טור ברקת/תקצב
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקצ"ב - תפילת מוסף בקול רם וסדר התקיעות - ובו ד' סעיפים
- (א) מחזיר שליח צבור תפילה ותוקעין על סדר הברכות; למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת. ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, לזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים.
- (ב) יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות אפילו יש לו מי שיתקע לו.
- (ג) לא ישיח לא התוקע ולא הציבור בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות אם לא בענין התקיעות.
- (ד) זה שתוקע כשהן יושבין תוקע על סדר הברכות.
טור ברקת[עריכה]
כבר נתבאר למעלה ענין התקיעות בכל דבר המצטרך. ומה גם היות דבר מוכרח לתקוע על סדר הברכות למלכיות ולזכרונות ולשופרות אם לענין צורך האדם הגשמי, ואם לצד עילאה. וכמו כן הוא הענין בתקיעות שעושים במוסף בלחש ואחר כך בחזרה. כי הנה בתקיעות שהם בלחש הנה זה נמצא בהם צורך כדי שיתוודה האדם בינו לבין קונו על מעשיו כאשר נתבאר למעלה מ"ש בזוהר "וכד אתער קל שופרא ובני נשא תייבין על חטאיהון", כנראה כי צריך להתנחם על מעשיו ולעשות תשובה. וזה יהיה על ידי הוידוי. ולכן אין זה בענין של התפילה[1] מכל מקום גם כי לא יתוודה בבטוי פה ראוי להרהר בתשובה ולהיות מתחרט ממעשיו.
ובאו התקיעות גם כן לענין הרמז של גלגול הנשמות שהרי אנו אומרים "ופוקד כל יצורי קדם.. להפקד כל רוח ונפש להזכר מעשים רבים". ובאו ג' פעמים התקיעות לרמז על ענין הגלגול של נפש רוח ונשמה שהם משלשה עולמות בריאה יצירה עשיה כדאיתא בתיקונים "נפש מעשיה, רוח מיצירה, נשמה מבריאה". ואחר כך התקיעות של חזרת מוסף הרמז שלהם הוא על זמן התחייה כאמור, כי אז יחיה כל איש הישראלי.
ופליאה דעת ממני מהיכן בא הספק זה לראשונים לומר שגוף הראשון או האחרון יקום? כי למה יגרע איש הישראלי החוטא מן האומות שיש להם תחיה כמו שאמרו חז"ל. ועוד אמרו חז"ל פרק חלק כך מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, מי שאינו מאמין בתחיה אין לו תחיה אבל בני שהוא מאמין ודאי שיש לו תחיה. ובלי ספק כי כבר הרשע גוע בעונו והוא נידון בגיהנם כפי השגחת בעל הדין. ובודאי ימצא להם תחיה כמו שאמר הכתוב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים". וכבר נתבאר למעלה כי הרמז של האובדים והנדחים מדבר על הנשמות. ואיתא בזוהר פרשת ויקרא דף י"ח (ח"ג יח, א) וזה לשונו: "אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא באינון צלותי דהוה אמר צלותא דקל שופרא דההוא קול אפיק מרוחיה ומנפשיה דאשתכח בההוא שופרא זכאה לסלקא לעילא. בההוא יומא קיימין מקטרגין לעילא, וכד סליק ההוא קלא דשופרא - כלא אתדחיין קמיה וכו'. בהאי יומא בעי לאסתכלא בבר נש שלים מכלא, דידע אורחוי דמלכא קדישא דיבעי עלייהו בעותא. ווי לאינון דשליחא דילהון לא אשתכח כדקא יאות דהא חובי עלמא אתיין לאדכרא בגיניה וכו'. כד שליחא איהו זכאה זכאין אינון עמא דכל דינין מסתלקין מנייהו על ידיה".
ולכן צריך ליזהר בכל כונות אלו. ולכן להעיר לב האדם על עיקר זה שיהיה לב בטוח עליו על התחיה - באו התקיעות של חזרת מוסף שהוא בקול רם כי כך אמרו חז"ל "עתידה בת קול להיות מתפוצצת בבית הקברות ומפרחת ואומרת הקיצו ורננו שוכני עפר". ולכן באו ג' פעמים תקיעות להעיר כי לזמן התחיה נפש רוח ונשמה של איש ישראל יש להם תחיה שנאמר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כי לכן בא פסוק של תורה בסוף כל סדר מאלו לרמוז דאע"ג שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרת בעונם" - היא הקליפה, ארצה שעיר שדה אדום, הוא ענין גלות הנשמות - הנה הבטיח "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצץ וכו'".
גם לענין הנוגע למעלה באו התקיעות בלחש לפי שכונת התקיעות הוא להעלות השכינה למעלה כאשר הובא במאמר מן הזוהר לעיל. ולכן בתפילת מוסף בלחש שהתחילה לעלות, ואז יש פחד מן המקטרגים לפי שהיא מתכסת כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק' (ח"ג ק, א) וזה לשונו: "ועל דא בכסא ליום חגנו. בה"א דאתכפייא סיהרא. ובמה נהיר כלא? בתיובתא ובקל שופרא וכו'". הנה מבואר מזה המאמר היות סיהרא מתכסית. ולכן על ידי קול השופר מאירה ועולה למעלה שנאמר "עלה אלהים בתרועה". ואחר כך בחזרה חוזרים לתקוע להעלות אותה יותר למעלה. וזהו שאמר הכתוב "עלה אלהים בתרועה" (תהלים, מז). רצונו לומר כי המדה זו עתה נקראת בשם "אלהים" לסיבת התעוררות הדין כנ"ל. ואע"ג שהיתה בכס' - עלה בתרועה שעושים בלחש. ואמר "בתרועה" לפי כי העיקר להכניע הדינים - היא התרועה כנ"ל. ואחר כך "ה' בקול שופר" - היינו בחזרת תפלת מוסף היא עולה למעלה והיא בסוד הויה. וזה "בקול שופר" - שחוזרים לתקוע.
אמנם "היחיד" אין בו כח לעשות פעולה גמורה מאחת מאלה ולכן "אינו מפסיק לתקוע בברכות אפילו יש לו מי שיתקע לו" לפי שאם לענין רמז הנוגע בעצם אדם - אין ראוי ליחיד לעשות כך שהרי לענין ההווה של גלגול הנשמות אין זה נעשה ליחיד בלבד רק לכל ישראל יחדיו. ואם לענין הרמז של התחיה נמי אין זה ליחיד אלא לכל העולם יחדיו. ואם לצורך העלאת השכינה למעלה - גם זה היחיד אין בו כח להעלות אותה. ולכן נאמר "תקעו בחדש שופר" בלשון רבים - לרמוז על זה.
"לא ישיח לא התוקע ולא הציבור וכו'" - מפני שכבר נתבאר כי התקיעות נמצא בהם תועלות רבות ורמזים גדולים בהווה גם לעתיד, ופנה למעלה נמי. ולכן אין להפסיק בדיבור בין ברכה לתקיעות שהרי נאמר "סמכוני באשישות" כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "פתח ר' יהודה ואמר סמכוני באשישות וגו' אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא. סמכוני - מהו סמכוני? אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה. הדא הוא דכתיב סומך ה' לכל הנופלים וגו'. ובגין כך כנסת ישראל דנפלה דכתיב נפלה ולא תוסיף קום בעיא לאסמכא. והיא אמרה 'סמכוני'. למאן? לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה וכו'".
ולכן מפני שהיא נפולה כי צריך לסמוך אותה - ולכן מאחר שהתחילה לעלות למעלה אין ראוי לדבר משום דהוי הפסק, וחס ושלום מעותדת לחזור ולנפול כמתחילה. ולכן ראוי ליזהר תמיד בשעת התפילה שלא לדבר כלל כנזכר בזוהר ונת'(?) בתפילה, מכל שכן ביום זה כי צריך להזהר ביותר מטעם האמור לפי שהוא יום דין והמקטרגים מתגברים.
- ^ לא הבנתי משפט זה, ונלע"ד שיש להגיה משהו כאן, וצע"ע - ויקיעורך