טור ברקת/תקצא
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקצ"א - סדר תפילת מוסף ביחיד - ובו ח' סעיפים
- (א) יתפללו הציבור בלחש תפלת מוסף תשעה ברכות, ושליח צבור יתפלל גם כן עמהם בלחש.
- (ב) המנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף כלל.
- (ג) צריך לומר "את מוספי יום הזכרון" כדי לכלול גם מוסף ראש חודש. וגם ביום שני יאמר "את מוספי".
- (ד) אומרים עשרה פסוקים של מלכיות, ועשרה של זכרונות, ועשרה של שופרות בכל ברכה. שלשה מהם של תורה, שלשה של כתובים, שלשה של נביאים, ואחד של תורה. ואם רצה להוסיף על אלו עשרה - רשאי.
- (ה) אין אומרים פסוק במלכיות ולא בזכרונות ולא בשופרות של פורעניות של ישראל. ואין אומרים פסוק זכרונות של יחיד.
- (ו) יש קורים תגר על מה שנוהגים להשלים פסוקי שופרות בפסוק "וביום שמחתכם" שאין מזכיר בו אלא חצוצרות. והרא"ש והר"ן כתבו לקיים המנהג.
- (ז) "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור" - כך היא הנוסחא המפורסמת. והמדקדק לומר "לזרע יעקב תזכור" - משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות ואינו אלא טועה.
- (ח) לא יתפלל ביחיד תפלת מוסף בראש השנה עד שלש שעות היום.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
אחר שלמדנו ענין התקיעות והסדר שלהם, ומה הוא ענין הנקרא 'הפסק' בהם כנ"ל -- כי כל זה הוא צורך אל התקיעות הקודמות שהם מיושב. ואחר כך יאמר ענין הנוגע לתפילת מוסף. ואמנם צריך לתת לב לענין הנוגע לתקיעות דמיושב מה עניינם כי נמצא בהם ספק גדול. והוא, כי הנה למדנו מן הזוהר כי כל הדברים והמעשים שהם מעלמא דנוקבא הם נעשים מיושב והדברים שהם מעלמא דדכורא הם מעומד כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ז (ח"ג צז, א) וזה לשונו: "ובגין דאלין יומין דעלמא דדכורא - לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו. ועל דא חושבנא דא בעמידה איהו, ומלין דעלמא תתאה בישיבה איהו ולא בעמידה. ורזא דא צלותא בעמידה וצלותא דמיושב וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי החשבון של העומר מפני שהוא מעלמא דדכורא לכן אנו מברכין ומנין בעמידה. אמנם תפלה דמיושב להיות מעלמא דנוקבא נאמר בישיבה. ואם כן הדבר קשה כיצד אנו עושים התקיעות ל'(?) מיושב אע"ג שהתוקע הוא מעומד? מאחר כי השומע יוצא ידי חובתו על ידי כן - למה יהיה יושב ושומע מאחר כי ידענו שהשופר הוא עלמא דדכורא? כדאיתא פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "תא חזי כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין וכו'". וכן לקמן זה לשונו: "כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי השופר הוא רומז בסוד אימא עילאה. ובכמה מקומות מן הזוהר מבואר כי כן הוא סוד השופר באימא עילאה. ונודע הוא מן הזוהר כי אימא עילאה הוא נקרא עולם הזכר כדאיתא פרשת ויחי דף רמ"ו (ח"א רמו, א) וזה לשונו: "נפתלי אילה שלוחה וכו' - הא אתמר דעלמא עילאה עלמא דדכורא איהו, כיון דסלקא עלה מכנסת ישראל ולעילא כלא הוא דכר. מנלן? מעולה. אמאי אתקרי עולה? בגין דסלקא לעילא מן נוקבא וכו'. ומהאי אתר ולעילא כלא הוא דכורא, ומן נוקבא לתתא כלא הוא נוקבא, והא אוקימנא. ואי תימא הכי נמי נוקבא לעילא - אלא סיומא דגופא אחזי על כל גופא דאיהו דכר וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר כי אימא עילאה בסוד זכר. אם כן, ולמה נעשה תקיעות מיושב שהוא רומז לעלמא תתאה דנוקבא?
אמנם יש להשיב בענין זה ג' תשובות אמתיות.
- ראשונה אחת היא כי הנה נתבאר למעלה כי כונת השופר הוא להעלות השכינה למעלה לפי שנאמר "בכסא ליום חגנו"; שהחדש מתכסה בו. והענין מ"ש בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד (ח"ב קפד, א) וזה לשונו: "וכד מטי זמנא לחדותי(?) ברכאן וכו' וכדין קיימא דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין - כדין אתער דינא וכו'. וההוא סטרא אחרא קיימא כקליפה תקיפה דלא יכיל לאתברא בר בההוא עיטא דיהיב קוב"ה לישראל דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו - בגין לתברא ההוא כסא דחפיא לסיהרא ולא נהיר וכו'".
- הנה מבואר מזה המאמר כי התקיעה הוא להועיל לסיהרא לשבר אותה קליפה שמכסה אותה ולהעלותה למעלה. ולכן אנו עושים תקיעות אלו מיושב בתחילה לתברא ההוא כסא ולהעלותה למעלה. ולכן הם מיושב לפי שאלו הם להועיל לעלמא דנוקבא.
- עוד יש לפרש, כי לפי שהתקיעות הם להמשיך אימא עילאה שנסתלק מעל הבנים כנ"ל, וכונתינו שתחזור בסוד "והאם רובצת על הבנים", ואיתא בתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת" -- ולכן באו שתי סיבות כאחת להיות מיושב. ראשונה הא דאמרן כדי שתהיה רובצת על הבנים ולהתפשט עד מדת הוד. ואיתא בתיקונים "איהו בנצח ואיהי בהוד" - שהנקבה מתאחזת שם. ולכן אלו התקיעות הם מיושב.
- עוד יש לפרש כי הנה הסיבה שקורים אימא עילאה בסוד לזכר עלמא דדכורא - הטעם הוא מפני דאסתיימת כדכורא כמ"ש במאמר הנ"ל פרשת ויחי "סיומא דכל גופא אחזי על כל גופא דאיהו דכר". אמנם עתה לא נמצאת טענה זו לפי שנסתלקה מעל הבן כנזכר במאמר הנ"ל פרשת אמור "כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין וכו'" - ולכן הם מיושב. ולאחר שחזרה עליהם נמצא דאסתיימת כדכורא לכן הם מעומד - כי כן אז נקרא 'עולם הזכר', כי הנה "הציבור התפללו בלחש תפילת מוסף".
"המנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף כלל" שלא לתת פתחון פה למאריהון דדינין לפי כי אז מתערין. ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ח (ח"ג רמח, א) וזה לשונו: "ושעיר אחד חטאת - אמאי חטאת אקרי? בגין דאיהו חטאת ומסטרא דחטאת. אמר רבי אלעזר והא כתיב "ליהוה"? אמר ליה לה' אתקריב ודאי דכתיב "לכפר" - לתברא אנפין ולא יתקריב למקדשא יהבי דא חולקא לסמא"ל ואכיל לה וכו'. וכי במיעוטא דסיהרא מאי קא עביד? אלא בגין דקריב ויניק ונטיל חילא לעמיה מגו סטר שמאלא דסיהרא ואתתקף בה ובשעיר דא אתפרש מכולא ובגין דקוב"ה אזער לסיהרא מקרבין ליה לס"מ בגין דיתפרש מינה. ועל דא תנינן הביאו עלי כפרה - עלי בגין דאזעירית לסיהרא בגין סיבת דילי אתון צריכין דא", עכ"ל.
ולכן הס שלא להזכיר פסוקי קרבן מוסף כלל שלא יתעורר סמא"ל ויתקרב ליינק מן סיהרא קדישא שהיא בכסא כאמור "דחפיא קליפה תקיפא".
מכל מקום[1] "צריך לומר את מוספי יום הזכרון כדי לכלול גם מוסף ראש חדש" , אלא שמבליעו בנעימה. "וגם ביום שני אומר את מוספי" לפי כי שני ימים הם.
"אומרים עשרה פסוקים של מלכיות וכו'" - וכבר נתבאר מ"ש הזוהר כי ענין התקיעות הם מועילים בעצם אדם לאפקא עבדין לחירו, דהיינו מתחת רשות הקליפה. ונתבאר למעלה כי הרצון לומר כי מלבד שהועיל בהווה גם כן נמצא בזה רמז לזמן התחיה שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'". ולכן אלו הסימנים שאנו תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת יהיה בהם הרמז בעצם אדם כדאיתא בתיקון כ"ה דף ס"ט וזה לשונו: "ולבא כד סליק מיניה רוחא ואתפרש מן נפשא וכו' קול דודי דופק - דפיק לתרעא דלבא שית דפיקים לאשתמודעא דאיהו ו' דייתי לגביה נפש ובה אינון י' וכו'". הנה מבואר כי לכן צריך להיות י' קולות בשופר. ואחר כך אמר "תלתין סלקין ותלתין נחתין וכו'". הנה בא הרמז למאה קולות כנזכר.
אמנם היות מלכיות זכרונות שופרות - הרמז הוא על ענין הגלגול שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". כי הנה לזמן של התחיה הכל נתקן וכל הגופים הם נשמרים. ואין הענין כמו שחושבים קצת מן החכמים כי הגוף הראשון שהוא עיקר יחיה בלבד או הגוף האחרון שנמצא בו השלימות, ושאר הגופים אין להם תחיה. אינו כן. אלא כל הגופים יחיו כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק' (ח"ב ק, א) וזה לשונו: "ההוא גופא קדמאה דשבק מה אתעביד מיניה? או האי בריקנייא או האי בריקנייא? לפום סוכלתנו דבר נש אשתמע דהאי קדמאה דלא אשתלים בקדמיתא אתאביד הואיל ולא זכה. אי הכי למגנא אשתדל בפיקודי אורייתא. או אפילו בחד מנהון - והא אנן ידעינן דאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרמון. וגופא דא אע"ג דלא אשתלים וכו'. פקודין אחרנין דאורייתא נטר וכו' וכי למגנא הוו. חברייא חברייא פקיחו עינייכו - דהא אנא ידענא דהכי אתון סברין דכל אינון בריקניא דלא אית לון קיומא לעלמין. לאו הכי. וחס לן לאסתכלא באלין מלין וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי כל הגופים יקומו. והנה על הסתם הגלגול הוא ג' פעמים שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". ולכן הרי ג' - מלכיות זכרונות שופרות - להעיר לב האדם כי ישוב אל ה' תכף ולא יצטרך להתגלגל, ואל יטריח את קונו, רק יקבל עליו עול מלכותו ולא יהיה עבד ליצר הרע.
ולכן באו התקיעות בין זה לזהז לרמוז כי כאשר יתקע בשופר גדול לעתיד יחיה כל גוף מאלו הג' כנזכר. ולא אלו בלבד אלא "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" - אותם נשמות שנטמעו בתוך אלו הקליפות, "והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים" - הם השני מדות הנקראים "ציון וירושלים" - שם הם נכנסים שנאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". ולא מפני שהיה בתוך הקליפה יהיה דרך חול.
והנה היות הפסוקים עשרה -- כבר נתבאר שהם עשרה דפיקין. אמנם היות תורה נביאים וכתובים - הרמז כנגד נפש רוח נשמה לפי שבכל פעם שמתגלגל נתקן חלק ממנו ובכל פעם מאלו המלאך מלמדו תורה בבטן כמו שאמרו חז"ל. וכן הפסוקים נדרשים על דרך זה ואין להאריך.
פירוש שני לצד מעלה[עריכה]
ולענין הנוגע למעלה לצד עילאה ימלל. כי הנה צ"ל מלכיות כנגד מדת המלכות שהיא נתקנת על ידי אלו התקיעות כנ"ל. וזכרונות כנגד הזכר שהוא נתקן נמי על ידי התקיעות. ושופרות כנגד אימא עילאה שחוזרת להיות רובצת על הבנים אחר שילוחיה על ידי מעשה התחתונים שנאמר "שלח תשלח את האם וכו'". ועתה נתקן הכל.
ואמנם הם עשרה פסוקים בכל פעם להיות כי אין קדושה פחותה מעשרה. ופסוק אחרון משל תורה להודיע כי עיקר כל תיקון זה הוא על ידי התורה עליונה. ואמנם תדע ותשכל ממוצא דבר זה, כי התיקון הוא לכל העולמות. כי הנה יום ראש השנה הוא רמז לבריאת העולם שלכן אנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". ולכן כדרך שבא התיקון לאדם שהוא עיקר הבריאה, והתיקון הוא בהווה בין לענין צורך הגוף (כענין "בני חיי ומזוני" כנודע), ובין לענין שלימות הנפש כאשר נתבאר קצת מן המצטרך -- כמו כן נמצא תיקון לכל העולמות. והנה לענין שלימות הנפש אנו אומרים "אתה זוכר להפקד כל רוח ונפש וכו'". ולענין העולמות הנה אמרו חז"ל בבראשית רבה "אלה תולדות השמים וכו' מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא אלו אמר דין הניין לי, ייתהון לא הניין לי" (מאמר). ר"ל "דין הניין לי" דווקא, "יתהון לא הניין לי" דווקא. לפי שהם מועילים לבני האדם בשני פנים. אחד הוא לפי שמהם באים לבני אדם נר"ן ומהם נתהוה יצר הרע המועיל לאדם כמשל הזונה הנזכר פרשת תרומה. ויש ניצוצות שעולים למעלה גם כן. והבן.
וביום ראש השנה נמצא תיקון לכל אלו העולמות ובכלל נמצא תיקון לעולמות שנפלו על ידי חטא אדם הראשון. ונמצא תיקון לפנימיות העולמות עשיה יצירה בריאה. ולכן באו בחיוב לומר מלכיות כנגד עולם העשיה שהוא כנגד מדת המלכות כדאיתא בתיקונים "ה' תתאה מקננא בעשיה". ולכן הם י' פסוקים של מלכיות. אמנם מכל מקום יש בהם מדרגות זה למעלה מזה. ולכן הם פסוקים של תורה נביאים וכתובים. ועשר קולות של שופר לתיקון שלהם.
ואחר כך זכרונות לתיקון עולם היצירה שהוא סוד הזכר כדאיתא בזוהר בפסוק "יוצר אור". ושם נמי הם י' פסוקים לתיקון עשר ספירות אשר שם. וכן נמי יש מדרגות זה על זה ולכן הם תורה נביאים וכתובים. ובאו עשר קולות של שופר לתיקון שלהם. ואחר כך באו השופרות כנגד עולם הבריאה על דרך הנזכר. וממילא משתמע כי נעשה תיקון לנפש רוח נשמה לפי שהם פנימיות העולמות כדאיתא בתיקונים "נפשין מעשיה, רוחין מיצירה, נשמתין מבריאה".
ובזה נמצא טוב טעם לתקיעות שעושים מיושב שהם לתיקון עלמא דנוקבא. והנה בכל מקום מקדים כתובים לנביאים להיות כי הוא יום דין, ועיקר התיקון בעלמא דנוקבא כאמור. ומה גם בעולם האצילות העיקר הוא תיקון הנוקבא בענין של הנסירה ושם הם רומזים עשר קולות האחרונים כדלקמן. ולפי כי הרצון הוא לתקן העולמות ולהעלות אותם למדרגתם הראשונה - לכן באו התקיעות בלחש בתחילה להועיל למין האדם ולעולמות במדרגתם למטה - לתת בהם כח לעלות אחר כך בקול רם.
אמנם צריך לסיים בכל פעם מאלו בפסוק של תורה - להודיע כי זה עיקר הוא. סוד מה שאמר הכתוב "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית". ואיתא בזוהר כולם כלולים בחכמה, "עשית" - בבינה. ולכן הרצון להודיע דאע"ג כי ביום זה כל החרדה זו שאנו עושים הוא לפי כי האם נסתלק מעל הבנים ותוקעים בשופר להחזיר אותה להיות רובצת עליהם, והיא מתפשטת בסוד מלכיות זכרונות שופרות שהוא סוד חב"ד חג"ת נה"י -- העיקר הוא התוקע (שהוא אבא כנ"ל), והוא פסוק של תורה כמו שאמרו חז"ל "נובלות חכמה של מעלה - תורה". ואיתא בזוהר על ידי מחשבה אתבריר כולא שנאמר "כולם בחכמה עשית".
"אין אומרים פסוק במלכיות ולא בזכרונות ולא בשופרות של פורענות של ישראל" - דקים לן כי אלהינו מרחם. והראיה אשר צונו לתקוע בשופר כדי לערבב את השטן. וכדאיתא בזוהר הובא לעיל. דאע"ג דקוב"ה רחים דינא שנאמר "כי אני ה' אוהב משפט" - אף על פי כן נצח רחימו דבנוי וצוה לתקוע בשופר וכו'. אם כן הרי שלא להזכיר פורענות על ישראל - ראשונה כדי שלא לתת מקום לשטן לקטרג על שם שנאמר "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" כדאיתא בזוהר פרשת בראשית שטען דומה לפני הקב"ה על דוד המלך ע"ה, אמר "טרוניא אית לי עליה" ממה שכתוב "חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת". וזאת שנית לפי כי כך אמרו חז"ל אין הקב"ה מבקש שימות אפילו אחד מישראל. ונאמר "חי אני אם אחפוץ במות הרשע". ואדרבא כל תיקון הנעשה בראש השנה להועיל לאיש הישראלי בהווה ולעתיד כנזכר.
"ואין אומרים פסוקי זכרונות של יחיד" - משתי סיבות. ראשונה - הא דאמרן כי כל הדברים אלו הם לתועלת העולמות ולהועיל כל איש ישראל ולהועיל לנר"ן. ואם כן איך יזכור פסוק של יחיד שמורה הפך מכל זה. ועוד מטעם מה שאמרו חז"ל שאין לאדם לומר "זכרני ופקדני" כי מפשפשים במעשיו.
"לא יתפלל ביחיד תפילת מוסף בראש השנה עד אחר ג' שעות ביום" - כדי שיעבור שעת הדין ואחר כך ימצא שהוא עץ רצון. ואע"ג שאמרו חז"ל "אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים" - שאני יום ראש השנה שהוא יום דין וראוי ליזהר האדם.
- ^ לא לגמרי ברור לי אם מילים אלו שייכים לתחילת הדברים כאן, או כסוף של הפסקה דלעיל, או שנפל טעות סופר ויש להגיהו למשהו אחר. בדפוס כתוב מ"מ לכאורה. וצע"ע - ויקיעורך