טור ברקת/תקפו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקפ"ו - דיני שופר של ראש השנה - ובו כ"ג סעיפים
(א) שופר של ראש השנה, מצותו בשל איל וכפוף. ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים. ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים. ושל פרה פסול בכל גוונא. וכן קרני רוב החיות, שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים.
(ב) הגוזל שופר ותקע בו, יצא, אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו.
(ג) תקע בשופר של עבודת אלילים של ישראל - לא יצא, שאינה בטילה עולמית, וכתותי מיכתת שעוריה. אבל בשל עבודת אלילים של עכו"ם, [1] - לא יתקע. ואם תקע בו, יצא. והוא שלא נתכוין לזכות בו. אבל אם נתכוין לזכות בו - לא יצא, דהוה ליה עבודת אלילים של ישראל.
(ד) שופר של תקרובת עבודת אלילים, אפילו היה של עכו"ם, שתקע בו - לא יצא, משום דאינה בטילה עולמית.
(ה) המודר הנאה משופר - אדם אחר תוקע בו, וזה יוצא ידי חובה. אבל אם אמר "קונם לתקיעתו עלי" - אסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצווה.
(ו) היה קולו עב מאד או דק מאד - כשר, שכל הקולות כשרים בשופר.
(ז) אם ניקב - אם לא סתמו, אף על פי שנשתנה קולו, כשר. ואם סתמו שלא במינו, אף על פי שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, וחזר קולו לכמות שהיה בתחילה, פסול, אפילו נשתייר בו רובו שלם. ואם סתמו במינו – אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, כשר. ואם חסר אחת משלוש אלה, פסול. ואם הוא שעת הדחק שאין שופר אחר מצוי, יש להכשיר בסתמו במינו אם נשתייר רובו, אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה. וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו, אם נשתייר רובו, וחזר קולו לכמות שהיה בתחילה קודם שניקב.
(ח) נסדק לאורכו, פסול. יש אומרים, אפילו בכל שהוא פסול, אלא אם כן הידקו הרבה בחוט או במשיחה. ויש אומרים, דווקא ברובו. ואם דיבקו, כשר, אפילו אם דיבקו בדבק. ויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדיבקו בעצמו, שחיממו באור עד שנשר[2] וחבר קצותיו זה עם זה. ואם נסדק כולו, אפילו מצד אחד, פסול, אפילו חיממו באור וחיבר סדקיו זה עם זה.
(ט) נסדק לרחבו במיעוטו - כשר. ברובו - פסול, אלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה, דהיינו ארבעה גודלים. וכשנשתייר בו כך כשר אפילו אם מעכב את התקיעה. ויש מכשירים בנשתייר אפילו שלא לצד פיו.
(י) דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר - פסול, אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר.
(יא) הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול, אפילו היה בו מתחילה שיעור שופר.
(יב) הפכו ותקע בו, לא יצא, בין הפכו כדרך שהופכים החלוק שהחזיר פנימי לחיצון, בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב.
(יג) היה ארוך וקיצרו - אם נשאר בו שיעור תקיעה – כשר.
(יד) גררו[3] מבפנים או מבחוץ עד שעשאו דק מאד כמו גלד, כשר.
(טו) לא הוציא זכרותו אלא נקב בו, כשר. אבל אם הוציא הזכרות ועשה ממנו שופר, כגון שנקב בו, פסול.
(טז) ציפהו זהב במקום הנחת פה, פסול. שלא במקום הנחת פה, כשר. ציפהו זהב מבפנים, פסול. מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול; ואם לאו, כשר. יש מפרשים "מקום הנחת פה", היינו עובי השופר לצד פנימי שמניח שם פיו; והצד החיצון מן העובי עצמו קרוי "שלא במקום הנחת פה". ויש מפרשים דעוביו במקום הקצר הוא "מקום הנחת פה", ו"שלא במקום הנחת פה" – היינו כל אורך השופר, מצד הקצר עד צד הרחב.
(יז) המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו - לא יפה הם עושים.
(יח) אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב - היינו 'הוסיף עליו כל שהוא' ופסול.
(יט) הרחיק את השופר [ונפח בו][4] ותקע בו, פסול.
(כ) נתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר. [והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון. ואם לאו, פסול.][5]
(כא) שופר של ראש השנה, אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד? היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר, ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו. ועל ידי עכו"ם מותר, דהוי שבות דשבות, ובמקום מצווה לא גזרו.
(כב) אם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום - תוקעין בו. והוא הדין אם עשה עכו"ם שופר ביום טוב - מותר לתקוע בו.
(כג) יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו. אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד.
טור ברקת (סעיפים א - ו)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
היות מצות השופר בשל איל מפני כי משמעות איל ירצה שני דברים כאחד טובים. ראשונה - לפי כי מלת איל הוא מורה חוזק כמה דאת אמר "אלים בני בשן" כתרגומו "יהב להון בזת מלכיהון עם תקיפהון". וכן "אילי נביות ישרתונך" ומתרגמינן "רברבי נביות". ויש בו משמעות אחר כמה דאת אמר "עד איל פארן" שהוא מישור. והיינו לתת רמז לאדם כי הנה על ידי תקיעת השופר של איל הם נכנעים כל אותם אלים בני בשן העליונים שבאים לקטרג על ישראל בכלל כמו שאמר הכתוב "ויבאו בני האלהים להתייצב על ה'", והם שבעים שרים עליונים העומדים על ישראל, "ויבא גם השטן בתוכם" להתייצב ולקטרג. ומה גם שכולם מקטרגים על הפרטים בכל יכולתם. ולכן צוה ה'[6] לתקוע בשופר על דרך מ"ש "ואדני אלהים בשופר יתקע" (זכריה ט, יד). ואז יפקוד ה' על צבא המרום ומפיל ע' שרים אלו. ולכן יאמר שפרו מעשיכם. וכאשר יהיה בשל איל אז הם נכנעים אותם המקטרגים החזקים ,וגם לב האדם ימס וישבר היצר, ובכן יתהלך למשרים.
וטוב להיות "כפוף" - כך אמרו חז"ל "איזהו בן העולם הבא? שייף עייל שייף נפיק". וכמו שביום זה כפף קומת אדם הראשון הקב"ה לאחר שהיה מסוף העולם ועד סופו נעשה מאה אמת -- כך יתבונן האדם בעצמו מ"ש ר' יהושע בן לוי "כמה גדולים נמוכי הרוח". ולכן "מצוה בכפופים יותר מבפשוטים". ואף על גב שהם ישרים ונאמר "ישר יחזו פנימו" -- יותר טוב להיות האדם נכנע תמיד לפי כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן כמו שאמרו חז"ל. ואיתא פרשת אמור דף צ"ב (ח"ג צב, א) וזה לשונו: "כתיב והעברת שופר תרועה - שופר תרועה מאי? אלא שופר מתבר שלשלאין, מתבר שלטנותא מכל עברין. ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשיט וכפיף לאחזאה חירו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא. ועל דא שופר ולא קרן לאחזאה מאן הוא אתר", עכ"ל.
"ושל פרה פסול בכל גוונא" - לפי שהוא יום דין על חטאת האדם, ולכן אין לתת מקום למקטרג. ולפי שנאמר "כפרה סוררה סרר ישראל" (הושע ד, טז), ובזה שבו על עון אבותם כמו שאמרו חז"ל "והמה כאדם עברו ברית". ואע"ג כי אדם הראשון הקריב קרבן פר שנאמר "ותיטב לה' משור פר" (תהלים סט, לב) - כבר קלקלו ישראל במעשה העגל ולכן "בכל גוונא פסול", בין שור פר בין נקבה.
"וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחת ואין להם זכרות מבפנים פסולים" - הנה תדע ותשכל ממוצא דבר כי לא הוכשרו החיות לקרבן ולא אחת בהם. ואף על גב שאמרו חז"ל "חיה בכלל בהמה". לכן בזה ימצא טוב טעם מפני כי "אין להם זכרות". ורמז לדבר ממ"ש בזוהר פרשת ויקרא דף כ"ד (ח"ג כד, א) וזה לשונו: "פקודא דא המועל בהקדש צריך להביא קרן וחומש וכו'. קרן דהוה במצחיה דההוא פר דאקריב אדם הראשון האי איהו עיקרא דכל קרבני' קיימת לו לעולם הבא. ופירות דיליה בעלמא דין", עכ"ל.
הנה ממאמר זה נלמוד כי הקרן הוא זכרון למה ששנינו "הקרן קיימת לעולם הבא". ואם כן ענין הזכרות יהיה הזכרון למה ששנינו "אוכל מפירותיהן בעולם הזה". ולפי שעיקר הקרבן הוא לרצון להם לפני ה' על המעשים אשר יעשו ונסלח להם והם זוכים לעולם הבא. ומאחר שהקרבן בעצמו לא נמצא בו זכרון זה בקרן שלו (שהרי הקרן דבר שאינו נאכל - לומר כי כן שכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא רק לעולם הבא). ומאחר כי אין לו מבפנים זכרות לרמוז כי יש שכר צפון לעתיד - לכן נפסל לקרבן. ומה גם מטעם זה לא יצלח לתקוע בו לפי שיאן בו זכרון לשכר הצפון לצדיקים כנזכר. ומה גם כי לכן לא ימצא בו כח להכניע יצר האדם הצפון בלבו כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע הצפון בלבו של אדם". ולכן "כולם פסולים".
ואיתא פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "ר' אבא הוה יתיב קמיה דר' שמעון. אמר ליה זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי וכו'. א"ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין דא שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינא וכו'".
אשר חז"ל הגידו כי עשר קרנות היו בראשון של ישראל והקב"ה גדע בחרי אף כל קרן ישראל, ועתידים ישראל לעשות תשובה ואז נאמר "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק". ולכן הדין הוא כי "הגוזל שופר", שהרמז לקרן א' מאלו, "ותקע בו", גם שיהיה של ישראל ותקע בו, "יצא". אמנם "בשופר של ע"ז לא יצא". והנה לעמוד על הענין אקדים לפרש רמז השופר בזה כי הנה שני שופרות הם כמו שאמרו חז"ל "של שמאל תקע בו בהר סיני", ולכן נתקבצו שם כל הנשמות העתידות לבא כמו שאמרו חז"ל. ושופר השני שלעתיד שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'". וכבר ביארתי הענין במקומו שמדבר על הנשמות האבודים בקליפה הנקראים "ארץ אשור". ונשמות אחרים הנקראים "נדחים", והם בתוך הקליפה הנקרא "ארץ מצרים". וכבר אמרו חז"ל כל המלכיות נקראו 'אשור' על שנתאשרו מישראל, ונקראים 'מצרים' לפי שמצרים לישראל. וכן אמרו חז"ל "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" - היא הקליפה.
וכבר ביארתי למה נקרא 'גוף' - הוא סוד פסוק "ומצרים אדם ולא אל" (ישעיהו לא, ג) - כי זאת הקליפה הנקרא 'מצרים' הוא סוד "אדם בליעל", "ולא אל" - שהרי סמא"ל הפילו הקב"ה ממקום קדושתו ונעשה סמל שנאמר "לא תעשו לכם פסל תמונת כל סמל". ולכן נפרע ממנו אדם דקדושה ולא אל לפי כי עתה שם אל הוא המכניע הקליפה שנאמר "ואל זועם בכל יום" כנזכר בזוהר. כי אל הוא זועם למאריהון דדינין. "וסוסיהם בשר" (שם לא, ג) - ולא המחנות של ס"מ שהם נקראים 'סוסים' כדאיתא בזוהר פרשת בא דף מ"ג (ח"ב מג, א) וזה לשונו: "ותקין לכרסיא כתות לשמשא ליה דאינון מלאכים וכו' ולאלין עביד שמשין סמאל וכל כיתות דיליה וכו'. ואינון כסוסוון לון למרכב בהון וכו'". הנה מבואר מן המאמר שהם דוגמת סוסים שהם בחינת גוף. וזהו שכתוב בהם "בשר ולא רוח" (שם לא, ג) - שהם נותנים באדם חלק הבשר ולא הרוח כדאיתא פרשת שלח לך.
ולכן דוגמא לאותו שופר אנו תוקעים בראש השנה והקול הוא רמז למה שאמר הכתוב "קול קורא במדבר", דהיינו להחיות המתים. ולפי כי בראש השנה הוא דין גלגול לנפשות כמ"ש "להפקד כל רוח ונפש מי לא נפקד ביום הזה" - נמצא כי השופר רמז לנשמה הנכללת בגוף הנקרא 'שופר' גם כן, כמו ששנינו "י"ג שופרות הוו במקדש". ובכן יהיה ענין גזל השופר - נשמה שהיא גזולה בתוך הגוף. והענין יובן במ"ש בזוהר פסוק "או מצא אבידה" פרשת פנחס דף רי"ג (ח"ג ריג, א) וזה לשונו: "א"ר שמעון האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי דיתתקן ביה כאילו משקר בקושטא דמלכא. ואנא קרינא עליה האי קרא "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר וכחש בה" - טב ליה דלא אבריה וכו'. לבר נש דבני בניין שפירן יאן למחזי. אסתכל ביסודא, חמי שקיע עקימא מכל סטרין. הא בניינא לא שלים עד דסתר ליה ואתקין ליה כמלקדמין. מסטרא דההוא בניינא אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא - ביש ועקים. ובגין כך לא אקרי עובדא שלים וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי מי שנשמתו מגולגלת ולא תיקן אותו נקראת "גדולה בידו". ובענין זה איפשר שיהיה לו גלגול מישראל או עכו"ם.
ועוד נמצא גזל באופן אחר כדאיתא פרשת משפטים דף קי"ג (ח"ב קיג, א) וזה לשונו: "ואראה את כל העשוקים וכו' - שלמה מלכא צווח ואמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו כיון דהוא עשוק בדם הוא או בנו או בן בנו יהון עשוקין בטיקלא דכתיב עד בור ינוס אל יתמכו בו".
והנה על כל הצדדין אלו יאמר "הגוזל שופר" - היא אותה הנפש שהיא גזולה בגופו הנקראת 'שופר' כנזכר, "ותקע בו", מאחר שעשה מצוה "יצא". וכבר נתבאר בכל מקום "יצא ידי חובתו" רצונו לומר יצא מאותו עון שהוא חוב עליו. "אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו" מפני כי עדיין לא נתקן כראוי להיות נקרא זו הנפש שלו רק עדיין נקרא על שם בעליו, מכל מקום יצא מזה העון.
אמנם "אם תקע בשופר של ע"ז של ישראל", היינו אותה נשמה שכבר נעשקה ביד הטיקלא (היא עבודה זרה), אבל היא של ישראל שנאמר "ונוגה לו סביב", ונתגלגלה בו ולא נתקנה "לא יצא" - וצריכה גלגול אחר. כי "ע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית" - דאע"ג שהקליפה בטלה לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", זו אינה בטלה עולמית קליפת נוגה רק מתמתקת. אמנם "כתותיה מכתת שיעוריה" ומתמעט שיעור הרע שבה ונשאר בחינת הטוב לבד.
"אבל ע"ז של עכו"ם" שהיא קליפה גמורה, "לא יתקע" לפי כי לא יועיל מצוה זו להציל אותה. "אבל אם תקע בו" - אף על גב כי הקליפה עצמה אין לה תקנה - אמנם האדם יצא ידי חובתו על ידי מעשה המצוה. "ובלבד שלא נתכוון לזכות באותו שופר" - שיחשוב שאותו נפש יהיה שלו לפי שעדיין צריכה תיקון. "אבל אם נתכוון לזכות בו" בסוד נפש הגר, "לא יצא דהוה ליה ע"ז של ישראל" בסוד הטיקלא ולא יצא כנזכר.
"שופר של תקרובת ע"ז וכו'" - הנה עד עתה בא הרמז באותם הנפשות העשוקות, ועתה ירמוז לנפשות אשר האדם כרצונו נותן אותם בתוך הקליפה (היא ע"ז כאמור). וזה יהיה בכמה פנים.
- ראשונה כי הנה האדם על ידי כל חטא ועון אשר יעשה הוא דוחה ממנו הנשמה הקדושה ונותן אותה בקליפה כאשר מבואר בזוהר. ובזה ביארתי מה שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
- ובפרט בעון הבועל בת אל נכר שהיא קשורה בו ככלב - עשה תקרובת לעבודה זרה.
- וביותר המשחית זרעו הוא מקריב אותו תקרובת לעבודה זרה.
- וביותא הכועס שנאמר "טורף נפשו באפו".
- ומה גם אם זרק איזה דבר מידו בשעת כעסו - אז נמצא שם משחית אחד ולוקח אותו והולך ומכריז דא איהו קרבנא דפלניא שהקריב לסטרא דילן כנזכר בזוהר, וקלא נפיק ומכריז אוי להם כי נדדו ממני.
ולכן בא הדין זה "שופר של תקרובת ע"ז", לא מבעיא אם היה זה הפגם בסוד קליפת נוגה שהיא "עבודה זרה של ישראל" כנ"ל, אלא "אפילו של עכו"ם" שהוא קליפה גמורה ועתיד ליבטל כנ"ל, "שתקע בו לא יצא" - ועון עצמו אינו נמחק על ידי מצוה, "משום דאינה בטלה עולמית" עד לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". ולכן אין תקנה לכל הנפשות אלו בהווה באופן זה כלל.
"המודר הנאה משופר" - הנה צריך לדעת כי ענין הנאה נמצאת לאדם מן הנשמה בשני פנים - סוד מ"ש חכמים ז"ל "בא לטהר מסייעין אותו" - דאיך יתכן שמסייעין אותו מלמעלה? דאם כן למה יהיה שכר ועונש? אלא הענין הוא כי הבא ליטהר יבא לו נשמה אחרת באותו זכות והיא מסייעת אותו לעשות רצון קונו. אמנם מי שאינו מודה בענין זה או מי שמצא אבידה ולא השיב אותם (כי זה לא יוכל לבוא בסוד העיבור), והנראה לעניות דעתי גם כן מי שלא נתעסק בעיבור שנים שלכן נאמר "בסוד עמי לא יהיה" (יחזקאל יג, ט) - ועל כולם יאמר "המודר הנאה משופר" - כלומר הפריש עצמו מהנאה זו הנמצאת לאדם בהיותו על האדמה. או יהיה נמי שהפריש עצמו מאותו שופר גדול שלעתיד בזמן התחיה באחד מן שאמרו חז"ל שאין לאדם תחיה (מי שאינו כורע במודים וכו') - "אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו" ונמלט מן הקליפה, והגוף הראשון צריך תיקון אחר או אין לו תחיה.
וכן "המודר הנאה משופר" כי לא רצה להעמיד תולדות, כי זהו ההנאה העצומה של הנשמה, "אדם אחר תוקע בו" באותה נשמה בסוד "אם אדוניו יתן לו אשה" כדאיתא פרשת משפטים, "והוא יוצא ידי חובתו" פעם אחרת בגלגול שני כנזכר שם.
"אבל אם אמר "קונם תקיעתו עלי"" - כי זה אינו מאמין בתחיה שהוא עני השופר כנזכר, או שאינו מאמין בגלגול וכיוצא - "אסור לתקוע בו" ולא יהיה לו תקנה "אפילו בתקיעה של מצוה" - הוא סוד מ"ש בזוהר בענין הרוצח "וישב שם עד מות הכהן הגדול", כי אז מתגלגל שם. לא כן זה האדם. והנה ענין ה'תקיעה' הוא ענין ביאה כמו ששנינו "התוקע ליבמתו וכו'". ואפילו בביאה זו של מצוה אין תקנה כאמור.
"היה קולו עב מאד או דק מאד וכו'" - להיות שכבר הונח למעלה היות שני שופרות; אחד הוא שעתיד ליתקע בו שנאמר "ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו'". וכנגד זה היה העברת שופר ביובל לאפקא עבדין לחירו כדאיתא בזוהר, דהיינו יציאת הנשמות מן הקליפה - אותם האובדים והנדחים כאמור. אמנם השופר של עתה הוא לנשמות שהם יותר מתוקנים וגלגול הנשמות כנזכר לעיל. ולפי כי בענין הגלגול נמצא פרטים הרבה. לפי שהאדם כשהוא מתגלגל אין מתגלגל כל החלקים שהיו בו כולם כאחד, שאילו כך היה לא היה ראוי לדאוג על הגלגול כלל. אבל באמת תדע כי הוא יותר רע וקשה מעונש של גהינם. וסיבה אחת זאת היא לפי כי כאשר האדם נענש לרדת בגהינם אז יורד שם באיזה מדרגה של גהינם המכוונת לחטא שלו ויורד כל החלקים הנמצאים בו כולם כאחת עד תום העונש שלו, מצפצף ועולה ונכנס לגן עדן. אבל המתחייב בגלגול הוא נחלק לכמה חלקים בסוד נפש רוח נשמה, וכל בחינה מאלו גם כן איפשר שאינה מתגלגלת בשלימות אשר על כן ימצא ספק בענין התקיעה מאחר שתכלית הענין הוא להוציא מבית כלא הנשמות האסורות שם, ולהביא הנשמות המצטרכות אל הגלגול בעולם הזה. אם כן איפשר לומר כי היה צריך קול גדול ולא ימצא בו שינוי להורות כי זה הקול מועיל לכל חלק מאלו הנזכר. שלכן נאמר בשופר של סיני "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" - להורות על ענין זה.
ולכן האיר עינינו בדין זה דאע"ג כי "היה קול השופר עב או דק", אין לומר קול זה הוא דעכב כי לכן לא תהיה הכונה נגמרת בו להביא כל חלק מן החלקים הנזכר שם (נפש ורוח ונשמה) -- אינו כן. אלא בכל ענין מאלו הוא "כשר" להודיעך "כי כל הקולות כשרים בשופר". ומאחר דאיכא קול הוא עושה את שלו והפעולה נעשית בשלימות כי כל חלק מאלו הנזכר - בין שיהיה בחינת נשמה או רוח או נפש - הכל הוא נתקן על ידי התקיעה לפי כי אין הדבר זה נעשה זולת על ידי הקול של השופר. ויהי מה(?) הכל נתקן בפעם אחד כאמור.
פירוש שני לצד מעלה[עריכה]
וכאשר ניתן לב לענין השופר מהו ומי הוא התוקע אקדים מ"ש בזוהר פרשת בראשית דף י"ג (ח"א יג, א) וזה לשונו: "פרשתא קדמאה קדש לי כל בכור וכו' פטר כל רחם - בההוא שביל דקיק דנחת מן יו"ד דאיהו * אפתח רחמה למעבד פירין ואיבין כדקא יאות ואיהו קדש עילאה. פרשתא תניינא והיה וכו' דא ה' היכלא דאתפתח רחמא דילה מגו יו"ד בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה דההוא פטר דעביד יו"ד בהאי היכלא למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא בגין דשופר דא הוא סתים מכל סטרין ואתא יו"ד ופתח ליה לאפקא מיניה קלא. וכיון דאפתח ליה תקע ליה ואפיק מניה קלא לאפקא עבדין לחירו. ובתקיעו דשופרא דא נפקו ישראל מצרים וכך זמין זמנא אחרא לסוף יומיא. וכל פורקנא מהאי שופר אתייא וכו'".
הנה עלה בידינו ממאמר זה כי התוקע הוא אות י', ופותח שער של הבינה אשר בה סוד השופר, ומשם יוצא הקול קול יעקב. וכבר נתבאר כי התקיעה הוא ענין חיבור כמו ששנינו "התוקע ליבמתו". ולכן יאמר כי "שופר של ראש השנה מצותו בשל איל". וכבר נתבאר במאמר הנ"ל כי איל של יצחק ר"ל תוקפוי דיצחק. ומכל מקום יש רמז בדבר כי מלת איל בגימטריא אם - היא אמו של יצחק שאנחנו מעוררים אותה על ידי השופר להתחבר עם אות יו"ד כנזכר, ולהתפשט למטה על בְנין כנ"ל. ובזה תבין למה לא נתפרשו התקיעות בתורה בפירוש ואנו למדים מאותם קולות שנתנה שרה. מהו כן? אלא מפני כי כן הוא עיקר הדבר כי אמו של יצחק נתנה אותם תשעה קולות והם עשרה כנ"ל במאמר. ותחילה הם ג' הנכנסים בראש שלו - הוא ראש השנה. ולפי כי מוח הדעת כולל שנים - הם תשר"ת. ואחר כך מתפשט יותר בג' אמצעיות בסוד תש"ת. ואחר כך מתפשט למטה בסוד תר"ת. נמצא כי הם תשעה והם עשרה כאמור.
ולפי כי כל זה הוא התפשטות איל זה היא אמו - העיקר הוא עשרה קולות ראשונות כדלקמן. ואמנם היות המצוה "בשל איל כפוף" - הסוד הוא לרמוז באות למ"ד שהוא כפוף. והבן.
"ובדיעבד כל השופרות כשרים בין כפופים בין פשוטים" - לפי כי העיקר של התפשטות זה של שופר העליון הוא באורך. אמנם יש בחינת שופר אחר שהוא נכפף בסוד ל' כאמור. ולהיות זכר לענין שופר שהוא בסוד ל' - לכן "מצוה בכפופים יותר מבפשוטים".
"ושל פרה פסול בכל גוונא" - לפי כי הוא רומז במדה האחרונה אשר עליה נאמר "רגליה יורדות מות" אשר לכן שנינו "כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף הם מטמאים בגדים". ומאחר כי תכלית הרצון בשופר הוא להכניע כח המקטרגים - איך נעשה ענין המעורר אותם ומחזק אותם?!
"וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם זכרות מבפנים פסולים" - סוד הדבר כי הנה נתבאר שעיקר התקיעה הוא אות יוד שנכנס בתוך אות ה' ופתח רחמה שהוא סתום. והנה נודע לנו מדברי הרשב"י ע"ה כי שני אותיות הללו הם מחוברים תמיד, שלכן אותיות יה הם שם בפני עצמו. מה שאין כן באותיות ו"ה. וכדאיתא בזוהר פרשת ויקרא ופרשת פנחס בפסוק "אכלו רעים" - "כחדא יתבין לא מתפרשאן" כדאיתא באדרא. ולכן מאחר שלמדנו שהשופר הוא סוד ה' - ה"זכרות שבתוכו" - היינו יוד. והנה כאשר השופר נמצא בתוכו זכרות הוא מורה על חיבור זה של שם יה דלא מתפרשאן, ולכן כשר שהוא מסטרא דקדושה - קדוש יאמר לו. אמנם כאשר אין בו זכרות הוא מורה פירוד ח"ו בין המדות, וזה לא יתכן לפי שהם נקראים "רֵעים" ולכן הוא פסול.
"הגוזל שופר ותקע בו יצא וכו'" - איתא בזוהר פרשת אמור "כד אתחרב בי מקדשא כדין אימא עילאה מנעת ברכאן ואריקת לון לסטרא אחרא". וכן נמי בזמן שמסתלקת אימא עילאה למעלה מפני העון של התחתונים כדאיתא הקדמת התיקונים "כצפור נודדת מקינה" שלכן נאמר "שלח תשלח את האם לרבות אימא עילאה" - ולכן על שני צדדין אלו בא עומק הדין זה.
"הגוזל שופר", בין שהגזל הוא מעכו"ם בין שהוא מישראל, "ותקע בו יצא". כי בשל גוי הוא על דרך הנזכר כאשר אימא עילאה אוריקת ברכאן לסטרא אחרא - הרי נעשה שופר זה של עכו"ם, ולכן גזל הגוי אסור. או שהגזל הוא מישראל מפני כי על ידי העון נאבד ממנו - מכל מקום יצא ידי חובתו "אעפ"י שלא נתייאשו הבעלים" שהרי עכו"ם אינו מתייאש מליינק מזה עד לעתיד. וכן נמי איש ישראל אינו מתייאש מזה לפי כי מוכרח הוא שחוזרת האם על הבנים ורובצת עליהם. אף על פי כן יצא כאמור.
"תקע בשופר של עבודה זרה של ישראל לא יצא" - כבר נתבאר עד כמה פמעים כי כל מעשה אשר יעשה איש הישראלי כן מתעורר למעלה - צא ולמד ממעשה העגל מ"ש בזוהר פרשת תשא דף קצ"ב (ח"ב קצב, א) וזה לשונו: "בסטרא קדושה ההוא אלהים דקשוט מלך על עלמא בתלת מילין אתתקף בבריאה ביצירה בעשיה וכו' לקבל בריאה ויקח מידם וכו' לקבל יצירה ויצר אותו בחרט, לקבל עשיה - ויעשהו עגל מסכה וכו'". עוד לקמן דף קצ"ג (ח"ב קצג, א) זה לשונו: "א"ל ר' אלעזר ודאי הכי הוא וישראל לא הוו. אבל ירבעם דעבד עגלין הא ישראל הוו ועגל עבדו. א"ל ודאי אבל ירבעם חטא והחטיא וכו'".
ולכן "תקע בשופר של עבודה זרה של ישראל לא יצא" מפני כי האיש הישראלי כאשר עבד אותה המשיך עליה מן הקדושה עליונה, ולכן "אינה בטלה עולמית" שמפני הקדושה הנמשכת בו, "כתותי מכתת שיעוריה" - כי הקדושה סוף שמכלה אותה. "אבל בשל עבודה זרה של עכו"ם לא יתקע" מפני שהוא קליפה גמורה ואין עבירה מצוה. "ואם תקע יצא" שהרי החיוב הנמצא באדם הולך ונדבק עמה. "והוא שלא נתכוון לזכות בו" דבהכי הרע הנמצא באדם נגדר(?) והולך אחר עבודה זרה של עכו"ם. "אבל נתכוון לזכות בו לא יצא" שהרי על ידי מחשבה הקליפה (היא ע"ז של עכו"ם הנזכר) נדבק בו ולכן לא יצא דהוה ליה עבודה זרה של ישראל שנתערבה עם הקדושה ואינה בטלה עולמית כאמור.
"שופר של תקרובת עבודה זרה וכו'" - הנה ענין התקרובת יותר חמור מפני שהוא מקרב דבר הכשר ומטמא אותו. ונודע הוא כי אין דבר נברא בעולם שאין בו קדושה שנאמר "ונוגה לו סביב", ונאמר "ואתה מחיה את כלום". ולכן "אפילו היה התקרובת של עכו"ם שתקע בו לא יצא" שהרי "אינה בטלה עולמית". וכאשר תוקע בו נמצא שדבק בו הקליפה ולא יצא ידי חובתו.
"המודר הנאה משופר וכו'" - כך אמרו חז"ל "כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה". ומאחר שהבדיל עצמו מן השופר - אינו יכול לתקוע, דהיינו כי בזה הוא גורם ייחוד למעלה. אבל "אחר תוקע בו ויוצא ידי חובתו" ומתקן עצמו בלבד. "אבל אם אמר "קונם לתקיעתו עלי"" שהתקיעה מורה על פנימיות השופר שהוא מוציא הקול העליון כנ"ל - ולכן אינו מועיל התקיעה לתקן למעלה שהרי המחשבה עליונה מן השופר וגם לעצמו לא יועיל לתקן נפשו.
"היה קולו עב וגו'" שמורה על הקול העליון היוצא משם שהוא אות וא"ו זעירא או גדולה, "כשר שכל הקולות כשרות בשופר" - דאף על גב שיוצא בסוד ו' זעירא - אחר כך נגדל. והבן.
- [כאן בדפוס מופיע ציטוט של שו"ע מסעיף ז' עד י"ג]
טור ברקת (סעיפים ז' - י"ג)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
אשר חכמים ז"ל הגידו כי האדם על ידי העון הוא נוקב ויורד עד התהום. ומשלו משל לאותו שהיה נוקב בספינה, אמר להם "מה איכפת לכם?". אמרו לו שאתה מציף עלינו את הספינה. כך אמר איוב "אתי תלין משוגתי". אמרו לו חבריו "כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִסְפּוֹק וכו'" (איוב לד, לז).
ולכן יאמר הדין זה "אם ניקב השופר" שהרמז הוא על העון אשר יעשה האדם כי לכן הוא אומר "והוקע אותם לה' נגד השמש" כמו שאמרו חז"ל, שניקב נקב בראש כל החוטא. ולכן יאמר נא "אם נקב השופר", הוא החטא הנעשה בעצם אדם. "אם לא סתמו" על דרך "מכסה פשעיו לא יצליח" ובפרט אם הוא חטא מפורסם ובין אדם לחבירו. "אעפ"י שנשתנה קולו כשר" - והענין הנה נתבאר בזוהר כי מי שהוא עושה תשובה ואינו יודע לתקן העון לא עשה כלום. כדאיתא פרשת פנחס דף רי"ז (ח"ג ריז, א) וזה לשונו: "נגד השמש וכו' מהכא אוליפנא בדרגא דחב בר נש לקוב"ה - לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה וכו'. ומאן דלא יעביד הכי - לית ליה תקנתא לעלמין כדקא יאות וכו'". ולכן יאמר "אע"פ שנשתנה קולו כשר" - שהוא קול יעקב בתורה ומצוה שנאמר "ולרשע אמר ה' וכו'" מאחר שהודה והתודה כשר.
"ואם סתמו שלא במינו וכו'" - הוא הדבר האמור, אם זה האדם עשה תשובה מן העון שעשה אבל לא עשה התשובה בכונה טובה מקביל אל העון שעשה, דהיינו "שלא במינו", "אעפ"י שאינו מעכב את התקיעה" שהנה החטא של יחיד אעפ"י שאמרו חז"ל שדומה למי שנוקב בספינה דהיינו כי הוא עושה רושם גדול בכללות ישראל - מכל מקום אינו יכול למנוע הייחוד העליון הנקרא 'תקיעה' כנ"ל (כמו ששנינו "התוקע ליבמתו"). ולכן יאמר "אעפ"י שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחילה פסול" - כי הנה כבר נתבאר שעיקר התשובה הוא לתקן המקום שחטא שם, ומה מועיל כי הקול שלם כמו שהיה (הוא סוד תפארת ישראל שנאמר "הקול קול יעקב") מאחר שנשמתו פגומה. ולכן "אפילו נשתייר בו רובו שלם" - שמורה שלא עשה פגם למעלה - אינו מועיל לו.
"ואם סתמו במינו", דהיינו כי עשה תשובה כתקנה, "אם נשתייר רובו שלם" כי מעיקרא לא חטא הרבה ג' פעמים ולא נשתרש בחטא אלא "רובו שלם", "ולא עכבו הנקבים שנסתמו אל התקיעה" - דהיינו כי העונות שמכונים לנקבים לא עכבו את התקיעה (הוא הייחוד העליון), "אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם", דהיינו קול תורה ותפילה שלו לא היה בהם פגם "כשר". "ואם חסר אחת משלש אלה פסול אלא אם כן שהיה שעת הדחק" ולא היה לו פנאי לעשות תשובה, היינו שאין שופר אחר מצוי שהרי נתבאר כי בא לטהר מסייעין אותו הוא סוד נשמה אחרת שניתוספה שם לסייעו. ולכן יאמר "שהיתה שעת הדחק שלא היה שם שופר אחר" - היינו נשמה אחרת כי לא היה לו שעת הכושר לעשות תשובה כאמור, "יש להכשיר בסתמו במינו", שעשה תשובה ראויה, "ונשתייר רובו" שהוא רובו זכויות. "אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה" - שהרי נפגם הקול על ידי העון, קול תורה ומצוה.
"וכן יש להכשיר" באופן אחר, "בסתמו שלא במינו" - שלא עשה תשובה במקום שחטא - עם כל זה "אם נשתייר רובו" דהיינו רובו זכויות, "וחזר קולו" של תורה ותפילה "כמו שהיה מתחילה קודם שניקב כשר".
"נסדק לאורכו פסול וכו'" - הנה נתבאר במאמר שאומרים לרשע עולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת ולישוב ולפורש בים. כי הם זמנים רבים נפרדים אשר ראוי לאדם לעשות תשובה ממעשיו. וכל הקודם הרי זה משובח שנאמר "וזכור את בוראך בימי בחורותך וכו'". ולכן בא הרמז בדין זה אם היה הסדק, הוא העון, "לאורכו" - כלומר באורך הזמן ולא שם אל לבו לתקן מעשיו. "יש אומרים בכל שהוא פסול" - ר"ל אין אנחנו משגיחין בעונות שעשה בין רב למעט מאחר שארך הזמן עליו פסול.
ואין אני בביאור ענין הפיסול מהו כי בלי ספק היא פסולה לקרבן להתראות לפני בוראה. ויש כמה עניינים בזה הפיסול.
"אלא אם כן הדקו בחוט" - הוא חוט של חסד דאברהם שנאמר "אני בצדק אחזה פניך". והפרש בין חוט למשיחה יהיה כי חוט הוא ענין שאינו פוסק, אמנם משיחה היינו שלפעמים הוא עשה צדקה או גמילות חסדים. "ויש אומרים דווקא ברובו" - היינו בשעבר רוב זמנו ולא עשה תשובה.
"ואם דבקו כשר אפילו אם דבקו בדבק" - הוא מה שאמרו חז"ל וכן פירש הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה "אתמול היה זה פרוש ורחוק מהקב"ה ועתה דבק עמו". וחז"ל אמרו במלחים שני נסרים ומדבקין זה לזה. ולכן על ידי התשובה כשר "ואפילו דבקו בדבק" - היא התורה שנאמר "ובו תדבק". "יש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצם", מניה וביה בעצם אדם, "שחממו באור" כי יחם לבבו מפני החרטה, וקשרה בהתכת חלבו ודמו, ואז "חיבר קצותיו" (הם האיברים) "זה עם זה" על ידי התשובה - "כשר".
"ואם נסדק כולו" - דהיינו גם עד זקנה ושיבה "אפילו מצד" שעשה איזה עבירות אבל מכל מקום אינו רשע "פסול" להתראות למעלה כאמור. "אפילו חממו באור" של החרטה, "וחיבר סדקיו זה עם זה" מאחר שעשה התשובה בסוף ימיו עד תום כחו - פסול כאמור.
"נסדק לרחבו במיעוטו כשר וכו'" - הענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת נח דף ע"ג (ח"א עג, א) וזה לשונו: "תא חזי כיון דחב בר נש קמי קוב"ה זמנא חדא עביד רשימו. וכדחב ביה זמנא תניינא אתתקף ההוא רשימו יתיר. חב ביה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא. כדין כתוב נכתם עונך לפני וכו'". והנה כאשר האדם חוטא פעמים שלוש אז נרמז הענין 'ברוחב' כמ"ש במאמר "אתפשט מסטרא דא לסטרא דא". והיינו מ"ש "נסדק לרחבו במיעוטו כשר" לפי שעדיין לא נתפשט הכתם כאמור. אמנם "נסדק ברובו פסול" מפני שנתפשט הכתם מסטרא דא לסטרא דא כאמור.
"אלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה" שהם "ארבע גודלים". והענין הוא מה שאמרו חז"ל "מצינו האומר הפיו חמור מן העושה מעשה שהרי לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע וכו'". ולכן יאמר שאם "נשאר לצד פיו שיעור תקיעה" - אע"ג שעשה מעשים רעים ושנה ונשתרש בהם, אם היה שלם בביטוי פה שנשאר לצד פיו שיעור תקיעה שלכן לא פגם הקול שלו. והשיעור שלו הוא "ארבע גודלים". והרמז לארבע עונות שנקראו 'גדולות' כי כן גודל. ואמרו חז"ל לשון הרע שקול כעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים שנאמר "לשון מדברת גדולות" - הרי ארבע גדולות.
והכל "לצד הפה". ומה גם שבועת שוא ורכילות ונבלות הפה ודברים בטלים - כל אלו העונות הם המכונים לפה. ולכן אם נמצא שלם בארבע גודלים אלו המכונים לצד הפה - "כשר אפילו אם מעכב" מצד עונות האחרים. "ויש מכשירים אפילו כשנשתייר אפילו שלא לצד" כי לא היה בו כל כך עונות כשר לענין התקיעה כנזכר.
"דבק שברי שופרות וכו'" - הנה שנינו האומר אחטא ואשוב וכו'. והיינו "שדבק שברי שופרות", שחטא ועשה תשובה וחזר וחטא ועשה תשובה, היינו הדיבוק שהוא ענין התשובה כנ"ל. שחוזר ונדבק עם הקב"ה כמו שאמר הכתוב "ובו תדבק". וזה על ידי כמה 'שברים' - כי שבר התשובה וחזר וחטא וחשב לדבק פעם זה עם זה "ולעשות מהם שופר" - שהוא יחשוב שהשלים נפשו באופן זה. ואינו מועיל "אפילו שיש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר" - דהיינו כי אותם העונות המכונים אל הפה כנ"ל היה שלם בהם, אף על פי כן, פסול.
"הוסיף עליו כל שהוא פסול וכו'" - שנינו בענין המומין הפוסלים "יתר בידיו וברגליו וכו'". וכן לענין שנתחסר אבר הוא פסול. וכדומה לזה הוא בנפש אדם לענין המתגאה, היינו "הוסיף עליו" באותו רמות רוחא "כל שהוא". "בין במינו בין שלא במינו" - הוא מה שאמרו חז"ל לתלמיד חכם צריך שיהיה בו משמנה לשמינית ומעטרא ליה וכו'. והיינו "כל שהוא במינו" שהוא תלמיד חכם, "בין שלא במינו פסול" - הוא מה שאמרו חז"ל "אפילו כל שהוא מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב".
"אפילו היה בו מתחילה שיעור שופר" - כלומר כוליה עלמא לא פליגי כי כל צד גאוה אסור, אמנם אפילו בענין שצוה רבי עליו השלום לבנו "נהוג נשיאותך ברמים" ופריך והא יהושפט מלך יהודה שהיה רואה תלמיד חכם עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו ואומר לו רבי רבי מארי מארי. ומסיק, הא בצניעא הא בפרהסייא. וזה שכתב "אפילו היה בו שיעור שופר" - הוא השיעור זה שאמרו חז"ל.
או שיהיה ענין הכעס שמראה עצמו שכועס כגון ההוא דתבר מכמתא וכו' וההוא דיהיב דרישא דאמתיה ציר של דגים כי לא היה בלבם כעס כלל רק מראים כך להטיל אימא עליהם. אמנם "היה בו שיעור שופר מתחילה" ולא בא לכלל כעס - עם כל זה - פסול כאמור.
"הפכו לתקוע בו לא יצא וכו'" - הנה הרמז בזה כי זה האיש נהפך לנחש כי לבו יקבץ און לו כי לא יאמין מה שאמרו חז"ל "שכר מצות בהאי עלמא ליכא", והוא הפך הענין בלבו אמנם "תקע בו". ולכן "לא יצא". ופירש הענין של היפוך זה "בין אם הפכו בדרך שהופכים החלוק" - היינו חלוקא דרבנן, דאף על גב שיחטא האדם ביותר אינו מפסיד המצות שעשה אלא בתוהא על הראשונות, והיינו "שהחזיר פנימי לחיצון" דהיינו שהפך הטוב הפנימי הצפון לו לעולם הבא ונתנו לחיצון שנאמר "יכין וצדיק ילבש". "בין שהניחו כמו שהיה" ולא תהא על הראשונות אלא "שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב" - כי הנה שנינו "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", ואדם זה נהפך מן האמונה זו כי אמר עיקר השכר ראוי להיות בעולם הזה, הוא "הרחב" שיהיה לו שכר התורה והמצוה בהרחבה. והחלק שהוא בהרחבה (שהוא לעולם הבא) עשה אותו "קצר" כי לא יאמין במה רב טובך וכו'. ומה שהפך הוא בקרן הנזכר היינו בשופר. ולכן אף על גב שעשה המצוה ותקע בו לא יצא לפי שהפך בלבו עיקר האמונה בשכר של הסופר. ולכן אין יוצא ידי חובתו מן העון הנמצא בו כנ"ל.
"היה ארוך וקצרו וכו'" - ירצה כי האדם זה נמצא בו השלימות בנפשו יותר מדאי, דהיינו שהיה מתהלך בדרכי החסידות נמי. אמנם אחר כך "קצרו" ולא עמד בשלימותו הראשון. "אם נשאר בו שיעור תקיעה", כלומר כי לא נמצא דבר עבירה רק כי קצרה נפשו מלרדוף אחר דרכי החסידות כמו שהיה עושה בתחילה, מאחר שנשאר בו שלימות שיעור לעורר ייחוד העליון (הוא התקיעה כאמור) כשר.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
ועתה הנני שב לבאר הדינים אלו מה שנוגע למעלה לצד עילאה ימלל וכך היה אומר:
"אם ניקב אם לא סתמו וכו'" - הוא מה שאמר בזוהר בפרשת "ויקוב בן האשה וכו'" פרשת אמור דף ק"ו (ח"ג קו, א) וזה לשונו: "ויקוב בן האשה הישראלית את השם. מהו ויקוב? רבי אבא אמר ויקוב ודאי כמה דאתמר ויקוב חור בדלתו. נקיב מה דהוה סתים וכו'. ורזא דמלה נטל ה' דבשמא קדישא ולייט".
הנה ענין זה הוא בסוד ה' אחרונה כאמור. ולפי שהיא בסוד 'בתולה' תמיד - לכן אז נענש. אמנם בענין השופר שהוא בסוד ה' ראשונה כנ"ל הוא הפך מזה - שהיא נקרא 'אשה' מפני כי שני אותיות שהם בסוד איש ואשה שהם אותיות י"ה הוא שם בפני עצמו, ואינו נפרד אות י' מאות ה' לעולם. וכדאיתא באדרא "אבא ואמא כחדא נפקין לא מתפרשן".
ולכן "ניקב השופר כשר" כי שם אינו צודק לומר "ויקוב חור - דנקיב מה דהוה סתים" לפי כי לעולם שם שם מחוברים. ולכן כשר "אפילו נשתנה הקול" לפי כי קול יעקב אשר בצאתו מרחם אמו משתנה לטובה ממה שהיה, ולכן כשר.
"ואם סתמו שלא במינו וכו'" - הנה צריך להקדים כי לעולם עולים אותיות ו"ה למעלה כדי לעורר הייחוד העליון שבין אותיות י"ה שהם אבא ואימא. ולפעמים עולה תפארת ישראל לחוד כדאיתא פרשת ויצא בפסוק "ותצא לאה לקראתו" כדלקמן. ופעמים עולה מדת המלכות. ולשני מדות יקרא "מינו ושאינו מינו". ויש צדדין לכאן ולכאן. כי מסיבה אחד ראוי לומר כי תפארת ישראל נקרא "מינו" מפני כי כל בחינות השופר עליון הוא נכלל בו, מה שאין כן במידה האחרונה, ולכן תקרא "שאינו מינו". ויש בצד אחר שראוי לקרות למדה האחרונה "מינו" של השופר מפני שנאמר "המושל עליך ימשול כאמה בתה". ו"שאינו מינו" מכונה תפארת ישראל.
ולכן נפרש הענין בצד אחר(?) והשאר יובן מעצמו. והנה אמר "אם סתמו שלא במינו", דהיינו שעלה לשם תפארת ישראל כמ"ש "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא" - לרוואה לך בתפנוקין עילאין - וכך היא המדה. "אף על פי שאינו מעכב את התקיעה" שהרי אבא ואמא כחדא שריין, "לאחר סתימה" - כדאיתא בס"ד "ואתא מפתחא דכליל שית וכסי פתחהא" - שחזר הקול קול יעקב לכמו שהיה בתחילה קודם שיצא מרחם אמו. "פסול" - דאע"ג כי בעלמא בכי האי גוונא הנה מה טוב כאמור - אמנם לא כן עתה שצריך להיות השופר נכנס בתפארת ישראל ולכן הוא פסול כאמור "אפילו נשתייר בו רובו שלם".
"ואם סתמו במינו" - הוא בסוד ה' כאמור שהוא 'במינו' - "כאמה בתה". "אם נשתייר רובו שלם" - כי הנה הנקב הוא בשלש אחרונות אמנם רובו שלם בסוד בינה ותבונה, "ולא עכבו הנקבים את התקיעה" אלא היה נוהג תמיד הייחוד דהיינו "חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב" - "כשר". "ואם חסר אחת משלש אלה פסול".
"ואם הוא שעת הדחק שאין שופר אחר מצוי" - כי הנה נודע כי שני שופרות הם; אחד בסוד הבינה ואחד בסוד התבונה. ולהיות "שעת הדחק" לפי שדוחקות זו לזו - לכן "אין שם שופר אחר מצוי" רק אחד - אז "יש להכשיר בסתמו במינו" - הוא סוד ה' האחרונה, "אם נשתייר רובו", דהיינו בסוד הבינה עליונה לחוד, "אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה" לפי כי בג' חדשים ראשונים דעיבור רע לוולד. "וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו" - שהוא בסוד אות וא"ו כנזכר, "אם נשתייר רובו" בסוד הבינה "וחזר קול" קול יעקב "לכמות שהיה מתחילה קודם שניקב".
"נסדק לאורכו פסול וכו'" - הנה ענין דין זה אי אפשר לפרשו. אמנם שים לבך בסוד של ויעבור כי באותו פרק הוא "נסדק" השופר שאנו עסוקים בו אבל לא "באורך". ולכן הדין הוא שהוא "פסול". "ויש אומרים אפילו בכל שהוא פסול אלא אם כן הדקו הרבה בחוט או במשיחה" - היינו החסד עליון שהוא מל*ים אותו. "ויש אומרים דווקא ברובו" אבל למטה כך היא המדה שנסדק.
"ואם דבקו כשר אפילו דבקו בדבק", בחינת אות יו"ד. "ויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצמו" - כי כן למעלה נמי לאחר שנסדק חוזר ונדבק בו בעצמו. "ואם נסדק כולו אפילו מצד אחד פסול" - כי כן למעלה אינו נסדק כולו זולת הדפנות מכאן ומכאן. ולכן "אפילו חיממו באור וחיבר סדקיו זה על זה פסול" כאמור.
"נסדק לרחבו במיעוטו כשר" - שהרי כבר נתבאר כי כן באותו שופר עליון הוא נסדק כדי להוציא הקול ממנו. אמנם זה נעשה לצד מטה בלבד. ולכן "ברובו פסול אלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה" כדי שיהיה שם ייחוד, והוא "שיעור ארבעה גודלים". והרמז הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: "ומספר את רובע ישראל וכו' רובע ישראל רבעות מן מדידו דישראל איהו ברית. אמאי אקרי רובע? אלא שיעור דגופא ארבע בריתות הוי כשיעורא דיליה. וברית רובע איהו בשיעורא דמדידו דגופא כלא אפיק מ'", עכ"ל.
ולכן בא השיעור זה ארבע אצבעות רמז לנזכר. "וכשנשתייר בו כך כשר אפילו אם מעכב את התקיעה" לפי כי למעלה עיכוב זה הוא זמן מה ולא יקרא עיכוב. "ויש מכשירים כשנשתייר" ארבע גודלים הנזכר "אפילו שלא לצד פיו" כי כך למעלה אותם ד' בריתות אינם לצד פיו.
"דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר פסול" - מפני כי למעלה כאשר שופר העליון מתקלקלים דפנותיו - אין נשברים. "אפילו שיש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר" - ר"ל לאורכו, שהרי למעלה אין שם שבר כאמור.
"הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול" - והענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת ויקרא דף ז' (ח"ג ז, א) וזה לשונו: "ויהי קול השופר וכו' קול השופר תרי; קול - חד, השופר - תרי וכו'. הולך לאן? אי תימא להר סיני או לישראל - יורד מבעי ליה! אלא אורייתא מהכא נפקא וכו'".
והנה בתורה נאמר "אל תוסף עליו ואל תגרע ממנו". ולכן "בין במינו בין שלא במינו" - היינו לפי כי נודע שנצח-הוד-יסוד דאימא משתנים אחר כך ונעשים מכללות של התורה הנזכר - ולכן בתחילה נקרא "במינו" ולאחר שנשתנו נקראים "שלא במינו". "אם הוסיף עליו פסול", "אף על גב שמתחילה היה בו שיעור שופר".
"הפכו ותקע בו לא יצא וכו'" - הנה הנה"י דתבונה, סוד השופר הנכנס בתפארת ישראל, הוא נכנס כדרכו. ולא יתכן להתהפך בשום אופן. ולכן "אם הפך השופר ותקע בו לא יצא". "בין שהפכו כגון החלוק שהחזיר הפנימי לחיצון לא יצא" - כי לא כן יתכן להיות למעלה. ולכן אמרו חז"ל "איזה הוא תלמיד חכם שמחזירין לו אבידתו בטביעות עין? כל שמקפיד על חלוקו שלא יתהפך". וסוד הענין כאמור, כי תלמיד חכם הוא בסוד תפארת ישראל בזמן שהוא תלמיד של חכם העליון לובש החלוק שנותנים לו שלא יתראה ממנו פסת יד כמ*** איזהו חלוק של תלמיד חכם וכו'. והוא מקפיד ומדקדק שלא יתהפך. ולכן אם הפך השופר שהוא דוגמא לזה בסוד(?) הפנימי פנימי לחיצון, "או שקצר את הרחב והרחיב את הקצר" - בכל ענין מאלו - אם תקע בו "לא יצא" כי כן לא יעשה למעלה כדבר האמור.
"היה ארוך וקצרו וכו'" - כי הנה למעלה פעמים אותם נה"י הם מתפשטים בכל שיעור התפארת ופעמים הם מתקצרים כי נשארים למעלה. ולכן כך הוא מן הדין "אם היה ארוך וקצרו אם נשאר בו שיעור תקיעה", שהם נצח הוד יסוד שלשה מדות בלבד שמועיל לתקוע בו תקיעה של מצוה כנ"ל - "כשר".
- [כאן מופיע בדפוס ציטוט של שו"ע סעיפים י"ד - י"ט]
טור ברקת (סעיפים י"ד - י"ט)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי השופר הוא ענין התעוררות שניתוסף בנפש האדם, ואותו קול הוא על דרך מה שאמרו חז"ל "עורו ישינים מתרדמתכם". ולכן יאמר שאם באולי אדם זה "גררו" לשופר זה - התוספת הנכנס בלבו, "מבפנים" - שעשה כך במעשה למעט אותו תוספת רוח, "או מבחוץ" - הם דברים שאינם חמורים ואין נוגעים בפנימיות שלו (כגון הכעס שנאמר "טורף נפשו באפו", וכן המתגאה שהוא נחשב לעובד עבודה זרה), אבל עשה דברים קלים - לראות דבר של איסור או שיחה בטילה וכיוצא שהוא נוגע לחיצוניות. אף על פי שנשרש בזה "עד שעשאו דק מאד כמו גלד - כשר" לפני[7] שלא ניקב מן העון.
"לא הוציא זכרותו אלא נקב בו כשר" - הנה נתבאר למעלה כי מציאות הזכרות הוא ענין זכרון לעולם הבא, וענין הנקב הוא מציאות עון כענין הקודח בספינה שמביא רעה על כל העולם. ולכן יאמר נא "אם לא הוציא זכרותו", אלא שהוא שלם באמונת של עולם הבא, "אלא שעשה בו נקב" - הוא ענין עון הנוגע באמונת של עולם הבא, "כשר" לפי שלא עשה חסרון שמירה(?) על ענין עבירה אלא נקב שהוא ענין פגם במחשבה בלבד.
"אבל אם הוציא הזכרות", דהיינו שעשה מעשה הפוגם בענייני עולם הבא שהוציא הזכרות לחוץ, "ועשה ממנו שופר" דהוי כאילו אומר שאין לו השארות לעולם הבא ולכן הוציאו לחוץ שיצא מן הכלל, "ונקב בו" שעשה מעשה בלתי טהור, "פסול" - שהרי פגם בשני עולמות שהנה אינו מאמין כי כל מעשה איש ישראל לזכות לחיי העולם הבא שנאמר "למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב". והוצאת הזכרות כאילו יאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" - הכל בעולם הזה. וגם זה קדחו בזכרותו ועשה בו נקב על ידי העון. ולכן פסול.
"ציפהו זהב" על דרך מה שאמרו "אורך ימים בימינה - למיימינים בה, בשמאלה עושר וכבוד - למשמאלים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא". ואדם זה נתרצה לעשות מצוה לזכות לעושר בלבד - יש חילוק בזה. אם הוא "במקום הנחת פה" - כלומר כי לא די כי כך עשה לזכות לעושר ובחן לעשות כך המצוה אלא[8] פצה פיו לומר בביטוי פה "זאת המצוה אני עושה לזכות לעושר", "פסול" לפי כי כך אמרו חז"ל "אסור לנסות להקב"ה שנאמר לא תנסו את ה' אלהיכם". "שלא במקום הנחת פה" - אף על גב שעשה המצוה אדעתא דהכי, מאחר שלא הוציא מפיו, "כשר" - כך אמרו חז"ל "דברים שבלב אינם דברים".
"צפהו זהב מבפנים" - ר"ל כי זה שהיה עושה המצוה להתעשר היה 'מבפנים', כלומר בכל לבו דקסבר כי זה עיקר אמנם לזכות לעולם שכולו טוב מאן מוכח כי יזכה על ידי כך, "פסול". "ואם מבחוץ" - לא שהיה מודה בלבו אלא כי מבחוץ כך היה עושה לאהבת קניין המדומה. "אם לא נשתנה קולו", ר"ל אם עדיין הוא שלם בתורתו ובתפילתו, הקול קול יעקב, ולא שינה מעשיו מאשר היה עושה - זה יורה כי הוא מורה כי עיקר הטוב האמיתי הוא לעולם הבא רק כי זה שעושה הוא 'מבחוץ' לרדוף אחר העושר. ולכן "כשר". "אבל אם[9] נשתנה קול" של תורה ותפילה, הקול קול יעקב, זה מורה כי מה שרודף אחר העושר הוא כי אינו בענין שכר העולם הבא נחשב, ולכן "פסול".
וכן איתא בזוהר פרשת לך לך דף פ"ח (ח"א פח, א) וזה לשונו: "רבי אבא כד סליק להתם הוה מכריז מאן בעי עותרא ומאן בעי אורכא דחיי וכו' יומא חד אתא חד איניש, אמר ליה רבי בעינא למלעי באורייתא שיהיה לי עותרא. א"ל הא ודאי וכו'. וליומין הוה קאים קמיה א"ל אן הוא עותרא? אמר שמע מינה דלאו לשום שמים קא עביד. עאל לאדריה שמע חד קלא דהוה אמר ליה לא תענשיניה. תוב לגביה דגברא רבא ליהוי. תב לגביה. א"ל תיב ברי תיב ואנא יהיבנא לך עותרא. אדהכי אתא חד גברא ומנא דפז בידיה. אפקיה נפל נהורא בביתא. א"ל רבי בעינא למזכי באורייתא ואנא יהבנא עותרא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי רבי יוסי עליו השלום אף על גב שלמד תורה על מנת להעשיר - לא די כי לא נענש אלא גם כן שלח לו הקב"ה עושר. וכל זה הגיע לו מפני כי לא היה מכחיש טוב העולם הבא רק שהיה רוצה להתעשר. ולכן נמי מאחר שצפהו זהב מבחוץ כשר מאחר "שלא נשתנה קולו" של תורה "מכמות שהיה" כאמור.
"המציירים בשופר צורות וכו'" - הנה ידענו נאמנה כי המצות שנתן לנו הקב"ה הוא לתועלת ושלימות הנפש בעולם הזה לטוב לנו לעולם התחיה. ומה גם לטוב לצדיקים לעולם הבא שלכן היו במספר רמ"ח לתת לנו אחרית ותקוה טובה. ומה גם להיות מעורר הייחוד עליון למעלה. ולכן אדם "המצייר בשופר צורות" אף על גב שיהיה על דרך מ"ש רבי יעקב עליו השלום והרמב"ם ז"ל כי כונת השופר הוא לומר "עורו ישנים מתרדמתכם" לפי כי כל ימות השנה אדם מורדף בלי חשך אחר צורכי העולם הזה, לכן עתה צריך כי החי יתן אל לבו. אף על גב כי צורה זה הוא צורה טובה - מכל מקום אין הרצון לומר כי זה יהיה כונת חיוב השופר ותו לא. אינו כן האמת. רק כי זה יהיה לענין רמז בלבד. אמנם חיוב המצוה לא מפני כך הוא אשר צוה ה' לתקוע בראש השנה וגם כי עדיין יש צורך לאדם לתיקון נפשו כאמור.
ולכן יאמר כי "המצייר צורות בשופר ממיני צבעונים", הם דעות ורמזים שונים זה מזה, לומר אין עוד אפס זולתם, "לא יפה הם עושים". חושבים "לנאותו" על ידי כך בעיני הבריות אבל גנאי הוא לומר כי לכך בא צווי השופר בלבד כאמור.
"אם נתן זהב על עובי השופר וכו'" - כבר נתבאר כי צפהו זהב היינו שרודף אחר העושר, ובזה יש חילוקים. אמנם "אם נתן זהב על עובי השופר" - כלומר דאף על גב כי לא נעלם ממנו גודל מעלת המצוה אמנם הוא "נתן זהב על עוביו", שעשה עיקר טוב של העולם הזה "ונתנו על צד הרחב", שמורה על טוב העולם הבא שהוא 'רחב', "היינו הוסיף עליו כל שהוא" - כי הוסיף מדעתו לומר כי העיקר טוב העולם הזה ולכן "פסול".
"הרחיק את השופר" - אף על גב שהוא מודה בענין הגאולה, מכל מקום מרחיק אותה בדעתו כמ"ש בלעם "אשורנו ולא קרוב". "ונפח בו" דמשמע כי ותקותו מפח נפש, אף על גב "שתקע בו" ומאמין מה שאמר הכתוב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'" - מאחר שעבר על מה שאמר הכתוב "אם יתמהמה חכה לו" ומצווים אנו להאמין מה שאמר הכתוב "היום אם בקולו תשמעו". "פסול".
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל. דאף על גב דקים לן כי כל המעשה אשר יעשה איש הישראלי ככה יעשה למעלה כדאיתא בזוהר -- אף על פי כן "אם גרר השופר כל כך עד שהיה דק מאד כמו גלד כשר" מפני כי למעלה לא יתכן להיות כן. וגם אם תמצא לומר שיהיה כן - אינו מעכב את התקיעה ולעולם הוא מתפשט והולך בתוך התפארת ולכן כשר.
"לא הוציא זכרותו וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ענין זכרות השופר הוא סוד אות יו"ד הנכנס בתוך אות ה' שהוא השופר. והוא עיקר. ולכן אם לא הוציא זה הזכרות מתוך השופר "אלא נקב בו כשר" - לפי כי כן אור של אות י' נוקב ועובר בתוכו עד שמגיע לתוך השופר ולכן כשר. אמנם "אם הוציא הזכרות", שמורה שהפריד אות י' מתוך אות ה', "ועשה ממנו שופר" דהיינו "שנקב בו פסול" מפני שמורה פירוד כאמור.
"צפהו זהב" - דהיינו שמורה שהמשיך עליו בחינת גבורות. וזה עשה "במקום הנחת פה" - שהוא מקום שמתחברים יחדיו אות יו"ד עם ה' כמה דאת אמר "אכלה ומחתה פיה" - "פסול" לפי כי כל עיקר תקיעות שופר הוא כדי להמשיך בחינת חסדים למתק הדינים כנ"ל. וזה היה סיבה על ידי מעשה זה להמשיך גבורות. ולכן פסול. "שלא במקום הנחת פה כשר" - לפי כי גם כן נמשך שם בחינת גבורות אלא שהם מתמתקות.
ולכן "אם צפהו מבפנים פסול" לפי שהוא ממשיך בחינת דינים בפנימיות. אמנם "מבחוץ כשר" מאחר כי מבפנים ממשיך בחינת חסדים כאמור. אמנם "אם נשתנה קולו", הוא קול יעקב, נשתנה "מכמות שהיה" מפני המשכת כח הגבורות, "פסול". ואם לאו כשר.
"המציירים בשופר צורות במיני צבעונים וכו'" - מאחר שהנחנו כי כל ענין מעשה אשר נעשה על יד איש הישראלי כך הוא גורם לעורר למעלה, ולכן זה המצייר בשופר צורות הוא מורה כי בתוך שופר עליון נתהווה שם צורה או מיני גוונים. והא ליתי. היינו מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ז (ח"ב קסז, א) וזה לשונו: "א"ל האי דאמינא דאבריר הכא רזא דאדם באור דההוא זרע וכו' תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא דהא לא אצטייר זרעא, אלא בגו מעוי דנוקבא וכו' אינון דיוקנא דאדם באן אתר אצתייר וכו'? אי תימא גו נוקבא הוו דא עלמא דאתי - לאו הכי דהא לא אתצייר צורה ודיוקנא עד דנפקו אתוון לבר ולבתר אתגלימו וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי לא היה צורה תוך אימא עילאה. ולכן בא זה הדין כי "המצייר צורה בשופר במיני צבעונין לא טוב עשה" מפני שמורה כי כך הוא בשופר עליון, ואינו כן. שחושב כי כן עשה "לנאותו". ולא די שאין ענין יפוי לשופר עליון בזה אלא שהוא גנות שהרי אין בתוכה צורה כדבר האמור.
"אם נתן זהב וכו'" - כבר נתבאר כי כונת השופר הוא להמשיך מדת הרחמים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "עלה אלהים" (תהלים, מז) שהוא מ"ה מדת הדין(?) בתרועה. וכיצד נעשה? "יהו"ה", שהוא רחמים, "בקול שופר". ולפי דרכינו ירצה כי כאשר "עלה אלהים" - מתעלם - ר"ל מסתלקת האם הנקראת 'אלהים' מעל הבנים. וכיצד נעשית "יהו"ה" וחוזר להיות האם רובצת עליהם "בקול שופר".
ולכן "צפה זהב על עובי השופר", דהיינו בחינת דין, "והוא בצד הרחב", שהרמז שלו למעלה מקום שמתגלים בחינת החסדים, "היינו הוסיף עליו כל שהוא ופסול" כנ"ל.
"הרחיק את השופר וכו'" - הנה נתבאר כי כל תכלית כונת השופר הוא להחזיר האם שנסתלקה מעל הבנים כאשר נתבאר מן המאמר הנ"ל מפרשת אמור "וכד אסתלק האי שופר וכו'". ולכן כאשר "הרחיק את השופר" - מורה שנתרחק השופר עליון ופנה למעלה ועזב את הבנים. ולכן "אע"ג שנפח ותקע בו פסול" לפי שהעיקר הוא שתהיה האם רובצת על הבנים.
- [כאן מופיע בדפוס ציטוט של יתר סעיפי שו"ע]
טור ברקת (סעיפים כ' - כ"ג)[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
איתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ד וזה לשונו: "תא חזי בר נש כד אתייליד תא חזי בר נש כד אתייליד יהבין ליה נפשא מסטרא דדכיו, מסטרא דאלין דאתקרון אופני קדש. זכה יתיר - יהבין ליה רוחא וכו'. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסייא. ותלת אלין אינון אמה ועבד. ושפחה דברתא דמלכא. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא באורח אצילותא וכו'". הנה מבואר מן המאמר כי על ידי הזכות אשר יעשה האדם מוסיפין לו נפש או רוח וכיוצא כפי מעשיו וכפי מה שהיה בו מתחילה.
ולכן יאמר "נתן שופר לתוך שופר" - כי הרמז הוא כי זה האדם זכה על ידי מעשיו ונתן נפש אחרת לתוך נפשו שהיה בו מתחילה או רוח וכיוצא. "אם הפנימי עודף על החיצון" - כלומר כי אדם זה מוסיף מעשים טובים על יד הנפש או רוח הפנימי שנמשך לו מחדש. וזה היה "משני צדדיו" - בין בענין המעשה המכונה 'למטה', בין לענין תורה ותפילה המכונה לצד מעלה. היה מוסיף והולך. "ונתן הפנימי בפיו" - כי הרוח הנוסף הפנימי נתן אותו בפיו לתקן אותו על ידי עסק התורה כש'(?) זה תיקן מעשיו בודאי ונעשה אדם כשר.
"שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב וכו'" - מאחר שהנחנו כי הרמז של השופר הוא אותו תוספת שבא לאדם על ידי מעשיו הטובים, נפש או רוח או נשמה יתירה, לכן יאמר "שופר של ראש השנה" - ר"ל הנשמה זו שבא לאדם בתוספת בראש השנה על ידי המצות הנוהגות בו, "אין מחללין עליו יום טוב" - כלומר צריך ליזהר בה במאד מאד שלא יפסיד אותה אחר כך מאחר שנעשה דוגמא של י' ספירות והיה קדש. יזהר שלא יחלל אותה - הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ה (ח"ב קכה, א) וזה לשונו: "בגין דרוח מסאבא אזדמן תדיר במגנא וברקניא וכו' ורוח קדשא לאו הכי אלא בא* שלים ובאשתדלות רב וסגי, ובאתתקנותא דגרמי ובאתדכאותא דמשכניה וברעותא דלביה ונפשיה. ולואי דיכיל למרווח ליה דישוי מדוריה עמיה ועבד דיהך באורח מישר דלא יסטי לימינא ולשמאלא. ואי לאו - מיד אסתלק מיניה ואתרחק מיניה ולא יכיל למרווח ליה כבקדמיתא", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כמה טורח צריך לטרוח האדם עד שיקנה דבר שבקדושה ואחר שקנה אותו צריך ליזהר יותר שלא יפסיד אותו לפי כי עוד לא יוכל לתקן אותו כלל. והיינו מ"ש בזה כי יזהר שלא לחלל עליו יום טוב על דרך הנזכר, שאם חטא אז אותה קדושה שהוא דוגמת יום טוב הולכת, ונמצא כי הוא נשאר דרך חול כאמור. "אפילו בדבר שהוא משום שבות" שהוא דבר קל מאד. ומעתה נוכל לומר בעניינים הללו דרך רמז מה שכתב "כיצד? היה שופר בראש האילן או מעבר לנהר" - הוא ענין גאוה הנמצא בראש האדם המכונה לאילן שנאמר "כי האדם עץ השדה". או שמתעסק הרבה על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ולא מעבר לים היא" - לא תמצא במפרשי ימים - היינו נמי "מעבר לנהר".
ואם נאמר בדרך אחתר כי מ"ש "שופר של ראש השנה וכו'" - מי שרוצה להרויח שיהיה לו בחינת נפש או רוח מעתה ועדיין לא היה לו, והרי נתבאר כי הכל לפי מעשיו של אדם כך נותנים לו כמ"ש "זכה יתיר וכו'". ולכן יאמר "שופר של ראש השנה", היינו מה שמשתדל להרויח עתה נפש או רוח, "אין מחללין עליו יום טוב", כלומר צריך ליזהר מאד בכל מעשיו ולא ימצא בו צד חילול כדי שיוכל להרויח אותו. ולכן יזהר אפילו בדבר "שיש בו משום שבות".
"כיצד? היה השופר בראש האילן או מעבר לנהר" - הוא הדבר מה שביארתי בפסוק "כה אמר רם ונשא וכו' מרום וקדוש אשכון" (ישעיהו, נז) וכו', דהכי קאמר: שהקב"ה אע"ג שהוא רם ונשא וכו' ממציא שכינתו עם שני מיני בני אדם. סוג הראשון הוא "מרום וקדוש", כלומר כי הוא מתרומם. אמנם לענין קדושה על דרך ששנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" ופירש רש"י ז"ל "ולית ביה משום יוהרא". וסוג השני הוא "דכא ושפל רוח". והיינו מ"ש שהיה השופר "בראש האילן" - כלומר שהיה נמצא לו תוספת זה על ידי כי היה מתגאה בראש האילן על דרך "ויגבה לבו בדרכי ה'". "או מעבר הנהר" - היינו מה שאמרו חז"ל "היכי דמי חסיד שוטה? רואה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה" כדי שלא יראה בשרה - אפילו בדרכים הללו שיש בהם מצוה אבל מכל מקום נמצא בהם צד עון. אינו יכול להביא שופר זה אצלו זה תוספת נשמה, אלא על ידי קדושה יתירה.
"ואף על גב שאין לו שופר אלא הוא" - כלומר דאילו היה האדם זה נמצא אתו כל הבחינות הצריכות אליו - פשוט הוא כי לא יעשה בדרך זה. אמנם אפילו פשוט אצלו כי אין לו שופר אחר, כלומר כי עדיין אין בו סוד הרוח או נשמה, קס"ד כי יוכל איש להתעורר בדברים אלו של מצוה כדי לקנות רוח או נשמה מחדש. לכן הודיע כי אין לו רשות לעשות מאחת מהנה. "אך על ידי עכו"ם" - כי מאחר דקים לן "שלוחו של אדם כמותו" - נמצא שהוא עשה מצוה ואין שם צד עון כלל. וז"ש "דהוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזרו". ובלי ספק כי בסגנון זה נמצא מרויח רוח או נשמה כדבר האמור.
"אם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום" - הוא הדבר שנתבאר פרשת משפטים בענין הטיקלא דעשיקת נשמתין בעבור מעשה הרע של התחתונים. ולכן יאמר "עכו"ם", מצד סטרא אחרא מצד הטיקלא וכיוצא, "שהביא שופר", סוד הנשמה שלקח והביא אותה "מחוץ לתחום" - דהיינו מסטרא דקדושה שהוא חוץ מן התחום שלו, "תוקעים בו" לפי שהנה ידענו נאמנה כי איפשר להתעבר באדם נפש אחרת בכל יום, בין עיבור טוב בין עיבור רע, שלכן אנחנו מברכים בכל יום ואומרים "שלא עשאני גוי". וכן נמי על ידי מעשה טוב מתעבר באדם עיבור טוב. ולכן עכו"ם זה שהביא השופר (זאת הנשמה) מחוץ לתחום - עם כל זה "תוקעים בו" וזוכים בו איזה איש מישראל. ומה גם עתה שהוא צריך אליו לטוב לו ביום הדין.
והוא הדין "אם עשה שופר בראש השנה" זה העכו"ם, שהרמז בזה שבו ביום באה אצלו נשמה זו, "מותר לתקוע בו".
"יכול ליתן בתוכו מים או יין וכו'" - אשר יגיד בדין זה שלאחר שהאדם קנה והרויח אותו רוח או נשמה על ידי המצוה כאמור, אחר כך אם רצונו לרדוף אחר עסק התורה בלבד "כדי לצחצח" אותה הנשמה - שפיר דמי. לפי כי על ידי לימוד התורה הוא משיג מעלה רמה שנאמר "והשביע בצחצחצות נפשך". וכן אינו משיג על ידי מעשה המצוה כל כך כמו על ידי עסק התורה. נפקא מינה כי אע"פ שהוא יום טוב וחייב לאכול לשבעה (שנאמר "אכלו משמנים כי קדוש היום לאלהינו") - מכל מקום "מותר ליתן לתוכו מים", דברי הגדה שמושך לבו של אדם כמים, "או יין" שהם סודות התורה שבעים פנים כמנין יין.
"אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד" - ולא נעלם מעין הקורא הברייתא "ואין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד" - כי שם רבו הפירושים. ולכן גם בנדון דידן נאמר ב'מי רגלים' הנזכר כאן הוא דרך רמז שלא לרדוף אחר המותרות, כלומר אע"ג כי מצוה לאכול ולשתות בו ביום - לא הותר לו להוסיף בענין המותרות כדי שלא לעשות פגם בתוהא(?)[10] תוספת הקדושה שקנה בו ביום על ידי מעשה המצוה כאמור.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד לאלוה מילין בדינים הללו כי מ"ש
"נתן שופר לתוך שופר וכו'" - היינו כי על ידי מעשה זה כך נעשה. כי הנה נתבאר למעלה כי שני שופרות הם. האחד תקע בו בהר סיני והשני מזומן לתקוע בו לעתיד שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". וענין "נתן זה בתוך זה" הוא מורה שעשה האחד עיקר בלבד. ולפי כי העיקר הוא להאמין בשופר שלעתיד שמורה על קיבוץ גליות והתחיה - ולכן צריך כי "הפנימי" (הוא השופר שלעתיד) "יהיה עודף על החיצון משני צדדיו", לפי כי כן נמי באותו הזמן נוסף על גאולת מצרים שנאמר "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ממצרים כי אם אשר העלה מארץ צפון". וזהו 'עודף' בשני דברים. אם לענין מעלה הרוחנית שנאמר "ומלאה הארץ דעה את ה'", וזה עודף על החיצון, כי לא כך היה ביציאת מצרים במתן תורה. ועודף נמי מצד מטה בענין הגשמי בעשרה דברים שמתחדשים כמו שאמרו חז"ל "ובלע המות לנצח".
ולכן אם כך מאמין זה שנתן השופר לתוך שופר כי השופר שלעתיד עיקר. וזה יבחן לפי "שנתן בפיו הפנימי" - כלומר כי כך אמר נמי בפיו - "כשר". כי כן נמי הם ב' שופרות למעלה בסוד התבונות שנאמר "ואיש תבונות יחריש" אמנם התחתון הוא שנאמר בו "והאם רובצת על הבנים", וכאשר נכנס גם כן תבונה השנית אז עודף ההתפשטות למטה. ומה גם שנותן הפנימי בפיו של אדם עליון ותוקע בו. ולכן "כשר" כמדובר.
איתא בתיקון כ' דף מ"ט וזה לשונו: "וכן שכינתא תתאה אתקריאת שופר מסטרא דשכינתא עילאה דאיהי שופר גדול. תקע בשופר גדול לחירותינו וכו'". ולכן "נתן שופר לתוך שופר אם הפנימי עודף", הוא אימא עילאה, "ונתן פיו לתוכו ותקע" - ר"ל אדם עליון התוקע, "כשר" לפי כי משם יוצא הקול כאמור.
"שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב וכו'" - מפני כי כן נמי למעלה אין שם חילול יום טוב כאשר מביאים אותו מלמעלה למטה. אין בו "אפילו משום שבות". ולכן מפרש "כיצד? היה השופר בראש האילן או מעבר לנהר ואין לו שופר אלא הוא אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים להביאו" מפני כי כן נמי למעלה - תבונה זו אינה עולה באילן של עץ החיים אלא נכנס בפנימיות מדת התפארת כנודע. ואינו "מעבר הנהר" כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "אלא ודאי סתמא דמלה טיבו סגי עבד קוב"ה בישראל דאת*רי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עילאה ליקריה, ואפיק לון מגו נהר עילאה יקירא קדישא, בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הדא הוא דכתיב כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם - ההוא נהר דאשתמודע לאתיידע וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי הנהר הוא עצמו בסוד אימא עילאה. נמצא כי אין[11] התבונה "מעבר לנהר". ולכן בגשמי כל זה אסור.
"ואם על ידי עכו"ם מותר להביאו" - סוד הענין מה שהוא עתיד בפסוק "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" - מי גורם להוציא יקר מזולל? על ידי חיבור חכמה וכבוד הגורם כל זה. הוא "סכלות מעט" - אותו ניצוץ של ס"מ מלך זקן וכסיל שמתעורר ופנה למעלה. והיינו מה שאמר הכתוב "לה' אלהינו הרחמים והסליחות וכו'". מי גרם לה' אלהינו (שהם חכמה ובינה הנזכר) להגלות ולהמשיך הרחמים והסליחות למטה? לפי "כי מרדנו בו" - ר"ל בתפארת ישראל, כי שם מגיע פגם העון. ולכן אינו אומר בהם אלא "מרדנו בו". וכדי שלא יתאחז סטרא אחרא בו ליינק ממנו - ממשיכים אליו הרחמים והסליחות.
והיינו מה שכתוב "ועל ידי עכו"ם", סטרא אחרא, "מביא שופר" זה על ידי התעוררות שלו, "דהוי שבות דשבות", דאע"ג כי השבות שלנו הוא גורם שביתה לעכו"ם שאין יכולים לעלות, "במקום מצוה לא גזרו" לפי שעל ידי התעוררות זה פנה למעלה עד מקום שהם סיבה להמשיך זה השופר למטה, והאם רובצת על הבנים.
"אם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום תוקעים בו". הנה דין זה מבואר ממה שנתבאר למעלה כי התעוררות סטרא אחרא הוא הגורם להמשכת השופר למטה לפי שנאמר "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתייצב על ה'". וזה הענין הוא ביום ראש השנה כדאיתא בזוהר. ולפי שבאים לקטרג על ה' לכן התעוררות וקטרוג זה הוא סיבה לעורר הרחמים ולהמשיך מדת החסד על ידי תקיעת השופר.
והיינו מ"ש "אם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום" - דהיינו מסטרא דקדושה, "תוקעין בו" דהכי תוקעין נמי למעלה. "והוא הדין אם עשה עכו"ם שופר ביום טוב מותר לתקוע בו" - כלומר כאשר הביא מחוץ לתחום היינו על ידי גרמא. ומכל שכן כאשר עשה מעשה ופנה למעלה כי אז תוקעין בו שבודאי הוא כי היו שם ניצוצות של אור חוזר ולכן תוקעין בו.
"יכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו". הנה ענין השופר כבר נתבאר שהוא התעוררות הרחמים, כי לפי שהאם העליונה חוזרת להיות רובצת על הבנים - לכן מושכת על תפארת ישראל נהרי נחלי חן וחסד. והנה נתבאר למעלה בדין שאמר "צפהו זהב" כי אין ראוי לעשות כן מפני כי הזהב הוא מורה ענין דין וממשיך דין מלמעלה. ולכן ילמדו עתה כי יכול ליתן לתוך השופר "מים או יין". ואע"ג כי בשני דברים אלו קס"ד כי לא נכון לעשות כן. ראשונה לענין המים שהוא רומז למדת החסד. והענין לפי כאשר חוזרת אימא על בנין נמשכים ממנה חסדים טובים, ואם כן אינו ראוי לתת לתוך השופר (שהוא בסוד אימא) מים מפני שנמצא מוסיף חסד ביותר, ועל ידי כן מתבטל הדין. ואין רצוננו בזה רק למתקו בלבד. ולכן הוצרך ללמוד שיכול ליתן לתוכו מים שמורה על מדת החסד ואין לחוש על זה.
וכן נמי קס"ד דאין ראוי לתת לתוכו "יין" שהוא גורם המשכת גבורות ולכן יאמר שאין לחוש לזה.
"אבל מי רגלים" שהוא מותרות "אסור אף בחול מפני הכבוד", שלכן נקרא אימא 'כבוד' כדאיתא פרשת פנחס. דאע"ג כי ממנה נמשך מותרות לחיצונים - נאמר "כבוד ה' הסתר דבר". והבן.
- ^ כך מופיע בדפוס. ובדפוס שלנו של שו"ע יש כאן גם תוספת המילים הבאים: [וכן במשמשי עבודת כוכבים של עובד כוכבים] - ויקיעורך
- ^ בגירסת שו"ע שלנו מופיע שנפשר - ויקיעורך
- ^ כך מופיע בדפוס של טור ברקת. ובגירסת שו"ע שלנו מופיע "גרדו" - ויקיעורך
- ^ מילים אלו לא מופיעות בדפוס של הטור ברקת. מופיעים בגירסת השו"ע שלנו - ויקיעורך
- ^ בדפוס של הטור ברקת לא מופיעים מילים אלו אשר כן נמצאים בגירסת הספרים שלנו של שו"ע - ויקיעורך
- ^ כאן בשורה הגהתי ביחס למה שהופיע בדפוס ולכן צוה ה' וה'(?) אלהים לתקוע בשופר על דרך מ"ש "בשופר יתקע". והבוחר יבחר - ויקיעורך
- ^ אולי יש להגיה כאן 'לפי' וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי על פי סברא. ובדפוס כתוב כשתי מילים "אם לא" - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב שוב 'אבל לא נשתנה' ונראה כטעות בוטה - ויקיעורך
- ^ לא מובן. ולענ"ד יש להגיה 'באותו' - ויקיעורך
- ^ לא בדיוק הבנתי את תוכן הדברים.. אבל אולי צריך להגיה כאן 'נמצא כי אז' - ויקיעורך