טור ברקת/תרח
שו"ע סימן תר"ח (תר"ז לפי הטור ברקת)[עריכה]
סדר סעודה המפסקת - ובו ד' סעיפים
- (א) אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות, שצריך להוסיף מחול על הקדש.ותוספת זה אין לו שיעור אלא קודם בין השמשות שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה צריך להוסיף מחול על הקדש מעט או הרבה.
- (ב) נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש - אין ממחין בידם כדי שלא יבאו לאכול בזדון.
- (ג) אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול - יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קבל עליו התענית.
- (ד) בערב יום הכפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
מפני שאמרה תורה "מערב עד ערב תשבתו", ולכן "אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות מפני שצריך להוסיף מחול על הקדש". והענין כי הנה בכל זמני ששון ומקראי קדש נמצא ענין זה שצריך להוסיף מחול על הקדש. והנה זה הענין הוא לצורך האדם הגשמי ולטובתו. כאשר נתבאר בכל החיבור הזה בכל המצות. ובכל אשר צוה ה' לעשות הוא לטובתו של אדם ולקדש אותו להיות כי חלק ה' עמו. ונאמר "ישראל אשר בך אתפאר". ולכן גם בענין תוספת זה הוא מורה ענין תוספת קדושה בעצם אדם כאשר הוא מוסיף מחול על הקדש - כמו כן יש לו תוספת קדושה כי הנה בכל הימים טובים ימצא לאדם תוספת הארה בנפשו, וכאשר הוא מוסיף מחול על הקדש כך הוא מוסיף הארה בנפשו ורוחו גם לעתיד בהיותו בגן עדן הארץ ימצא לו תוספת עונג.
כדאיתא פרשת ויקהל דף ר"י (ח"ב רי, א) וזה לשונו: "נשמתא דנפקת מחשוכא דהאי עלמא איהי תאיבת למחמי. כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא הכי כל חד איהו צחצחות כמה דאת אמר צמא צמא מאינון צחות דנהורין(?) ורקיע והיכלין דגנתא. ואלמלא ההוא לבושא לא יכלין למסבל. וההוא נהר דנפיק מעדן - כל אינון נשמתין יתבין בלבושי יקר על ההוא נהר וכדין מתיישבן ורוון באינון צחות ויכלין למסבל וכו'".
והנה כפי הזמן שמוסיף האדם בעולם הזה מחול על הקדש כך מוסיפין לו להקדים ליישב על אותו נהר להשתעשע באינון צחות הנזכר. וכן נמי לזמן התחיה הוא מקדים לשאר האדם כדאיתא בזוהר פרשת תולדות דף צ"ח (ח"א צח, א) וזה לשונו: "ר' אלעזר וכו' עאל לקמיה ר' יהושע, א"ל חיזו ודחילו סגי עאל בי דהא אנא חמי מה דאתערו חברנא וכו' דבשתיתאי יהא פורקנא שפיר אבל אנא חמי אורכא יתירא על אינון דיירי עפרא וכו' והיינו דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו וכו' כשישתלם הזאת שהוא ה' אלפים ת"ח תשובו איש אל אחוזתו - אל נשמתו שהיא אחוזתו. אמר רבי יהושע לא תקשי לך האי דהא תנינן ג' כיתות הן: של צדיקים, ושל רשעים, ושל בנוניים. צדיקים גמורים יקומון בקימה של מתי ארץ ישראל כמה שנים שהם קודמין וכו'".
הנה הדבר מבואר מזה המאמר כי כל אחד כפי מעשיו כך מקדים התחייה שלו לעתיד. ולכן זה המוסיף מחול על הקדש כך מוסיפין לו לעמוד קודם שאר מתי ישראל. ולכן תוספת זה "אין לו שיעור" לפי כי כל אחד כאשר יעשה כן יעשה לו. אמנם הצד השוה לכל הוא "קודם בין השמשות" כי לאדם שטוב לפניו קודם שיעריב שמשו אז נאמר "תוסף רוחם יגועון". ומה גם לזמן העתיד של זמן התחיה שהוא בין השמשות של אלף הששי נאמר "תשלח רוחך יבראון". ולכן "צריך להוסיף מחול על הקדש מעט או הרבה".
"בערב יום הכפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל" - אשר ליום המחרת אומר השטן לפני הקב"ה יש לך אומה למטה דומה למלאכי השרת כדלקמן. ובזה לא יצטרך להסך רגליו. וגם יש תועלת מיד כדי "שלא יהא שבע ומתגאה" כשיתפלל. ומה גם הוא ברמז לעתיד שלא יאכל אדם למלאת רסן בטנו. כך אמרו חז"ל לאחר שלשה ימים כרסו נבקעת ונהפכת על פניו ואומר טול מה שנתת בי. לא כך הוא כאשר האדם מרגיל עצמו לאכול לקיום נפשו בלבד. ומה גם כי כאשר האדם אינו נהנה מתענוגי העולם אז אינו שולט השטן בבשרו. וכדאיתא בזוהר פרשת שלח לך כל זמן שהגוף קיים השטן מקטרג, אמנם כאשר יכל בשרו מרואי - אז ושופו(?) עצמותיו לא רואו, כדאיתא בזוהר.
אמנם מי שאינו נהנה זולת מן המצטרך לו ולא הלך אחר תאוות הגופיות - אינו שולט עליו כלל כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך וזה לשונו: "גופיהון דצדיקייא דלא התענגו זולת מתענוגי מצוה זמני וחגי וכו' לא שליט עליהון". ולכן לרמוז על כל זה "לא יאכל אלא מאכלים קלים". שלכן משביע הנשמה למלאך "ולקחת אשה לבני משם" כדאיתא בזוהר פרשת חיי שרה דף קנ"ז (ח"א קנז, א) "ואשביעך בה' וכו' - תא חזי שבועת קיימא דא אומי ליה נשמתא אשר לא תקח אשה לבני וכו'", כלומר שלא תקח גוף 'לבני' - לבנייני, להכנס בגוף אחר בגוף שאינו ראוי לו כאותו שיצאתי ממנו וכו'. "אמר רבי יצחק אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם ולא היה לו הנאה וכסוף בו מפני יראת קונו - אותו הגוף ממש תקח ליצחק בשמחת הצדיקים וכו'".
פירוש שני לצד מעלה[עריכה]
ואמם גם בענין מה שנוגע למעלה יהיה ענין תוספת זה מענין מה שאמר בזוהר פרשת קרח דף קע"ה (ח"ג קעה, א) וזה לשונו: "רבי שמעון אמר קריאי מועד - קראי כתיב. אמאי? אלא מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו - כולהו זמינין מאתר דאקרי 'קדש'. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי? בשעתא דמועד זמין בעלמא. כגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו. קדש עילאה - ידיעא. קדש תתאה - חכמת שלמה. הכי נמי איהי זמינת לכל חילהא וכו' בזמנא דמועד שרייא בעלמא כגוונא דחילהא קיימין לעילא הכי נמי קיימן ממנן דעמא דילהון לתתא. ועל דא אקרון קראי מועד וכו'".
הנה מבואר הדבר מן המאמר ממ"ש "דקיימן ממנן דעמא דילהון לתתא". לכן "צריך להוסיף מחול על הקדש" להודיע כי כן גם הללו שהם חול והעולם שלהם משמש בחול - עתה נמצא לו ולהם תוספת קדושה. ולכן "אין לו שיעור" כי בהיכר בלבד מספיק, אלא שיהיה "קודם בין השמשות". וזה יתבאר בדיני שבת לפי שתפארת ישראל נקרא 'שמש', והצדיק נקרא 'שמש' שנאמר "כי שמש ומגן ה' אלהים". והזמן מורה לזה כי הוא "אלף ות"ק אמה" כי סוד האלף נאמר בזוהר "האלף לך שלמה". ות"ק הוא מהלך עץ החיים. וכל זה הוא קרוב לכלה הנקראת 'לילה'. ולכן צריך להוסיף קודש כנזכר כדי להכניס אותו שיעור מן החול של העולמות אל הקדושה.
"נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה ואינן יודעות וכו'" - הנה בזמן הזה לא נמצא מסוג זה אשה קשת עורף בדבר כזה. ויותר הם מחמירות בדבר עד מקום שראוי להודיע אותם כי אין מצוה להוסיף כל כך. ובפרט למעוברות ומניקות צריך להודיע אותם דין זה.
"אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קבל עליו התענית". וזה לאנשים - מכל שכן למעוברות ומניקות כי הם מריעי' לזולתם וראוי להם שלא להרבות בתוספת זה. ודי להם בסייג שעשו חז"ל ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל "כל המוסיף גורע".