טור ברקת/תקכט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקכ"ט - דיני שמחת יום טוב - ובו ד' סעיפים
- מצוַת יום טוב לחלקו - חציו להשם, וחציו לאכילה ושתיה. ואל יצמצם בהוצאות יום טוב. וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. וחייב לבצוע על שני ככרות ולקבוע כל סעודה על היין. ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישי.
- חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים. והנשים, קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים.
- אדם אוכל ושותה ושמח ברגל. ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר.
- חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה, אלא יהיו כולם קדושים.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
שמענה ואתה דע לך שאילולי היה צורך בענין האכילה לא צוה הקב"ה לאדם ואמר "מכל עץ הגן אכל תאכל". אם הרצון על צווי בלבד כך היה לו לומר "ויצו ה' לאמר עץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", ובודאי הוא כי צריך לאכול מכל עץ הגן. אלא כי בא האכילה בציווי. ולא עוד אלא כי כפל עליו ואמר "אכל תאכל". ולכן נמי בא הצווי לענג יום טוב.
ולכן "צריך לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתיה". ולפי כי האדם היה סיבה שנתקללה האדמה בעבורו - ולכן על ידי מה שהוא אוכל ממנה גם מן הבשר שהוא גידולי קרקע אז נתקן הקללה והעון הקודם. ולפי שאדם כאשר היה מסיב בגן עדן היו מלאכי השרת צולין לו בשר גם מצננין לו יין - לכן נצטוינו ביום טוב על אכילה ושתיה בשר ויין. ובשכר זאת נמי הקב"ה עתיד לעשות סעודה לצדיקים לעתיד בבשר בהמות בהררי אלף ועוף זיז שדי וליתן דג טהור ויין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.
וכן נמי יעשה לנשמות לכל אחד מישראל בגן עדן כנודע מן הזוהר פרשת תרומה דף קכ"ד (ח"ב קכד, א) וזה לשונו: "פתורא דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודע לטב לקמיה עתיק יומין, וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באתר דאצטריך וכו'". וברור הדבר מכמה מקומות מחכמים זכרונם לברכה על שולחן של צדיקים בגן עדן. ולכן "אל יצמצם בהוצאת יום טוב" לטוב לו ולנשמתו. וצריך "לכבדו ולענגו" כענין האורח הבא אליו כדאיתא בזוהר "ההוא אושפיזא עילאה".
"וחייב לבצוע על ב' ככרות" להודיע כי כדרך שנותן לנו הקב"ה לחם מן השמים במדבר כך יחזור ויתן לנשמות בגן עדן ויחזור ויתן מן לזמן הגאולה כימי צאתך מארץ מצרים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "לא ירעבו מן המן ולא יצמאו מן הבאר ולא יכם שרב ושמש מענני כבוד".
"ולקבוע כל סעודה על היין" כי כן נתן יתן הקב"ה לישראל יין המשומר לעתיד. "ובגדי יום טוב יהיו חשובים משל שבת" - להעיר לבו שיעשה לו חלוקא דרבנן, לא ראי זה כראי זה, וכדאיתא במדרש קהלת אצל "וזרח השמש". וכמו שעתיד הקב"ה לחדש שניה' של צדיקים כך מחדש בגדיהם, לא של היום לובש למחר וכו'. "ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית" - רק בשבת בלבד כדאיתא בזוהר.
"חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד" - לקיים "עבדו את ה' בשמחה". כי הנה כך יזכה לעתיד ביום שנאמר "אחזה רעדה חנפים" יהיה שמח שנאמר "וגילו ברעדה" כמו שאמרו חז"ל.
"כיצד משמחן? הקטנים וכו'" - גם שיקנה להם בגדים לא יפסיד. "והנשים קונה להם בגדים ותכשיטים כפי ממונו" - אמנם חז"ל אמרו "יותר ממה שיש לו", כך אמרו חז"ל המכבד יותר מגופו, לפי כי עיניהם תלויות אליו והוא עיניו תלויות במי שאמר והיה העולם.
"וחייב להאכיל וכו'"
"אדם אוכל ושותה" - לא אמרו אלא במי שמעשיו בדרך הזדמן ולא ידע שבעה. אמנם מי שמעשיו לשם שמים מעולם לא יבא לידי תקלה, ולא לידי תקלה ולא לידי קלות ראש וניבול פה ושחוק ולא היתול.
"חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים וכו'" - מזה מתחייב האדם להעמיד על עצמו שוטרים שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" - העינים והאזנים וכיוצא, "אשר ה' אלהיך נותן לך", ואחר כך "ושפטו את העם משפט צדק" - קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. וכל שעסקו עם הנשים קרוב אל החטא. וכל הסובא יין קרוב לחטא. ולכן יעסוק האדם בדבר שאין בו ספק - הוא עסק התורה - אם מחדש בה איזה ענין להיות משמח אלהים ואנשים כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך וזה לשונו: "כיון דסלקין כלהון נשמתין דשארו עלייהו **ש' סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא וקב"ה שאיל לכולהו מאי חידושא הוה לכו בההוא עלמא באורייתא. זכאה איהו מאן דחידושא דאורייתא אמר' קמיה. כמה חדוה עביד קב"ה כניש לפמליא דיליה ואמר שמעו חידושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני. וכולהו מוקמי מלה בתרי מתיבתי. אינון לתתא וקב"ה לעילא חתום לההוא מלה וכו'. כל פמליא דלעילא צייתין ההיא מלה וחיות הקדש מתרבין בגדפין ומתלבשן בגדפין", עכ"ל.
ולכן מה טוב לאדם לחדש דברי תורה או לשמוע דברי תורה מחדש או לקרו' לשמח הקב"ה ופמליא דיליה.
פירוש שני[עריכה]
עוד אני מדבר בענין דין זה:
"מצות יום טוב לחלקו חציו להקב"ה וכו'" - להודיע מה מעשה האיש הישראלי גורם כי ידע נאמנה כי בכל אשר יעשה האדם ביום טוב נחלק לשנים, חציו הולך "לבית המדרש" - היינו בית המקדש על דרך מה שאמרו חז"ל "עתידים בתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל" וזה יהיה בבית המקדש שלכן נאמר "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום" - הם הימים טובים, שנים הם, להמשיך אותם על שני דלתות בסוד "החדר והפרוזדור". מה כתיב תמן "כי מוצאי מצא חיים" - היינו "מצא אשה מצא טוב ויפק", המדה הנקראת "רצון", "מה'" - שהיתה מסותרת בסוד "נוצר" - עתה מתגלה ולעשות רצון.
"והחציו לאכילה ושתיה" לקיים מה שאמר הכתוב "אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא".
"ואל יצמצם בהוצאת יום טוב" כי לכן לא ימצא צמצום למעלה מצד הדין אלא הכל בהרחבה שנאמר "ברחובות תתן קולה". "וצריך לכבדו ולענגו" שנאמר "ממגד גרש ירחים". ואומר "והתענג על ה'".
"וחייב לבצוע על ב' ככרות" - הם סוד שני ווין כדאיתא בזוהר, לחבר אותם עם הכלה, "הלחם אשר הוא אוכל". "ולקבוע כל סעודה על היין" - משם הוא נמשך כל השפע בסוד "שתו ושכרו דודים".
"ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת" - אמנם בתיקונים שם נאמר "ובשבת אפשיט לבושין דחול דיצירה ואתלבש בלבושין דבריאה". ושם נאמר שבת ויום טוב שניהם כאחת.
"ואין עושים סעודה שלישית" - שהרי אין מתגלה עתיקא קדישא כמו בשבת שנאמר בו ג' פעמים "היום".
"חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד" - כלומר יותר על שאר הימים. אמנם לעולם מדת העצבות והדאגה מגונים, והם מסטרא אחרא כדאיתא בזוהר. "הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו" - לפי כי כן הוא למעלה, קדש עילאה זמינת לכל כתרי מלכא דשמא קדישא אתקרי בהו.
"כיצד משמחן? הקטנים", שהם סוד "בניך לימודי ה'", "נותן להם קליות ואגוזים" שהם מיני מגדים ממגד תבואות שמש שנאמר "ורב שלום בניך". "והנשים קונה להם בגדים ותכשיטים" - הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק דף רי"ט (ח"ג ריט, א) וזה לשונו: "תאנא מסטרא דאמא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרה אלף ות"ק סטרי גליפין בתכשיטהא וכו' *** אתהדר עטרא ומעטרא ליה אימא עילאה בההוא עטרא פרישת עליה על מטרוניתא לבושי יקר בההיא עטרא. כדין קלא אשתמע בכולהו עלמין צאינה וראינה וכו'".
"וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה"- כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ד (ח"א קסד, א) וזה לשונו: "קרבנא דקב"ה בטל יומא בגין למיזן עלמא ולמיהב סיפוקא לעילא ותתא, דהא באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות. את קרבני לחמי - הדא הוא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי וכו' לאשי - הדא הוא דכתיב אכלו רעים וכו'. ומה קב"ה פקיד לאתערא מזונא לעילא בגין לאתערא מזונא לתתא. מאן דיהיב מזונא לקיימא נפשא על אחת כמה וכמה דקב"ה יתער מזונא דלעילא ויתברך עלמא בגיניה", עכ"ל.
הנה מבואר כי לכן יתכוין המאכיל לעניים ולכל אלו הנזכרים, וכן נמי לכל המדות עליונות, כי יש נקרא "עניים" - הנצחים, ובחינת 'גר' ובחינת יוסף שהוא 'יתום' מאם. ואלמנתו של מלך. אברהם אמר "גר ותושב אנכי". משה רבינו ע"ה אמר "גר הייתי וכו'".
"אדם אוכל ושותה ושמח ברגל. לא ימשוך ביין" - כי כן אדם העליון אינו מרבה ביין (שהוא בחינת דין) כדי שיהיה האדם שלם בעבודת היוצר ובדבריו, והיו בכונה נכונה לעשות פרי למעלה בדוגמא שלו. אמנם ההוללות והסכלות הוא מכוון לסטרא אחרא שהוא זקן וכסיל. ולכן "חייבים בית דין להעמיד שוטרים" כדאיתא בזוהר פרשת שופטים דף רע"ה (ח"ג רעה, א) וזה לשונו: "בפיקודא דא מני שופטים ושוטרים כי אלהים שופט וכו'". ושם נאמר על ענין שם הקב"ה. ולכן החי יתן אל לבו כי יש אלהים שופטים בארץ ויזהר מלהוציא דבר מפיו, כי אין דבר נעלם מן המלך יתברך שמו, כדי שיהיו כל העדה כולם קדושים.
ובשכר השמחה של מצוה מתקיים בנו מקרא שכתוב "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון", רנה יפצחו ההרים ועצי השדה, ימחאו כף כל הכתוב לחיים: