין וכ"כ הרא"ש פרק המקבל גבי ההוא שתלא וכו' וכתב שכן דעת רבינו מאיר והביא ראיה מתוספתא וכתב שם נמוקי יוסף שכך דעת הרמב"ן והרשב"א וכן כתב הריטב"א בשם רבו וכתב עוד בית יוסף סוף סימן זה ע"ש הריטב"א שכן כתב בתשובה עיין במחודשין סעיף מ"ו אלא דיש לתמוה דהמרדכי בפרק הגוזל בתרא והמקבל כתב ע"ש רבינו מאיר במי שקבל בעסקא ויש לו אשה ובנים ומת דאין הנותן יכול להוציא מידה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וזה סותר למ"ש הרא"ש בשם רבינו מאיר ובספר בדק הבית תירץ קצת וזה לשונו ואף ר"מ לא אמרה אלא כשיש לו אשה ובנים דכיון דמתחלה ע"ד הפקיד הו"ל כאילו לא מת השותף אבל אם אין לו אשה ובנים מודה ר"מ דבטלה השותפות עכ"ל ואין נראה לי לסמוך על תירוץ זה לענין פסק דין דאף ע"ג דהמפקיד מפקיד ע"ד אשה ובנים אינו אלא לענין שמירה אבל להריוח יכול לטעון הם אינם יודעין להרויח כמו אביהם ותו דאפילו את"ל דרבינו מאיר מחלק בכך מ"מ שאר כל הגאונים כתבו בסתם דבטל השותפות והעסק ולא חלקו הלכך הכי נקטינן דאפילו יש לו אשה ובנים מתבטל השותפות מיהו נראה הבו דלא לוסיף עלה דוקא בשותפות כיון שנים שהטילו לכיס או נשתתפו במלאכה וכן במקבל עיסקא אבל שנים שחכרו חכירות מן השר או מן המלך כגון אורנדא וריחים וכיוצא בזה שכל אחד זכה בחלקו בכתב שנתן השר לשותפים אם מת אחד מן השותפין אין השני יכול לדחות את האלמנה והיורשין מן אותו חכירות דמאי חזית שהם ידחו מפניו ידחה הוא מפניהם אלא הדין הוא השותפות קיים ודמי ממש להניח פרה שאולה דמשתמשין בה כל ימי שאלתה ואם טוען שהאשה והבנים אינן יודעין להשתדל בחכירות ונתמעט הריוח הרי הדין ביניהם וכך הורתי הלכה למעשה:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד כפי חלקו במעות כל זה הביא רבינו לעיל בסימן צ"ג מסעיף כ"ד עד סוף הסימן ושם בארתיו בס"ד והרב בספר בדק הבית הקשה מה שהשיב הרא"ש מתביעה הראשונה שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם היאך יוכל לברר ועוד למה צריך לברר כן שאף אם פרע והעכו"ם מכחישו ועל ידי כן הוצרך שמעון לפרוע לעכו"ם למה לא יתחייב ראובן לפרוע מיהו קמייתא אפשר לומר שאפשר לברר בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם על ידי שיודה היהודי כן לפני עדים עכ"ל ולי לא קשיא ולא מידי דכיון דשמעון לא עשה שטר לסוחר אלא שאם לא יתנם לו היהודי לזמן פלוני שיפרע לו הוא אם כן אין הסוחר יכול להוציא משמעון אא"כ יברר בדיניהם דלא היה יכול ליפרע הוא מן היהודי שתבעו בדיניהם ונמצא שאין לו מה לפרוע ושראייה שהשטר שעשה היהודי לסוחר הוא ביד סוחר ופשיטא דמיירי בסוחר עכו"ם דציית דינא בדיניהם שאם היה היהודי פורע להסוחר והחזיר לו השטר ליהודי ועם כל זה הוא מאנס לשמעון לפרוע לו שנית אם כן שמעון פושע הוא שנשתעבד לעכו"ם אנס שלא מדעת ראובן ולכך אין ראובן חייב אא"כ יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם: ומ"ש וראובן לא ידע בזה וכו' כנ"ל וכן הוא בס"א ועיקר וכן פירש ב"י מיהו יש לפרש דהכי קאמר וראובן ידע בזה בלבד שאחי שמעון הוה ליה מעות בשותפות אבל לא הסכים מעולם שיתנו לו ריוח כי שמעון לא הודיעו וגם ראובן לא שאל אחר זה ועל זה היו דנין עכשיו אם ראובן חייב בריוח שהבטיח שמעון לאחיו:

עוד שאלה וכולי או נתתי לך מקצת וכו' איכא למידק אמאי נאמנת במגו דנתתי לך מקצת וכו' דהוי מגו דהעזה וכי היכי דמודה מקצת אינו נאמן במגו דכופר הכל לפי שאין אדם מעיז וכו' כדרבה ויש ליישב דהרא"ש לא התברר לו טענת אלמנת ראובן שכתב השואל שטענה בפני מחל בעליך לבעלי וכו' אם ר"ל בפני ולא בפניך או ר"ל בפניך ובפני ולכך השיב על שני דרכים אם היתה טוענת בפני מחל בעליך לבעלי וכו' ושלא בפניך דליכא העזה אז נאמנת במגו דלא היה להם אלא כך וכך דבשתי הטענות ליכא העזה דאין אלמנת שמעון יודעת כלום לא ממחילת בעלה ולא ממה שהיה להם ואם היתה טוענת דבפני ובפניך מחל בעליך לבעלי וכו' נאמנת במגו דנתתי לך מקצת וכו' דבשתי הטענות איכא העזה ועיין לעיל בסימן ס"ד ובסימן קמ"ו סעיף כ"ו ול"ג ובסימן קמ"ט סעיף כ"ד:

ומ"ש ומה שטוענת אלמנת ראובן בעלי ובעליך נתנו לי וכו' ותטול אותם המעות במגו דאי בעית אמרה נתתי לך חלקך גם פה צ"ל שאלמנת ראובן טוענת בפניך נתנו לי בעלי ובעליך כך וכך ממון ונשבעו לי וכו' ואלמנת שמעון השיבה להד"ם דטענת אלמנת ראובן היה העזה והאמינה במגו דאי בעיא היתה מעיזה ואמרה נתתי לך חלקך:

ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לעכו"ם שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע וכו' כלומר שלא היה כולו פרוע אלא רובו אבל עדיין נשאר חייב קצת והחזירו לעכו"ם ומתוך כך באו לידי הפסד שהעכו"ם טען כולו פרוע. אבל בתשובות הרא"ש כתוב וז"ל שהחזיר שטר חוב שהיה לעכו"ם עליו שהיה פרוע רובו כו' והענין דשמעון היה חייב לעכו"ם לצורך השותפות ופרע רובו לעכו"ם והעכו"ם האמין לשמעון ומסר לו השטר חוב וחזר שמעון והחזיר השט"ח לעכו"ם שלם בלא שום כתב קבלת פרעון ומתוך כך באו לידי הפסד ולענין דינא ליכא נפקותא דבין כך ובין כך פשע שמעון וכו' ובמקצת דפוסים כתוב ללוי במקום לעכו"ם וט"ס הוא וצ"ל לעכו"ם:

דרכי משה

(א) ובת"ה סימן ש"פ כתב דדוקא שנתן לו למחצית שכר שאין מתעסק אלא א' מהן אבל אם שניהם מתעסקים וכל א' מהן יתן לחבירו יכולין להקנות זה לזה וכ"ה בהגהות דב"ב דף ר"מ ע"ד דמהני תנאה אפילו בדבר שיש בו אסמכתא ודבר שלב"ל וע"ש וע"ל סימן קפ"ב האומר לא' שיקנה סחורה ויהיה שותף עמו אם יוכל לחזור ועיין בהגהת מרדכי דכתובות דף תק"ן ע"ב וסוף ב"ב דף ס"א ע"ב טופס שטר שותפות על תנאי כתב המרדכי פרק החובל שמעון היה חייב לראובן בהלוואה ואח"כ אמר ראובן לשמעון יהא מעותי אצלך למחצית שכר ובכך נתעסק בהן שמעון ונאנסו חייב באונסא כבתחילה וע"ל סימן קפ"ב מי שאומר שיקח סחורה ומשתתף עמו ואח"כ רוצה לחזור בו ועיין מדינים אלו לקמן סימן קפ"ג:

(ב) ואני תמה על ב"י כי למה לא שם זה חלק בקרן שהרי שליש הריוח מן החוב מיד זכה בו והוי קרן שלו ומ"מ נראה דאם לא קנה אח"כ הסחורה ביחד בתורת שותפין אלא זה סייע לבע"ה ודאי אין לו חלק בריוח הסחורה אלא משלם לו כפי מה שמסייעו לו אבל אם קנה הסחורה ביחד לצורך שניהן ודאי הוה כן כב' שהטילו לכיס דהרי גם כאן יש לכל אחד קרן באותן ז' זהובים שקנו הסחורה (עכ"ל) [עכ"פ] כתב דרשב"א בתשובה סי' אלף י"ד ששאלתם מי ששכר חבירו לישא וליתן בשלו והתנה שכל מציאות יהא לשוכר והיה בהן שטרות פרועין ונתפשר עם ב"ח מאותן שטרות הפרועין אי הוה מה שקיבל כמציאה או לא והשיב נראה דמה שקיבל מחמת הפרעון הוי כמציאה דשטר פרוע אין שוה אלא הנייר בלבד ולכן כתב ריצב"א דמחזיר שטר פרוע של חבירו לעכו"ם פטור ואפילו גרמא בנזקין לא הוי ומותר לכתחילה דהוי כמו שמחזר אחר המציאה ובא חבירו ומנעו מליטלה אלא שבנדון זה שנתן לו העכו"ם לשם בעל השטר אפשר דהוי כמגביה מציאה לחבירו ועדיף זה מיניה וריוח שיהיה באותו עסק יהיה שלו וע"ש:

(ג)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(ד) כתוב בהגהות אלפס פרק חזקת דף רמ"ט ע"ב הא דנעשין שומרי שכר זה לזה היינו דהתנו מתחלה לכך אבל אם היה אחד שומר שותפים מנדבת לבו ולא התנה עם חבירו שישמור למהר אז אינו נעשה ש"ש זה לזה דאדרבא הוי עושה לו שט"ח עכ"ל:

(ה) כתב מהרא"י בפסקיו סימן קכ"ה על ראובן ושמעון שהיה להם חוב אצל עכו"ם ועלה עליו ריבית וזקף עם הקרן ונתן ראובן לשמעון י' זהובים על החוב ואח"כ צוה המלך שלא ליתן שום רבית ופסק דאם א"ל כשנתן לו על עיקר קרן אני נותן לך הפסיד שמעון הכל אבל אם לא א"ל שנותן לו על עיקר הקרן אלא א"ל על הקרן הואיל ונזקף הרבית הו"ל קרן שיכול שמעון למימר מה שקבלתי על הרבית הנזקף קבלתיו ועדיין הקרן קיימת עכ"ל וע"ש כתוב בתשובות מהרי"ק סימן ק' באחד שקיבל מעות מן העכו"ם וטעה וקבל פחות ממה שהיה לו לקבל חייב לשלם לחבירו אבל אם אמר לעצמי אני מציל לא הוה שלוחו של חבירו ופטור וע"ש:

(ו) כתב נ"י פרק מי שמת דף רכ"ו ע"א דסתם אחים שותפין הם עד ג' דורות וכ"ה שם בהגהת מרדכי ד' ר"ס ע"ד עוד כתב שם נ"י בשם הריטב"א דאם יש לכל א' מן האחים אומנות מה שהרויחו לאמצע אבל אם לא' אומנות ולאחרים אין להם הוי שלו לבד דומיא דמציאה עכ"ל:

(ז) ומבואר בדברי הרא"ש דהיינו שנתנו לו בתחילה למחצית שכר אבל אם נתנו לו בתחילה בתורת שכל ריוח יהיה למשלח גם כששינה כל הריוח למשלח וכל ההפסד לשליח וע"ל סימן קפ"ג:

(ח) ועיין בהגהת מרדכי דכתובות ד' תק"ג מדינים אלו:

(ט) תשובה זו בכלל פ"ט סימן י' וכתב שם דרואין בש"ח אם נתן לו בתורת עיסקא או לא דאם אין מפורש בו עיסקא אין ראובן יכול ליטול כלום מן הריוח כי ריבית הוא עכ"ל כתב המרדכי פרק מי שהיה נשוי ע"ד על ראובן ושמעון שהלוו על סוס ואח"כ בא שמעון ברשות ראובן ושיתף לוי עמהן ומת הסוס וראובן אומר לא שתפתי עם לוי ואין לו עלי כלום לאו כל כמיניה דראובן אלא שמעון שליחותו קעביד הואיל והוי במתא בתשובת הרא"ש כלל ק"ז סימן ו' ראובן ושמעון שקבלו עליהן בתורת עיסקא למחצית שכר חובות שהיה לשמעון על עכו"ם ועכשיו החובות מופסדים וראובן הודה שקבלן רק שטוען ראובן שנתן לשמעון חלקו מה שקיבל מן החובות אף ע"ג דאין להאמינו בזה וחייב לשלם לשמעון מ"מ א"צ לשלם לו רק כפי מה שהיה בשעה שקיבלו עליהם בעיסקא וע"ש בהג"מ פ"י מהל' מכירה בשם מוהר"ם והביאו מהרי"ו סימן ל"ט בתשובותיו על ראובן ושמעון שהיה להם חוב ביחד בשותפות אצל עכו"ם והעכו"ם טוען שראובן חייב לו וראובן טוען שאינו אמת ורוצה לישבע לו והעכו"ם אינו רוצה לקבל שבועתו ופסק דההפסד על שניהם בשוה דסתם עכו"ם אנסים הם ובודאי טוען על ראובן שלא כדין ואפילו שבועה א"צ לישבע ראובן עכ"ל וע"ש ול"נ דאפילו בישראל כה"ג אינו חייב ראובן אלא שבועה שאינו חייב לו כלום והלוה ישבע שחייב לו ואינו משלם והשותפין מפסידין:

(י) ובמרדכי פרק הבית והעלייה וכן יש לפסוק בשותפות שיש להם ש"ח א' ביחד ורצה הא' שהשט"ח בידו להתרחק ממקומו להוליך הש"ח עמו חבירו יכול לעכב עליו מפני חלקו שאין רוצה להרחיק שט"ח ממקום קרוב שהוחזק בו עתה עכ"ל:

(יא) וע"ל ריש סימן זה כתבתי בשם המרדכי דלא מצי חזר ביה וכ"כ המרדכי פרק מי שהיה נשוי וא"כ ע"כ צריכין לחלק דהמקבל עיסקא יכול לחזור דהוי כפועל אבל ב' שותפים כל אחד נותן לחבירו הוי כנותן עיסקא דלא מצי הדר ביה וכדברי הרמב"ם וכן מוכח מדברי הטור דהרי כאן כתב דברי הרמב"ם לענין ב' שותפין בלא מחלוקת ולקמן בסימן זה כתב ההוא דמקבל עיסקא יכול לחזור ג"כ בלא מחלוקת ואם כן לפי דברי ב"י יהיה דברי הטור סתרי זה את זה אלא ע"כ צריכין לחלק בין עיסקא לשותפות כן נ"ל וע"ל בסימן זה כתב רבינו בעל הטור מחלוקת בזה וכתב המרדכי פרק מי שהיה נשוי דאם שינה השותף בתנאי יכול לסלקו קודם הזמן ואם שינה ישלם מה ששינה:

(יב) ועיין בנ"י פרק המפקיד:

(יג) ולא ידענא מה קאמר דהתם הפחת בא מכח השינוי ולכן כל הפחת עליו אבל בכאן מיירי שנפסדו הנכסים מחמת עצמן ולא מחמת החלוקה א"כ בודאי אין עליו לקבל כל הפחת אלא מכח שחבירו יוכל לומר אני לא אערער על החלוקה ולכן כתב הטור דלא נהירא כו' אבל שיקבל הפחת מכח שינוי שחלק בלא דעת חבירו זה לא עלה על דעת שההפסד לא בא מהחלוקה כן נ"ל:

(יד) ועיין בי"ד סימן קע"ז כתבתי כל דין קבלת עיסקא ואם מת המקבל אינו צריך להניחו ביד בניו ועיין בזה בתשובת הרשב"א סימן אלף קע"ז כתב ב"י בשם הרשב"ץ שותף שחלה או נאנס ולא נתעסק בשותפות אין מן הדין שהאחד ירויח ויתן אפילו קנו ממנו בשעת השיתוף אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהם ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהג שותפין עכ"ל:

(טו) ובתשובות הרא"ש כלל פ"ח סימן ו' על ג' שותפים שקבלו ביחד מס הקהל כל אחד שליש בעיר שלו וקבלו עליהם למחצה שכר והפסד וב' מהם גבו חלקם והשלישי לא גבה ותובע מהאחרים חלקן להפסד והם טוענים שעדיין יש לגבות והוא משיב שיקיימו מיד תנאם ואם יש לגבות יגבו הן ופסק דהדין עמו וצריכין לקיים תנאן ואם יש מה לגבות יגבו וע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סימן זה מדין שבין ב' שותפין ועיין בתשובת הריב"ש סימן תכ"ו על שותפין שקבלו עליהן ליתן לאחד מהן כל היזקות שיגיע לו מן היין שקנה ואח"כ הכריח המלך שכל מי שאינו קבוע מן העיר יצא מן העיר והגיע לו מזה הפסד אם חייבים ע"ש:

מתוך: טור חושן משפט קעז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קעז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אחין השותפין או שאר שותפין שמינה המלך את אחד מהם להיות גבאי או שוטר אם דרך המלך ליטול אחד מכל בית ובית ונטלהו בשביל כולם כל מה שירויח או יפסיד באותו מינוי יהיה לאמצע ואם אין דרכו ליטול אלא הישר בעיניו הריוח וההפסד לעצמו:

וכתב ה"ר יוסף הלוי דוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע"פ שמינהו מחמת אחיו הוא לעצמו וכתב ה"ר יונה אפי' לאומנות המלך אותו אח נוטל שכר פעולה כל היום כראוי לפועל ושאר הריוח חולקין ודוקא שותפין אבל חלקו אמרינן לא נתכוין המלכות להרויח אלא לזה ע"כ:

חלה אחד מהם באונס אם יש קצבה לרפואתו מתרפא בשלו ואם אין קצבה לרפואתו מתרפא מהאמצע ואך חלה בפשיעה כגון שהלך בשלג בחורף או בחום בימות החמה וכיוצא בזה אפילו אין לו קצבה מתרפא בשלו וכתב ר' יוסף הלוי דוקא זה שמתעסק באומנות המלך בשביל כל האחין אבל שני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם אפילו באונס מתרפא בשל עצמו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו שותפין ונשבה ראובן ופדאהו שמעון ומתו ראובן ושמעון ובאו נשיהם לחלוק ותובעת אלמנת שמעון כשיעור פדיון ראובן שנטל מן האמצע והשיבה אלמנת ראובן בעלך פדאהו מהאמצע והיה אחר כך כמה שנים ולא תבעו ועוד כשנשבה הלך בעסק השותפות וראוי לפדותו מהאמצע. תשובה יראה לי כדברי אלמנת שמעון כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרינן שהיא כמו מזונות אבל אונס תפיסה ושביה אין זה כמו מזונות ושותף אינו חייב באחריות חבירו דשותפין הן שומרי שכר זה לזה בעס' הממון אבל בעסק שמירת גופות כל אחר שמירת גוו עליו ואין חייב בשמירת חבירו ואע"פ שלא תבע שמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה ע"כ:

רצה אחד מן השותפין לילך ללמוד תורה או אומנות ישומו כמה יגיע לחלקו בהוצאתו כשהם ביחד וכך יתנו לו אע"פ שצריך יותר כשהוא לבדו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אחין השותפין וכו' בפרק מי שמת (דף קמד:) תנן האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא לעצמו ובגמרא תנא האי אומנות לאומנות המלך. ת"ר אחד מן האחין שמינהו גבאי או פליסטומוס אם מחמת האחין לאחין אם מחמת עצמו לעצמו אם מחמת האחין לאחין פשיטא לא צריכא דחריף טפי מהו דתימא חורפיה גרם ליה קמ"ל. ופר"ש ה"ג בסדר המשנה אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך שמחמת אביו נפל לאומנות זו שכן מנהג המלך מעמיד מבית זה מוכס חדש אחד ומבית זה חדש א' וכן מכל בתי העיר: תנא אומנות המלך. וטעמא כדפרישית אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמו הריוח שלו: מחמת אחים. כמנהג העיר לקחת מכל בית שוטר אחד לפי הזמן הקבוע לו או לחדש או לשנה: מחמת עצמו. מחמת חשיבותו ומחמת חריפותו. וכתב הרא"ש נפל לאמצע מפרש בירושלמי בין לריוח בין להפסד. וכ"כ ה"ה בפ"ט מהלכות נחלות. וכתב הרמב"ן האחין השותפין פירוש האחין שהן שותפין ובירושלמי מפרש שעד ג' דורות הם שותפים בסתם בכל דבר ובגדולים ואוכלים ומתפרנסים ביחד מתפוסת הבית עסקינן ואוקימנא בגמרא אומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא ופירוש הענין כגון שמחמת עושר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן ואם אינו עשיר ומחמת ממונן של אחים הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספתא תניא אם מחמת נכסים לאחים עכ"ל. וכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות נחלות אם מחמת אביהם מינהו כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה ואמרו נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים הפרס שיטול וכל השכר בעבודה לאחים ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו ואם מחמת עצמו מינהו הרי זה לעצמו:

וכתב הר"י הלוי: (ב"ה) הכי משמע מדאמרינן האי אומנות [לאומנות] המלך: וכתב הר"ר יונה: (ב"ה) מ"ש ודוקא שותפים לא משמע כן מדברי הרמב"ם שסתם וכ' בפ"ט מנחלות א' מהאחים שמינהו והשמיט תיבת השותפין ויש לדחות דאאחין שעדיין לא חלקו שכתב בריש פירקא סמיך: וכתב בתשובת הרמב"ן סימן ב' האחין השותפים גרסינן ול"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואים האחים כ"ז שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו היה האב קיים בנכסים שירשו מהאב והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית ודוקא תפוסת הבית אבל אם נפל לאומנות ונעשה ספר או חייט ונשכר לשליחות מה שעשה לעצמו וזהו ששנינו האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות וכו' ופירש בברייתא אומנות המלך כנומר דוקא לאומנות המלך שהמלך רגיל למנות אנשים לפקח על מלאכתו ולוקח אחד מכל בית ולפי עשרו וכיון שהם עדיין שותפין אם נפל אחד מהם לאותו אומנות אף ע"פ שהוא חריף יותר ומהיר במלאכתו ביותר אין אומרים מחמת חריפותו נתמנה ומה שהרויח לעצמו אלא הרי הוא לאמצע וכדאמרינן לא צריכא דחריף טפי וכו' ש"מ שכר שנטל מחמת עצמו לעצמו אפילו הם שותפים וה"נ איתא בירושלמי חד בר נש איתעביד ספר דמו אחוה למיפלג עמיה אתא עובדא קמיה דרבי אמי אמר אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו בתמיה וכן אם יצא שם אחד מהם שהוא עשיר והמלך תובע מן העשירים שיתנו לו ונתפס זה בתוך העשירים אם עשיר מחמת נכסיו אינו נותן מתפוסת הבית אלא מנכסי עצמו שלא נתבע בתוך העשירים מחמת אחיו אלא מחמת עצמו אבל אם שם עשירותו מחמת ממון הבית על אותו ממון הוא נתבע ולפיכך יתן מתפוסת הבית וזהו מעשה דרבי שמעון בריה דר' שמואל בר נחמן דאיתא בירושלמי עכ"ל ועי' בנ"י על משנה זו:

חלה אחד מהם וכו' בסוף אותה משנה שכתבתי בסמוך חלה נתרפא משל עצמו ובגמרא שלח רבי משמיה דר' אילא לא (שנא) אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע ה"ד כדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים. וכתב הרא"ש תוספתא ארשב"ג ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע וכ"כ התוס' והרמב"ן וטעמא משום דרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות כדאמרינן בכתובות (נב:) גבי אלמנה וכתב הרמב"ן ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בינייהו בטעמא אנן לא פלגינן עליה דרשב"ג מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואיפסיקא הלכתא כוותיה בחד דוכתא. ומלישנא דתוספתא משמע דלא קאי רשב"ג אלא אחלה בפשיעה אבל חלה באונס אפילו יש לה קצבה מתרפא מן האמצע דהא אמתניתין קאי ומתניתין הא אוקימנא בחלה בפשיעה. וכן כתב התוס' בהדיא וכ"כ רבינו ירוחם ויש לתמוה על רבינו שכתב דאם חלה בפשיעה אפילו אין לו קצבה מתרפא משלו ואם חלה באונס ויש לו קצבה מתרפא ג"כ משלו ואולי נוסחא אחרת היה לו בתוספתא שכתוב בה בד"א ברפואה שאין לה קצבה אבל ברפואה שיש לה קצבה מתרפא משלו וכתב עוד הרמב"ן ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל חלה ולא נתרפא יכולין לומר לו חלוק עמנו דלא גרע מהא דתנן (ב"ב קלט.) אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים וכו' . וכתב רבינו ירוחם בנכ"ו ח"א בשם הרשב"א כשחלה באונס מתרפא מן האמצע דוקא שהוא לבדו מתעסק באותו אומנות ושאר השותפים בטלים ונוטלים חלק בריוח אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם אפילו באונס מתרפא משל עצמו וכתבו רבינו בסמוך בשם הר"י הלוי. ואין כן דעת הרא"ש שהוא כתב בסוף סימן שקודם זה וגם בסימן זה בשם הרא"ש דגבי שותפין רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות ושמא יש לחלק ולומר דהרא"ש מיירי כשהיו נזונים מתפוסת השותפות כדמשמע בהדיא בדבריו והר"י הלוי מיירי בשאינם נזונים מתפוסת השותפות:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל פ"ח סימן ד' ועיין לעיל סימן קע"ו כי שם כתבתי שהרמב"ן ובעל העיטור מסכימים לדברי הרא"ש. ועיין במהרי"ק שורש כ"ד וקל"א וקנ"ה ועיין במה שכתבתי בתחילת סימן ר"ו בשם ספר אגודה:

רצה אחד מן השותפין וכו' גם זה בפרק מי שמת (שם) גמרא אחין השותפין ת"ר אחד מן האחים שנטל מאתים זוז ללמוד תורה ללמוד אומנות יכולים האחים לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם אין אתה אצלנו אין לך מזונות וליתבו ליה לפי ברכת הבית ה"נ וכתבו התוספות ברכת הבית ברובא פי' ר"ח נר לאחד נר למאה וי"א דמזלא דבי תרי עדיף וקשה מדפריך בסמוך ליתבו לפי ברכת הבית וכי ידעינן כמה הוי וכמה נתברך הבית בגללו ואומר ר"ת אה"נ יכולין לידע כמה הוציאו בשנה ראשונה וכמה הוציאו בזו ואין נראה לר"י שהרי אין כל השנים שוות במזל אחד עכ"ל ודין זה אינו אלא באחין שהן עדיין שותפין שלא חלקו דאילו בשותפין בעלמא כיון דנשתתפו אדעתא שיתעסקו בעסק השותפות מהי תיתי שיניח השותפות וילך ללמוד תורה או אומנות וכן בברייתא לא הוזכרו אלא אחים וכ"כ הרמב"ן בתשובות סימן ב' דדוקא בשותפין אחים עסקינן והתימה על רבינו שכתב שותפין והו"ל לכתוב אחין השותפין: [%א] כתב בעל העיטור באות ש' שיתוף ירושלמי א"ר אסי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסגל ממונו לעצמו בחיי אביו והיה סומך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסגל סגל לעצמו דאזלינן בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל ליה ואין אחיו חולקין עמו ל"ש מצא מציאה לא שנא עשה סחורה כיון שלא תבעו אביו הכניס לעצמו ואין אחין חולקין עמו: (ב"ה) ויש לגמגם ע"ז מדתניא פרק חזקת כתבה רבינו בסימן ס"ב א' מהאחים שהיו שטרות יוצאים על שמו עליו להביא ראיה ואפשר לומר דהכא מיירי כשהיה מפורסם בחיי אביו שהיה לו מעות דודאי ידע אביו ומאחר שידע ושתק מחל ומ"מ ל' בן שנראה חלוק אינו נוח לי לפירושו ויותר נראה לפרש שהיה חלוק בעיסתו קאמר וכההיא דפרק חזקת אבל אם לא היה חלוק בעיסתו אע"ג דידע אביו ושתק לא מחל: [%ב] כתב הרמב"ן במי שמת על מתניתין דהאחין השותפין וכו' חלה ונתרפא כו' ובתוס' משמע שאפילו היו לאחד בנים וזן אותם מתפוסת הבית אין מחשבין אותם אלא מה שאכלו מן האמצע וכ"נ מדברי תשובת הרא"ש שכתבה רבינו בסימן קע"ו: [%ג] דין אחין שהן שותפין לענין אם יכולים למחות זה בזה שלא יקנה דבר לעצמו עד שינכה אותו מחלקו וכשבאו לחלוק אם שמין בגדים שעליהם או שעל בניהם ובנותיהם כתבו רבינו בסימן קע"ו ועיין בנ"י על משנת האחין השותפין שבפרק מי שמת: [%ד] כתוב בתשוב' מיימונית דספר משפטים סימן כ"ב על האחים שנאנס ספר מיד הגדול והאח האחר קטן ויתום ולומד בספר אחר והשיב שאין לחייב הנאנס אפילו בגניבה ואבידה: [%ה] כתב הרשב"א בתשובה שאפילו אמר שותף לחבירו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור דאין זה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב לו ואף על פי שנהנה מאותה גניבה פטור דמצי א"ל בהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי כמו שאמרו בר"פ אין בין המודר (לה.):

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אחין השותפין וכו' משנה וגמרא פרק מי שמת (דף קמ"ד) ומ"ש אם דרך המלך ליטול אחד מכל בית ובית וכו' כך פי' רשב"ם לשם ובאחין השותפין ומתפרנסין יחד מתפוסת הבית שייך לומר כך אבל בשותפין שאינן אחין צריך לומר שדרך המלך ליטול אחד מן השותפין אף על פי שיש לכל אחד בית בפני עצמו אינו נוטל אלא אחד מן השותפים: ומ"ש ואם אין דרכו ליטול אלא הישר בעיניו כלומר לפעמים נוטל אפילו שנים מבית אחד או שנים מן השותפין אם ישרו בעיניו ולפעמים אינו נוטל כלל מהם לפי שאינן חריפים ועשירים:

וכתב הר"י הלוי דווקא לאומנות המלך וכו' כלומר אין לפרש דלאו דוקא מלך אלא אפילו שאר שררות שמינהו מחמת אחין דליתא אלא דוקא מלך דלא תקנו חכמים אלא גבי מלך משום דכך הוא מחוקי המלך למנות אחד מכל האחין או השותפין והשכר יהיה לכל האחין והשותפין אבל בשאר שררות לא תקנו חכמים כלום ומה שירויח הוא לעצמו והכי משמע מברייתא דתנא ומפרש האי אומנות לאומנות המלך אלמא דבא להוציא שאר שררות שאינו לאמצע אלא לעצמו: וכתב הר"ר יונה אפילו לאומנות המלך וכו' דאם לא כן לקתה מדת הדין שהאחין עושין מלאכתן לעצמן ואין לזה חלק בשכר שמרויחים בכל יום וזה שנפל לאומנות המלך איכא לכל אחד מהאחין חלק בשכר שמרויח הוא אלא בעל כרחך שגם הוא נוטל תחלה משכרו טורח מלאכתו כפועל בכל יום ואחר כך חולקין במה שנשאר מן הריוח ונמצא עכשיו שאין לאחד שום יתרון על שאר אחיו:

חלה אחד מהם וכו' משנה שם חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ובתוספתא תני עלה אמר רשב"ג במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה נתרפא מן האמצע ובגמרא שלח רבין משמיה דרבי אילעא ל"ש אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע ה"ד בפשיעה כדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. והאלפסי והסמ"ג הביאו הך דרבין ולא הביאו התוספתא. אבל הרא"ש הביא דרבין וגם הביא התוספתא וזה לשון התוס' חלה ונתרפא וכו' ותניא בתוספתא במה דברים אמורי' ברפואה שיש לה קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה נתרפא מן האמצע וכן בכתובות גבי אלמנה אומר גבי רפואה שיש לה קצבה ה"ה בכלל כתובה ושאין לה קצבה ה"ה כמזונות ובאונס דהכא אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה כן תירץ ר"י עד כאן לשונו. ונראה דמה שכתבו התוספות וכן בכתובות וכו' הכי פירושו דהך דרבן שמעון בן גמליאל בתוספתא הוי הלכתא כי הך דרבן שמעון בן גמליאל בכתובות דמחלק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה וקיימא לן דהלכתא הכי ובהא נמי הלכתא הכי ואחר כך אמרו דרבן שמעון בן גמליאל דהכא ודהתם איירי בחלה באונס ומשום הכי איכא לחלק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה דאילו לאוקימתא דרבין דבסוגיא דהכא דמוקמי למתני' בפשיעה אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה דאפילו אין לה קצבה נתרפא משל עצמו וכך הוא להדיא בפסקי תוספות וזה לשונו בפרק מי שמת חלה אחד מן האחין בפשיעה ונתרפא מתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו קצבה עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הב"י הבין איפכא דמתניתין דמיירי בפשיעה כדרבין מחלק בה רשב"ג בין יש לה קצבה לאין לה קצבה אבל חלה באונס אפילו יש לה קצבה מתרפא מן האמצע וכ"כ התוספות בהדיא וכך כתב ה"ר ירוחם ויש לתמוה על רבינו וכו' עכ"ל ב"י נראה שהבין מדברי התוספות דהכי קאמרי דלמאי דתני בתוספתא דמתניתין ברפואה שיש לה קצבה דוקא קתני לעצמו אם כן לרבין דמפ' למתניתין דווקא בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע השתא הך אונס דהכא דנתרפא מן האמצע אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה בכל ענין נתרפא מן האמצע והא ודאי ליתא אלא דעת התוספות כדעת רבינו וכדפרישית מכמה טעמים חדא דהלשון ובאונס דהכא אין חילוק וכו' הוא לשון זה לומר ובאונס דהכא ותו דלרבין לא מיירי מתניתין אלא בפשיעה ולא מיירי באונס כלל ואם כן מאי קאמר ובאונס דהכא וכו' ותו דבאלמנה דקי"ל כרשב"ג דרפואה שאין לה קצבה חייבים לרפאותה אינו אלא דווקא בחלתה באונס וכדמשמע מדברי הפוסקים שכתבו בסתם דאל"כ היה להם לפרש דאפילו בפשיעה חייבים לרפאותה וכאן באחין קאמר נמי רשב"ג בסתם לחלק בין יש לו קצבה לאין לו קצבה ויהא פירושו משתנה דאפילו בפשיעה נתרפא מן האמצע באין לו קצבה. ותו שהרי בפסקי תוספות כתוב להדיא איפכא ממ"ש ב"י לדעת התוספות. ותו קשה לפי דעת זו היאך שנינו בסתם חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ולא משכחת לה אלא בחדא גוונא דהיינו בפשיעה וברפואה שיש לה קצבה אבל באין לה קצבה אפילו בפשיעה אי נמי באונס אפי' יש לה קצבה נתרפא מן האמצע אבל למאי שמפרש רבינו ניחא דבכל גוונא נתרפא משל עצמו זולתי בחלה באונס ורפואה שאין לה קצבה דנתרפא מן האמצע ומתניתין דתני סתמא בכל גוונא תנא לה דאי בפשיעה נתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו קצבה ואי באונס נתרפא משל עצמו היכא דיש לו קצבה והיינו דקא מפרש רשב"ג למתניתין דמיירי בסתם חולי שהוא על ידי אונס במה דברים אמורים ביש לו קצבה וכו' ורבין נמי קאתי לפרושי מתניתין דתני סתמא דמשמע בין איש לו קצבה בין אין לו קצבה נתרפא משל עצמו אין זה אלא בחלה בפשיעה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי נקטינן כדברי רבינו על פי דברי רבינו יצחק בתוספות שהוא עיקר ודלא כמה שפירש בנימוקי יוסף לשם דאזיל בשיטת הר"ר ירוחם וכמו שהבין ב"י דליתא כנ"ל: כתב הר"ר יוסף הלוי דוקא זה שמתעסק באומנות המלך וכו' נראה דדקדק מדתנן האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות המלך נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו דאלמא דוקא זה שמתעסק באומנות המלך בשביל כל האחים ושאר השותפין בטילים ונוטלין חלק ברווח לפיכך אם חלה באונס נתרפא מן האמצע אבל שאר שותפין אפילו באונס מתרפא בשל עצמו דאל"כ אלא דאין חילוק בין נפל לאומנות המלך לשאר שותפין אמאי תני לה להך בבא דחלה ונתרפא הכא בעלמא הו"ל לתנא לאורויי הך דינא אלא ודאי דהך דינא ליתיה אלא באחין שנפל אחד מהן לאומנות המלך ומטעמא דאמרי. וכתב ב"י ומיהו דוקא כשאין השותפין ניזונים מן השותפות אבל בניזונים מן השותפות וחלה באונס כל רפואה שאין לה קצבה כמזונות דמיין וכדכתב בתשובת הרא"ש להדיא הביאו רבינו בסימן קע"ו סעיף מ"ה:

רצה אחד מן השותפין לילך ללמוד תורה וכו' ברייתא שם ת"ר אחד מן האחין שנטל ר' זוז ללמוד תורה וכו' ואסיקנא דנותנין לו לפי ברכת הבית ודברי רבינו בזה כפי' ר"ת דיכולין לידע כמה הוציאו בשנה ראשונה וכמה בזו וב"י תמה על רבינו שכתב דין זה באחד מן השותפין דכיון דנשתתפו ע"ד שיתעסקו בעסק השותפות מהי תיתי שיניח השותפות וילך ללמוד תורה או אומנות וכן בברייתא לא הוזכרו אלא אחים וכ"כ הרמב"ן בתשובה סימן כ"א דדוקא בשותפין אחין עסקינן עכ"ל ויש לקיים דברי רבינו בשותפין שאינן צריכין לטרוח בשותפות שניהם ביחד אלא זה עוסק בלבדו שנה או חצי שנה ואחר כך עוסק השני גם הוא שנה או חצי שנה ובדרך זה אין חילוק בין אחין לשותפין דכשאין זמנו לעסוק בשותפות הולך ללמוד תורה וכו' וכשהגיע זמנו חוזר לביתו ועוסק בשותפות קא עסקינן: כתב ב"י וכתב בעיטור באות שי"ן שתוף ירושלמי א"ר יוסי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל לעצמו דכיון דלא תבעו אביו בחייו מחל לו ואין אחיו חולקין עמו עכ"ל בקיצור וכתב הרב בספר בדק הבית דל"ק מדתניא בפרק חזקת אחד מן האחין שהיו שטרות יוצאין על שמו עליו להביא ראייה דהכא מיירי כשהיה מפורסם בחיי אביו שהי"ל מעות דודאי ידע אביו ומאחר שידע ושתק מחל ויותר נראה לפרש לשון בן שנראה חלוק שהיה חלוק בעיסתו קאמר וכההיא דפרק חזקת אבל אם לא היה חלוק בעיסתו אף על גב דידע אביו ושתק לא מחל עכ"ל וע"ל בסימן ס"ב:

דרכי משה

(א) וכתב נ"י פרק מי שמת דף דכ"ז ע"א דאפילו כבר נתרפא משלו לא אמרינן דמחל אלא צריכין לחזור לו. וכ"ע הא דמתרפא מן האמצע דוקא דאינן חולקין וטעמא משום דאינן מקפידין עכ"ל:

(ב) כ"ה בהגהות מרדכי דב"ב ד' ר"ס ע"ז וכתב שם דאפילו נשבה או נתפס בשעה שהלך בעסק השותפות וכ"כ הרמב"ן בתשובותיו סימן ב' ואין אחד חייב לפדות חבירו אא"כ היה מנהג בעירו שהכל הולך אחר המנהג וכ"כ מהרי"ק שורש כ"ד וקנ"ה כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף ע"א תשובות מהר"ם באחד שקיבל עיסקא מחבירו ותפסו השר עם שאר היהודים והוצרך ליתן מס מן העסק בפדיון נפשו ופסק אם דרך העיר שנותנין מס מן העסקא הוי זה כשאר ונותנין הכל מן העסקא וע"ש כתב המרדכי פרק האומנין ע"ג וכן בסוף הגהות שניות ע"ב אם שמעון הלך בשליחות של ראובן בשכר ונתפס ולא בשביל ראובן א"צ לפדותו אבל אם הלך לו בחנם נעשה שלוחו וחייב ראובן לפדותו דשאלה שייך בגוף הבעלים עד כאן לשונו משמע אם נתפס בשביל המשלח אפילו אם היה בשכר חייב המשלח באונסו אבל הרמב"ן בתשובה סימן כ' כתב דאפילו אם הגיע לו נזק מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות אין חייבים לשלם אפילו אם היה שלוחו בחנם כ"ש אם בא בשכרו וכ"כ מהרי"ק שורש קל"א בשם הרשב"א ועיין בתשובת מהרי"ק סוף שורש קנ"ה שכתב בשם מוהר"ם על אחד ששלח בנו בשליחות ונתפס חייב האב לפדותו אם אין לבן לפדות את עצמו וכ"ה במרדכי דיש פ' הפועלים וכתב מהרי"ק ודוקא בכה"ג דעיקר השליחות היה מדמת האב אבל היכא דעיקר הליכות הבן לא היה אלא לצורך הבן ואגב אורחיה עשה לו שליחות זה לא שייך לומר שגופו היה שאול למשלח וכתב עוד דפשיטא דאין חייב לשלם לו זמן בטילתו ובושתו וצערו על מה שנתפס בתפיסה עכ"ל ועוד כתב ב"י בסימן ר"ו בשם ספר אגודה מעשה באחד ששלח אחר חבירו כתב לבוא אליו וקיבל עליו לפצותו מכל הפסד ונתפס בדרך ופטרוהו למשלח אחריו כי לא היה מסוכן ואונסא דלא שכיחא הוא עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט קעח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קעח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שותפין שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו:

שותף שנכנס לשדה המשותפת ועבדה חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר אפילו בקמה העומדת ליקצר ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע: ונראה דה"ה נמי אם משתדל בלא רשות בדבר המיטלטל המשותף (ס"א ולזה הסכימו הגאונים):

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שותפין שביקש א' מהם וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בהגוזל בתרא וז"ל התוספתא שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחול לו וכתב הרא"ש רבינו שמחה הקשה מאי קמ"ל ברישא כיון שמחלו להם מחול לאמצע ופי' שותפים שביקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו מחול לאמצע כאילו היה שלוחם ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו פי' שמעצמם אמרו כן בלא שום פיוס שלא ביקש על ככה שומעין לו וכתב רבינו קלונימוס זקני ז"ל היה השר מוחל לו חלקו במס בבקשתו והיה נותנו לקהל כסבור הייתי שמדת חסידות היה נוהג ורואה אני שמדת הדין הוא ומיהו יש לדחות דרישא מיירי שביקש מהם למחול בסתם אע"פ שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם אבל אם פירשו בשביל פלוני מחול לו ומיהו מסתבר דקמייתא דגם זה אין חידוש אם ביקש סתם ומחלו בסתם דמחלו לאמצע עכ"ל והמרדכי בהגוזל בתרא והגהות בפ"ה מהלכות שותפין כתבו דברי רבינו שמחה וכתבו שהטעם דרישא מחלו מחלו לאמצע משום דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהם. וכתב שמתוך כך פסק על ראובן אצל השר לאחר שנתפשר הקהל מן המס וביקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל לו צריך לחלוק עם הקהל. וכתב רבינו מאיר נראה דיש לדחות דרישא איירי שביקש מהם למחול סתם וכו' הילכך אם כבר פשרו עם הקהל ושוב ביקש אחד לפטרו מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם פשרה ביקש אחד יהודי לפטרו וכן עשו ופטרו חייב ליתן מס כדאמרינן (ב"ק קטז): גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואע"ג דאמר לעצמי אני מציל ה"נ הציל לאמצע דמה שהשר פחת לו הוא מכביד על אחרים אמנם אם השר אמר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו אותו הוא פטור אע"ג דהורגלו ליתן מס ביחד וראיה בפרק מי שמת (דף קמג.) מדמי כלילא דשדי מלכא אאבולי ואאסטרטוגי ומה שכתבתי שהרשות ביד השר כשאומר לעצמו להקל לזה ולהכביד על זה ה"מ קודם שנתפשרו עמו אבל אם כבר נתפשר לאו כל כמיניה אלא כפי מנהגם שהיו ראוים ליתן דשותפין נינהו ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו עכ"ל. ועוד האריכו שם בדיני המס ולא ראיתי לכתבם כאן. ועיין בהגהות מרדכי פ"ו וז' דבתרא. ועיין במה שכתבתי לעיל סימן קנ"ו וסימן קס"ג כי שם כתבתי בדיני מסין ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ד סימן ד' וי' וי"א:

שותף שנכנס לשדה וכו' בב"ב פ"ג (מב:) ובב"מ פ"ח (קא.): [%א] כתב הרשב"א שאלת המלך פטר בחותמו ראובן ושמעון מכל מסים וארנוניות אחר כך עשו הקהל הוצאות מרובות בצרכי הצבור ובשמירתן עכשיו תבעו הקהל לפרוע חלקם בכל הוצאות הללו שלא פטרם המלך אלא מן המסים והארנוניות ולא מהוצאות העשויות לצרכיהם ושמירתם ולתיקוני העיר והם אומרים שהם פטורים והראיה שלא תבעו מהם לעולם ואפילו יש להם תועלת ושמירה בדבר הם פטורים דהו"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו ועוד שכבר פרעו כל ההוצאות והרי זה כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. תשובה הדין עם הצבור אע"פ שהמלך פטרם ממה שהוא תובע לצבור לא חייב את הצבור לפדות ממונם של אלו מכל מאורע שאירע להם מחמת מעשיהם שעברו על חוק המלך לקבל רבית יותר ממה שגזרו וכן נמי לא חייבם לסלק מעליהם נזק החותמות והמלך על כל גזר כו' אם הטיל עליהן כיון שבפירוש הכניסן אין על הצבור לפטרם. ותדע לך דהא רבנן פטירי מכרגא ואפי' הכי לכרא דפתיא חייבים מפני שהם צריכים לו ופסי העיר נמי אפילו מיתמי ורבנן נמי חייבין ליתן אלא משום דלא צריכי נטירותא הא כולהו אינשי אע"ג דפטירי ממס המלך הוצאות ותקוני העיר ולבטל גזירת המלך שגזר שילך היהודי בסימנים שכולם צריכים להם חייבים. ומה שבאים לפטור עצמם מדין מבריח ארי ופורע חובו של חבירו אינו כן דכל דברים אלו בצבור הן והרי הם כשאר בני העיר ואין שאר בני העיר יכולים לומר כן לפרנסי הקהל לפי שהפרנסים כאפוטרופסים או שלוחים הם אבל בעיקר המס איני מכניס עצמי לפי שזו מחלוקת ישנה היא ועדיין היא מחלוקת ע"כ:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שותפין שביקש אחד מהן מהמוכס שימחול לו וכו' תוספתא כתבוהו האלפסי והאשיר"י בפרק הגוזל בתרא וז"ל שותפים שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחול לו וכתב הרא"ש שרבינו שמחה הקשה מאי קמ"ל ברישא כיון שמחלו להם מחלו לאמצע ופי' כמ"ש רבינו דקמ"ל דאע"פ שביקש שימחול לו אפילו הכי הוה לאמצע דמה שהוא ביקש ממנו חשוב כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס וכו' ונראה דלפי טעם זה דוקא דהמוכס ידע שהוא אחד מן השותפין דהשתא ודאי כשביקש ממנו שימחול לו ומחל לו הוי כאילו אמר אני מוחל לכל השותפים שאתה בא לבקש בשבילם אבל אם מעצמו בלי פיוס אמר אני מוחל משום פלוני הוא שלו לבדו דכיון דלא ביקש כלום ממנו אין נראה כשלוחם אבל אם לא ידעו כלל שהוא שותף וביקש ממנו שימחול לו א"כ מחלו לו לבדו אבל למ"ש במרדכי וז"ל כיון דעל ידי בקשתו מחלו לו מחול לאמצע דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהם לפי טעם זה ודאי משמע אפי' לא ידע המוכס שזה יש לו שותפים אפ"ה מחול לאמצע מטעם דמה שטרח בשביל כולם טרח שכן דרך השותפין ואפילו הוא אינו רוצה לטרוח בשביל כולם אפ"ה אינו יכול לחלוק שלא לדעת חבירו וכל ריוח שבא לידו הוא לאמצע ולכן אף ריוח זה הוי לאמצע כיון דהמחילה היתה על ידי בקשתו וטורח שטרח להשתדל שימחול לו אמרינן שטרח גם בשביל כולם אבל אם מעצמו אמר המוכס משום פלוני מחלתי הוא שלו לבדו והכי נקטינן:

שותף שנכנס לשדה המשותפת וכו' בפרק חזקת סוף (דף מ"ב) אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי ומפרש ר"נ אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ולפירוש רשב"ם תרווייהו רבותא חדא שנוטל כאריסי העיר אפילו בשבח המגיע לכתפים כגון קמה לקצור וענבים לבצור אידך דאפילו בשדה שאין עשויה ליטע ונטעה הוא נוטל כל דינו כאילו עשוי ליטע וכך הם דברי רבינו והרמב"ן בחידושיו כתב על פירוש רשב"ם וזה לשונו ומשמע דבפירות שהגיעו לכתפים כשירד בה קאמר שליורד שלא ברשות היה יכול לומר כיון שהגיעו לכתפים איני צריך לאריסתך שהרי עומדין ליתלש אבל יורד ברשות נוטל כיון שצריכין לקרקע עכ"ל. וכתב עוד פירוש אחר לדעתו דלאו תרוייהו רבותא אלא חדא דוקא ואידך רבותא וז"ל שבח המגיע לכתפים תבואה העומדת ליקצר וענבים העומדים ליבצר נוטל בהן כמה שהן שוין לפי חשבון שעדיין צריכין הן לקרקע אבל אם לא הגיעו לכתפים הם צריכין לאריס אחר ושמין לו כי היכי דלא ליפסד בעל הבית ואינו נוטל כל שכרו עכ"ל: וכתב נימוקי יוסף דשותף כיורד ברשות דמי ולא כיורד ברשות לגמרי דנוטל כל ההוצאה אפילו יתירה על השבח אבל שותף אינו נוטל בהוצאה אלא שיעור שבח וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם בפרק הגוזל בתרא על ראובן ושמעון שהלוו על המשכון והשר של ראובן תפסו ונלקח לו גם אותו המשכון ושוב נתפשר וכו' דאע"ג דשמעון היה יכול להציל המשכון על ידי שר שלו שותף כיורד ברשות דמי ואומדין כמה היה שמעון רוצה ליתן תחילה להצילו מיד שר של ראובן וככה נוטל משמעון מה שההנהו ולא יותר. וכתב עוד לשם דהא דנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע וכו' אם נטע במקום שאינו מגדל צמחים הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יפרע לו השותף אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ותו לא ה"נ שותף נותן לו כשאין עשויה ליטע כמו בעשויה ליטע ועל ענין כזה וכיוצא בו כתב רבינו ונראה דה"ה נמי אם משתדל בדבר המיטלטל המשותף ולזה הסכימו הגאונים ועיין בהגהת מיימונית פ"י דגזילה ועיין עוד בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סוף סימן מ"ז והעיקר לקמן בסימן שע"ה:

מתוך: טור חושן משפט קעט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קעט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

דבר הידוע שהוא משל השותפות אין לא' חזקה בו על חבירו ואפילו נשתהה בידו זמן רב אינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה אלא בראיה: וכתב הראב"ד ז"ל לא מיבעיא מילתא דידיע לתרוייהו שוה בשוה אלא אפילו לא ידיע לתרווייהו שוה בשוה כגון דחזו דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבנו בהו עיסקא ולא ידיע כמה אייתי האי או האי ולבתר יומין נפק האי עיסקא מידא דחד ואמר תרי תילתא דידי ותילתא דחברי לא מהימן אלא פלגי לה בשוה והוא דלא מצי למיטען לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כגון דחזו ליה מהדי תחות ידיה וידעי דההוא עיסקא דזבני תרווייהו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דבר הידוע שהוא משל השותפות וכו' בפ"ק דב"ב (ד.) גבי שותפין שבנו את הכותל לאמצע לפיכך אם נפל הכותל המקום ואבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך כמוציא מחבירו ועליו הראיה קמ"ל וכתב הרי"ף וש"מ מהא דמילתא דידיע לתרי שותפין אע"ג דאיתא השתא ברשות דחד מינייהו לא נפק מחזקה דאידך מאי טעמא משום דשותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד אחבריה אלא בראיה אי נמי לאחר חלוקה וכ"כ רבינו אשר אלא שסיים ואין לו ראיה אלא בעדים והיא היא כוונת הרי"ף ג"כ דראיה שכתב דמהני היינו עדים ורמב"ם כתב דין זה בפרק חמישי מהל' שותפין וז"ל דבר הידוע לשני שותפין אע"פ שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה ונאמר לאחר שהמוציא מחבירו עליו הראיה אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שיביא האחר ראיה נראה מדבריו שאם חלקו השותפות אע"פ שדבר זה היה ידוע לשותפות אם הוא ביד אחד מהם הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה וטעמא משום דתלינן שנפל לחלקו כשחלקו השותפות וזהו שכתב רי"ף אי נמי לאחר חלוקה. וכתב רבינו ירוחם שאינו יכול לומר לקוחים הם בידי וכ"ש שום טענה אחרת וכתב בעל התרומות בשער מ"ט וכיצד כגון שטען ראובן לשמעון שותפות היה ביני לבינך והכל הוא בידך והלה טוען אמת שעסק שותפך בידי אבל אתה חייב לי כנגדם מנה אי ידיע בסהדי ההיא מדעם דאיתיה בשיתוף לתרוייהו ואיכא ראה לא נפק מחזקתיה דאידך אלא נשבע האחר שאין לו בידו כלום ומוציא חלקו מיד המחזיק בשיתופו הרי בהדיא דלא אמרו דבדבר הידוע לשותפות אין לאחד חזקה בו על חבירו אלא כשיש עדים שאותו דבר הוא של השותפות וגם יש עדים שראו עכשיו בידו הא לאו הכי מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרתיה ניהלך כי אמר של השיתוף הן ואתה חייב לי כנגדן נאמן ונ"ל שצריך ג"כ להעמידה בדאיכא סהדי שלא חלקו השותפות הא לאו הכי נאמן במגו דאי בעי אמר כבר חלקנו ובתר חלוקה אע"פ שהוא דבר הידוע לשותפות המוציא מחבירו עליו הראיה וכיוצא בזה כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז ח"ג בשם ר"ח שכתב וז"ל וכתב ר"ח והיכא דירד לחצי השדה ויש בה דין חלוקה יש לו חזקה ויכול לטעון חלקנו והגיע זה לחלקי ואי לית בה דינא דחלוקה לית בה חזקה עכ"ל . וכתב עוד בעל התרומות בשער הנזכר ואף ע"ג דגרסינן בפרק חזקת הבתים אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאות על שמו דקיי"ל כרב דעליו להביא ראיה הני מילי אונות ושטרות שאין תפיסתן מחוורת אצל הממון:

וכתב הראב"ד לא מיבעיא מילתא דידיע לתרוייהו כו' כ"כ בשמו בעל נ"י בריש פרק הבית והעלייה ובעל ספר התרומות בשער הנזכר ודייק לה מההיא דהבית והעלייה שנפלו דשותפותא אימת הויא בשעת נפילה דעד השתא כל חד וחד באפי נפשיה קאי ובשעת נפילה הא לא ידעינן כמה שבורות להאי וכמה שלימות להאי וכי אמר חד רובא דשלימות דידי הוא לא מהימן ואע"ג דפנינהו לרשותיה וקיימי תותי ידיה לא מהימן ופלגי להו בשוה והא נמי דכוותה היא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דבר הידוע וכו' כ"כ האלפסי והאשיר"י רפ"ק דב"ב וכ"כ הרמב"ם פ"ה דשותפים ומבואר מדברי האלפסי והרמב"ם דלאחר שחלקו מיד יש לו חזקה וטעמא דמסתבר הוא דהא דאין לשותפין חזקה אינו אלא משום דשותפין לא קפדי אהדדי וכיון שחלקו אזיל ליה האי טעמא והכא מיירי בשהם שותפים במטלטלי וכן לעיל בסימן ס"ב אבל בסימן קמ"ט מיירי בשותפין בקרקע ובחזקה דשלש שנים כדתנן בפרק חזקת וע"ש ומש"ה אף על גב דגבי קרקע אם ידוע בעדים שהוא שותפו אינו נאמן לומר חלקנו כדלעיל ריש סימן קמ"ט אבל גבי מטלטלין נאמן לומר שחלקו כיון שהמטלטלין תחת ידו הן וכ"כ ב"י ע"ש רבינו ירוחם אלא דמשמע מדבריו דאף בקרקע נאמן לומר חלקנו לר"ח וכבר הזכיר זה ב"י לעיל ר"ס קמ"ט אבל דעת רבינו לשם דבקרקע אינו נאמן ע"ש:

דרכי משה

(א) ולא משמע כך לעיל ר"ס קמ"ט וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט קפ (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קפ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שותפין שנדרו הנאה זה מזה ויש להן חצר בשותפות אם יש בו דין חלוקה אסורין ליכנס בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין ליכנס בו אבל אסורין להעמיד בו רחיים ותנור וכירים ולגדל בו תרנגולין: הדיר אחד מהם אחד מן השוק אסור לו ליכנס בו לצרכו:

היה אחד מהם מודר מחבירו הוא אסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה ולהעמיד בו רחיים תנור וכירים ולגדל בו תרנגולים אם אין בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל וכופין את המדיר למכור חלקו לחבירו בין שהדיר עצמו מחלק חבירו ובין שהדיר את חבירו מחלקו ואפילו אם שניהם הדירו זה את זה אם אחד מהם רגיל יותר להדיר כופין את הרגיל למכור:

והרמב"ם ז"ל כתב שאין כופין למכור אלא כשאוסר חלקו על חבירו אבל אם אוסר את חלק חבירו עליו אין כופין והרמב"ן ז"ל כתב בהפך שאין כופין אלא כשאוסר חלק חבירו עליו אבל אם אוסר חלקו על חבירו אין כופין וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: וכן הדין נמי בשותפין בדבר המיטלטל שאם אין בו דין חלוקה מותרים בו ואם יש בו דין חלוקה אסורין בו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שותפין שנדרו הנאה וכו' ריש פ"ה דנדרים (מה.) תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל תרנגולים. ופרש"י אסורים ליכנס לחצר. בחצר של שניהם דכל חד אסור בדריסת רגל של חבירו דקסבר אין ברירה דאימור האי לחלק חבירו עייל והאי לחלק חבירו עייל: ראב"י אומר זה נכנס וכו'. דקסבר יש ברירה. ובגמרא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן אמר רבי אלעזר הלכה כראב"י וכתב הר"ן ואיכא דמקשי כיון דפלוגתייהו דראב"י ורבנן ביש ברירה הוא דהכי אוקמה רבינא בשור שנגח את הפרה (נא:) היכי פסקינן כראב"י דס"ל יש ברירה והא בפרק משילין (לח:) אסיקנא דבדאורייתא אין ברירה תירץ ר"ת דהלכה כראב"י ולא מטעמיה אלא משום דס"ל דויתור מותר במודר הנאה הילכך אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי שרי ולפי פירוש זה אם נדרו הנאה בפירוש אפילו מדריסת הרגל אסורין ליכנס לחצר ור"י דחה דבריו וכתב דהלכתא דיש ברירה אפילו בדאורייתא ודחה הר"ן דברי ר"י והעלה דאע"ג דקיימא לן דבדאורייתא אין ברירה הכא יש ברירה משום דהאי ברירה עדיפא משאר ברירה דעלמא וכמו שמפורש בחידושיו ורבינו אשר כתב פלוגתא דר"ת ור"י וכתב אח"כ שמצא בשם הרשב"א הצרפתי שחילק בין ברירה זו לברירה דעלמא וכתב הר"ן ושניהם אסורין מלהעמיד רחיים ותנור וכו' דאע"ג דאמרינן בפרק חזקת (נז:) השותפין אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע"פ שדרכן לוותר ויתור גמור אסור במודר הנאה. ורבינו אשר כתב ומיהו ודאי אסור לשטוח פירות בחוך החצר אבל להלך בכולו מותר דכל דוכתא דקא מהלך היינו חלקו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור וכו' דכל הני יכולים למחות זה על זה בלא נדר כדאמרינן בפרק חזקת הילכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהנה ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי"מ דכשהעמיד רחיים באים רוב העם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר. וכתב הר"ן מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דרבנן סברי דאפילו בכי הא אין ברירה ורבי אליעזר סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק מתחילה על מנת כן קנאוה שתהא גופיה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישן וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו וס"ל לרבי אליעזר דנהי דבעלמא אין ברירה בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקנייה נתבררה משעה ראשונה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור משום דכיון דחצר זו לחלוקה היא עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כל אחד לתשמישו דשמא האחד יכוף את חבירו הילכך אפילו לראב"י אסורין וכתב הרשב"א דאפילו לאחר חלוקה נמי דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שיהא חלקו המגיעו משעה ראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חבירו דאי הכי הויא לה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אבל הרמב"ם כתב בפרק ז' מהלכות נדרים היו שניהם שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו אלמא ס"ל דלאחר חלוקה שרו ונ"ל דטעמו ז"ל דאף על גב דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרם על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ל:

הדיר אחד מהם אתד מן השוק וכו' גם זה שם משנה (טו:) היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם אסור ליכנס לחצר ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך. וכתב הר"ן מיהו כתב הרשב"א דוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או השותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל א' מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו את החצר זה את זה לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותה לכל העולם אבל הרא"ה כתב דבכל ענין שרי ולא נראה לי דבריו עכ"ל ולכאורה משמע שמ"ש רבינו אסור לו ליכנס בו לצרכו היינו שלא לצורך השותף כלל אבל אם נכנס לפי שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו מותר כדעת הרשב"א והרא"ש כתב והא דשרי ראב"י צ"ל דמיירי לצורך עסק אחד מבני החצר ויש לפרש דבריו כדברי הרשב"א:

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו וכו' גם זה שם במשנה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לחצר ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין את הנודר למכור את חלקו: ומ"ש רבינו הוא אסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וכו' הוא על פי מה שנתבאר בראש סימן זה: וכופין את המדיר למכור חלקו וכו' על משנה שכתבתי בסמוך כתב הר"ן הך בבא לא אצטריכא לא לרבנן ולא לראב"י דבין למר ובין למר מה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דקתני וכופין הנודר למכור חלקו דדוקא כשנדר א' מהם משום דכיון דאיהו אסור וחבריה מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו וישתמש בה אף הוא ולפיכך כדי שלא יכשל כופין אותו למכור אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורים לא חיישינן דכל חד וחד מזדהר באיסורא וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופא אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר א' מהם כופין ואפי' לראב"י דאיכא למיחש שמתוך שרואה את חבירו מעמיד רחיים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבוא לעשות כן. וכן כתב הרא"ש דאפילו לראב"י כופין את הנודר למכור את חלקו. ובגמ' איבעיא לן על מאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס וכו' אי פליגי ראב"י ות"ק בנדרו אבל בהדירו זה את זה לכ"ע שרי או אי אפילו בההיא אמר ת"ק דאסור ואמרינן ת"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לחצר תני נדור מחבירו הנאה ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אא"ב דנדור הוא היינו דקתני כופין אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס ופירש הר"ן תני נדור מחבירו כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים. אא"ב דנדור היינו שכופין לפי שהוא גרם לעצמו. אא"א דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י"ל דלא ס"ל שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ז מה' נדרים דלמדיר הוא שכופין אע"פ שזהו דרך הירושלמי אין זו דרך הגמרא שלנו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור והכי תניא בתוספ' היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל עכ"ל. אבל הרא"ש כתב בפסקיו הא דאוקמי תלמודא לעיל בנדור מחבירו הנאה אבל במודר הנאה לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי ולא קיי"ל כהאי דיחוייא אלא כרבינא דאמר פרק שור שנגח את הפרה דבברירה פליגי הילכך בהדירו נמי פליגי ואין אנו צריכים להגיה המשנה אלא כמו שהיא שנויה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו שלא יכנס לרשותו כופין את הנודר למכור את חלקו משום דפשע וכדי שלא יכשל חבירו על ידו כייפינן ליה כי היכי דאם אסר חלק חבירו עליו דכייפינן ליה כדי שלא יכשל הוא כך חשו חכמים למכשול חבירו בפשיעתו כמו שחששו שלא יכשל הוא וכן משמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא עצמו לידי מכשול דגרסינן בירושלמי בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך איתמר כופין לא על הדא את אמרת אלא על הדא וכופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא אלמא דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא בעצמו בפשיעתו אלא דבהא פליגי אגמרא דילן דגמרא דידן חיישי לתרוייהו והרמב"ם כתב בחבורו על דרך הירושלמי והרמב"ן כתב דלא כייפינן אלא לנדור והוא נודר דאסר הניית חבירו עליו אבל לא המדיר את חבירו דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו וכאשר כתבתי כן נ"ל דיש לחוש למכשול חבירו בפשיעתו כמו למכשול עצמו ובתוספתא שנינו היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו פירוש שניהם הדירו זה את זה ואחד מהם רגיל כופין את הרגיל והאי כפייה כשאמר חצרי אבל אמר חצר זה לעולם אסור עכ"ל: נתבאר מכל זה שאם אמר חצרי זה לא שייך כפייה. ואם אמר חצרי לדעת הרמב"ם כופין את המדיר ולא את הנודר. ולהרמב"ן והר"ן כופין לנודר ולא למדיר אלא אם כן הוא רגיל לנדור דאז כופין למדיר. ולהרא"ש אם נדר אחד מהם בין שהוא נודר בין שהוא מדיר כופין אותו ואם נדרו שניהם כופין לרגיל לנדור יותר ותמיהני על רבינו שלא הזכיר דהאי כפייה ליתא באומר חצרי זה: וכן הדין נמי בשותפין בדבר המיטלטל וכו':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שותפין וכולי משנה פ"ה דנדרים פלוגתא דת"ק וראב"י ואמר רב הונא הלכתא כראב"י דבאין בו דין חלוקה מותר ליכנס אבל ביש בו דין חלוקה דברי הכל אסור ליכנס והטעם כתב הר"ן דבאין בו דין חלוקה ודאי מתחלה קנאוה שתהא קנויה לכל אחד לתשמישו וכשמשתמש ביה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו. אבל ביש בו דין חלוקה ליכא למימר הכי דמתחלה קנאוה וכו' שהרי יש ביד כל אחד לכוף את חבירו לחלוק: ומ"ש אם יש בו דין חלוקה אסורים ליכנס בו. כאן כתב בסתם אבל בי"ד סימן רכ"ו כתב אסורין ליכנס עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו והוא מדברי הרמב"ם פרק ד' מנדרים דלא כהרשב"א דאפילו לאחר חלוקה נמי אסור כדכתב הר"ן משמו ומביאו ב"י: ומ"ש אבל אסורים להעמיד בו רחיים וכו'. נראה דדוקא גבי דריסת הרגל דאי אפשר שלא ילך בתוכו אמרינן מתחלה קנאוה וכו' אבל רחיים וכו' דסגי בלאו הכי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע וכו' ואסור והרא"ש כתב טעמים אחרים ומביאו ב"י ע"ש:

הדיר אחד מהם אחד מן השוק אסור לו ליכנס בו לצרכו. ג"ז שם במשנה ומשמע דוקא לצרכו בלבד אבל (בין) לצורך מן השותפין בין לצורך השותף שהדירו בין לצורך השותף שלא הדירו שרי ליכנס וכ"כ להדיא בי"ד אסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ומיהו משמע ודאי דוקא שהשותף צריך לו אבל אם הוא צריך לשותף אסור דהיינו לצרכו וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב והא דשרי ראב"י צ"ל דמיירי לצורך עסק מבני החצר עכ"ל והיינו שהשותף צריך לו ודלא כמו שכתב הר"ן ע"ש הרשב"א דאפילו כשהוא צריך לשותף שרי וכתב ב"י דכך יש לפרש דברי הרא"ש ורבינו כדברי הרשב"א ולפעד"נ דלא משמע הכי מלשונם כלל:

היה האחד מהם מודר וכו'. ג"ז משנה שם והך בבא לא אינטריכא דמה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דבנדר אחד מהם כופין את המדיר למכור אבל כשנדרו שניהם זה מזה אין כופין למכור אא"כ שהאחד רגיל וכו':

ומ"ש והרמב"ם כתב וכו'. טעמו דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל חבירו בפשיעתו והכי משמע בירושלמי והרמב"ן כתב בהיפך דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו והרא"ש ס"ל דחיישינן למכשול חבירו כמו למכשול עצמו ועיין בב"י. והא דכופין למכור אינו אלא באומר חצרי שמותר בו לאחר שימכור אבל אם אמר חצר זה לא מהניא כפייה שהרי אסור בו אף לאחר שימכור ולא כתבו רבינו פה מפני שנסמך על מ"ש בי"ד בסימן רכ"ו ובזה נסתלקה התמיה מב"י על רבינו:

מתוך: טור חושן משפט קפא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קפא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שיירא המהלכת במדבר ועמד עליהם גייס לטרפה ועמד אחד מהם והציל אם היו הם יכולים להציל אפילו אמר לעצמי אני מציל כל מה שהציל הוא לאמצע פירוש ויקח כל אחד את שלו לא היו יכולים להציל כל מה שהציל הוא לעצמו אפילו לא אמר לעצמי אני מציל ואם יכולים להציל ע"י הדחק בזה יש חילוק אמר לעצמי אני מציל הוא לעצמו לאל אמר הוא לאמצע:

ואם הם שותפין ואמר לעצמי אני מציל אם הם יכולים להציל מה שהציל עד כדי חלקו הוא לעצמו ואם הציל יותר הוא שלהם ואין אין יכלים להציל הכל לעצמו לא אמר לעצמי אני מציל אפילו אין יכולין להציל הכל לאמצע ואם הוא פועל שלהם ואמר לעצמי אני מציל והם אינם יכולים להציל הכל לעצמו שפועל חוזר אפילו בחצי היום לא אמר הוא שלהם:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שיירא המהלכת במדבר וכו' בהגוזל בתרא (קטז:) גמרא זה בא בחביתו של יין תנו רבנן שיירא המהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו ה"ד אי ביכול להציל אפילו סיפא נמי לאמצע ואי דאין יכול להציל אפילו רישא נמי לעצמו אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג רבא אמר הכא בפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכל כמה דלא הדר ביה כברשותיה דבע"ה דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים רב אשי אמר בשיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע. ופי' רש"י הציל לאמצע. כל אחד מכיר את שלו ונוטל: אי שיכולים בעלים להציל. לא אייאוש ואפילו אמר לעצמי גזלן הוא: הכא בשותף. ובין יכולים להציל בין אין יכולים להציל: וכגון זה. במקום איבוד ממון שותף חולק ואפילו לא ירצה חבירו: אמר פליג. ומעכב חלקו ממה שהציל: לא אמר לא פליג. ושפיר עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרווייהו הואיל והוא שותף עמו אורחיה למיטרח אכולי עיסקא: בפועל. שהיה שכיר לבעלי ספינה וכשאין יכולין להציל הדר ביה וזכי מהפקירא: רב אשי אמר. לעולם באינש דעלמא וכגון דיכולים להציל ע"י הדחק אמר לעצמי ושמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו מימסר נפשיוהו ומיהו היכא דיכולים להציל להדיא אפילו שמעו ושתקו לא קני דמסתמא לא אייאוש. וכתבו הרי"ף והרא"ש והני תלתא פירוקי כולן הילכתא נינהו וכן כתב ג"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' גזולה. ובענין יכולים להציל ע"י הדחק סתם רבינו דבריו והוה ליה לפרש דכי אמרינן דאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ה"מ היכא דשמעו בעלים וישבו ולא הצילו שנראה שנתייאשו הא אם עמדו בעלים להציל דמוכח שלא נתייאשו עד שהציל הוא של בעלים וכן משמע מפירש"י וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר. פרטי דינים אימתי שותף יכול לחלוק שלא לדעת חבירו כתבתי בסימן קע"ו גבי היה עליהם חוב לאחד וכו'. כתב המרדכי אמר פליג לא אמר לא פליג פסק רבינו אבי העזרי דאם אין עדים בדבר שאומר כן נשבע שלא נתכוין להציל אלא לעצמו וזוכה: (ב"ה) יש לתמוה דמלישנא דגמרא משמע דדוקא באמר אבל בנתכוין ולא אמר לאו כלום הוא ודברים שבלב אינם דברים ועוד קשה דהיכי קאמר נשבע הא כיון דלא בעינן אמר אפילו היה השותף מצוי אינו יכול לטענו טענת שלא נתכוין ואין נשבעין על טענת ספק לפיכך נ"ל דלישנא דנתכוין לאו דוקא אלא היינו לומר דאמר לעצמי אני מציל ואם היה שם השותף וטענו טענת ודאי ישבע ואם לאו מחרים סתם:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שיירא המהלכת במדבר וכו'. ברייתא בהגוזל בתרא והחילוק בין יכולין להציל ובין אין יכולין להציל ע"י הדחק אוקימתא דרב אשי לשם. ומ"ש רבינו ביכולין להציל על ידי הדחק אמר לעצמי אני מציל הוא לעצמו פי' רש"י דהיינו בשמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מה' גזילה ומפורש כך בהלכות:

ואם הם שותפין וכו'. אוקימתא דרמי בר חמא לשם ומשמע דבשותף אין חילוק בין יכולין להציל ובין אין יכולין להציל אלא החילוק הוא בין אמר ללא אמר דבאמר בכה"ג דאיכא איבוד ממון שותף חולק שלא מדעת חבירו אבל בלא אמר בכל גווני הציל לאמצע וכ"כ הרמב"ם בסתם ופי' ה' המגיד דבריו כדפי' וכן פי' רש"י אבל רבינו הוסיף ביאור על פי דברי הרא"ש בפסקיו לשם שכתב כך והוא דבאמר נמי דהציל לעצמו איכא לפלוגי דאם יכולין הם להציל אינו לעצמו אלא עד כדי חלקו ואם אינן יכולין להציל הכל לעצמו וטעמא דמסתבר הוא דלא עדיף שותף בדאמר מאחר שאינו שותף דאם הם יכולים להציל אפילו אמר אינו לעצמו אלא עד כדי חלקו וכ"ש שותף ונראה דבשותף אפילו יכולין להציל ע"י הדחק דינו כיכולין להציל שלא על ידי הדחק וכן הדין בפועל בסמוך דלא מפליגינן ביכולין להציל ע"י הדחק אלא באינש דעלמא כדמוכח בסוגיא: ואם הוא פועל וכו' אוקימתא דרבא שם ופי' רש"י דהא דבאמר הכל לעצמו אינו אלא בשאינן יכולין להציל דהשתא דהדר ביה מפעולתו ופועל יכול לחזור בחצי היום זכי מהפקירא וכאן לא כתב רבינו לחלק היכא דהם יכולין להציל בין עד כדי חלקו וכו' כמו בשותפין משום דשותפין יש לכל אחד חלק בממון אבל פועל אין לו כלום וכשיכולין להציל אפילו בדאמר הפועל לעצמי אני מציל הכל לבעלים ואין לפועל כלום ודוק: כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דבשותף פסק ראבי"ה דאם אין עדים שאמר כן נשבע שלא נתכוין להציל אלא לעצמו וזוכה עכ"ל והקשה בספר ב"ה דבגמרא משמע דוקא אמר אבל נתכוין בלב לא מהני דדברים שבלב אינן דברים ועוד אפילו השותף היה שם אינו יודע מה שבלבו ואין נשבעין על טענת ספק ונראה דנתכוין לאו דוקא אלא היינו לומר דאמר לעצמי אני מציל ואם היה השותף שם וטענו ודאי ישבע ואם לאו מחרים סתם עכ"ל ולפע"ד נראה דלא אמר ראבי"ה אלא כשלא היה שם השותף התם הוא דלא בעינן אמר אלא בנתכוין לחוד סגי דלמי יאמר כן אם לא היה שם שום אדם ולשותף נשבע בטענת ספק אבל אם היה שם אדם אמרינן בגמרא דבעי אמר: