טור ברקת/תקסט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקס"ט - דיני נודר בעת צרה - ובו ב' סעיפים
- יחיד שמתענה על צרה ועברה, או על חולה ונתרפא או מת - צריך להשלים כל התעניות שקבל עליו. אבל ציבור שמתענין על שום דבר ונענו קודם חצות - לא ישלימו. ואם תלמיד חכם ורוב ציבור רוצםי להשלים - אין היחיד רשאי להפריש עצמו מהם.
- יחיד שמתענה על צרה ונודע לו קודם קבלת התענית שכבר עברה - אינו צריך להשלים.
טור ברקת[עריכה]
מאחר שהנחנו למעלה כי ענין התענית אינו לתכלית הכנעה בלבד - להכניע היצר ולהשפילו, אלא כי נמשך מענין הכנעת החומר ושפלותו כי תתעלה הצורה ומתחזק. לפי כי שתיהם הם הפכיות, דומות לשתי צרות. והיינו מה שאמר הכתוב "וייצא ה' אלהים וכו'" - הם שתי יצירות; יצירה אל החומר ויצירה אל חלק הצורה. ולכן כאשר זה נופל - זה קם, זה נחלש - זה מתגבר. וכאשר חלק החומר מתגבר - אז גם כן היצר הרע המשתתף בחלק החומר אז הוא מתגבר ומתחזק יותר. וכאשר מתגבר חלק הצורה הקדושה - אז נמי מתגבר יצר הטוב המשותף בה.
ונוסף עוד ופנה למעלה כי כאשר מתגבר חלק החומר ומתחזק היצר הרע - אז מתגבר ומתחזק סטרא אחרא. וזהו כונת הפסוק מה שאמר "וכסילים מרים קלון" - כלומר הכסיל הוא האדם הגשמי הסכל הבער מחזק חלק הגוף והחומר שלו. וזה הוא הגורם הראשון להיות לו קלון על ידי מעשיו הרעים לפי שנתגבר היצר וממשיך אותו לרצונו. ולכן הנמשך אחר אכילה ושתיה חמור טפי לפי כי על ידי כך מרים ומגביר היצר הנקרא 'קלון', היינו סטרא דמסאבא. ועל ידי כן מרים אותו ממש לפי שבזמן הבריאה הפיל הקב"ה לסמאל ממקום קדושתו, והכסיל זה מרים אותו.
וההפך מזה הוא המתענה כי מחליש כח החומר והוא מגביר ומחזק כח יצר הטוב. והוא נמשך אחריו לעבודת היוצר יתברך. ופנה למעלה ומגביר סטרא דקדושה שנאמר בה "נפלה ולא תוסיף קום". ועל ידי כן אומר "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי". ולפי כי המתענה נמצא בו כל השלימות זה בעצם אדם ומועיל לסטרא דקדושה כאמור.
ולכן "יחיד שמתענה על כל מין צרה ועברה הצרה, או חולה ונתרפא או מת - צריך להשלים כל התעניות שקבל עליו בשלימות". ואיתא בגמרא "אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו: מאי דכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. צדקה תרומם גוי - אלו ישראל שנאמר גוי אחד בארץ. וחסד לאומים חטאת. לפי שהם עושים כדי שתמשך מלכות' שנאמר די להוון מקריבין ומצליין לחיי מלכא ובנוהי. ומאן דעביד הכי לאו מעליותא הוא. והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. כאן בישראל, כאן באומות העולם".
ופירש רש"י ז"ל משום דישראל אע"ג שלא יחיה אינו תוהה בו. אבל עכו"ם כשרואה שמת בניו מתנחם על מה שנתן. ולכן הדין הוא דאע"ג שאותו חולה לא יהיה - משלים תעניתו, אם מעט ואם רבים הם. וזה יהיה ביחיד.
"אבל בציבור שמתענין על שום דבר ונענו קודם חצות לא ישלימו" - כההיא דתנינן מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות ויצאו ואכלו ושתו ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. והינו הטעם שיש הפרש בין תענית ציבור לתענית יחיד - לפי שבענין היחיד קס"ד אם לא תתקיים שאלתו שמא יחזור בו, ולכן לעולם משלים תעניתו. אבל בתענית ציבור לא מסתברא כי הציבור הם מתנחמים על מה שעשו תענית וכיוצא. ולכן כאשר נענו אין משלימין, אבל אוכלים ושותים והם שמחים שנתרצה להם הקב"ה ונתקבלה תפילתם ונעשה בקשתם.
ולכן "אם תלמיד חכם ורוב ציבור הסכימו להשלים התענית אין היחיד רשאי להפריש עצמו מהם" - מן הטעם הנזכר שמתראה שמתנחם על מה שעשה פעמים אחרות.
"יחיד שמתענה על צרה ונדוע לו שכבר עברה קודם קבלת התענית אינו צריך להשלים". אבל אם נודע לו שעברה קודם שקבל עליו התענית - צריך להשלים. שהרי גלה דעתו כי הוא רוצה להתענות אף על גב שעברה הצרה.