טור ברקת/תקיג
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תקי"ג - דין ביצה שנולדה ביום טוב - ובו ח' סעיפים
- ביצה שנולדה ביום טוב אסור ליגע בה. וכל שכן שלא לאכלה. ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות.
- ספק אם נולדה ביום טוב או בחול אסורה.
- ביצה [שנולדה] ביום טוב שנתבשלה בשוגג עם בשר ותבשיל, אם יש ס' כנגדו, הכל מותר חוץ מן הביצה. אבל אם לבנו בו את התבשיל וכיוצא בזה - מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל.
- מותר לכפות עליה כלי כדי שלא תשבר ובלבד שלא יגע בה הכלי.
- אם נולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני בשני יום טוב של גלויות. אבל בשני יום טוב של ראש השנה, וכן בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - נולדה בזה אסורה בזה.
- ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה, ואחר כך נולדה ביום טוב - מותרת. לפיכך אפילו בדק בקינה של תרנגולת ערב יום טוב סמוך לחשיכה ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה - מותרת. שהתרנגולת אינה יולדת בלילה ואנו תולין שמאתמול יצא רובה וחזר. והוא שיש תרנגול זכר בתוך ס' בתים ואין מפסיק נהר שאין בו גשר. שאם לא כן אפשר שתלד בלילה ואסור.
- אבל אם לא בדק מערב יום טוב אפילו ליכא זכר בהדה - שריא, שאנו תולים שמאתמול נולדה דבלא זכר רובן יולדות ביום. לפיכך מותר ליקח ביצים מן העכו"ם בליל ראשון של יום טוב דתלינן שמערב יום טוב נולדו. וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות. אבל לא בליל שני של ראש השנה ולא בליל יום טוב שאחר השבת.
- השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות. ואפילו ביום טוב שלאחר השבת.
- אפרוח שנולד ביום טוב אסור. ואם נולד בשבת - אסור ביום טוב שלאחריו.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון על הסימן
[עריכה]אשר חכמים ז"ל הגידו בפסוק "מן הארץ ההיא יצא אשור" - אפרוח מפריח מעשים טובים ועכשיו מכונן כביצה. הנה מבואר על פי הדברים האלה כי האדם הבלתי שלם הוא מכונה אל הביצה. וזה יהיה מה שאמרו חז"ל "קטן שלא כלו לו חדשיו", דאף על גב שהוא בן תורה, מאחר כי מעשיו כולם בלתי הגונים הוא היה לו בן[1] כי "אסור ליגע בו" וללמוד ממנו דין, כדין קטן הגשמי שלא כלו לו חדשיו שאסור לטלטל רק כי אמו גוחנת עליו ומניקתו. "וכל שכן נמי שהוא אסור לאכילה" כי לא עץ מאכל הוא לאכול ממנו.
"ואם נתערב אפילו באלף" שלמדו ממנו אלף בני אדם תורה בחברה למדו - "כולם אסורין". כי כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל - כך אמרו חז"ל "כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' - אם הרב דומה למלאך ה' צבאות - תורה יבקשו מפיהו. ואם לאו אסור ללמוד תורה מפיו". ולכן מאחר כי זה נולד עתה ביום טוב ונודעה חטאתו בפרהסיא - אסור בכל ענין.
ועוד אפילו אם הדבר היה "ספק אם נולדה ביום טוב" היה שנתפרסם. או היה קודם "בחול" - אסורה כאמור מפני חילול השם.
"ביצה ביום טוב שנתבשלה וכו'" - בא וראה כי ענין חילול השם גדול הוא כי אדם זה שנודעה חטאתו ביום טוב "שנתבשל בשוגג עם בשר ותבשיל", לפי כי ביום טוב מצווים ישראל ללמוד תורה ברבים, כך אמרו חז"ל "משה רבינו ע"ה תיקן להם לישראל ללמוד תורה ברבים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת". ולכן נתערב אדם זה שנודעה חטאתו ביום טוב ולמד עם בני אדם דבר תורה של "בשר" (ענין הלכה) או "תבשיל" (ענין דרשה ואגדה).
"אם יש ששים" בני אדם כנגדו "הכל מותר" - אותה תורה שלמדו תתקבל לפני יוצר הכל, הן אל כביר לא ימאס. "חוץ מן הביצה" - אותו המחלל שם שמים.
"אבל אם לבנו בו את התבשיל" - כגון כי הוא היה הדרשן או המלמד ההוראה, כי לכן נתלבן התבשיל של תורה מפיו וכיוצא בזה מן הלימוד שמחדש. "כל מידי דלחזותא" - ר"ל בענין הוראה, "או לטעמא" - לפרש טעמי התורה והדרשה, "לא בטיל", ואותה התורה אינה רצויה לפניו יתברך. כך אמרו חז"ל: "וחכמת המסכן בזויה" - וכי תורתו של רבי עקיבא בזויה היתה? אלא זהו חכם שאומר אסור להלוות ברבית והוא מלוה וכו'. וכל שכן אם יצא עליו שם רע כי מתחלל שם שמים על ידו. לכן תורתו וחכמתו בזויה לפניו יתברך.
"מותר לכפות עליה כלי וכו'" - אף על גב כי תורתו מתבזית ואסור ללמוד מפיו תורה - מכל מקום "מותר לכפות עליה כלי" - כך אמרו חז"ל "וכשל גם נביא עמך לילה - אם ראית תלמיד חכם שחטא כסהו בלילה", והיינו כפיית הכלי. אמנם ענין מ"ש "כדי שלא תשבר" יובן הענין עם מה שאמרו חז"ל "אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו ילך למקום אחר וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ". ולכן יאמר כי ביצה שנולדה ביום טוב אסור לטלטלה, והנה(?) האדם שיצרו מתגבר עליו יעשה מעשים אשר לא יעשו אל יאמר אקיים דברי חז"ל ואלך למקום אחר ואעשה כן גם אני ללבוש שחורים וכו' ואעשה מה שלבי חפץ. דאף על גב דקים לן כי מ"ש "יעשה מה שלבו חפץ" היינו לומר אף על גב שיחטא ואשם אין שם חילול השם אסור לו לטלטל עצמו ממקומו אדעתא דהכי כדי למלאת תאותו הרשעה. ולכן אסור ללמוד עמו ותורתו נמאסת כאמור, כי כל זה לטוב לו כדי שיעשה תשובה בראות שעשו הרחקה יתירה ממנו.
אמנם "מותר לכפות עליה כלי" ולכסות העין שלו כאמור. אמנם זה מותר "כדי שלא תשבר" - כי אם יגלו עונו ברבים - פקר טפי. ולכן מותר לכסות העון. "ובלבד שלא יגע בה הכלי" - כלומר לא ידע הוא בענין זה שמכסים על עונו ומהבילי' אותו. לפי כי לא יהיה העון חמור בעיניו אז איפשר שיהיה שונא[2] בחטא.
ועוד ירצה מ"ש "ובלבד שלא יגע בה הכלי" - הוא דוגמא למה שאמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה". והיינו שמותר לכפות עליו כלי (להרהר כי עשה תשובה), ובלבד כי לא יגע בה הכלי - הוא מה שאמרו חז"ל "הני מילי בדברים שבין אדם למקום אבל בין אדם לחבירו עד דמהדר ליה".
"אם נולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני" מטעם האמור "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי יעשה תשובה". ולכן אם נולדה החטאת אשר חטא עליה ביום טוב ראשון - מותרת ביום טוב שני מפני כי באותה הלילה עשה תשובה. והיינו "בשני ימים טובים של גליות" - מפני כי בגולה נכנע לבו בקרבו. אמנם "ביום טוב של ראש השנה" - כי מעולם היה ב' ימים ונוסף עוד שהם ימים של דין, "וכן בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה" שיש בהם שמחה נוספת - "נולדה בזה אסורה בזה" - חזקה כי לא יכנע לבו לשוב אל ה'. ומה גם לענין מה שבין אדם לחבירו שהדין הוא עד דמהדר ליה - בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה לא יש מקום למיהדר ליה ולכן אסור בכל ענין.
"ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב" - כלומר כי הודעת העון הרוב יצא מערב יום טוב ועדיין לא נתפרסם לגמרי, "וחזרה" - כי נפסק הקול, "ואחר כך נולדה ביום טוב" - נתפרסם ונולד הדבר לגמרי, "מותרת" - לכל הדברים האמורים. כי מאחר שיצא הקול מתחילה נאמר אולי עשה תשובה בלילה.
"לפיכך אפילו בדק בקנה של תרנגולת". והענין כי הנה התרנגולת הוא כינוי לשכינה - כך אמרו חז"ל "עתה אקום אמר ה' - כהדא תרנגולא דמנערת גדפהא מן קטמא". ולכן התרנגולת הוא אם לביצה שנולדה שהוא חילול ה' כאמור. ולכן אמר "אפילו בדק בקנה של תרנגולת" - היכן שנולד אותו עון של חילול ה', "ולא מצא בה ביצה ערב יום טוב עם חשיכה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה" - הוא העון, "מותרת" לכל הדברים הנ"ל. "לפי שהתרנגולת אינה יולדת בלילה" - כלומר ענין העון כבר אמרנו שאין להרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה. ומה גם כי לענין חילול השם לא שייך פרסום בלילה. ואנו תולין שמאתמול יצא רובה של העון וחזר ולא נודע. ולכן תורתו אינה נמאסת ומותר ללמוד עמו כנ"ל.
"והוא שיש תרנגול זכר בתוך ס' בתים" - והוא דוגמא לאדם צדיק לפי כי התרנגול נקרא 'גבר' כאשר יתבאר בענין שחיטת תרנגול בערב יום הכפורים. ולכן אם נמצא שם צדיק גמור זכר "בתוך ששים בתים" - שלומד משנה שנאמר בה "ששים המה מלכות", והוא מלמד תורה לרבים, "שאין נהר מפסיק" כי תמיד אינו פוסק, "לפי כי אנו אומרים שלא תלד בלילה" - שאין מתפרסם העון. אבל אם יש אדם גדול ומתקבצים שם ללמוד יולדת בלילה יודע הדבר במקלות. ולכן יהיה אסור בכל העניינים הנ"ל.
ועוד ירמוז לשני דברים אשר חכמים ז"ל אמרו בענין זה צריך שיהיה קלא דלא פסיק ואין לו אויבים. ולכן כנגד 'קלא דלא פסיק' הוא דוגמא לתרנגול שהוא קול קורא תמיד. והיינו "בתוך ששים בתים" שהוא מפרסם הדבר. וכנגד האויבים "צריך נהר שאין לו גשר".
במה דברים אמורים? כי יבא כנהר צר או יולדת ביום ונשמע העון ונמצא חילול ה'. אבל אם לא נמצא אחת משתים אלו איפשר שתלד בלילה מפני כי לא יעשה תשובה בלילה לפי שאינו מתיירא מן הצר הצורר אותו. ולכן אסור בכל הדברים הנ"ל ללמוד וללמד, עד אשר יעשה תשובה.
"אבל אם לא בדק מערב יום טוב" על העון, "אפילו ליכא זכר שריא" - אע"ג דליכא קלא דלא פסיק - שריא, מפני כי ודאי עשה תשובה בלילה. וז"ש "שאנו תולדים דמאתמול נולדה" העון, ותכף עשה תשובה. "דבלא זכר רובן יולדות ביום" - אפילו דליכא קלא דלא פסיק - רוב העונות נגלים ונודעים בו ביום שנאמר "כי עוף השמים יוליך את הקול".
"לפיכך מותר ליקח ביצים מן עכו"ם" אף על גב כי עד אחד אין מקבלין ממנו דכתיב "על פני שנים עדים". והראיה כי טוביא חטא וזיגוד אינגד. אמנם מותר לקבל מן עכו"ם הודעה על איזה עון מאחר דקים לן כי עוף השמים יוליך את הקול. ולכן לוקחין ביצים מן העכו"ם ליל ראשון של יום טוב דתלינן דמאתמול נודעו על ידי הכרזה של עוף השמים. וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות לענין הודעה ולענין שעשה תשובה בלילה כדאמרן.
"אבל לא בשני ימים טובים של ראש השנה ולא בשבת הסמוך ליום טוב" - הכל כנ"ל. ובפרט בדבר שבין אדם לחבירו כי אין מקום להחזיר. ואם העון הנמצא בו הכל כנ"ל.
"השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות" - להיות כי הנחנו כי הבצים הם מעשים הרעים והתרנגולת היא השכינה. והכינוי בא לה על ענין חילול השם הנוגע בה. אמנם הגיד דאף על גב שהיו בצים גמורות עונות הם, אבל לא נתגלו. ולכן הדוגמא הוא שהם בתוכם. כך אמרו חכמים ז"ל "כל שלא חס על כבוד קונו מאי היא? זה העובר עבירה בסתר". וזה האדם הוא לבדו ידע מותרות כי אסור לו להגיד משום מוציא שם רע. "ואפילו ביום טוב אחר השבת" לענין דברים שבין אדם לחבירו לפי שאינו דבר מצוי לא גזרו חכמים. ולכן מותר לו ללמוד עמו ולחשוב עליו כנ"ל.
"אפרוח" הוא בעל מצות כלל שהוא מפריח מעשים טובים, "שנולד ביום טוב" עליו דבר רע, "אסור" הוא לבדו. בין לענין שבינו לבין המקום בין לדבר שבין אדם לחבירו. "ואם נולד בשבת אסור ביום טוב שלאחריו".
עוד יש במשמע מ"ש "ביצה שנולדה ביום טוב" על האדם זה דסני שומעניה שדומה לביצה מוזרת שנולדה זאת השמועה עליו ביום טוב. לכן נמי כינוי זה של "יום טוב" יהיה לו לרעה כי הנה נתבאר למעלה כי כינוי זה שייך ליום המיתה כי אע"ג שהוא צער הוא יום טוב לאיש השלם כגון הילולא דר' שמעון ע"ה. ולכן זה שחילל שם שמים כך יגיע לו שהוא "אסור לטלטל" אשר חז"ל הגידו כשהצדיק נפטר מן העולם ג' כתות מלאכי השרת יוצאים לקראתו ואומרים לו יבא שלום. ואיתא בזוהר שהאבות באים לקראתו ומוליכים אותו מישיבה לישיבה להשמיע תלמודו שנאמר "ילכו מחיל אל חיל וכו'". אמנם זה - יען נתחלל שם שמים על ידו - אסור לטלטל אותו להוליכו מישיבה לישיבה כאמור.
"וכל שכן שאסור לאכלה" - אותה התורה שלו שנאמר "לכו לחמי בלחמי". והוא עצמו אסור לאכלה אשר חכמים ז"ל הגידו למה המשכן משכן שני פעמים? מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך עומד ומקריב עליו נשמותיהן של צדיקים. אמנם זה אסור לאכילה לקרבן.
"ואם נתערב באלף" - שיצאו לקראתו, "כולם אסורים" שהרי נאמר יבא שלום לצדיק הנפטר ינוחו על משכבותם הצדיקים היוצאים לקראתו. אמנם לזה כולם אסורים לפיכך אין יוצאים.
"ספק אם נולדה ביום טוב" - אם נודעה חטאתו ביום ההוא מפני כי אז מספרים אחר מטתו. וכך אמרו חז"ל "איזהו בן העולם הבא? כל ואזניך תשמענה דבר מאחריו". ואמנם לענין חילול השם ספק אם נולדה שמועה זו עליו ביום טוב (הוא יום המיתה) שמספרים אחריו כאמור, "או בחול" שהוא קודם לכן. "אסורה". וכל הדברים האמורים מתקיימים בו.
וכן לענין הטובה כך היה אומר: "ביצה שנולדה ביום טוב" - היינו מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ד (ח"ב צד, א) וזה לשונו: "תא חזי בר נש כד אתייליד יהבין ליה נפשא מסטרא דדכיו מאילין דאקרון אופנים. זכה יתיר - יהבין ליה רוחא וכו'. זכה יתיר - יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסיא וכו'". והנה על פי הדברים האלה הוא מה שאמר הכתוב "כי יקרא קן צפור וכו' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים". והם אלו השלשה בחינות - ביצים, אפרוחים, בנים. ו"האם" היא השכינה על דרך מה שאמר הכתוב "בנים אתם לה' אלהיכם" ונאמר "העמוסים מני בטן".
ולכן יאמר "ביצה שנולדה ביום טוב" - כי הנה כינוי ביצה הוא מורה על בחינת הנפש שנולדה ביום טוב, כי היא קדושה כדאיתא פרשת יתרו דף פ"ט (ח"ב פט, א) וזה לשונו: "תא חזי כתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכו' ובגין האי מלה לא מזדווגי חברייא בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבני נשא אלא עבידתיה דקוב"ה. ומאי עבידתיה? זווגא דמטרוניתא ובגיני כך חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון ומכווני לבייהו ונפקי בני מעלי, בני דלא סטאן לימינא ולשמאלא, בנין דמלכא ומטרוניתא. ובגיני כך רזא דמלה כתיב בנים אתם לה' אלהיכם בגין דאלין אינון בנין דיליה וכו'. והני אינון דעלמא מתקיימת בגינייהו. וכד סליק עלמא בדינא אסתכל קוב"ה באינון בנוי ומרחם על עלמא ועל דא כתיב כולה זרע אמת - זרע אמת ודאי וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי הנשמה הנולדת בשבת נקראת 'בן' והוא הדין ביום טוב - משפט אחד להם, דאסור ליגע בה יצר הרע כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ט (ח"ב ריט, א) וזה לשונו: "לפתח לההוא פתח דאתעתדא לאולדא לאפקא נשמתין לעלמא איהו קאים לגבי ההוא פתח וכל אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדושין לא קאים איהו לההוא פתח וכו'".
והיינו מה שכתב "אסור ליגע בה". "וכל שכן שלא לאכלה" בשעת המיתה דשייך בה לשון אכילה כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, א) וזה לשונו: "תא חזי ההוא שטן עילאה נחית במה דאוקמוה דאגלים בדיוקנא דשור וכל אינון רוחין דאתדנו לאעלא בגהינם לחיך לון ברגעא חדא וכו'. ודא הוא דכתיב עתה ילחכו הקהל וכו' כלחוך השור - שור דקיימא לביש על כל בני עלמא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי השטן הוא אוכל הנשמות והיינו מ"ש "כל שכן לאכילה דאסור".
"ואם נתערבה אפילו באלף" נשמות דוגמא שלה - כולם אסורות על היצר הוא שטן הוא מלאך המות כאמור.
"ספק אם נולדה ביום טוב או בחול אסורה". בענין הגשמי לפי שלא נודע אבל בענין הנשמה ליכא ספיקא קמיה שמיא. דאם היא נולדה בחול לא תנצל כאמור לפי כי עליהם נאמר "בני זנונים המה" כנזכר במאמר הנ"ל פרשת משפטים. אבל אם נולדה בשבת או ביום טוב לא תגע בו יד כאמור. ובדרך זו מתברים כל הדינים הבאים. דוק ותשכח אין להאריך.
פירוש על הסימן לצד עילאה
[עריכה]אמנם לענין הנוגע למעלה לצד עילאה כך הוא אומר:
"ביצה שנולדה ביום טוב" - כי הנה ביצה זו הוא מה שאמרו חז"ל "ההוא ביצה דבר יוכני". והענין כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "כגוונא דההוא דאמר דביצה אתת אפילת ס' כרכן וכפית מן עופא דפרח באוירא וכו' כגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפילאי נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעור כביצה ובגינה אתמר אקים את סוכת דוד הנופלת. ונפל עמה ששים המה מלכות וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי ביצה הוא כינוי לסוכת דוד. והענין כי הנה נודע כי כדרך שיש התעוררות מלמטה מעולם השפל כדי שיהיה ייחוד למעלה (שנאמר "ואד יעלה מן הארץ"), וזה יהיה על ידי נשמות הצדיקים כנודע מהזוהר -- כך לייחוד העליון צריך התעוררות מן המדות עליונות; כי יעלה זעיר ונוקביה למעלה בסוד מ"ן, או יעלה תפארת ישראל לחוד או הכלה לחוד. וכדאיתא פרשת קרח דף קע"ה (ח"ג קעה, א) וזה לשונו: "ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו - כולהו זמינין מאתר דאקרי קדש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי בזמנא דמועד שריא בעלמא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי בזמן המועד כל המדות עליונות הם מזומנים למעלה. ולכן יאמר נא:
"ביצה" - היא הכלה כנזכר, סוכת דוד. "שנולדה" - לא בסוד 'נפילה' אלא שנולדה מאותה הזמנה.
"ביום טוב אסורה לטלטלה". לפי כי מדה זו היא נקראת 'סוכת דוד הנופלת' ויורדת בעולמות למטה, היינו בימי החול. אך ביום טוב אסור לטלטל אותה ממקום למקום ולא יגע בה. "וכל שכן לאכלה" בסוד "אכלו רעים" לעילא.
"ואם נתערבה אפילו באלף" - כמו שאמר הכתוב "ועלמות אין מספר", וכולם הם מזומנים לה. ומאחר שנתערבה בהם שנאמר "היא מתהלכת בין החיות" - "כולם אסורות" לטלטל אותם למטה כיון שעלו לא ירדו. מכל שכן לאכלה כי לא יועילו לזה זולת הנשמות.
"ספק אם נולדה ביום טוב או בחול" - ענין זה הנה הוא שייך בענין הגשמי, מה שאין כן למעלה דלא איכא ספיקא קמי שמיא.
"ביצה זו שנולדה ביום טוב שנתבשלה בשוגג" - כשגגה היוצאת מלפני השליט. "ונתבשלה עם בשר" אחר בסוד לאה, ו"תבשיל" הם המדות שלה. "אם יש ששים כנגדו" - דהיינו השש ספירות של רחל, "הכל מותר" לאכול "חוץ מן הביצה" לפי כי נעשה הייחוד עם לאה.
"אבל אם לבנו בה התבשיל וכיוצא בזה" - היינו מה שאמרו חז"ל הסימנים שמסרה רחל ללאה, "מדי דלחזותא הוא וטעמא עביד" - כי לולי הללו לא בא יעקב אל לאה. ולכן לא בטיל. והביצה אסורה ונעשה הייחוד עם לאה כאמור.
"מותר לכפות עליה כלי וכו'" - כלי זה הוא כינוי למה שאמר הכתוב "יפרוש כנפיו יקחהו". כי הנשר סוד אימא עילאה פורש כנפיו על בניה כדי שלא יהיה להם נזק. כך כופה על ביצה זו כלי זה "כדי שלא תשבר" כד על המבוע. "ובלבד שלא יגע בה הכלי" לפי כי אין כלי זה לה לעצמה רק להגן עליה.
"אם נולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני וכו'" - אל ירע בעיניך איך יהיה הפרש בין שני ימים לפי כי הנה עיקר יום טוב אינו זולת יום ראשון כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"ב (ח"ג קב, א) וזה לשונו: "ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וכו' - הא עשור מכנסת ישראל אינון, ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה וכו'. והאי יומא הוא דילה. וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא ההוא דאתי עלה, דהא חמשאה ביה מלכא יתיב בתרעא ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשאה עלייהו דמלכא אינון וכו'".
הנה נתבאר מדברי המאמר כי יום ט"ו דווקא הוא יום טוב, שר"ל 'יום' הנקרא 'טוב'. דהיינו "ההוא יומא דאתי עלה" שנאמר "אמרו צדיק כי טוב". אמנם יום טוב שני נתקן מפני החרבן אמנם חול הוא, אלא כי מפני לשמח הכלה נעשה כנ"ל. ולכן גם כי למעלה לא יהיו כל אלו הדברים בענין הגשמי - מותר - מאחר שהוא מענין אוכל נפש נמי.
ולכן יאמר: "אם נולדה ביום טוב ראשון" כאמור, "מותרת לטלטל ולאכלה ביום טוב שני של גליות". אמנם "בשני ימים טובים של ראש השנה" שהם בסוד תרין רשין דיצחק כדאיתא בזוהר. "וכן בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - נולדה בזה אסורה בזה" לטלטל ממקום למקום שכן הוא הדין כיון שנולדה לא ירד, מעלין בקדש ולא מורידין.
"ביצה שיצאת רובה מערב יום טוב וכו'" - הנה לך לדעת כי להיות כי הכלה זו מתחילת אצילותה לא היתה בתכלית השלימות אלא בחינת 'צלע'. ואחר כך נאמר "ויבן ה' את הצלע וכו' לאשה" - לכן בצד זה יצדק מ"ש "ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב" ולא נגמרה מלאכת. "וחזרה" - ואין לי רשות לפרש ביצה זו בסוד בת היענה שיצאה רובה וחזרה מפני כי יצאו האורות בלתי שלמים, "ואחר כך נולדה ביום טוב". אמנם המשכיל יבין.
והנה אמר "מותרת לטלטל" - לעלות למעלה בסוד מ"ן. וכל שכן לאכלה לענין הייחוד. "לפיכך אפילו בדק בקנה של תרנגולת", אם הכניס ערב יום טוב סמוך לחשיכה ולא מצא בה ביצה - כלומר כי עדיין היא למטה בעולמות. "ולמחר השכים ומצא" ביצה זו הכלה. "מותרת". "שהתרנגולת" (הוא אימא) "אינה יולדת בלילה" ואנו תולין שמאתמול יצא רובה וחזר כאמור. "והוא שיש תרנגול זכר" - סוד יו"ד עילאה, "בתוך ששים בתים" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף ס"ח תוספתא וזה לשונו: "בטמירו דטמירין אתרשים רשימו חד דלא אתחזי ולא אתגלייא וכו' ההוא רשימו בעא לאחפיא גרמיה ועבד לגרמיה חד היכלא לאתטמרא ביה וכו'. ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען וכו'".
הנה למדנו מדברי התוספתא כי חכמה עילאה אחר שהאציל ההוא היכלא בסוד אימא לאטתמרא ביה - אחר כך מתכסה בשית יריען - הם שש קצוות. הם סוד ס' בתים הנזכר. ונקראו 'בתים' כמה דאת אמר "ובדעת חדרים ימלאו". וזה הזכר בתוכם. "ואין מפסיק נהר שאין בו גשר" - שנאמר "ונהר יוצא מעדן" - יוצא ולא פסיק כנזכר בזוהר. נמצא כי אין דבר מעכב הייחוד עליון ולכן אינה יולדת אלא ביום שלכן נקראת 'אילת השחר' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ט (ח"ג רמט, א) וזה לשונו: "בשעתא דאתעברת אסתימ' כיון דמטא זמנא למילד געאת וכו'". שאם לא כן שאיפשר שתלד בלילה בסוד "ויבן ה' את הצלע" כאמור ואסור.
"אבל אם לא בדק מערב יום טוב" - כי אינו מבין זה ההפרש, "אפילו ליכא זכר בהדה" לפי שהיא רובצת על הבנים שריא, שאנו תולים שמאתמול לעת ערב נולדה ביצה זו דבלא זכר רובן יולדות ביום.
"לפיכך מותר ליקח ביצים מן עכו"ם בליל ראשון של יום טוב דתלינן דמערב יום טוב נולדה" - שהרי מדה זו מבערב משעה שקדש היום פירשה מכל בן נכר. ועלתה למעלה. וכן בליל שני של יום טוב של גליות שהוא ספק חול. "אבל לא בליל שני של ראש השנה ולא בליל יום טוב שלאחר השבת" מטעם הנזכר למעלה.
"השוחט תרנגולת" - בסוד "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". "ומצא בה ביצים גמורות" - סוד שש קצוות בבחינת נפש הוא בחינת ביצים כאמור. "מותרות אפילו ביום טוב שלאחר השבת" לפי שהוא דבר שאינו נמצא לפי שלמעלה בתוך אימא לא יתכן להיות גמורות רק אחר כך כאשר "ויבא יעקב מן השדה בערב" - אז יצאה לאה לקראתו ותאמר אלי תבא כדאיתא בזוהר. ולכן לא גזרו ביה רבנן.
"אפרוח שנולד ביום טוב" - בסוד יוסף בתפילת מוסף, "אסור" לטלטלו למקום אחר. "ואם נולד בשבת אסור ביום טוב שלאחריו" אף על גב כי בחול מתטלטל ויוצא מאהל רחל ונכנס באהל לאה - לא כן הוא בשבת ויום טוב.
עוד פירושים
[עריכה]עוד ירצה במאמר "ביצה שנולדה ביום טוב" על עיקר מה ששנינו "בית שמאי אומרים תאכל ובית הילל אומרים לא תאכל". כי בית שמאי מדברים על ענין אחר ובית הלל על ענין אחר. אלא שהסוג של אותה ביצה שדברו בית שמאי נאכלת ואותה שדברו בית הלל אינה נאכלת. אלא שבית שמאי רצו לקיים דין הביצה הגשמית על אותו עיקר אך בית הלל לא נראה להם מפני הספיקות הנמצאים אלא לקיים הביצה זו הגשמית לאסור אותה על דרך העיקר שלה.
וכן הוא העיקר בכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל שלכן כאשר יצאה בת קול אמרה בתחילה "אלו ואלו דברי אלהים חיים וכו'". וכן בענין רבי אליעזר - כי יצאה בת קול ואמרה "הלכה כמותו בכל מקום" - הוא על דרך זה. אמנם אם יעזור ה' בענין חלק חשן משפט אביא השני דרכים להגיד שבח התורה ולהגיד כי ישר ה', ואין שם טומאה חס ושלום ולא איסור.
אמנם בזה ארמוז הענין דרך קצרה. כי הנה לסברת בית שמאי שאמרו ביצה שנולדה ביום טוב תאכל - כונת הענין כי הלא לך לדעת כי סוד התרנגולת בסוד המדה האחרונה. ואמנם הביצה שלה ירמוז לנקודה פנימית שבתוכה העשירית שנאמר "שימני כחותם על לבך" בפנימיות הזכר. ונמצא כי לעולם יולדת בלילה. ומפני כך לא נתרצו בית הלל להתיר הביצה הגשמית. ולכן יאמר: ביצה זו שנולדה ביום טוב וחזרה להבנות עם שאר הספירות של הכלה - תאכל. בסוד "אכלו רעים". כי כן הוא מצוה בשמחה בבשר ויין. וכל שכן שמותר לטלטל אותה לפי שיוצאה בתחילה מצד האחור ואחר כך חוזרת להיות פנים בפנים ונעשה הייחוד.
ולכן אפילו נתערבה באלף - כי הקדושה אין פחות מאלף - כולם מותרות לאכל לשבעה. וכדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"א (ח"א קסא, א) וזה לשונו: "ויברך ה' אותך לרגלי - ברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף מכל זינא וזינא וגו'". ואם ביום טוב ראשון מותרת - כל שכן יום שני ויום שבת - הנה כי לדברי בית שמאי בכל אופן מותרת כדין אותה ביצה עליונה הנולדת ביום תמיד. ולכן מותרת. וכל אותם הדינים אינם צודקים בביצה זו ואין צריך הענין להם כלל.
אמנם בית הלל דברו בביצה אחרת הנולדת מן התרנגולת זו עצמה לפי שהיא מתמעטת ויורדת בעולמות - כי כן נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". ולכן יורד המדה האחרונה שבה בעולם העשיה (כנזכר בתיקונים "תתאה מקננא בעשיה"). והנה מדה זו חוזרת לעלות למעלה וכן כולם, ונבנה הפרצוף שלה ואחר כך נעשה הייחוד. ולכן יאמר נא:
ביצה זו - המדה שמקננת בעשיה המכונה לביצה מכל צד - שנולדה ועלתה למעלה ביום טוב, אסורה לפי שהנה נתבאר למעלה כי המדה זו מבערב התקינה עצמה ועלתה למעלה משעה שקדש היום. ולכן הביצה הגשמית אסור לטלטל אותה וכל שכן לאכלה לפי כי אם באולי יהיהי כן באותה ביצה הרוחנית שתעלה למעלה ביום טוב אסורה לפי כי זה ההעדר ימצא לה מעון התחתונים כדאיתא פרשת בלק "ובשעתא דסליקת למלקט עידונין ומומא אשתכח בישראל וגו'". ולכן אסורה נמי לטלטל אותה וכל שכן לאכול (בסוד "הלחם אשר הוא אוכל"). ואם נתערבה באלף - בסוד הבריאה (הם אלפין מאריהון דדינין) - כולם אסורים לטלטל גם לאכול. ולכן הביצה הגשמית ספק אם נולדה ביום טוב או בחול - אסורה.
ואם נפרש כי ביצה זו שנולדה ר"ל שנתחדש ביום טוב, כי כן ביום טוב עולה למעלה, דאילו בחול הייחוד הוא נעשה לה לה על ידי מט"ט כדאיתא בתיקונים דף כ' וזה לשונו: "כי עוף השמים יוליך את הקול וכו' קול רכיב בפומוי ודא יהו"ה ורזא דדיבור אדני שפתי תפתח ופי יגיד, ואיהו מרכבה לתרוויהו כגוונא יאהדונ"הי, והכי סליק מלאך כחושבן תרין שמהן כחדא. ובגין דא אתקרי 'מלאך שר הפנים' דעל יד שליחא דא מתייחדין בשית יומי דחול. אבל ביומא דשבתא לא סלקין תרין שמהן אלין וכו' ולא מתייחדין על ידי שליח אלא בצדיק חי עלמין וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי בחול הזיווג נעשה על ידי מט"ט. אמנם ביום טוב עולה למעלה והכל מזומנים ממנה - הוא סוד מה שאמרו חז"ל למלך שנתקוטט עם אשתו ו***ה מביתו. אחר כך כשהחזיר אותה שואל אותה כל מי שגמל חסד עמה עושה עמו טובה (מאמר). כך הקב"ה טרד לכנסת ישראל ואמר לה "לכי ומעטי את עצמך". כשתחזור למעלה כל מי שגמל חסד עמה הם מזומנים למעלה לאעטרא לון כנ"ל.
ולכן ביצה זו שנתחדשה ביום טוב ועלתה למעלה - אסור לטלטלה כמו בחול ולא לאכלה בסוד מט"ט. ואפילו נתערב באלף - אותם המזומנים אצלה - כולם אסורים לטלטל אותם לפי כי כולם הם מזומנים ויושבים שם כל היום בעולם עליון. ספק אם נולדה ביום טוב או בחול - אסורה כדי שלא לעשות פגם למעלה כאמור שמורה שלא עלתה מאתמול.
"ביצה זו שנולדה" ונתחדשה ביום טוב ועלתה למעלה והגיע בה ההעדר מפני מעשה התחתונים ואתעדיאת כנזכר במאמר - "שנתבשלה עם בשר ותבשיל בשוגג", והם המדות שלה היורדים בעולם הבריאה. "אם יש ששים כנגדה" בסוד "שש מעלות לכסא" "ששים המה מלכות". "הכל מותר חוץ מן הביצה" - הנקודה עצמה. "אבל אם לבנו בה התבשיל וכיוצא" - דהיינו כאשר הנקודה בלבד יורדת בעולם ומריקה מאותו תבשיל הנעשה למעלה, כי אז עבדיה מביאים לה בחשאי, היינו "לבנו בה התבשיל" בהיכל אהבה, "היינו מידי דלחזותא ולטעמא עביד" כההוא(?) טועמת ממנו ולכן לא בטיל ואסור בכל ענין.
"מותר לכפות עליה כלי" עליון "כדי שלא תשבר" שהרי נתבאר במאמר וזה לשונו: "כדין אתער סמאל בקל תקיף על עלמא" כדי שלא יתאחזו ממנה הקליפות.
"אם נולדה ביום טוב ראשון" - דאע"ג שהגיע לה כך מפני מעשה התחתונים, "ביום שני מותרת בשני ימים טובים של גליות" מפני כי יום שני הוא השמחה שלה כאמור. "אבל בשני ימים טובים של ראש השנה" שהם דין - לא תטהר. "וכן בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה נולדה בזה אסורה בזה" כאשר הגיע לה ההעדר הנזכר.
"ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב" מן העולמות התחתונים, כי כן הרוב של הבחינות שלה יורדות בעולמות. "וחזרה" מפני איזה עון שנדחית. או יהיה "וחזרה" כלומר שאחר שיצאה ועלתה חוזרת לבחינת האחור. "ואחר כך נולדה ביום טוב" - דהיינו כי חזרה פנים בפנים. "מותרת לאכול" לשבעה בסוד "אכלו רעים".
"אפילו בדק בקנה של תרנגולת" - שהדוגמא הוא בעולם הבריאה (שנאמר "ודרור קן לה" ונאמר "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך"). "בערב יום טוב סמוך לחשיכה ולא מצא בה ביצה" - כי זה יורה כי עדיין לא עלתה למעלה. "ולמחר השכים ומצא שם ביצה" - שהדוגמא של זה שנמצאת בעולם האצילות כבקר, "מותרת" בכל ענין "שהתרנגולת אינה יולדת בלילה" - כלומר המדות של רחל אינם עולים בלילה לעולם האצילות כנודע. "ואנו תולין שמאתמול יצא רובה" מן העולמות ועלה למעלה באצילות, "וחזר" כי כן חוזרים לירד המדות שלה בעולם הבריאה.
"והוא שיש תרנגול זכר בתוך ששים בתים" - אם ידעת סוד תרנגול ששוחטים ערב יום הכפורים תבין זה הענין. כי זה התרנגול הוא היסוד שבה כי הוא בתוך "ששים בתים" - הם שש ספירות שלה שיורדים בבריאה.
"ונהר שאין בו גשר אינו מפסיק" כי גם כן הוא מצטער על זה סוד מה שאמרו חז"ל "ה' ממרום ישאג וגו' - אף על גב כי הוא למעלה ישאג על נוהו ואומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו'". ולפי כן אינה יולדת בלילה רק ביום בסוד "ובא לציון גואל". כי תחילה צועקת ע' קלין ד"יענך ה' ביום צרה" (כדאיתא בזוהר ובתיקונים) ואחר כך יולדת. ואילו לא היה לה כן לתרנגולת הגשמית איפשר שתלד בלילה ואסור.
"אבל אם בדק מערב יום טוב אפילו ליכא זכר בהדה - שריא" - "שאנו תולים כי מאתמול נולדה" ועלתה כאשר קדש היום. "לפיכך מותר ליקח בצים מן עכו"ם" שהרי כבר עלתה מבין הקליפות ואין ספק בזה. ולכן "מותר ליקח ממנו ביצים בליל ראשון של יום טוב דתלינן שמערב יום טוב נולדו. וכן ביום שני של גליות" - כי כך היא המדה למעלה. "אבל לא ליל שני דראש השנה" שעדיין מתאחזים ממנה לפי שהוא יום דין. "וכן בליל יום טוב שלאחר השבת".
"השוחט תרנגולת וכו'" - הנה הדוגמא לזה הוא כי אדם עליון סוד 'מה', הוא מוציא הדם סוד הדינים מתרנגולת זו. כי על ידי הסכין הצדיק שהוא בדוק בסוד הקדושה - לא יש(?) שם פגם - הוא עץ החיים בסוד מה שבארתי "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה ברוח משפט" זה יעקב, "וברוח בער" זה יוסף.
ואז כאשר נכנס "מצא ביצים גמורות" - בסוד שני מדות 'ציון וירושלים' הנזכר, שכבר נתקנו. "מותרות לאכול" בסוד "הלחם אשר הוא אוכל", "אפילו ביום טוב שלאחר השבת".
"אפרוח שנולד ביום טוב אסור" - הנה ענין האפרוח הוא בג' פנים. כי הנה אנו רואים במוחש שהאפרוח נולד מתוך הביצה - יהיה רומז הדוגמא שלו מ"ש בזוהר בפסוק "צדיקים ירשו ארץ" - שני צדיקים; צדיק עייל (בסוד יוסף), צדיק נפיק (בסוד בנימן) שנאמר "ויהי בצאת נפשה". ואע"ג כי יוסף הוא עייל - סוף שיוצא משם. והנה האפרוח, שהוא בסוד אחד משנים אלה, אינו אסור ביום טוב כי אדרבה מתקיים ביום טוב "צדיקים ירשו ארץ - צדיק עייל וצדיק נפיק". אבל כאשר אל זה נביט כי האפרוח הנולד הוא טיפה מן הזכר שניתן בה בתרנגולת ויולדת ביצה וממנה יוצא האפרוח ואין זה שייך בבחינת יוסף ולא בבחינת בנימן. אמנם שייך בסוד מט"ט שהוא בן שלה. וכדאיתא בזוהר בסוד "תינוק יונק משדי אמו". ואיתא בזוהר פרשת ויחי דף רכ"ג (ח"א רכג, א) וזה לשונו: "כמה דישראל קדישא אקרי בן לאמיה דכתיב בני בכרי ישראל כך דא אקרי נער לאמיה כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו".
ולכן יאמר: "אפרוח שנולד ביום טוב אסור לאכול אותו ולא לטלטלו" - כי לאכול אסור מפני כי כבר נתבאר כי אין הייחוד במועד נעשה על ידו. ומה גם אסור לטלטלו משם לילך למטה לפי כי הוא מזומן מאתמול כנזכר במאמר לעיל.