טור ברקת/תקעד
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקע"ד - שנותנין בתענית חומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם - ובו ה' סעיפים
- ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין ודעתו לחזור - צריך להתענות כל תעניות שקבלו עליהם.
- ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין - יתענה עמהם אפילו דעתו לחזור. ומיהו כיון שלא קבל עליו תענית - אם יצא מן העיר חוץ לתחום - מותר לאכול ואינו צריך להשלים.
- שכח ואכל - אל יתראה בפניכם כאילו אכל ואל ינהוג עידונין בעצמו למור "הואיל ואכלתי מעט אוכל הרבה".
- מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון ואסור לשמש בו מטתו חוץ מליל טבילה. ולחשוכי בנים מותר.
- כל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמתן. וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתן.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
איתא בתיקון "כן איש נודד - אלין אינון נשמתין וכו'". ומאחר כי נשמת האדם גולה וסורה ממקומה לאר אחר - לכן יאמר נא "ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין ודעתו לחזור צריך להתענות כל תענית שקבלו עליהם" - כי הנה נתבאר כי כל עיקר התענית זה יהיה על כל צרה שלא תבא על הציבור. והנה זה מורה כי האיברים הם בצרה מצד העון שלכן נתגבר סטרא אחרא בעצמו והביא כל האיברים במצור ובמצוק. הלא הם דברי חז"ל בפסוק "עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו האיברים, ובא אליה מלך גדול - זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים - מן העונות".
ולכן בא הרמז בזה כי ההולך ממקום למקום - ירצה על נשמת האדם שהלכה ממקום מושבה והוא "ממקום שמתענים שם" מפני כי *** בצרה(?) מתגבורת סטרא אחרא, "והלך למקום שאין מתענין" מפני כי פעמים העון לא נתגבר עד למעלה שלכן נאמר "כי עונותינו רבו למעלה ראש". אמנם פעמים הם למטה משיעור כל הגוף. ולכן ימצא "מקום שאין מתענין" לפי כי אינם בצרה מסטרא אחרא ואינם מעונים. ולכן מאחר "שדעתו לחזור צריך להתענות כל התעניות שקבלו עליהם" באותו מקום, מאחר כי שם היה בזמן שהקליפה נתגברה.
"ההולך ממקום שאין מתענין", כי כן אותם האיברים אינם בצרה ואין להם עינוי מן הקליפה, "והלך למקום שמתענין" מפני כי שם שולט סטרא אחרא, "יתענה עמהם" להשתתף עמהם בצרתם "אפילו דעתו לחזור למקומו. ומיהו כיון שלא קבל עליו תענית" מפני כי לא היה שם העינוי במקומו - לכן "אם יצא מן העיר", הוא הגוף (כאמור בפסוק "עיר קטנה"), "חוץ לתחום" אין זה מעכב אחר צאתו מן העולם שהרי אמרו חז"ל ד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש וכו' "עבר אל חילול ה' מיתה מכפרת". ולכן כיון שיצא מן העיר (הוא הגוף), אף על גב שהוא חוץ לתחום בלבד, "מותר לאכול" מתענוגי גן עדן שנאמר בהם "מכל עץ הגן אכל תאכל", "ואינו צריך להשלים התענית" של עולם הזה שהרי עליהם נאמר "לאמר לאסירים צאו" הנזכר פרשת פנחס דף רמ"ו (ח"ג רמו, א) וזה לשונו: "ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברים דיליה קדם ה' - מה כתיב? "לאמר לאסירים צאו לאשר בחשך הגלו"".
"שכח ואכל אל יתראה בפניהם כאילו אכל וכו'" - מאחר שהנחנו כי התענית הוא ענין שמתענה מסטרא אחרא, וכן נמי יהיה ענין האכילה שנהנה ממנה. ולפי כי הקליפה סוד השכחה כדלקמן - ולכן כך היה אומר "שכח" מפני הקליפה, "ואכל" ונהנה ממנה וחטא בשוגג ולא התענה לפרוש ממנה - ולכן נחשב לו כאילו אכל ונהנה ממנה בסוד "אכלה ומחתה פיה". "אל יתראה בפניהם" של האיברים ושאר כחות הנפש "כאילו אכל" כי יחשוב לו למזיד, "ואל ינהג עידונין בעצמו" - כי זה סיבה לחטא בהנה "לומר הואיל ואכלתי מעט אוכל הרבה", והיינו מה שאמר הכתוב "אל תרשע הרבה" (קהלת ז, יז).
"מצוה להרעיב אדם עצמו שנת רעבון" - כי הנה בזמן הרעב מורה היות סטרא אחרא מתגברת כדאיתא בזוהר פרשת מקץ דף ר"ד (ח"א רד, א) וזה לשונו: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב וכו' - רבי שמעון אמר רזא דא איהו רזא עילאה. בההיא שנת הרעב כיון דאיהי שלטא בעי לאסתמא מבועיה בגין דאי לא סתים ליה גרים לאשמכא רוחא לההוא ולדא מההוא סטרא ויהיב דוכתא לההוא סטרא למפשיה בעלמא, סטרא דמסאבא בסטרא דקדושה וכו'. ומאן דאפתח מבועיה בההוא זמנא - עליה כתיב "בהשם בגדו כי בנים זרים ילדו וכו'", דהא אינון אקרון "בנים זרים" ודאי. בהשם בגדו ודאי וכו'".
ולכן שני דברים צריך לעשות האדם הבאים כאחד. "להרעיב עצמו" מפני כי אז שולטים שוד וכפן כמו שאמרו חז"ל, "ואסור לשמש מטתו חוץ מליל טבילה" ומכל שכן ליל שבת וימים טובים וראש חדש - כי אז הקדושה שולט בעולם והכל שוים בדין זה מטעם "כי בנים זרים ילדו". ומכל שכן "לחשוכי בנים" כאמור.
פירוש שני לכאורה[עריכה]
כאן בדפוס מתחיל לכאורה פירוש שני לסימן ללא פתיח או כותרת כלשהו. כך שיתכן שנחסר טקסט במהלך הדפסת הספר. וצע"ע - ויקיעורך הנה נתבאר בהלכות פסח דין המפרש בים העליון והיוצא בשיירה מעולם לעולם. והיינו נמי "ההולך ממקום שמתענין" בעולם התחתונים בסוד "אם תענה את בנותי". או במקום שנמצא תערובת סטרא אחרא עם הקדושה. ועלה האיש ההוא מעירו "למקום שאין מתענין" ופנה למעלה. "ודעתו לחזור - צריך להתענות כל תעניות" - כל מין עינוי "שקבלו עליהם", וכדאיתא פרשת אחרי מות דף ע"ה (ח"ג עה, א) וזה לשונו: "תאנא סליק ו' לעילא לעילא והיכלא אתוקד ועמא אתגלי ומטרוניתא אתתרכת. לבתר כד נחית זו לאתריה אשגח בביתיה והא אתחריב בעא למטרוניתא והא אתרקחת ואזלת וכו' כדין ויקרא ה' ביום ההוא לבכי וכו'". הרי אף על גב שהלך "למקום שאין מתענין" דשריין בחביבותא לא מתפרשן -- ועם כל זה התענה כל מין עינוי שקבלו עליהם למטה.
"ההולך ממקום שאין מתענין" - דהא לא מתפרשאן ולכן נקראו "רֵעים", "למקום שמתענין" - בגבול חתן וכלה שהתענו בעבור החרבן והגלות, "יתענה עמהם אפילו דעתו לחזור" - כמו שאמרו חז"ל "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה". "ומיהו כיון שלא קבל עליו תענית" - היינו אותו שנאמר "אכלו רעים" - כי זה לא יעדר לעולם. "אם יצא מן העיר" - ירושלים - "חוץ לתחום" ופנה למעלה בסוד "שלח תשלח את האם". "מותר לאכול" - בסוד "אכלו רעים", "ואינו צריך להשלים" העינוי כי כמ"ש "ולא אבא בעיר".
"שכח ואכל" - הנה מה שאמר הכתוב "אכלו רעים - דלא מתפרשאן" והוא לצורך קיום העולמות. ולכן נקרא "שכח", דהיינו זה הייחוד שהוא נקרא אחורים בגימטריא תשכח[1], לקיים העולמות שהשכחה מצויה בה ואכל לצורכם. "אל יתראה בפניהם" של חתן וכלה "כאילו אכל" - כך אמרו חז"ל "שתין תבלי מטי למי דשמע קל חבריה דאכיל והוא לא אכל". והבן.
"ואל ינהוג עידונין בעצמו לומר הואיל ואכלתי" בסוד "אכלו רעים" שהוא "מעט", "אוכל הרבה". אלא אסור ליכנס בירושלים של מעלה כנזכר.
"מצוה להרעיב אדם עצמו" - עליון ותחתון, מה שמו ומה שם בנו, "בשני רעבון" כאשר מתגבר סטרא אחרא מפני מעשה התחתונים. כי כך אמרו חז"ל "אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע". "ואסור לשמש מטתו" - וראוי לך לדעת כי מה שאמר הכתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" - הם שני מיני יחודים, ושניהם צודקים למעלה ושניהם צודקים למטה, כדמוכח מן הלשון פרשת ויקרא זה לשונו: "מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא". ולכן הייחוד שהוא בסוד 'אכילה' - אסור לאכול ביותר. אבל בתשמיש אסור לגמרי. והבן. מפני כי "כל הפורש מן הציבור" - הם קצוות הבנין. "וכל המצטער עמהם שנאמר ויקרא ה' לבכי וכו' זוכה בנחמתן".
- ^ הכוונה כי האחוריים של שמות אבא ואימא הינם בגימטריא תשכח כדלהלן: יו"ד, יו"ד ה"י, יו"ד ה"י וי"ו, יו"ד ה"י וי"ו ה"י. אל"ף, אל"ף ה"י, אל"ף ה"י יו"ד, אל"ף ה"י יו"ד ה"י. ועיין עוד עץ חיים/שער ט/פרק ב - ויקיעורך