טור ברקת/תקעה
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקע"ה - דיני תעניות שמתפללים בארץ ישראל על הגשמים - ובו י"ג סעיפים
- סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך היא. הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים - מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות ג' תעניות, ב' וה' וב'. וכל התלמידים ראויים לכך. ודין תעניות אלו כדין תענית יחיד.
- הגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמים - בית דין גוזרין שלשה תעניות על הצבור - שני וחמישי ושני. וכל העם נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים כדרך שעושים בכל התעניות.
- עברו אלו ולא נענו - בית דין גוזרין עוד ג' תעניות על הציבור, שני וחמישי ושני. ובאלו מפסיקין מלאכול מבעוד יום. ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל בלילה לא. ואסורים ברחיצת כל הגוף בחמין. לפיכך נועלין את המרחצאות. אבל פניו ידיו ורגליו בחמין וכל גופו בצונן מותר. ואסורים בסיכה אלא אם כן היא להעביר את הזוהמא. ואסורים בהם בתשמיש המטה. וכן אסור בנעילת הסנדל בעיר. ומתפללין בבתי כנסיות ומתחננים כבשאר תעניות.
- עברו אלו ולא נענו - בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על הצבור, שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני. וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו. ויתירין אלו שמתריעין בהם בשופר על סדר הברכות שמוסיפים ביום. ומתפללים ברחוב העיר ומורידין זקן להוכיחם. ומוסיפין שש ברכות בתפלת שחרית ובתפילת המנחה. ונועלים את החנויות. ובשני לעת ערב פותחין מעט כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה. ובחמישי פותחין כל היום חנויות המוכרות מאכל מפני כבוד השבת. ואם יש לחנות שני פתחים - פותח אחד ונועל אחד. ואם יש לחנות אצטבא לפניו - פותח כדרכו בחמישי ואינו חושש.
- עוברות ומניקות מתענות בג' אמצעיות אבל לא בג' ראשונות ולא בז' אחרונות. ומיהו לא יאכל אלא כדי קיום הולד.
- אחר שגזרו י"ג תעניות אלו - אם לא נענו - אין גוזרין עוד. והני מילי כשמתענין על הגשמים לפי שכשעברו אלו כבר עברו זמן הגשמים ואין בהם תועלת. אבל על שאר פורעניות מתענים והולכים עד שנענים.
- כשמתענים על הגשמים ועברו י"ג תעניות אלו ולא נענו - ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה, וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם לא קיים פריה ורביה. וממעטין בשאלת שלום בין אדם לחבירו. ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום אלא כמנודין וניזופין למקום. ועם הארץ שנתן להם שלום משיבין לו בשפה רפה וכובד ראש. ותלמידי חכמים לבד חוזרים ומתענים שני וחמישי ושני עד שיצא ניסן של תקופה. ומותרין לאכול בלילה ומלאכה ובשאר הדברים. ומפסיקים לראש חדש, לחנוכה ופורים. יצא ניסן של תקופה - והוא כשהגיע השמש לתחילת מזל השור - אין מתענין עוד, שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה. הואיל ולא ירדו כל עיקר בתחילת השנה.
- כל זה הסדר כשלא ירדו גשמים כלל. אבל ירדו ברביעה וצמחו העשבים והתחילו ליבש - הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל ולא ירדו גשמים - הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים הראויים לאילנות או עד שיעבור זמנם. וכן אם הגיע חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות השיחין והמערות - הרי אלו מתענים עד שירד גשם הראוי לבורות. ואם אין להם מים לשתות - מתענין על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות ואפילו בימות החמה. פסקו הגשמים בין גשם לגשם מ' יום בימות הגשמים - הרי זו מכת בצורת ומתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיעבור זמנם.
- במה דברים אמורים - בארץ ישראל וכל הדומה לה. אבל מקומות שעונת הגשמים שלהם קודם א'[1] דמרחשון או אחר זמן זה כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים - יחידים מתענים שני וחמישי ושני ומפסיקין בראש חודש חנוכה ופורים ושוהין אחר כך כמו כמו ששה ימים, אם לא ירדו גשמים בית דין גוזרין י"ג תעניות על הסדר שאמרנו.
- כל תענית שגוזרים הציבור בחוצה לארץ - אוכלים בהם בלילה ודינם כדין שאר תעניות שאין גוזרים על הצבור תענית כגון צום כפור אלא בארץ ישראל בלבד ובגלל המטר. ובאותם עשר תעניות שהם שלשה אמצעים ושבע אחרונות.
- היו מתענים על הגשמים ונענו - כמה ירדו ויהיו פוסקין מן התענית? משיכנסו בעומק הארץ החרבה טפח, ובבינונית שני טפחים, ובעבודה[2] שלשה טפחים. ואם התחילו לירד אחר חצות ישלימו אותו היום. ואם התחילו לירד קודם חצות - לא ישלימו אלא יאכלו וישתו ויעשו יום טוב, ולערב יתקבצו ויאמרו הלל הגדול.
- אין אומרים הלל הגדול אלא כשנענו ביום תעניתם דווקא. אבל אם לא נענו עד יום שלאחר התענית - לא.
- אם ירדו להם גשמים בליל תעניתם קודם שעלה עמוד השחר - אין אומרים הלל הגדול.
טור ברקת[עריכה]
איתא פרשת וישב דף קע"ח (ח"א קעח, א) וזה לשונו: "תא חזי בזמנא דקוב"ה אשגח בעלמא וכו'. מה כתיב "ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכו'"". ואמנם תדע ותשכל ממה שאמרו חז"ל "שש הנה שנא ה' וכו'" (משלי ו, טז) על י"ג דברים נגעים באים על האדם. אמנם בזמן כי השמים נעצרים מורה היות העון ברוב כמו שאמרו חז"ל "ויהי רעב בימי דוד וכו'" - שנה ראשונה אמר שמא יש בכם עובדי עבודה זרה וכו'. ולכן תיקנו י"ג תעניות כנגד שש ושבע הנזכר. ושש ראשונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים. ולפי שהשלשה יהרג ואל יעבור - לכן הם לחוד כמו שאמרו חז"ל בענין דוד המלך ע"ה. ושלש שניות כנגד גזל ושבועת שוא שנקרא החמורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בענין יום הכפורים שמכפר על עבירות קלות ושבועת שוא מן החמורות. ולשון הרע שקשה כנגד הכל - הרי שבע ושש. והתכלית ההוא מה שאמר הכתוב "שופך דם האדם" כי אות ואו מסתלק אות א ונעשה דם. וכאשר גובר העון מתקיים מה שביארתי בפסוק (איוב לה, ו) "ורבו פשעיך מה תעשה לו" כי מתחסר המלוי תשעה - הוא אות ט' מחשבון מ"ה - נעשה מספר לו. ולכן בא התיקון בסוד "ושלשים על כולו" עד שיהיה אות א' חוזר ונעשה אדם ומתגברים י"ג מדות רחמים. וכמו שלענין היחיד הנגעים נקראים "מכתש סגירו" וכשעושה תשובה חוזר האור בנשמה שלו - כך לאחר שנאמר "ועצר את השמים" שהוא מכתש סגירו, על ידי התענית והתשובה מתפתחים י"ג מקורות עליונים ונאמר "ישר יחזו פנימו", ונתקן הכל. זהו כללות הדברים. כי אין לי פנאי להאריך.
ואמנם הנה הדבר זה ברור הוא לעיני בני אדם כי כל הדברים אלו הנאמרים כאן שהיו עושים הוא להכניע את היצר ולהיות סיבה לעשות תשובה. לפי כי האיש הישראלי בכל ענין שיגיע לו צריך שיהרהר בתשובה בלבו כי יאמר אין זה בא דרך מקרה אלא בהשגחה גמורה על הארה לטוב לו כדי שירגיש במעשיו וישוב אל ה'. לכן אע"ג כי דבר קל הוא זה אשר לא ירדו גשמים - אף על פי כן היו מתחילין להתענות שני וחמישי ושני. לפי כי ימים הללו הם רצויים לפי כי בשני עלה משה למרום ובחמישי ירד. הגם כי מה שעלה משה בשני ראוי לתת טעם לדבר לפי כי יום שני הוא דין שלכן לא נאמר בו "כי טוב". ולכך עלה משה בו הנקרא "טוב" לתקן אותו על ידי עלייה זו. וכן נמי הענין הוא אשר ירד בחמישי שהוא בחינת דין כנודע. ולכן ירד בו ביום למתק בחינת הדין כאמור. ולכן קבעו אלו הימים לבקש רחמים מלפני הקב"ה.
וחזר הדבר לפי שהחטא שלהם היה בבחינת הנקרא 'אלהים' שנאמר "קום עשה לנו אלהים" (כדאיתא בזוהר פרשת תשא) - ולכן כל בחינת התיקון צריך להיות באותה בחינה ממש. ולפי כי יום שני הוא מדת הגבורה וכן יום חמישי הוא בסוד מדת הוד והם בחינת דין בחינת אלהים - לכן צריך לתקן אותם. ולפי כי יום שני יותר דין קשה - לכן מתחילין תמיד בשני ואז "מתחילין להתענות תלמידי חכמים" שהם בסוד "וכל בניך למודי ה'" לתקן ב' מדות הנזכר. ולכן "כל התלמידים ראויים לכך". והבן. ודין תעניות אלו הם בתענית יחיד שהוא קל כנ"ל.
"הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים אז בית דין גוזרין שלשה תעניות על הציבור" - כי לעולם הציבור ימצא להם יותר כח לתקן העון. ולכן זה יהיה להם כחומרא יתירה כי הנה יש לך לדעת כי ענין הגשם הוא השפעה עליונה, סוד מה שאמר הכתוב "ושבילך במים רבים". כי כן גשם בגימטריא שביל והוא סוד יש לב - להנחיל אוהבי יש. ונמשך עם ל"ב 'אלהים' דעובדא דבראשית. ולכן כאשר נמנע צריך לתקן בכל האיפשר.
והנה שלשה תעניות ראשונות שהם קלים הם הרמז שלהם למטה. אמנם אלו הסוד שלהם הוא יותר למעלה. ולכן הראשונים יהיה התיקון שלהם על ידי תלמידי חכמים ועל ידי התלמידים לפי כי הנראה הוא שהם בסוד כנסת ישראל כי לא הגיע לה גשם עליון. והפסוק אמר "מים קרים על נפש עיפה" - מלת "קרים" בגימטריא גשם - ונוסף עוד ז' להורות כי הוא עובר זה הגשם עליון דרך שבעה ימי בראשית ובא לכלה על ידי הצדיק. כי כאשר היא בסוד "נפש עיפה" מן הגבורות - התיקון שלה הוא "מים קרים" בסוד "טיפה של גשמים". והנה "כאשר לא ירדו גשמים בי"ז במרחשון" שהוא בגימטריא טוב - "מתענין בשני" כי לא נאמר בו "כי טוב" בגין דזמין לאתפרשא כדאיתא בזוהר. ונוסף עוד עתה כי בזמן טוב דמרחשון חדש הגשם מתענין לתקן הדבר.
וכאשר לא הועיל - צריך לתקן יותר למעלה בג' תעניות שניות בסוד הזכר. ולכן נוהגין חומרות יותר לפי שצריך תיקון גדול. וזה יהיה על ידי הציבור כי הם בסוד הזכר. "ונכנסים לבית הכנסת" - לרמוז מה שאמר הכתוב "אוהב ה' שערי ציון" כאשר ביארתי כמו שאמרו חז"ל "לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים בבית הכנסת ואחר כך יתפלל", כי כך אמרו חז"ל "אוהב הקב"ה שערים המצויינים בהלכה" שנאמר "הליכות עולם לו", שמטייל בהם.
וכל חמשה דברים "אכילה ושתיה וכו'" - כבר נתבאר.
"עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על הציבור" - לתקן כל השבעה מדות עליונות להיות בהם הכנה לקבל גשם עליון. ולפי כי כל זה נמנע על חטאת האדם אשר חייו נשרשים בז' מדות אלו שנאמר "ימי שנותנו בהם שבעים שנה" - ולכן הציבור הם מתענין עד שיתוקן הדבר לפי כי כאשר הציבור יחטאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר. דאלו הגשם יורד מלמעלה דרך ז' ימי בראשית. וכאשר נמשכים משם נקרא מטר לפי שיורד מרמ"ח איברים ונוסף "אחת היא יונתי תמתי". וכאשר נמנע אנו מתקנים הדבר על ידי שבע תעניות אחרונות. כי הנה השלש ראשונות והשניות כבר נתבאר היכן נרמזים למעלה - ועתה מתקנים השבע מדות שיהיו סך הכל שלש עשרה תעניות לרמוז כי יהיו מתעוררים שלש עשרה מדות של רחמים להוריד גשם זה מלמעלה.
ולכן היו מוסיפים חומרות יתירות "ותוקעין בשופר" להעיר הלבבות. וגם יהיה הרצון לרמוז על כל הדברים הנאמרים בשופר של ראש השנה. והעיקר לעורר סוד השופר עליון ואז אות י' מתחבר עם אות ה' בסוד "פטר רחם" כדאיתא בזוהר, כי משם שני מדות אלו יורד גשם הנזכר. כך יעשו על "סדר הברכות שמוסיפין" שהם ששה כנזכר במשנה. "ומתפללין ברחוב העיר" לקיים מה שאמר הכתוב "חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה". "ומורידין זקן להוכיחם" בסוד סבא עילאה. ולכן "צריך להיות חכם זקן" שנאמר "והדרת פני זקן" - זה שקנה חכמה. "אין שם זקן מורידין חכם" כאמור. "לא היה חכם מורידים זקן" שהוא עיקר כאמור.
"ומוסיפין שש ברכות" כנזכר. "ונועלין את החנויות" - לרמוז על אותה חנות מיוזנת אצל החתן שסוגרו שתי דלתותיה ונעשית בי' סתימה ולא הורידה גשם. ובשביל כך "פותח מעט לעת ערב" לפי שלעולם אינו נמנע השפע לגמרי שלא יתבטלו העולמות. ולכן לעת ערב סוף היום שהרמז לצדיק שהוא משפיע למדת לילה - אז פותחין מעט לקנות סעודת הלילה. "ובחמישי כל היום מפני כבוד השבת" - כדאיתא בתיקונים "איהו בנצח ואיהי בהוד". "ואם יש לחנות שני פתחין" כמו שיש בסוד ה' אז "פותח אחת" להורות כי לעולם לא ימנע השפע לגמרי. "ואם יש לפניו אצטבא" - כי זה מורה שהוא בסוד חנות עליונה כנזכר ולכן לפניה אצטבא בסוד הכלה, "פותח כדרכו" - להורות כי לא כלו רחמיו להשגיח בכלה שנאמר "ויבן ה' את הצלע וכו'".
"עוברות ומניקות מתענות" - כבר נתבאר סוד מעוברות ומניקות מה סודם בהלכות יום הכפורים בבחינת האדם הגשמי, וגם הרמז שלהם למעלה בסוד העולמות והנשמות. ולכן אין להאריך בזה.
"אחר שגזרו שלשה עשר תעניות אלו ולא נענו אין גוזרין עוד" לפי שהרי עשו תיקון גדול בכל האיפשר ובכל החומרות האמורות הדומים כולם בעולם הבניין, ואחרי כן אין מקום יותר עליון לעשות תיקון. דאף על גכ כי העונות של התחתונים אין מגיעים זולת עד המדות שהם בסוד 'עולם הבנין' שהם סוד ימי בראשית - מכל מקום הוא עושה רושם למעלה להיות כי מונע מהם השפעה העליונה והוא העדר גדול לפי כי כך אמרו חז"ל "יותר ממה שהעגל רוצה ליינק - פרה רוצה להניק". שלכן התירו חז"ל לאשה שמת בנה שתניק כלב אחד בשבת להקל מדדיה.
לכן "אין גוזרין עוד תענית על הציבור" כאמור. "והני מילי כשמתענין על הגשמים לפי כי כשעברו אלו כבר עברו זמן הגשמים ואין בהם עוד עוד תועלת". "אבל על שאר פורעניות מתענין והולכים עד שנענים" לפי שהרמז שלהם למטה כדלקמן.
"כשמתענים על הגשמים ועברו י"ג ולא נענו ממעטין במשא ומתן" לפי שהרמז של זה בסוד מקבל ומשפיע. והא ליתי. ובבנין של שמחה הרומז בכלה שנאמר "ויבן ה' את הצלע" והיא נקראת 'שמחה' כדאיתא בזוהר בפסוק "עבדו את ה' בשמחה". "וממעטין באירוסין ונשואין" - כי גם זה נתמעט למעלה שלכן אין יורדים מים קרים על נפש עיפה כנ"ל. "וממעטין בשאלת שלום" כי כן ישראל עליון מנע מדת השלום מחבירו. "ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום" לפי שנקראים 'אחים ורעים'. וכן הישראלי להורות כי כן נמי כי ישבו אחים יחדיו. אף על גב שנאמר "השמים מספרים כבוד אל" - עתה "אין אומר ואין דברים" כמשפט הראשון - ודאי חטאת הקהל הוא. דאילו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וגדול השלום הניתן להם שנאמר "ורב שלום בניך". חלץ מהם. ולכן התלמידי חכמים בלבד חוזרים ומתענים "עד שיצא ניסן של תקופה".
"כל זה הסדר כשלא ירדו גשמים כלל אבל ירדו ברביעה וכו'" - ר"ל כי הנה כאשר לא ירדו גשמים כל עיקר - דבר זה הוא יורה על שנמנעו סוד גשם העליון כאמור, והוא רע עד מאד. אבל כשירדו ברביעה ראשונה, דאף על גב דקים לן כי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה והארץ גם כן אלא שהיה בה כדאי עד "שצמחו העשבים" ואחר כך לא ירדו עוד, ולכן "התחילו ליבש". "וכן אם הגיע זמן הפסח שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל" - כי זה מורה על העדר שפע העליון מלירד למטה - "הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים הראוים לאילנות" כי אז מורה שירד גשם עליון על עץ החיים וגם על עץ הדעת גשם הראוי להם.
"וכן אם הגיע חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה למלאות מהם הבורות שיחין ומערות" - כי זה מורה כי ביום עצרת לא נעשה שמחת התורה כראוי, וכל זה הוא מסיבת מעשה התחתונים שעושה פגם לכל המדות עליונות כאמור. ולכן "מתענים עד שירד גשם הראוי למלאת אותם".
"וכן בכל עת שאין להם מים לשתות" שמורה העדר, "מתענים אפילו בימות החמה".
"פסקו הגשמים בין זה לזה מ' יום הרי זו מכת בצורת" - כי הנה אמרו חז"ל "נאמר פקידה באשה ונאמר פקידה בארץ". וכמו שצריך ענין עונה באשה כך צריך עונת גשמים בזמנן. וכמו שצריך לענין צורת הוולד ארבעים יום - כמו כן נמי צריך לענין עונת גשמים שלא יעבור מגשם לגשם ארבעים יום שנאמר "כאשר הגשם היורד מן השמים וכו' והוליכה והצמיחה".
"במה דברים אמורים - בארץ ישראל והדומה לה וכו'" - הכל כפי מה שהם צריכים. והכל הוא מיוסד על הקדמות האלו בכלל ובפרט.
"כל תענית שגוזרים הציבור בחוצה לארץ אוכלים בהם בלילה וכו'" - והענין מ"ש בזוהר פרשת לך לך וזה לשונו: "פתח ואמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו וכו'. הני קראי קשיין אהדדי. ולא קשיין. האי דכתיב אשרך ארץ - דא ארץ דלעילא דשלטא על כל אינון חיין דלעילא. ובגיני כך אקרי ארץ החיים וכו'. אי לך ארץ - האי דלתתא וכו' דכתיב ביה נער הייתי וכו', ותאנא האי קרא שרו של עולם אמרו. ועוד כתיב אי לך ארץ שמלכך נער", עכ"ל.
הנה מדברי זה המאמר למדנו כמה הפרש נמצא בין ארץ ישראל לשאר ארצות. ואע"ג כי שם מתפשט הקדושה עליונה - מכל מקום אינו דומה ארץ העליונה לשאר ארצות. ולכן בארץ ישראל שהיא ארץ החיים כאשר נמצא שם ההעדר צריך לעשות חרדה גדולה, ואם מעט הוא. אבל שאר ארצות אינו כן. וכן נמי לא יעשו כל זה אלא בעבור המטר לפי שהוא העדר גדול לפי כי כל תאות הארץ זו משתוקקת לאותם מים קרים על נפש עיפה כנזכר למעלה. אבל שאר דברים שהם של צער אין עושים תענית בהעדר ה' דברים הללו וכיוצא לפי כי אין נמצא כל כך העדר למעלה.
"היו מתענים על הגשמים וירדו ונענו כמה ירדו ויהיו פוסקין מן התענית? משיכנסו בעומק הארץ החרבה טפח וכו'" - מאחר שהנחנו כי ארץ הנזכר היא ארץ החיים והגשם הוא השפע היורד מלמעלה, וגם מטר הוא לפי שהוא עובר דרך רמ"ח איברים ונוסף אחת לתת לה בסוד המוסף. ולכן כאשר בא המטר זה ונכנס "בארץ החרבה" שמורה שהיא תאיבה אליו ביותר. ולכן נכנס שם "שיעור טפח" - מספיק. "ובבנונית" שאינה צמאה כל כך "שני טפחים" שהם לרמז שנכנס שני פתחים כי אוהב ה' שערי ציון הם שני שערים המצויינים בהלכה. "ובעבורה שלשה טפחים" שיהיה טפח עודף ונכנס לפנים מן השני שערים כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ז (ח"ב קפז, א) וזה לשונו: "ובגין כך לולב נטיל כולהו כחוטא דשדרא דקיימא בגופא. ומה דנפיק לבר טפח - הכי הוא בגין לאשלמא ולאפקא כלא ולשמשא כדקא חזי", עכ"ל לענייננו.
והרי למדנו מדברי המאמר זה כי שיעור טפח העודף בלולב הוא לשמשא כדקא חזי. וכן נמי טפח זה העודף כדי להכנס לפנים משני שערים הנזכר - היינו מה ששנינו "עד מקום שהשמש דש".
"ואם התחילו לירד אחר חצות ישלימו אותו היום" - כי יותר תועלת ימצא אז מן התענית יותר מכונת האכילה לפי כי אחר חצות הוא בין הערבים ומתעורר הדין. "אבל אם ירדו קודם חצות אע"ג שהתחילו לירד" ועדיין לא הגיע השיעור הנזכר - "לא ישלימו" לפי כי אז אכילה עדיף. ולכן "אוכלים ושותים ועושים יום טוב". ואיתא בזוהר פרשת אחרי מות דף נ"ט (ח"ג נט, א) וזה לשונו: "תניא אמר ר' יוסי זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמיה דר' שמעון רבי ייסא ור' חזקיה ושאר חברייא אשכחוהו דהוה אזיל למחמי לר' פנחס בן יאיר. כיון דחמא לון פתח ואמר שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מאי שבת אחים גם יחד? כמה דאת אמר ופניהם איש אל אחיו. בשעתא דהוו חד בחד משגיחין אנפין באנפין כתיב מה טוב ומה נעים. מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא - ווי לעלמא. כדין כתיב ויש נספה בלא משפט. והשתא חמינא דאתון אתיתון על דדכורא לא שרייא בנוקבא. אמר אי לדא אתיתון גבאי - תיבו! דהאי יומא אסתכלנא דיתהדר כולא למשרי אפין באפין", עכ"ל לענייננו.
הנה מבואר הדבר מזה המאמר כי כל ענין מניעת הגשם הוא בעבור כי הדכורא לא שרייא בנוקבא אפין באפין. דהיינו מה שאמר הכתוב "גם יחד" לרבות הצדיק כנזכר שם. ולכן "כאשר ירדו גשמים קודם חצות אז אוכלים ושותים ועושים יום טוב" כמה ששנינו מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות אמר להם רבי טרפון צאו אכלו ושתו ועשו יום טוב, מפני כי אכילה ושתיה זו הוא בסוד מה שאמר הכתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". ועושים יום טוב לשמחת חחן וכלה שעתה היא עזר כנגדו.
"ולערב יתקבצו ויאמרו הלל הגדול" - שהוא בסוד הנקרא הלל - בגימטריא אדני. כי נעשה 'גדול' כמה דאת אמר "גדול אדוננו ורב כח". ולכן יש בו כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו" לרמוז כי עתה הכלה שהוא גדולה לכן נקרא בשם הויה שהוא בגימטריא כ"ו, וגם חסדו הוא מתפשט בכל המדות מלמעלה עד למטה. ואז "נותן לחם" - ה"לחם אשר הוא אוכל", "לכל בשר" - הוא הצדיק בסוד 'בשר קדש', בבשר היורד מן השמים עסקינן שנעשה הייחוד ביניהם ולכן עושים שמחה זו כנזכר.
"אין אומרים הלל הגדול אלא כשנענו ביום תעניתם וכו'" - הנה הדבר מבואר מעצמו. דבשלמא כאשר הם נענים ביום תעניתם ממש - אז הוא יורה כי היו מעשיהם רצויים לפני הקב"ה והם היו הגורמים השלימות העליון. אמנם כאשר יורדים הגשמים לאחר תעניתם לא הם הגורמים השלימות זה, ולכן אין אומרים הלל הגדול. ואיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא בהאי גוונא ואימא עילאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עילאה ומטרוניתא וחבריא מדוריהון בחדא ולא מתפרשאן לעלמין. הדא הוא דכתיב ה' מי יגור באהלך וכו' הולך תמיד ופועל צדק. מאן הוא? אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא. וכל חד 'פועל צדק' אקרי וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי המעשה של התחתונים עושה רושם גדול ופנה למעלה והוא פועל ועשה עם המדה הנקרא 'צדק'. ולכן כאשר מתענין ונענין מובן מזה כי הם אשר תקנו הייחוד העליון, ולכן יש להם לומר הלל הגדול להיות כי הם גדלוהו כביכול. אך אם יום או יומים יתאחר קול המון הגשם - אין ראוי להם לומר כך, הס שלא להזכיר, רוצה לומר הלל שעולה בגימטריא ה"ס, לא להזכיר. והוא הנרצה בפסוק עצמו שלא היו רוצים להלל לשמו.