טור ברקת/תקסח
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקס"ח - דיני נדרי תענית - ובו י"ב סעיפים
- נדר להתענות יום זה ושכח ואכל - משלים תעניתו. והוא הדין אם היה תענית חלום או שהיה תענית צבור או שהיה יום ידוע לו להתענות ביום שמת בו אביו או אמו[1]. אבל אם נדר להתענות יום אחד או שני ימים וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית - איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר.
- הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה, והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול -- הרי זה לוה ופורע יום אחר, שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר. אבל אם לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד, אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר - מקרי 'תענית זה' ואינו יכול ללוותו. וכן אם היה תענית חלום אינו יכול ללוותו.
- מי שנדר להתענות סך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף.
- יש מי שאומר ששני ימים ושני לילות רצופים יש להשוותם לארבעים תעניות שאינם רצופים.
- המתענה תענית חלום ביום טוב או בחולו של מועד או בראש חדש או בחנוכה ופורים או בערב יום הכפורים - צריך למיתב תעניתא לתעניתיה כדין המתענה תענית חלום בשבת.
- אין תענית צבור בבבל ליאסר במלאכה ולהפסיק מבעוד יום אלא תשעה באב בלבד. הילכך יחיד שקבל עליו תענית - לא חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ומותר בכולן. ומכל מקום לכתחילה טוב לומר בשעת קבלת תענית "הריני בתענית יחיד לפניך מחר".
- כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר והשנה מעוברת - יתענה באדר ב'.
- אין צריך להתענות אלא ביום שמת אביו ולא ביום קבורה.
- אם אירע יום מיתת אביו בשבת או בראש חודש ידחה למחר.
- הנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פלוני, ונתעכב ימים רבים, ואחר כך אירע שהשכירוהו לילך לשם - די בהליכה זו.
- הנודר לצום סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה - עולין לו.
- כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם - הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב. אלא דואג ואונן כענין שנאמר "מה יתאונן אדם חי".
טור ברקת[עריכה]
איתא בזוהר פרשת יתרו דף צ"א (ח"ב צא, א) וזה לשונו: "נדר איהו לעילא ואיהו חיי מלכא. רזא דרמ"ח שייפין ותריסר קטירין כחושבן נדר. ועל דא חמיר משבועה. חיי מלכא - דיהיב חיין לכל אלין שייפין ואקרון הכי בגין דאינון חיין נחתין מעילא לתתא לההוא מקורא דחיין, ומההוא מקורא נחתין לתתא לכל אינון שייפין וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר ענין הנדר מהו. ומפני מה הוא חמור משבועה. וכן אמרו חז"ל "הנודר כאילו נודר בחיי המלך".
ולכן יאמר: "אם נדר האדם להתענות יום זה ושכח ואכל משלים תעניתו" - כי בזה ימצא כי השלים מה שנדר בחיי המלך. "והוא הדין אם היה תענית חלום" אף על גב שאין שם נדר, מאחר כי התענית מועיל מאד באותו היום (כמו שאמרו חז"ל "יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ובלבד באותו היום"). ולכן משלים תעניתו. "או שהיה תענית ציבור" - כי אי אפשר לו לשנות ליום אחר. "או שהיה יום ידוע לו להתענות ביום שמת אביו או אמו" בו ביום "משלים תעניתו". "אבל אם נדר להתענות יום אחד או שנים וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית - אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר" כדי להשלים הנדר שנדר.
"הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול" לאכול - כך אמרו חז"ל "כל האוכל מסעודה שתלמיד חכם בתוכה כאילו אוכל פני השכינה שנאמר ויבא אהרן וכו' לאכול לחם לפני האלהים". ולכן "לווה ופורע יום אחר" לפי כי אכילה זו יותר טוב לו להועיל את נפשו, ומה גם כי לא קבע הימים בתחילת הנדר.
"אבל לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום א' אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר מקרי תענית זה" והרי נקבע לאותו היום דווקא ואינו יכול ללוותו לפי כי כאשר משלים אותו נמצא ממשיך אותם חיי המלך עליו כביכול, ומה גם כי חיים אלו הם נמשכים לכל המדות העליונות ועל ידי כך יהיה לו חלק בראש כנ"ל ממה שכתוב בזוהר פרשת עקב עיין שם.
"וכן אם היה תענית חלום כי אינו יכול ללוותו" - לפי כי כך אמרו חז"ל "יפה תענית לחלום כאש לנעורת ובלבד באותו יום". ועוד מטעם מה שאמרו חז"ל "והאלהים עשה שיראו מלפניו - זה חלום רע". ומאחר כי האלהים עשה שיתענה היום זה דווקא - אין לו לשנות. ולכן אינו יכול ללוותו כדבר האמור לעיל.
"ומי שנדר להתענות סך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף" - מאחר שלא קבע זמן ולא יום ידוע.
"יש מי שאומר ששני ימים ושני לילות רצופים יש להשוותם לארבעים תעניות שאינם רצופים". והנה הם סומכים על מ"ש בזוהר פרשת שמות דף ט"ו (ח"ב טו, א) וזה לשונו: "יתיב ר' שמעון ור' אלעזר בריה קאים ומפרש מילי דרזי דחכמתא, והוו אנפוי נהירין כשמשא ומלין מתבררין וטאסין ברקיעא. יתבו תרין יומין דלא אכלו ולא שתו ולא הוו ידעין אי הוה יממא או ליליא. כד נפקו ידעו דהוו תרין יומין דלא טעמו מידי. קרא על דא ר' שמעון ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. ומה אי אנן בשעתא חדא כך - משה דקרא קא אסהיד ביה ויהי שם עם ה' על אחת כמה וכמה". הנה מבואר מזה המאמר כי אותם ב' ימים שלא אכלו קרא אותם הרשב"י ע"ה מ' יום.
אמנם אין ממאמר זה ראיה כלל. ראשונה - ממ"ש שני ימים. והרי אין מזה ראיה שהיו שני ימים ושני לילות. כי הנה המאמר הוא אומר "כד נפקו ידעו דהוו תרי יומין דלא טעמו מידי". ומכאן אין ראיה ללמוד על ב' ימים וב' לילות, דאיכא למימר שנכנסו שם בבקר והיו לומדים שם ב' ימים רצופים, כי בזה ימצא שלא היה שם זולת לילה אחת. ומהיכן להם ללמוד שתי לילות?
זאת ועוד טענה אחרת. שהרי נאמר בהדיא "ומה אנן בשעתא חדא כך - משה דקרא אסהיד עליה וכו'" - הרי כי הרשב"י עצמו מה שקרא על דא "ויהי שם עם ה'" לא ללמד על ענין זה בא שיהיו נחשבים למ' היא בא, אלא סמך הוא בעלמא. ולכן אין ללמוד ממאמר זה שנחשבים לארבעים יום.
"המתענה תענית חלום ביום טוב או בחולו של מועד או בראש חדש או בחנוכה ופורים או בערב יום הכפורים צריך למיתב תעניתא אתעניתא" - לפי כי כן אמרו חז"ל "חוזרים ונפרעים ממנו" מה שגרע מעונג ימים הללו.
"אין תענית ציבור בבבל להיות אסור במלאכה ולהפסיק מבעוד יום אלא ט' באב בלבד" מפני שאין שם נשיא. וכן נמי כל הדברים האסורים בתענית ציבור מותר בהם לפי כי אין כח ביחיד לתקן מה שהציבור עושים. וכבר נתבאר למעלה מה ענין החמשה דברים האסורים שהם אכילה ושתיה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. וכבר נתבאר הסוד שלהם בדיני יום הכפורים בהרחבה כי שם ביתם. גם מה שאמרו חז"ל "שתיה בכלל אכילה" - הכל מבואר שם. "ומכל מקום טוב לומר בשעה שמקבל התענית במנחה "הריני לפניך בתענית יחיד למחר לפניך"".
"כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר ראשון וכו'" - הנה כל אלו הדברים והדומה להם אין בהם צורך לענין מנהג לפי שהם חומרות יתירות או מילי דחסידותא. ולכן הכל תלוי בסברא רחוקה או קרובה. וכפי הכח המתענה. ולעולם תולין בהם להקל וכמה מאלו המנהגים נתבטלו.
"הנודר לצום סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה - עולה לו" - זה הענין יובן בזמן שעושה תענית משום נדר שנדר בעלמא על כל צרה. או חולה וכיוצא. אבל אם אותם הימים אשר מתענה בהם לעשות תיקון על איזה עון פרטי אשר יעשה האדם ובא לעשות תשובה ולהתענות כמה ימים רצופים, ואירע בהם תענית ציבור - אינו עולה לו מן המנין לפי כי זה התענית הוא עניינו על דבר אחד והתענית שהוא מתענה הוא תיקון על דבר אחר. ולכן אינו עולה לו לפי שבכל יום ויום שהוא מתענה על תיקון העון צריך לכוין באותו תענית באות אחת מן אותו השם שעשה פגם. אמנם מכל מקום אינו נקרא הפסק ונקראים 'תעניות רצופים' דלא גרע זה התענית משבת ויום טוב שאירע בתוך הימים שעשה תענית שאין מפסיקין ימים רצופים שיעשה האדם. דלא סגי בלאו הכי. והיה זה התענית שאירע בתוך התעניות רצופים שלו כאחד מהם ואינו הפסק. אבל אינו עולה לו לפי שצריך להיות ימים רצופים שלימים עם הכונה שלהם גם כן שלמה.
"כל השרוי בתענית בין שהוא מתענה על צרתו או על חלומו וכו'" - בא ולמד ממה שאמר בזוהר על המתענה תענית חלום בשבת פרשת אמור דף ק"ה (ח"ג קה, א) וזה לשונו: "אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא - הא סעודתיה דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגיא. הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א"ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשכחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יום חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגהינם נייחין בהאי יומא והאי בר נש לית ליה חדווא ולית ליה ציי*א ושנייא דא מכל עילאין ותתאין. כולהו שאלין עליה מאי שנייא דפלניא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה וכדין אתקרעו כל גזרי דינין דאתגזרו עליה וכו'".
הנה בפירוש איתמר בזה המאמר כי צריך המתענה בשבת להיות בצער ומזה המאמר ממנו נקח למתענה בחול בכל ענין של תענית שצריך למנוע עצמו מן התענוגים ומן השמחה אלא יושב ומצטער. אמנם אם הוא לומר בתורה מעצמו תבא לו השמחה שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" - אז טוב לו מלהיות יושב ודואג והוא משתומם אלא יעסוק בתורה - אז ימצא מזור למחלת חטאו וחי בהם.
- ^ כך כתוב בדפוס. ובשו"ע שלנו כתוב 'רבו' - ויקיעורך