טור ברקת/תקכח
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקכ"ח - דיני עירובי חצרות ביום טוב - ובו ב' סעיפים
- יום טוב אין צריך עירובי חצרות ושיתופי מבואות. אבל עירוב תחומין צריך. וכל הלכות תחומין נתבארו בהלכות עירובי תחומין.
- יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין. אבל אם נזכר ביום הראשון בב' ימים טובים של גליות יכול לערב עירובי חצירות בתנאי. אבל עירובי תחומין אין מניחין אותו ביום טוב בתנאי.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה נתבאר למעלה היות האדם על ידי מעשיו סיבה להשכיל להטיב לעצמו ולזולת. וזה יהיה ענין העירוב שמתערב עם הקב"ה כמה דאת אמר "כי מי זה ערב אל לבו לגשת אלי". וזה יהיה על ידי מעשה המצות שעושה בחבורה. הלא זה דברי במה שאמרו חז"ל "וילבש צדקה כשריין - מה שריין כל קליפה וקליפה מצטרף, כך הצדקה כל פרוטה ופרוטה מצורפין" (מאמר). דקשה - מהיכא תיסק אדעתי' שלא תצטרף שהוצרך ללמוד מן השיריין? אמנם הנוגע לענין הוא זה כי צרוף זה שבא ללמוד מן השיריין הוא ענין גדול. כי השיריין בהיותו בכף איש מועיל לתלות בראש לנוי בעלמא. וכאשר יהיה חצי אמה ניתן על הלב ומציל לאדם מחץ יעוף יומם. וכאשר הוא יותר גדול. וכן על זה הדרך הולך וגדל השיווי שלו. לא ראי זה כראי זה. כך כל פרוטה של הצדקה מצטרף לחשבון גדול. שאם נתן אדם פרוטה לעני והשלים לחם חוקו באותה פרוטה נחשב לו כאילו פרנס אותו בכל המצטרך לאותו היום. וכן על דרך זה הוא לענין הצדקה וכל המצוה הנעשית בקהל עם נמצא לה חשיבות גדול. ולכן כה יאמר:
"יום טוב" - דהיינו בצאתו מן העולם, "אין צריך עירובי חצרות" - הוא ענין העירוב הנזכר כי אין צורך למצוה הנעשי' על ידי תערובת בחברה. והנה ענין חצרות אלו הם מה שאמר הכתוב "אשרי תבחר ותקרב ישכוך חצריך", ונאמר "נכספה גם כלתה נפשי לחצרות בית ה'". ואיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קצ"ו (ח"ג קצו, א) וזה לשונו: "ג' שורין אית לגן עדן, ובין כל חד וחד כמה רוחין ונשמתין מטיילין תמן ואתהנן מריחא". והנה בכל מקומות הללו אין צורך למצות הללו.
וכן נמי "שיתופי מבואות אינו צריך". הוא מ"ש פרשת משפטים דף צ"ו (ח"ב צו, א) וזה לשונו: "מאן עם נכרי? עולבתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא ובר נש אסטי ארחיה בהדה היא בעא' לסלקא לעילא גו משריין קדישין בגין דמשריין קדישין קיימין בההוא אורחא דגן עדן ומשריין נוכראין קיימין בההוא ארחא דגהינם. זכת' נשמתה - כמה משריין קדישין קא מתעתדן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לגן עדן. לא זכתה - כמה משריין נוכראין מתעתדן בארחא דגהינם, ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין וכו'".
ולכן הוא אומר כי "אין צריך שיתופי מבואות" לפי כי כפי מעשה האדם כך מגיע לו בשעת המיתה. אם יזכה, כמה מלאכים קדושים מלוים אותו עד שמכניסים אותו לגן עדן. ובהפך מזה לוקחים אותו מלאכי חבלה, עבדין ביה נוקמין ומכניסים אותו לגהינם.
"אבל עירובי תחומין צריך" - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "אתר חד אית בגהינם דתמן אצטריפו נשמתין וכו' תרין מלאכין זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגהינם בגין לקבלא לההיא נשמתא וכו' צווחין לגבייהו ואמרי הנם וכו' ולזמנין דהיא אתלבנ' ואינון ממנן נפקין עמה מההוא אתר וזמיני לה לגבי פתחא דגנתא דעדן דתמן אינון שליחן ואמרי לון הנם וכו'".
והנה נתבאר מזה המאמר כי תחומין יש בין גן עדן לגהינם, ומלאכים ממונים בין זה לזה שאומרים הנם. ולכן יאמר כי צריך עירובי תחומין להועיל לאדם כאשר מוליכין אותו מתחום לתחום, ושאר הלכות תחומין נתבאר במקומן.
"יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו'" - גם זה מבואר עם הנזכר לעיל כי יום טוב של האדם צדיק הוא יום המיתה, יען כי כן שנינו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". ולכן כאשר חל יום טוב זה להיות זה "בערב שבת" - הוא יום המיתה, כלומר כי הנה מאחר כי מה שאנו מכנים המיתה ל'יום טוב' בעבור קורת רוח הנמצא לאדם - פעמים כי אין לאדם קורת רוח בצאתו מן העולם, עד שיתן דין וחשבון על מעשיו, ונקה האיש מעון. אחר כך אז יצדק לומר שהוא "יום טוב" לגבי דידיה. אמנם כאשר חל להיות יום טוב שלו בערב שבת דווקא, יום צאתו מן העולם הזה, לפי שהוא צדיק גמור ותכף מכניסים אותו במחיצת הצדיקים - אדם זה אין צריך לכלום. ולכן אמר "אין מערבין לא עירובי חצירות", שהוא צורך להכנס בחצרות בית ה' ומתקיים בו "ילכו מחיל אל חיל", ואין מעכב אותו. "ולא עירובין תחומין" - דהיינו ללכת בדרך ישר כמו שאמרו חז"ל האדם יש לפניו ב' דרכים; האחד תחילתו מישור מעט ואחר כך כולו מלא קוצים וצרורות, והשני מלא קוצים וצרורות מעט ואחר כך כולו מישור. הטיפש הולך באותו דרך שהוא מישור בתחילה ואחר כך בגדיו נקרעים בקוצים ונפל שם באחת הפחתים. והפיקח הולך בדרך שיש צער מעט בתחילתו ואחר כך יתהלך למשרים. ולכן אין צריך עירוב תחומין.
"אבל אם נזכר ביום הראשון בשני ימים טובים של גליות", שהם שני זמנים כי הנשמה גולה וסורה גם הנפש לא תמלא להכנס למקומה, הלא הם ז' ימים לבכי ל' לגיהוץ, "יכול לערב עירובי חצרות" כדי שיוכל להכנס מחצר לחצר וילך מחיל אל חיל, "בתנאי" שיעשה המצות התלויים ברגלים כמו שאמרו חז"ל אצל פסוק "כל עצמותי תאמרנה". "אבל עירובי תחומין אין מניחין בתנאי ביום טוב" אלא צריך להקדים להועיל לו באחריתו.
פירוש לצד עילאה[עריכה]
וכאשר נחזור לבאר על דרך הנ"ל כי המעשה אשר יעשה האיש הישראלי יש לו שורש למטה ועשה פרי למעלה - ולכן יאמר:
"יום טוב", שהוא בסוד הצדיק, "אין צריך ערובי חצרות" להתערב באותם שתי חצרות בית השם. אם לענין העולמות העולים לשם ומביאים איש מנחתו כנזכר לעיל - הוא אינו צריך להם. כי כל זה הוא לצורך הכלה כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ט (ח"א קמט, א) וזה לשונו: "א"ל חייך דלא זמיננא לך בגין תלת מלין וכו' וחד בגין דלא תכסיף קמיה אנשי דחבורה דאורחא דילן דכל אינון דאכלין לפתורא דחתן וכל' כולהו יהבי נבזבזן ומתנן לון", עכ"ל.
הנה מנהגן של ישראל תורה היא. ולכן נותן ליתבע בדין. ולכן יאמר כי נהי שהמתנות באים לחתן וכלה אבל הצורך הוא לכלה. אמנם הצדיק לא צריך. וזהו סוד הפסוק "תן לחכם ויחכם עוד - זו רות המואביה" לפי שבאה משדי מואב הוצרכה ללקט בשדה שנאמר "דודי ירד לגנו וכו' וללקוט שושנים". אמנם "הודע לצדיק - זה בעז" בהודעה בלבד. ויוסף לקח אותם עשרה זקנים ועשה בה ליקוחין. ולכן אין הצדיק הנקרא 'יום' והוא 'טוב' צריך עירובי חצרות להתערב עמהם שהרי נאמר "ויקרא הוציאו כל איש מעלי". וכן היה "ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו".
"ולא צריך לשיתופי מבואות" לפי שהוא מדליק נר במבואות האפלים שנאמר "אור זרוע לצדיק" בזמן כי "ולישרי לב" יש שמחה. וכל הלכות תחומין מבוארים במקומן.
"יום טוב שחל להיות בערב שבת וכו'" - הנה יום טוב זה הוא סוד החסד הנקרא "יום" שנאמר "חסדי אל כל היום". "שחל" ונתפשט "להיות בערב שבת" הוא יום ששי, בחינת הצדיק בסוד "והוא יושב פתח האהל כחום היום". "אין מערבין ערובי חצרות" - דמאחר שהתחיל להתפשט מדת החסד אין מעצור כל דבר ואין פחד מהחיצונים שלא יתעוררו ויעכבו(?) השמחה שהרי נאמר "ואל זועם בכל יום" - מכל שכן ביום טוב. "ולא עירובי תחומין" לפי כי הנה כולם הם מזומנים למעלה להיות נהנים בחסד אל כל היום.
"אבל אם נזכר", ר"ל שנמשך לו סוד הזכירה מלמעלה שהוא מבחינת הפנים שהוא בגימטריא זכור כמנין רגל. ולכן הצדיק הוא סוד "יש רגל מברכת" (מאמר) - ר"ל כי על ידי שנמשך לו אור מן יש עולמות עליונים נעשה בסוד רגל מברכת. ולכן "ביום הראשון בשני ימים טובים של גליות" שנאמר בהם "כצפור נודדת" כדאיתא בהקדמת התיקונים "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה כן איש - דא איש צדיק נודד ממקומו". ולכן "יכול לערב עירובי חצרות בתנאי" - הם העולמות שעלו לשם הנקראים 'חצרות' כאמור. ויאמר: "אם היום קדש" כדלעיל.
"אבל עירובי תחומין אין מניחין בתנאי" - כי הנה אינו יכול לעלות שם זולת המזומנים, סטרא דקדושה, ולא עבר זר בתוכם. וכן לעתיד אין עולים לירושלים עליונה אלא על ידי הזמנה כמו שאמרו חז"ל "והיה מדי חדש בחדשו וכו' יבא כל בשר".