טור ברקת/תקנב
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקנ"ב - דיני ערב ט' באב - ובו י"ב סעיפים
- ערב תשעה באב, לא יאכל אדם בסעודה המפסקת, שאוכלה אחר חצות, בשר. ולא ישתה יין. ולא יאכל שני תבשילין.
- אפילו בשר מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת, ובשר עופות ודגים, ויין מגיתו, דהיינו שאין לו יותר משלושה ימים, נהגו לאסור.
- אפילו בשל מין אחד בשני קדירות, מיקרי שני תבשילין. וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדרה אחת, אלא אם כן הוא דבר שדרכו בכך כל השנה, כגון אפונין שנותנים עליהם בצלים וביצים. ותבשיל הנעשה מדבר שנאכל כמות שהוא חי מקרי תבשיל לענין זה.
- מותר לאכול פירות כשהם חיים אפילו כמה מינים.
- נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים.
- מי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים.
- נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת.
- יש ליזהר שלא יֵשבו שלושה לאכול בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון. אלא כל אחד יושב לבדו ויברך לעצמו.
- כל זה בסעודה המפסקת, שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, וכשהיה אחר חצות. אבל אם היה קודם חצות, או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע - אין צריך ליזהר בדברים הללו.
- אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת - אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו.
- מי שקיבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה, ואירע ערב תשעה באב להיות בשני - ישאל על נדרו, או ילוה תעניתו ויפרע.
- אין אומרים תחינה ערב תשעה באב במנחה משום דאיקרי מועד.
טור ברקת (סעיפים א' - ו')[עריכה]
כבר נתבאר למעלה כי כל המעשה אשר נעשה תחת השמש בעולם הזה הוא זכר לאשר כבר נעשה, ומה גם הוא רמז למה שנעשה למעלה באותו זמן. והנה לענין מה שעבר מן הצרות על ישראל כבר נתבאר למעלה כי בי"ז בתמוז הובקעה העיר. וברור הוא בעיני בני אדם כי נעשה למעלה. אמנם ערב ט' באב גדל הכאב מאד אשר חז"ל הגידו כי אז נכנסו האויבים ואכלו ושתו וקלקלו ובתשיעי לעת ערב הציתו האש כדלקמן. ולכן הדין נותן כי ערב ט' באב ראוי לנהוג חומרא יותר על מה שעבר.
ולכן "לא יאכל אדם בסעודה המפסקת שאוכלה אחר חצות", דאילו מה שאוכל קודם חצות אינו נקרא 'סעודה המפסקת'. אמנם לאחר חצות "לא יאכל בשר ולא ישתה יין" מפני שהאויבים אכלו בשר ושתו יין במקדש כדאיתא במדרש "נכנסו ללשכת הטלאים ולקחו ושמחו ואכלו", "וה' לא קראו - לא קראו קדש ישראל לה'". ולכן אין לאכול בשר וגם אין לשתות יין מאחר כי כן נמי האויבים שתו שם יין נסיכם ושמחו. לכן נאסרו עלינו כל ענין של שמחה וכמו שאמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". וכן נמי "אסור לאכול שני תבשילין" משום שמחה כדבר האמור.
"בשר מליח שעברו עליו וכו'" - איתא בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ו (ח"ג קנו, א) וזה לשונו: "תא חזי משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחיד נביאה אחרא, דהא אחיד צדקה הוה. ובשעתא דא"ל קוב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים - חדי משה ואמר השתא ההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישראל. כיון דחמא משה דאהדרו לנחתא לדרגא אחרא ושאלו בשר וכו' אמר ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג - דחשיבנא נוקבא במיכל' דילי וכו' לנחתא לדרגא דנוקבא", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מן המאמר כי הבשר הרמז שלו הוא במדה האחרונה. ומאחר כי כל המאורעות רעות וכל הדברים הרעים אשר נעשו לשעבר - בה הגיע הפגם. ומה גם עתה. והנה כל אלו הדברים הם נרמזים בה - לכן מן הראוי הוא להחמיר בהם כי די לעבד להיות כקונו.
"אפילו בשל מין אחד בשני קדרות וכו'" - הנה כאשר נתן לב להבין עיקר הדברים האלה הגם כי דברים פשוטים הם שהרצון למעט בענין ההנאה והשמחה בימים הללו שהם ימי הרעה כנזכר לעיל -- מכל מקום יש סוד בדבר. והענין יובן על דרך מה שנתבאר בפסח בענין הגעלת הכלים שהענין הוא ירמוז לשני דברים הבאים כאחד טובים.
ראשונה ירמוז לאיברי האדם שהם כלים שלו לפי שהם מוכנים לעבודתו ולעשות בהם את מלאכתו. ועוד ירמוז בהם לכלים העליונים שנאמר בהם "וככלה תעדה כליה". וכן נמי בנדון דידן: ענין הבישול וענין הקדרות - הכל הולך אל מקום אחד. והענין כי הנה מצאנו ראינו כי לא הותר אכילת בשר לאדם הראשון אמנם לנח הותר שנאמר "כירק עשב נתתי לכם את כל". וזה הענין נתבאר בזוהר פרשת לך לך דף פ"ט (ח"א פט, א) וזה לשונו: "עד לא חטא אדם מה כתיב ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' וכתיב לכם יהיה לאכלה ולא יתיר. כיון דחטא ויצר הרע אשתאיב בגופא וכו'. לבתר אתא נח וחמא דהא גופא אתבני מאתרא דיצר הרע. אקריב קרבן כמה דאקריב אדם. מה כתיב וירח ה' את ריח הניחוח וכו'. וכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמר קוב"ה מכאן והלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצר הרע - יתענג גופא מההוא דאתחזי ליה ייכול בשרא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי מפני העון שחטא אדם הראשון לכן הותר לנח לאכול בשר. והנה כל עוצם הגלות שבא על ישראל היה על עון אכילה ושתיה שנאמר "האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק". והנה נודע כי ריבוי האכילה הוא גורם לאדם כל הרעה הבאה עליו בעולם הזה וגם לאחר המות כמו שאמרו חז"ל "לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת טול מה שנתת בי". עוד בזוהר פרשת שלח לך דף ק"ע (ח"ג קע, א) וזה לשונו: "סטרא אחרא יהבת בשרא ומסטרא דילה אתי בשרא ולא מלה אחרא וכו'. וכל זמנא דבשרא קיימא בקיומא ההוא שטן קיימא לאסטנה. אתאביד בשרא - לית רשו לאסטנא דהא לית ליה על מה דיסתמיך. ועל דא כתיב יכלו בשר מראי וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי הבשר הוא נמצא באדם מסטרא אחרא ולכן מפני כך אמרו חז"ל "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר" לפי שהחלק שלו הוא הבשר. גם הבשר הנאכל יתננו חלקו. ולכן נהגו "שלא לאכול בשר" בימים אלו כדי שלא יתגבר סטרא אחרא כאשר הוא חלקו. ולכן נמי לענין הבישול "לא יאכל שני תבשילין" דהיינו כדי למעט ההנאה הנכנסת לתוך איבריו של אדם כי מאחר כי מסיבת העון של המאכל בא עלינו החרבן והגלות - התיקון הוא למעט בהנאה של המאכל הוא הגורם.
והנה לא נעלם מעין הקורא כל העבירות אשר חטא ישראל עד מקום אשר חכמים הגידו בפסוק "השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם" - אלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים ומחליפים נשותיהן זה לזה. והנה כל מה שיעשה האדם לחטא בהנה הוא יהיה מסיבת כי העין רואה והלב חומד כמו שאמרו חז"ל בפסוק "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה". ולכן כדי לתקן עון זה "אין לאכול דבר המבושל בשני קדרות" כי זה הוא גרמא לכל בעל נפש. והחי יתן אל לבו לאמר מה ענין תענוג שייך באפונין שנתבשלו בשני קדרות? למה יגרע מאחר כי אין בו בשר ודגים ואין זה תענוג?
לכן אז(?) יאמר אין זה אלא להעיר את האדם על שני אבירים שבו שנאמר בהם "פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו". והיינו השני כלים שבאדם כי על ידם נעשה נמי ה'בישול' ב"שני קדרות". והוא כינוי על דרך מה שאמרו חז"ל אל תבשל בקדרה שבשל בה חבירך. נמצא כי על ידי כן יהיה נזכר האדם מעשיו אשר לא טובים ומה גם מעשה אבותינו אשר החריבו נוינו ושמם היכלנו וגלינו מארצינו, ובאו זרים על מקדשי בית ה' וטמאו שני כלים שנאמר בהם "כלי בית ה'". ונוסף מן הרעה מה שאמר הכתוב "ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו". ואיתא בתיקון ט' דף כ' וזה לשונו: "בראשית - ירא שבת - דאיהי שכינתא דעלה אתמר מלליה מות יומת. דעאלו אויבים בחלל דילה דאיהו קדש קדשים ואתמר בהון "את מקדש ה' טמא", "חלל ממלכה ושריה". ושפחה עאלת באתר דגבירתא וכו'".
הנה מבואר עד היכן מגיע העון ממעשה התחתונים. ולכן אין להקל בכל אלו הדברים כי הם נוגעים בדברים נעלמים והם תיקון לנפש האדם כדבר האמור.
ולכן מפני הדברים אלו "מותר לאכול פירות כשהם חיים אפילו כמה מינים" לפי כי תכלית מניעת אותם הדברים המבושלים היינו להעיר על אותם דברים שהם דוגמא להם בעצם האדם. מה שאין כן באכילת הפירות שאין בהם בישול. ולכן מותר לאכול מהם ככל צורכו אך לא לענין תענוג.
"נהגו לאכול עדשים וכו'" - גם בזה יש לאדם להתעורר כמה רעות באו עלינו מזרעו של עשו שנאמר בו "ועברתו שמרה נצח" על אודות אותו תבשיל של עדשים שנאמר "הלעיטני נא מן האדום הזה", ואיתא בבראשית רבה זה לשונו: "מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה - כך היה אבל שנפטר אברהם אבינו ע"ה ושמחה שנטל יעקב את הברכות". אך עתה נהפך לאבל מחולנו. ומה עדשה אין לה פה כמו שאמרו חז"ל - כך אנו אין לנו פה להשיב כי להיות עונותינו הטו אלה - ולכן אין לנו פה לדבר אפילו בדברי תורה ביום ט' באב כדלקמן.
גם "הביצה שנותנים בתוכה" הוא הסוד לאותה ביצה שנפלה של בר יוכני והפילה ששים כרכים כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "כגוונא דההוא דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין וכו' אלא אוקמוה אפרוחים אלין מארי משנהא, בצים אלין מארי מקרא. וכגוונא דנפל ההוא נפול דאיהו בר נפילאי נפיל' ביצה דאיהו אתרוג שיעורו ככביצה. ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. ונפל עמה ששים המה מלכות וכו'".
ולכן להזכיר לאיש החרד על דבר ה' בא ענין תבשיל זה והביצה בתוכו כאמור.
"מי שאיפשר לו לא יאכל בסעודה המספקת וכו'" - כך היה מנהג הראשונים להפסיק על פת חריבה וקיתון של מים להעיר אותנו על מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קנ"ב (ח"ב קנב, א) וזה לשונו: "בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא יהבי חולק תמצית לעמין עע"ז ולא אתזנו אלא מתמצית. והשתא דישראל בגלותא אתהפך לגוונא אחרא. למלכא דאתקין סעודתא לבני ביתיה. כל זמנא דאינון עבדין רעותיה - אכלי סעודת' עם מלכא ויהבי לכלבי חולק גרמין למגרר. בשעתא דבני ביתיה לא עבדי רעותא דמלכא - מלכא יהיב כל סעודתא לכלבי וסליק לון גרמי. כגוונא דא כל זמנא דישראל עבדי רעותא דמאריהון וכו'".
ולכן כדי להעיר לב האדם על מעשינו אשר לא טובים הם - נרמז לנו לאכול התמצית דהיינו פת חריבה וקיתון של מים להורות כי עבר על נפשינו המים הזדונים.
- [כאן בדפוס מופיעים ציטוט סעיפים ז' - י"ב של שו"ע]
טור ברקת (סעיפים ז' - י"ב)[עריכה]
כך אמרו חז"ל "אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך" כי בעבורה נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיהו כשיצאו לקראת נבוכדנצר שחיק מחיק הושיבן על כסאות וכו' אמר להם איש כי ישבע שבועה אחרים מתירים לו. א"ל בפניו או שלא בפניו וכו'. מיד גזר והורידן לארץ וכו' שנאמר ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. ולכן להעיר לבנו על מעשינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות תעניות (פ"ה מהל' תעניות ה"א) וזה לשונו: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה במעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר והתוודו את עון אבותם וכו'". ולכן כל מה שאנחנו יכולים לעשות לתת זכרון למה שהגיע לנו מן הצרות מפני העון אנחנו עושים. שלכן נהגו לישב על גבי קרקע בסעוה המפסקת. וכבר אמרו חז"ל כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. וכן נמי כל המאורעות רעות הללו כאילו עתה באו עלינו.
"יש ליזהר שלא ישבו שלשה לאכול וכו'" - כך אמרו חז"ל "אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם", כי אמר ה' בני הם מתקללים ואני מתברך?! ולכן נמי מטעם זה אין ראוי להביא האדם החיוב לומר ברכת זימון מאחר כי אין חפץ ה' להתברך בזמן שישראל בצרה שהרי נאמר "עמו אנכי בצרה". "אלא כל אחד יושב לבדו ויברך לעצמו" על שם שנאמר "איכה ישבה בדד" השכינה שהולכת בגלות כמו שאמרו חז"ל "גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה" עד "גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך ונאמר אלי קורא משעיר". ונאמר אבדה האמונה. וכן נמי הצדיק אבד כדאיתא בהקדמת התיקונים "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקנה - דא ירושלים, כן איש - שנאמר ה' איש מלחמה, נודד ממקומו".
וכן נמי כל אחד יושב לבדו "ויברך לעצמו" ומה גם יהיה להעיר לבנו למה שאמרו חז"ל מקדש ראשון מפני מה נחרב? מפני ביטול תורה שנאמר על עזבם את תורתי. מקדש שני נחרב בעון שנאת חינם. ולפי דחרבן שני חמיר לן טפי - לכן אנו עושים זכר למעשינו הרעים לאכול כל אחד לבדו מפני כי כך אמרו חז"ל בפסוק "מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ [אֶת עַמִּי]" (יחזקאל כא, יז) - אלו בני אדם שהיו אוכלים זה עם זה ודוקרים בלשונם זה לזה בחרבות. ולכן כל אחד יושב לבדו משתומם על מה שגרם לנו זה העון שעל ידי השנאה ולשון הרע גרמנו פירוד למעלה שנאמר ונרגן מפריד אלוף כמה דאת אמר "אלוף נעורי אתה". ובפירוש איכה ביארתי שרומז לאות אלף האמצעית שבשם הויה שהוא סוד אהיה שלכן נשאר חשבון דם מאדם. כי כן היו שופכים דמים רבים דאזיל סומקא ואתי חוורא. והיינו אלופו של עולם עיין שם.
"כל זה בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה וכו'" - הענין הוא כי כל הדברים אלו הנעשים לזכרון אין צורך להיות כמה פעמים רק אחת מזכרת עון. ומה גם שמעשה האדם כך הוא מעורר לעשות כך למעלה. ולא נכון להרבות הצער. ומה גם כי ענין האכילה שהאדם אוכל על ידי מעשיו ומה גם על ידי מחשבות טהורות צודקות - אז נעשה בערך קרבן אותו המאכל. ושם נאמר "באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי". ולכן אז נעשה סוד מאכל בהיפוך מלאך כנזכר במקומו. הוא הנאמר בו "ויסע מלאך האלהים". וכן עולה מלאך בגימטריא צ"א שמורה חיבור ב' שמות הויה אדני שהוא בגימטריא צ"א. ולכן מפני כי המאכל הוא גורם כל השבח והייחוד הנזכר - אין ראוי לאדם למנוע עצמו מענין זה רק בסעודה המפסקת "שאין אוכל אחריה סעודת קבע" - כך יעשה כל הנזכר.
וגם(?) תנאי אחר צריך בזה "שיהיה אחר חצות". "שאם אוכל קודם חצות אע"ג שבדעתו לעשות סעודה זו" לענין הפסקה - אין ראוי לעשות הדברים הללו לפי כי משעה שמתעורר השחר אז מתעורר מדת החסד כדאיתא בזוהר בסוד "חסד אל כל היום". אמנם אחר חצות - אז מתעורר הדין שנאמר "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". ולכן אע"ג שאוכל קודם חצות אין ראוי לעשות מעשים הללו כי אין ראוי לנגד למדת החסד בזמנו עד אחר חצות כי אז אם יעשה לשם הפסקה אז יעשה כל הדברים הנזכר.
"אם חל ט' באב בשבת ונדחה לאחר השבת או שהיה באחד בשבת וכו'" - הנה בשבת איכא תרתי לטיבותא. ראשונה כי אין ענין אֵבל בשבת. ועוד שנית שנקרא 'עונג' שנאמר "וקראת לשבת ענג". ולכן לא מבעיא כי אין ראוי לנהוג בו אֵבל, ולא אחד מן הדברים הרעים הנזכר לפי כי אין הקליפה שולט ביום השבת. ואז סטרא דקדושה, דהיינו שבת מלכתא, יושבת בכתר מלכות (בסוד "ה' בחכמה יסד ארץ"). ולכן "אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת" - הס שלא להזכיר דבר מן המעשים הנעשים בחול שהם מזכרת עון כנזכר. לפי כי אז הוא עץ רצון כנודע.
וכן "מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו" - כלומר כי כמו שאז בימי שלמה היתה השכינה בסוד סיהרא באשלמותא -- כמו כן היא במדרגה זו ביום השבת בשעת המנחה. ולכן אין מחסור כל דבר.
"מי שקבל עליו תענית וכו'" - דבר פשוט הוא כי מוכרח לאכול לעת ערב ולכן יעשה התרה.
"אין אומרים תחינה ערב ט' באב במנחה משום דאקרי מועד" - הן אמת כי אין לומר תחינה אך לא מטעם זה. כי מה ענין הוא מה שנקרא 'מועד'? אמנם העיקר הוא מן הטעם שאין נופלין על פניהם בבית האבל כי הענין הוא לפי שנתעורר סטרא אחרא ושלט בענין המות ולכן אין ראוי לאדם לנפול לארץ פן יבלעו לו לפי שהוא בתוקפו. וכן נמי בנדון זה - לפי כי אז מתעורר הקליפה והוא חוזר וניעור כמו זמן שעשה כל הרעות הנ"ל - ולכן אין ראוי להכחיש אותו על דרך "לא תחסום שור". וזה עיקר.