טור ברקת/תקעא
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקע"א - מי הם החוטאים לישב בתענית - ובו ג' סעיפים
- היושב בתענית - אם יכול לסבול התענית נקרא 'קדוש'. ואם לאו שאינו בריא וחזק - נקרא 'חוטא'.
- תלמיד חכם אינו רשאי ליישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים. אלא אם כן כשהציבור מתענים שלא יפרוש עצמו מהם. ומלמדי תינוקות דינם כתלמיד חכם.
- עיר שהקיפוה עכו"ם וכן היחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני לסטים או מפני רוח רעה - אינם רשאים להתענות שלא לשבר כחם. אלא יקבלו עליהם כך וכך תעניות לכשינצלו. וכן אם גזרו גזרה וגזרו שלא להתענות עליו - יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות כשיעבור הגזירה.
טור ברקת[עריכה]
"מאי קא חמא דוד דסיים הלילא רבא בהאי קרא? אלא תלת שליטין אינון לעילא דקוב"ה אשתמודעא בהו, ואינון רזא יקירא דיליה. ואלין אינון מוחא ולבא וכבדא. ואינון בהפוכא דהאי עלמא. לעילא - מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטיל ויהיב לכבדא, ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. לתתא - כבדא נטיל ברישא ולבתר מקרב איהו כלא ללבא, ונטיל לבא כיון דנטיל ואתתקף מההוא תוקפא ורעו דקא נטיל יהיב ואתער לגבי מוחא ולבתר אהדר כבדא ופליג מזונא לכל שייפי דגופא. ביומא דבר נש אתער בתעניתא - אתער לעילא כההוא גוונא ממש וכיומא דשבעא וכו'. ביומא דתעניתא בר נש מקרב מיכלא ומשתיא לגבי כבדא עילאה ומאי איהו מקרב? מלביה ודמיה ורעותיה. ההוא כבדא נטיל כולא ברעותא כיון דכולא איהו לגביה נטיל ומקרב כולא לקמיה ליבא דאיהו רב ושליט עליה. כיון דלבא נטיל ואתתקף ברעוא - מקרב כולא לגבי מוחא דאיהו שליטא עילאה על כל גופא וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר מה ענין היושב בתענית כי הוא מקריב חלבו ודמו למעלה. אמנם זה יהיה נחשב לו במקום קרבן בזמן שיכול לסבול התענית - נקרא 'קדוש' - כי כן הוא פלוגתא דתנאי. מר אמר היושב בתענית נקרא חוטא - קל וחומר מנזיר שנאמר "מאשר חטא על הנפש" - ומה זה שלא פירש זולת מן היין נקרא 'חוטא' - היושב בתענית על אחת כמה וכמה. ומר אמר נקרא 'קדוש' - קל וחומר מנזיר שפירש מתענוג זה נקרא 'קדוש' - קל וחומר למתענה.
ופירשו תבנית:הא דמצי למצער נפשיה, הא דלא מצי מצער נפשיה. ולכן אל זה נביט מ"ש בזוהר פרשת שמות דף כ' (ח"ב כ, א) וזה לשונו: "פתח ואמר דודי לי ואני לו וכו'. מי גרם לי שאני לדודי ודודי לי? מפני שמנהיג עולמו בשושנים. מה שושן זה יש בו ריח והוא אדום מוצקין אותו והוא נהפך ללבן. ולעולם ריחו לא זז. כך הקב"ה מנהיג עולמו בדרך זה שאלמלא כן לא יתקיים העולם מפני החוטא. והחטא נקרא אדום כמה דאת אמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. מקריב קרבנו לאש שהוא אדום זורק הדם סביב למזבח שהוא אדום, מדת הדין אדום מוצקין אותו וכו'. ואז האדום נהפך ללבן - מדת הדין למדת רחמים וכו'. כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו - זה אדום וזה לבן וכו' דאמר רבי יהודה מתוך תעניתו של אדם מחלישין איבריו וגובר עליו האש. ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש והוא נקרא מזבח כפרה וכו'."
והנה הדבר מבואר מזה המאמר כי האדם על ידי התענית נמצא מקריב קרבן לפני הקב"ה, חלבו ודמו, ונרצה לו לכפר עליו. והנה בזה אינו אומר תנאי "הא דמצי מצער נפשיה". ולכן הדבר כך הוא. כי לעולם האיש אשר חטא על הנפש וטמא אותה - צריך להתענות עד תום חלאת הנפש אשר נטמאה מן העון לפי כי כל ימי טומאתו בדד ישב מחוץ למחנה שכינה. ולכן צריך לטהר עצמו על ידי התענית ולהקריב קרבנו חלב ודם כאמור. ואל זה יביט כי כאשר חטא על הנפש למטה כך הוא פוגם בשורש שלה למעלה. ואין להאריך בזה כי צריך ביאור רחב. וכנגד זה הם כל התיקונים הנעשים לחוטא כפי חטאו.
אמנם לאיש אשר לא נמצא בו עון הוא דין זה אם יכול לסבול התענית נקרא 'קדוש' לפי שעשה קרבן לפני הקב"ה חלב ודם. ונמצא כי קרבן זה במקום עולה שאין בה חלק לזולת אלא עולה כליל. ולכן הנפש העליונה מתעלה למעלה ונעשה הייחוד בסיבתו. אמנם אם אינו יכול לסבול - שאינו בריא וחזק - נקרא 'חוטא' לפי כי כאשר מצער עצמו אז מתגבר עליו הדאגה והעצבון שהוא סוד סטרא אחרא. והרי ידענו מה שאמרו חז"ל שהקב"ה מצטער אפילו בצער של יחיד שנאמר "עמו אנכי בצרה" ולכן נקרא 'חוטא'.
"תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים" - וזה יהיה במי שתורתו אומנתו. ואף על גב כי חטא[1] התורה מלבנת החטא שנאמר "הלא כה דברי כאש". ומכל מקום אם הוא איש בריא - טוב לו לתקן העון תחילה כדי ללמוד התורה בטהרה ובקדושה. והנה המתענה לתקן העון אינו צריך לסגף עצמו בתענית רק פעם אחת על ידי מספר תעניות כפי חטאו ותו לא. והעושים תענית בימי השובבים אינו צריך לעשות תענית על ענין ראשון זולת על המתחדש אחר כך מטיפות הקרי. ואז אף על פי שממעט במלאכת שמים יותר טוב לו ואחר כך ילמוד בטהרה.
"ומלמדי תינוקות דינם כתלמיד חכם" - ואם לא חטא לא ישב בתענית. אמנם כשהציבור מתענים לא יפרשו עצמן מן הציבור.
"עיר שהקיפוה עכו"ם וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני לסטים" אף על גב כי צרה היא - "אינם רשאים להתענות" שלא לשבר כחם. אמנם הנרדף מפני רוח רעה שמבעת לא יתענה לפי שמתגבר עליו יותר מסיבת הדאגה כי נעצב המתענה כפי הטבע והוא דואג. ולכן מתגבר יותר. אמנם בענין רוח רעה יש פרטים רבים, ויש זה הפך מזה. מכל מקום "[יקבלו] עליהם כך וכך תעניות לכשינצלו" שנאמר (דניאל י, יב) "מיום אשר נתת לבך להתענות נשמעו דבריך" - לפי כי כבר נתבאר למעלה כי קבלת התענית עושה רושם למעלה והתעוררות בסוד 'אור חוזר', וכאשר נשלם הענין נגמר מלאכת מחשבת. ולכן גם אם יעבור זמן מה, מאחר כי על ידי תנאי זה קבל עליו התענית לא ימיש אותו הרושם הנעשה עד שנגמר.
"וכן אם גזרו גזירה וגזרו שלא להתענות עליו" כמעשה שהיה, וקבלו עליהם סך תעניות כשיעבור הגזירה.
- ^ לא הבנתי. ואולי יש להגיה כאן - ויקיעורך