טור ברקת/תקע
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"ע - חנוכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחינה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית - ובו ג' סעיפים
- יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים, ואירע בהם שבתות וימים טובים או ראש חדש חנוכה ופורים או ערב יום הכיפורים, אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא - אינו צריך התרה. ואם קבלו בלשון "הרי עלי" שהוא לשון נדר - צריך התרת חכם. ויפתח בחרטה שיאמר לו "אילו שמת אל לבך שארעו בהם אלו הימים לא היית נודר", ומתיר לו. ולהרמב"ם כשקבל עליו בלשון נדר ופגעו בו שבתות וימים טובים או ערב יום הכיפורים או ראש חודש - חייב לצום בהם אם לא יתירו לו. אבל אם פגע בו חנוכה ופורים - נדרו בטל ולא יצום בהם, מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק.
- הנודר להתענות בשבת ויום טוב וערב יום הכיפורים וחנוכה ופורים - דינו שוה לנודר להתענות כך וכך ימים אלו ואירעו בהם ימים הללו; אם הוציאו בלשון נדר דינו כמקבל עליו בלשון נדר, ואם הוציאו בלשון קבלת תענית בעלמא דינו כמקבל בלשון קבלת תענית.
- אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו - השבועה חלה עליהם מטעם איסור כולל. אבל אם נשבע להתענות בשבת או ביום טוב בפירוש - לא חלה עליו שבועה, דאין שבועה חלה על דבר מצוה. אלא לוקה על שנשבע לשוא ואוכל. ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים - חלה שבועה עליו כיון שאינן אלא מדרבנן. ונראה לי שהוא הדין בראש חודש וערב יום הכיפורים שאינם אלא מדרבנן אלא שמדברי הרמב"ם נראה שהם של תורה.
טור ברקת[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי ענין האכילה הוא צורך לתיקון נפש האדם; כדרך שהוא צורך לקיים הגוף כך הוא צורך לענין קיום הנפש. לפי כי כן הוא בדרך הנגלה לחוש כך הוא בדרך הנסתר דומה בדומה. כי תדרשנו ימצא לך. ואמנם בשבתות וימים טובים ימצא יתרון כאשר האדם הוא מצווה לענג את יום השבת ונאמר "ושמחת בחגך" ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". וזה היתרון הנמצא בגשמי כך הוא היתרון הנמצא בנפש האדם. כי הנה בשבת יש בו תוספת נשמה כמו שאמרו חז"ל במסכת שבת, ויום טוב נמי ושאר הזמנים - כל אחד ימצא הארה נוספת בנפש האדם. וזה הענין נוסף עוד על ידי האכילה שיענג האדם נפשו כאמור.
ולכן כאשר "היחיד קבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וימים טובים או ראש חדש חנוכה ופורים או ערב יוה"כ" שהוא מצוה להרבות בסעודה, "אם קבל התענית בלשון קבלה בעלמא", שאמר רבונו של עולם הרי אני בתענית לפניך וכו', "אינו צריך התרה" שהרי הוא מצווה ועומד לאכול ולהתענג בהם. "ואם קבלו בלשון "הרי עלי" שהוא לשון נדר צריך התרת חכם" - שהרי אמרו חז"ל נדרים עולים על גבי שבועה, וכדאיתא בזוהר פרשת יתרו דף צ"א (ח"ב צא, א) וזה לשונו: "נדר איהו לעילא ואינון חיי מלכא. רזא דרמ"ח שייפין ותריסר קטירין כחושבן נדר. ועל דא חמיר משבועה. חיין דמלכא דיהיב חיין לכל אלין שייפין ואקרון הכי בגין אינון חיין דנחתין מלעילא לתתא לההוא מקורא דחיין, ומההוא מקורא נחתין לתתא לכל אינון שייפין. שבועה לקיימא דרגא דלתתא רזא דשמא קדישא ודא אקרי מלך עצמו ברוחא עילאה וגופא דיליה למשרי בגויה עצמו ההוא דסתם לעילא. ובגין כך מאן דאומי בקשוט הוא מקיים לההוא אתר וכד קאי האי אתר מקויים - מקיים כל עלמא. נדר שרייא על כולא - על מצוה ועל רשות. דלאו הכי בשבועה. והכי אוקמוה חברייא", עכ"ל.
הנה מבואר הדבר מזה המאמר עיקר הנדר מהו. ונלמד מזה שני דברים כאחד טובים. מהו ענין הנדר בעצם אדם שהוא כולל כל איבריו רמ"ח שייפין. כי כאשר נודר האדם ומקיים הנדר הוא ממשיך אור עליון על איברי הנשמה וכל על איברי הגוף. ומזה הוא פנה למעלה כי זהו מה שאמר הכתוב "נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו" (תהלים עו, יב) - ר"ל מלת "סביביו" ר"ל הצדיקים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "סביב שמנה עשר אלף", ועל ידי כן "יובילו שי ותשורה למורא" - הוא הקב"ה. וכן נמי מובן "נדרו ושלמו לה' אלהיכם" - ר"ל על ידי הנדר הוא נשלם כביכול ה' אלהיכם על דרך מה שאמרו חז"ל "כל המניח תפילין ומתפלל עם הציבור כאילו עשאני" - כך אמר "ושלמו לה' אלהיכם". ויש שלימות אל כל סביביו בסוד נקבה תסובב גבר. ועל ידי כן "יובילו שי למורא".
הנה הוא אמר בהרחבה לפי כי יש יראה חיצונה ויש יראה פנימית כנודע. והוא מה שביארתי בשני מאמרים חלוקים הם מה שאמר הכתוב "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו, לג) דלגבי היראה חיצונה שאמרו חז"ל "דומה למי שמסרו לו מפחחות הפנימיות אך החיצונים לא מסרו לו - בהי עייל?" - לכן נאמר יראת ה' היא האוצר להכניס בתוכו כל המדות עליונות. אמנם משל לאותו שהעלה החטים לעליה ולא נתן לתוכם חומטון - הוא היראה הפנימית ויהיה הכנסת בפ' "יראת ה' היא נתנת בתוך אוצרו". ולכן יאמר הפסוק כי על ידי הנדר שנודרים ומשלמים הצדיקים הם גורמים תיקון גדול למעלה על ידי אור חוזר, כי יובילו שי למורא - היא יראת ה', והם אותיות שי. ועוד יעלו למעלה אותיות שי "למורא" הידועה - יראה פנימית. כל זה גורם הצדיק. ולכן הקב"ה מודד לו כמדתו שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק יש עולמות שנאמר "להנחיל אוהבי יש". והבן כל זה.
ולכן "אם אמר בלשון נדר "הרי עלי" - צריך התרת חכם". שהוא בסוד חכמה תתאה, יראה חיצונה. וחכם בסוד יראה עליונה. ויעשה לו התרה "ויפתח בחרטה" - כי הנה סוד החרטה הוא להחזיר הדבר לשורשו, והיינו נמי בסוד 'אור חוזר'. אלא שעדיין לא נגמר הדבר. דאילו נגמר הנדר היה אחר כך מעלה אור חוזר למעלה, יובילו שי למורא. אמנם עתה כי לא נתפשטו האורות עליונים - ענין החרטה הוא לפי כי על ידי הקבלה של התענית כבר עשה רושם כנ"ל, וזה הרושם הוא העולה עתה כאשר מתחרט בסוד 'אור חוזר'. וזה נעשה על ידי חכם להעלות מכאן מן הגשמי לרוחני, ואחר כך למעלה עולה מדרגה אחרת ליראה פנימית בסוד "וחכם באחור ישבחנה".
"וכך היה אומר אילו שמת אל לבך שארעו בהם אלו הימים לא היית נודר ומתיר לו" .
"ולהרמב"ם כשקבל עליו בלשון נדר ופגעו בו שבתות וי"ט או ערב יוה"כ או ר"ח חייב לצום בהם אם לא יתירו" - כי כן נדרים עולים על גבי שבועה כאמור. "אבל אם פגעו בו חנוכה ופורים נדרו בטל ולא יצום בהם מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק". והענין כי הנה בזמן הבריאה כאשר קטגרה הירח לפני הקב"ה אז אמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון וכו'. אמר לה צדיקים יקראו על שמך - ודוד הוא הקטן. וכבר נתבאר שהרצון לומר כי הצדיקים הם מתקנים זה העדר שלה ונוסף עוד בזמן החרבן שנאמר "השליך משמים ארץ וכו'". ולכן נאמר "סמכוני באשישות" כדאיתא בזוהר לפי שנאמר "נפלה ולא תוסיף קום", לכן אומרת לישראל בנהא "סמכוני". וכל מאן דידע ליחדא שמא קדישא עביד סמיכו לכנסת ישראל בגלותא.
והיינו "כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם". דאילו "דבר תורה", שהם בסוד תורה שבכתב, "אין צריכים חיזוק" שהרי אין שם נפילה. אבל בתורה שבעל פה שהיה שם בחינת נפילה פעם ושתים - קשה. שלכן אמרו חז"ל (חולין ז, ב) "ניקוף שני מרצה כקרבן עולה". ובזה מובן. ולכן אמרו חז"ל שהם מצווים לתקן אותה ולסמוך אותה - "עשו חיזוק לדבריהם" כדבר האמור.
"הנודר להתענות בשבת ויום טוב ור"ח וחנוכה ופורים וכו'" - הוא בשני צדדין הנזכר. אם קבל בלשון קבלת תענית או בלשון "הרי עלי" שהוא לשון נדר.
"אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו השבועה חלה וכו'". והנה "איסור כולל" הוא בסוד העולמות במקום שהקליפה בכלל עם הקדושה. וכדאיתא בתיקונים הבריאה אין שם תערובת רע אבל משם ולמטה יכול לאתערבא וכמו שאמר הכתוב "ותבלענה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות וכו'". והנה זהו הנרצה באיסור כולל, דהיינו איסור סטרא אחרא, כי הוא נכלל ומתערב עם סטרא דקדושה. ובזה "על עליו השבועה" לפי כי השבועה כבר נתבאר שהוא כנשבע במלך עצמו. והנה המלך זה היא המדה הנקראת 'מלכות בית דוד' שנאמר "מלך אלהים על גוים". ולכן הוא "חל על איסור כולל" כי כן מדה זו מתפשטת בעולמות התחתונים ומלך עליהם כאמור. ולכן "חייב להתענות".
"אבל אם נשבע להתענות בשבת או בי"ט בפירוש - לא חל עליו שבועה לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה". והנה כבר נתבאר למעלה כי מצוה הוא נוטריקון מ"ץ ו"ה - ר"ל כי אותיות מ"ץ הם חילוף אותיות י"ה. ונמצא שבהצטרף האותיות הם הויה. אבל ענין חילוף אותיות אלו הוא בעבור שלא ירגישו סטרא אחרא בהתחבר אותיות ו"ה שהם בסוד חתן וכלה, ועל ידי שהם מתחברים יחד אז נמצא ביניהם אותיות י"ה (כמו שאמרו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, יוד באיש ה' באשה"). ולפי כי אותיות י"ה הם מורים על חיבור אותיות ו"ה כאמור - לכן הם מחולפים כדרך שנתחלפה תיבת אחד בתיבת ועד כדאיתא פרשת תרומה, כדי שלא ירגישו החיצונים באותו הייחוד. כמו כן אותיות י"ה נתחלפו באותיות מ"ץ כדי שלא ירגישו החיצונים ויערבבו השמחה של אותיות ו"ה כאמור.
ובכן השם הוא מורה על החיבור שהרי נקרא מצוה. ולכן "אין השבועה חלה על דבר מצוה" לפי כי השבועה הוא המלך עצמו (כמו שאמרו חז"ל), ואין יתכן כי ישבע שלא להתחבר עם הכלה שהוא דבר המוטל עליו מן התורה שנאמר "כסותה ועונתה לא יגרע". ולכן "לוקה על שנשבע לשוא ואוכל" בסוד "אכלו רעים וכו'". "ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו כיון דאינן אלא מדרבנן". ואומר החכם "יראה לי שהוא הדין בראש חדש וערב יום הכפורים שאינן אלא מדרבנן אלא שמדברי הרמב"ם נראה שהם של תורה". והנה החילוק הנמצא בזה אם הוא מדבריהם או אם הוא משל תורה הוא הדבר הנאמר למעלה. כי "משל תורה" רצה לומר מן המדה הנקראת 'תורה', ו"מדבריהם" היינו על דרך הנזכר כי הם מתקנים המדה האחרונה כדאיתא במאמר הנ"ל מן הזוהר בסוד הפסוק "פועל צדק". כי כל אחד המתקן מדה זו ועביד לה סעידו וסמיכו - לכן הוא נקרא "פועל צדק" לפי שהוא מתקן על ידי מעשיו המדה הנקראת 'צדק'. ולכן חייב להשלים אם לא עשה התרה כאמור.