טור ברקת/תקעג
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקע"ב - באיזה ימים אין גוזרין תענית ציבור - ובו ג' סעיפים
- ציבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני וכו' אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה ביום חמישי שלא להפקיע שערים, ואפילו במקום שאין לחוש לכך.
- אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד. ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהם יום מאלו - מתענין ומשלימין היום בתענית.
- ציבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגע בתענית ט"ו בשבט - התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות.
- סימן תקע"ג - שבטלה מגילת תענית - ובו סעיף אחד
- הלכתא בטלה מגילת תענית. וכל הימים הכתובים בה – מותר להתענות בהם, וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים – שאסור להתענות בהם בעצמם, אבל לפניהם ולאחריהם מותר. וכן שבתות וימים טובים וראשי חודשים – מותרים לפניהם ולאחריהם.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה נתבאר למעלה[1] הסיבה אשר נתקן ענין התענית בשני ובחמישי - להיות כי משה רבינו ע"ה עלה בשני להר וירד בחמישי ולא היה הדבר בדרך הזדמן, כי לא נעלם מאדון הנביאים יום אשר ירד בו מן ההר, אלא כי הכל היה בדעת שלימה לתקן העון כנ"ל. ולכן "אין גוזרים תענית על הציבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע השערים".
והנה ענין השערים יובן עם מ"ש בזוהר בא לטמא פותחין לו שהם נפש ורוח. נח דף ס"ב (ח"ב סב, א) וזה לשונו: "אתי בר נש לאתדכאה מסייעין ליה דנשמתא קדישא וכו' אתי לאסתאבא תרין פתחין דאינון נפש ורוח וכו' ולית ביה סיועא דלעילא וכו'". ולכן יאמר נא כי "אין מתחילין להתענות ביום חמישי" לפי כי הנה כבר נאמר הוא בחינת דין גמור. ולכן הוא "מפקיע השערים" הידועים שהם באדם שני שערים שהם נפש ורוח כמ"ש הפייטן (מתוך סדר יום הכפורים לעדות המזרח) "ואם תבקש לנקותי כמטהר כסף לא ישאר ממני מאומה". ולכן אע"ג כי מה טוב לאדם להתענות כדי להכניע את יצרו ותאותו - אף על פי כן כך אמרו חכמים ז"ל "יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". "ואפילו במקום שאין לחוש לכך" - כגון שהוא צדיק גור - "אף על פי כן יש לחוש".
"אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד" - כי הנה בכל הימים האלו נמצא תוספת קדושה והארה בנפש האדם. ועל ידי שמענה את נפשו מסתלקת ממנו. "ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהם יום מאלו - מתענין ומשלימין היום בתענית" לפי שכבר כאשר התחילו להתענות כבר נאבד מהם הארה זו אשר דרכה להמצא באותם הימים, מאחר כי קראו צום וקבלום עליהם. ולכן[2] מתענין ומשלימין בכל אחד מאלו.
"ציבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגע בתענית חמשה עשר בשבט", הואיל ועדיין לא התחילו התענית, "נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בחמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילנות". וכבר נתבאר מה שאמר בזוהר ממה שאמר "ראש השנה לאילנות" ולא שנינו "ראש השנה לאילן" - משמע שהוא ראש השנה לכל איש ישראל כי האדם מכונה לאילן שנאמר "כי האדם עץ השדה". וכן אמרו חז"ל בפסוק עץ מאכל.
פירוש שני הרומז למעלה[עריכה]
ולענין הרומז למעלה כך היה אומר:
"אין גוזרין תענית על הציבור בתחילה ביום חמישי" - כי הנה יום חמישי הוא רומז בבחינת הוד כנודע, והוא בחינת דין. ונודע הוא מה שאמר בתיקונים "איהו בנצח ואיהי בהוד" - כי הכלה הכלולה היא נכללת במדת ההוד של הזכר. אמנם זה יהיה לה כאשר מתחילין בשני כי הנה יום שני אף על גב שהוא במדת הגבורה - מכל מקום מתחילין בו מפני כי כן הוא התחלת התיקון של הכלה שנאמר "שמאלו תחת לראשי" בתחילה ואחר כך כאשר בא יום חמישי (שהוא כנגד מדת ההוד) כבר קדם יום שלישי שהוא כנגד מדת התפארת, הוא החתן, שנאמר ביום השלישי שני פעמים "כי טוב" דהיינו כדי לכלול עמו הצדיק. כי התפארת נקרא 'טוב' שנאמר "טוב ה' לכל" ונאמר במשה "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן נמי הצדיק נקרא 'טוב' שנאמר "אמרו צדיק כי טוב". ולכן מאחר שנמתק הדין יום שני עם שני מדות הללו הסמוכים ונכללים זה בזה (וכדאיתא בתיקונים "גוף וברית חשבינן חד") - אחר כך אנו כוללים הכלה בהוד שכבר נמתק. ואין לחוש מפני שהוא מדת הדין כלל.
אמנם כאשר מתחילין בתחילה בחמישי - אז מדת הוד הוא דין גמור ולא נמתק. אלא כן מתחילין. ולכן הוא "מפקיע" ומקלקל "השערים" הידועים שנאמר בהם "אוהב ה' שערי ציון" - הם שני שערים המצויינים בהלכה - הם מתקלקלים על ידי תגבורת הדין. כי אין נמתקים אלא על ידי מה שנאמר "מים קרים על נפש עיפה". "ואפילו במקום שאין לחוש לכך" שהם שערים עליונים שנאמר בהם "שאו שערים ראשיכם" - מכל מקום "אין ראוי לעשות כן".
"אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים בחנוכה ופורים או בחולו של מועד" - לפי כי כל אלו הימים ניתוסף הארה למעלה. כי בראש חדש אנו אומרים "כתר יתנו לך" מפני שחוזר לה הכתר שהיה לה בזמן של הבריאה כנזכר במקומו. וכן כל אלו הימים נמצא לה תוספת הארה. ולכן אין גוזרים תענית על הציבור בהם לפי שהם מקבלים מאותם הארות עליונות. ולכן אין ראוי להזכיר בהם ענין תענית שהוא צרה. ומניעת ענין האכילה מן הציבור גורם כי כך נעשה למעלה. והכתוב אומר "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". ולפי שהציבור הם מתענים - נמנע נמי סוד אכילה זו למעלה. ולא נכון לעשות כן בקום עשה.
"ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד וכו'" - זהו שאמר הכתוב "טוב מלוא כף נחת וכו'", כי הנה בזמן שהציבור בצער על איזו צרה - הרי נאמר "בכל צרתם לו צר", וזה מורה היות הקליפה מתגברת ומתאחזת מן הקדושה. ולכן נמנע התפשטות אור העליון וכלא הגשם מן השמים. הוא המשל של שתי אילנות הכרוכים זה בזה; אחד של חיים ואחד של סם המות וכו'. כך אמר אברהם - אם אברך ליצחק צריך לברך לישמעאל. ואם לא אברך לישמעאל כיצד אברך ליצחק? ולבסוף בחר שלא לברך לא לישמעאל ולא ליצחק. כך הוא הענין בזה. כי הקדושה שהוא סוד עץ החיים, והקליפה סביב לה כרוך עמה. ולכן בהמשך השפע העליון על סטרא דקדושה נמשך גם כן על הקליפה. ולכן יותר טוב **** האור עליון בסוד "וימנע מרשעים אורם" זה אברהם. ולכן "וזרוע רמה" של נמרוד הקליפה שמרד בקונו "תשבר" כדאיתא פרשת תצא ס"מ עבר רע. ולפי שעשה עצמה אלוה הקב"ה מעביר אותו מן העולם.
ולכן מאחר שהתחילו להתענות ולהכניע הקליפה - יותר טוב להתענות ולהשלים כאמור.