טור ברקת/תקיד
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקי"ד - שלא לכבות ביום טוב - ובו י"א סעיפים
- אסור לכבות דליקה ביום טוב. ואפילו אם רואה ביתו שנשרף אם אין שם סכנת נפשות. ואין מכבין הבקעת אפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה או כדי לשמש מטתו.
- להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי ואסור. וכן אסור ליקח פתילה מנר הדולק, אפילו ליתנה בנר אחר, שהרי כשמוציא מיד הוא מכבה אותה.
- נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב וחס עליו שלא ישרף כולו - יכול ליתן סביבה קודם שידליקנה דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם.
- נר שכבה ורוצה להדליקו בו ביום מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח לידלק.
- נר של בטלה, דהיינו שאינו צריך לו, אסור להדליקו. אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטלה ומותר להדליקו אפילו ביום טוב שני אחר מנחה. ואין בזה משום מכין לחול שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה. ולתקן הפתילות והעששיות ביום טוב אחר מנחה - אם רוצה להדליק בו ביום - מותר. ואם לאו אסור.
- אין נותנין נר על גבי אילן מערב יום טוב. דחיישינן שמא יבא להשתמש באילן.
- אין פוחתין נר של חרס. דהיינו בעודו רך כמו ביצים של יוצר למעך אותו ביד לעשות לו בית קבול מפני שהוא עושה כלי.
- אין חותכין הפתילה לשנים, אלא אם כן על ידי שנותן שני ראשיה בפי שני נרות ומדליקה באמצע. והוא שיהא צריך לשתיהן.
- אין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין אותה. אבל אם אינה קשה כל צורכה - יכול למעכה בידו כדי להקשותה. ומותר לשרותה בשמן.
- מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק. אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי.
- המדליק נר של יום טוב צריך לברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר יום טוב[1]".
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על הסימן[עריכה]
כבר נתבאר למעלה כי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כל אדם אלא לבני האדם אשר מתענגים והותר להם לרחוץ קצת במים. ובא הרמז לענין ההבערה של אש הקדושה בקרבו כדי שלא ישלוט עליו היצר מתוך השמחה ומאכל ומשתה. וזה יהיה אפילו שלא לצורך כי אע"ג שיהיה אדם צריך כך צריך לעשות כנ"ל.
ולכן על עיקר זה בא דין זה כי "אסור לכבות דליקה ביום טוב" לפי כי כל ענין הבערה שהוא אוכל נפש מותר כי זה הוא דוגמא לצורך נפש האדם להבעיר בלבו אש תמיד להרגיז יצר הטוב על יצר הרע. כי על ידי אש הוא שולט על האדם שנאמר "קרבם יחמו כתנור". ולכן נמשך החטא. ובענין זה אסור לכבות דליקה ביום טוב דוגמא לאותה דליקה אשר בלבו קנאת ה' להתגרות עם יצר הרע. כי אסור לכבותה כי יחם לבבו על כי האדם ענוש יענש באותה דליקה של גהינם. דאף על גב כי אש של גהינם יכבה ביום השבת, והרשעים הם נינוחים -- לא כן הוא ביום טוב. לא יכבה האש של גהינם כנודע. והרשעים נדונים.
ולכן "אפילו רואה ביתו שנשרף אם אין שם סכנת נפשות אסור" לו לכבות. והדוגמא לזה הוא מה שאמרו חז"ל כל אחד יש לו שני חלקים; חלק אחד בגן עדן וחלק בגהינם. ולכן אפילו כי כאשר יחשוב באחריתו בעונש של רשעים בגהינם ידמה כי כן נמי ביתו שיש לו בגן עדן נשרף מפני מעשיו - אסור להעביר מחשבה זו "אלא אם כן יש סכנת נפשות" שלא יהיה תוהה על הראשונות ויאבד הכל.
אי נמי, יהיה מה שכתב "ביתו נשרף" - היינו לבו. כי שני בתי הלב האחד משכן ליצר הרע והשני ליצר הטוב כמו שאמרו חז"ל "לב חכם זה היצר הטוב לימינו, ולב כסיל זה יצר הרע לשמאלו". והנה בבית אחד של שמאל שם נמצא אש זרה של היצר - לא תכבה כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום". והאדם כרצונו עתה נתעורר ויצת אש בבית השני של הלב כי יחם לבבו כדי להכניע ליצר הרע. ולכן אסור לכבות דליקה זו ביום טוב כדי שלא יתגבר עליו היצר כאמור.
"ואפילו אם רואה ביתו" - זה בית הימני שבלבו - "שנשרף" - כי יחם לבבו. "אין לכבות" אש קדושה זו אם אין שם סכנת נפשות מתוך הדאגה והעצבות. ואמרו חז"ל "יצר שמאל דוחה וימין מקרבת".
"ואין מכבין את הבקעת" - הוא ענין הלימוד כמה דאת אומר "בוקע עצים יסכן בם". דאף על גב שנתבאר למעלה כי אין ראוי ללמוד בעיון מפני שמחת יום טוב - אבל ב"בקעת" שהוא חתיכת עץ קטן, היינו דוגמא ללימוד שאינו צריך עיון עמוק - אין מונעין אותו. שהרי נאמר "חג לה'" ואמרו חז"ל "חציו לה'".
"אפילו כדי שלא יתעשן הבית" - כי יאמר מאחר שעיקר הלימוד הוא יהיה בחבורה ונאמר "כי ידברו את אויבים בשער" כי תלמידי חכמים נלחמים בלימוד כמו אויבים - מוכרח הוא שיתעשן הבית, כי הבית הוא הלב, ימלא עשן מאותה מלחמה. אם כן אני נמנע מלימוד זה ביום טוב. אסור לכבות בקעת זו הנזכר אפילו כדי שלא יתעשן הבית. "או הקדרה של התבשיל" של הלימוד, אף על פי שלא יהיה תלמוד אלא תבשיל מענין דרשה והגדה - לא יכבה. אף על גב כי יהיו חולקים זה עם זה ומתעשן התבשיל. "או כדי לשמש מטתו" - דמשמע אין לו רשות למנוע ממנו החיוב של לימוד התורה להטות הנר כדי להרחיק השמן וכו' - לא מבעיא לענין לימוד התורה כי אסור לאדם למנוע עצמו מדברי תורה - אלא גם כן לענין המצוה אסור. ולא מבעיא למנוע המצוה לגמרי אלא למעט ממנהגו או מהראוי לו לתת דהיינו הדוגמא להטות הנר (הוא המצוה כמה דאת אמר "כי נר מצוה") הטייה בלבד כדי להרחיק השמן מן הפתילה. חשוב כיבוי ואסור.
וכן "אסור ליקח פתילה" - הוא ענין מתן דמים, "מנר הדולק" - הוא המצוה שרגיל לעשות אותה, "אפילו ליתנה בנר אחרת" דמצוה אחרת, "אסור שהרי כשמוציא אותה פתילה" שהם המעות מזה מיד הוא מכבה אותה. כך אמרו חז"ל "הרגיל לתת לעני ופוסק ממנו כאילו נוטל נפשו" - נמצא מיד עכבה המצו' הראשונה.
"נר של שעוה" - יהיה הדוגמא לזה הוא כי הנר של שמן היינו מה שאמרו חז"ל אצל "ושמן על ראשך אל יחסר - אלו תפילין שבראש". ולכן "נר של שעוה" יהיה דוגמא למצות ציצית, "שרוצה להדליקו ביום טוב" להיות עליו כל היום כמו שאמר הכתוב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" זה טלית לחז"ל, "וחס עליו" על עצמו, "שלא ישרף כולו" - ר"ל כי ימנע משמחת יום טוב לפי כי כך אמרו חז"ל "מי שרוצה להקביל פני שכינה יקיים מצות ציצית". ולכן "יכול ליתן סביביו קודם שידליקנה" ויעשה המצוה ישים מגמתו דבר המונע התמדה זו בענין שיכבה וימנע כשיגיע שם, ובכן יקיים מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות.
"נר שכבה ורוצה להדליקו" - כגון מצוה שהיתה בידו ונמנע אחר כך מלעשות אותה ורוצה לחזור ולעשות אותה בו ביום - "מותר לחתוך ראש הפתילה" - לחסר מעט מן המעות. דאף על גב כי אסור למנוע מה שרגיל לתת לעני דהוי כאילו שופך דמים - היינו למנוע הכל לגמרי. אמנם אם לא היה יכול לקיים מה שהיה נותן מתחילה מאיזו סיבה - לא ימנע המצוה אבל חותך קצת ממנה, שהוא דוגמא לאותו ראש של פתילה המונע האור - כך יחתוך קצת מן המצוה ויעשה אותה שתאיר מכאן ואילך כמשפט הראשון.
והעיקר לדינים הללו לתקן האדם עצמו כי כמו שהיום הוא קדוש והאדם מתקדש בו על ידי המצות אשר צוה ה' לעשות - כך נמי צריך האדם להבונן בעצמו כי קדושה זו הבאה עליו יהיה דבר של עיקר. דאף על גב כי יעבור יום טוב ישאר אותה הקדושה בקרבו וזה יהיה על ידי כי יעיר האדם לקנות לו לב חדש ורוח חדשה.
ולכן יאמר: "אסור לכבות דליקה ביום טוב" - היינו אותו תוספת רוח שבא לאדם מחדש והוא מדליק עליו כמ"ש בזוהר פרשת בלק דף קפ"ז (ח"ג קפז, א) "פתח ואמר החכם עיניו בראשו וכו' אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך ברנש בגלויא ברישא ארבע אמות. מאי טעמא? דשכינתא שרייא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי ברישיה אינון בההוא דשרייא וקיימא על רישיה וכו' בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא. ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר וכו'".
ולכן יאמר אסור דליקה זו של אור השכינה השרוי על ראשו בסיבת מעשים אשר לא יעשו. "ואפילו אם רואה ביתו שנרשף אם אין סכנת נפשות".
"ואין מכבין הבקעת" - היינו אותו תוספת אשר ניתוסף עתה לא יעשה עון שיהיה סיבה לכבות אותה, "אפילו כדי שלא יתעשן הבית" כגון מה שאמרו חז"ל "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה". "או שלא לעשן הקדרה או כדי לשמש מטתו" - אמרו חז"ל עשן בחופה למה? כל שעונו צרה בתלמיד חכם מתעשן חופה שלו.
"להטות הנר" - היינו הנשמה הנקרא 'נר', "כדי להרחיק השמן" - הוא מעשה המצוה כאמור "מן הפתילה" - הוא הגוף. אע"ג כי הוא ענין הגורם - "חשיב כיבוי", וכאילו בכונה נסתלקה אותה נשמה ממנו על ידו כאמור "ואסור".
"וכן אסור ליקח פתילה" (הוא הגוף) "להפריד אותו מנר הדלוק" (הוא תוספת הרוח הנזכר) "אפילו ליתנו בנר אחר" - שיאמר הרי בא יבא תוספת רוח אחר במקומו. "שהרי כשהוציאה מיד הוא מכבה אותה" נשמה והולכת לה. ואיפשר שלא יבא לו רוח אחר.
"נר של שעוה וכו'". והוא כינוי לתוספת רוח או נשמה שבא לו. והרמז של שעוה כמה דאת אמר "וישע ה' אל הבל". "שרוצה להדליקו ביום טוב" על ידי מצות. "וחס עליו שלא ישרף כולו" - כלומר שיכלה וילך לו. "יכול ליתן סביביו קודם שידליקנה" - ויעשה אותה המצוה דבר המונע מלישרף כדי שישתאר אותו התוספת אצלו בקבע על ידי עסק התורה שהוא דבר קיים.
"נר שכבה ורוצה להדליקו בו ביום" - מי שהרגיש בעצמו שנאבד ממנו אותו תוספת רוח מפני שכעס שנאמר "טורף נפשו באפו". "ורוצה להדליקו בו ביום" - לתקן מעשיו כדי שיחזור אותו תוספת רוח אצלו כמתחילה בו ביום. "מותר לחתוך ראש הפתילה" - היינו דוגמא לזה ענין הגאוה שהוא בראש וכמו שאמרו חז"ל בפסוק "ובראש שבולת ימלו" והייינו מ"ש "חותך ראש הפתילה", הוא עון זה שיסכים בלבו שלא לעשות עוד "כדי שיהא נוח לידלק" אותו נר שהוא סוד תוספת נשמה שבא לו.
"נר של בטלה וכו'". הנה כאשר אותו תוספת רוח ששורה על האדם עושה בו רושם וקורא בתורה - לזה יקרא "נר שיש בו צורך יום טוב". אמנם כאשר באותו יום טוב אינו לומד - אז נקרא אותו תוספת נשמה "נר של בטלה". והענין כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קע"ג (ח"ג קעג, א) וזה לשונו: "תא חזי כד מלה אתחדש באורייתא ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מילין חדתין וסלקא לעיל - כל פמליא דלעילא צייתין ההיא מלה וחיות הקדש מקרבן בגדפין ומתלבשין בגדפין. וכד שאיל לון קב"ה ולא תבין ושתקין - כדין חיות הקדש מה כתיב "בעמדם תרפנה כנפיהם" - כמה דאת אמר "כי עמדו לא ענו עוד". ואי תימא עמידה אמאי אקרי שתיקה? אלא כדיבורא אית(?) שית שייפין מתנענעין בהדיה - לבא ריאה קנה לשון שינים שפוון וכו'".
ולכן אמר נא כי נר זה - תוספת נשמה יקרא "נר של בטלה" כי מפני שלא קרא בתורה וביטל הצווי שאמר הקב"ה "אלה מועדי ה'". לכן נתבטלו הששה איברים ולא יכלו לענות לפני ה' כאמור. והיינו "דאינו צריך לו" מאחר שלא הועיל בו כלום. "אסור להדליקו". ובלי ספק כי אדם זה פעם אחרת לא ימצא תוספת נשמה בו מאחר כי לא נמצא בו תועלת.
"אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטלה" - אע"ג ששנינו "ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם" -- לא כן יחשב לאדם זה מאחר שלא ידבר דברי בטלה שם - לזכות יחשב לו. "ומותר להדליקו אפילו ביום טוב שני אחר מנחה" - איפשר כי ימצא לו תוספת נשמה. "ואין בזה משום מכין לחול" - כלומר מכין תוספת נשמה לאדם שהוא דרך חול ומחלל אותה. "שהרי בהדלקתו", כאשר ניתוסף בו סוד הנשמה, "יש מצוה לאותה שעה", ולא סגי כי האדם יעשה איזה זכות על ידי אותו התוספת.
"ולתקן הפתילות" - הם הגופות כנזכר, "והעששיות" - הם הנפשות שהם בקרב איש בדרך קבע. אם רוצה לתקן אותם האדם "ביום טוב אחר מנחה" אינו מפסיד להכין עצמו אם רוצה להדליק בו ביום לזכות לתוספת נשמה מותר. "ואם לאו" - שאינו מתקן עצמו, "אסור" לשרות עליו תוספת שנמה.
"אין נותנין נר על גבי אילן מערב יום טוב" - והנה הדוגמא לזה יהיה האדם עץ השדה אשר לא עץ מאכל הוא, מה שאמרו חז"ל עם הארץ אין נותנין נר של תוספת נשמה עליו מערב יום טוב כמשפט "לאוהבי שמו". "שמא יבא להשתמש באילן דרך חול" ואשמה הנפש ההיא.
"אין פותחין נר של חרש וכו'" - והנה הדוגמא לזה הוא האדם שהוא חרש את חרשי אדמה, דהיינו בור(?) קרקע, "אין פותחין" אותו על דרך שפותחין את האדמה כמה דאת אמר "יפתח וישדד אדמתו" דהיינו בעודו רך כמו ביצים של יוצר ל**ך אותו ביד, להרגיל אותו לתורה לעשות לו בית קיבול כדי שיוכל לקבל תוספת נשמה. מפני שהוא עושה כלי ביום טוב והוא טורח גדול. ואף על גב שאמרו חז"ל "חלקהו - חציו לה'" ללמוד. אמנם בזה לא כן שהרי נמצא בו מניעת שמחת יום טוב ללמד אותו כאמור.
"אין חותכין את הפתילה לשנים וכו'". והדוגמא לזה הוא מה שאמרו חז"ל "אין עושים מצות חבילות". ולכן יאמר דאף על גב כי חכמים ז"ל אמרו "אורח חיים פן תפלס, וכתיב פלס מעגל רגלך - כאן במצוה שאיפשר להיות על ידי אחרים וכו'" - עם כל זה "אין חותכין את הפתילה לשנים" כי הפתילה הוא כינוי לגוף האדם כנ"ל, רצה לומר שלא יעשה באופן שצריך לילך לעשות מצוה בגופו בשני מקומות. שהרי הם אמרו "אין עושין מצות חבילות".
"אלא אם כן שנותן שני ראשיה בפי שני נרות ומדליקה באמצע" - שהענין הוא לומר בו שני המצות הם נעשים כאחד ובזה לא יהיה טורח גדול בזה. ומדליק באמצע השני מצות את עצמו לזכות לתוספת נשמה כאמור על דרך כל הבא ליטהר כי מסייעין אותו על ידי נשמה אחרת כנ"ל. "והוא שיהא צריך לשתיהן" - המצות הנזכר. הוא הענין שביארתי במ"ש רבה "ידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא" (מאמר). כי הענין הוא כי האדם יתבונן באותה המצוה כי נפשו מתאוה לה יותר מן השאר - זה מורה כי הוא חסר מאותה המצוה. ולכן מותר לעשות שתי המצות כאחד אם יודע בעצמו שהוא צריך לשתיהן. שאם אינו צריך להם נמצא טורח ומתעכב משמחת יום טוב שהוא חובה עליו.
"אין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין אותה". והנה נתבאר כי אין ליגע האדם גופו ביום טוב, ואפילו בריבוי מצות לפי שיש עליו חיוב שמחת יום טוב. ואפילו בריבוי מצות לפי שיש עליו חיוב שמחת יום טוב. ולכן נמי אין לעשות הפך מזה לחזק הגוף שלא לעשות מצוה ולא להלך בדבר מצוה. "ואין מהבהבין אותה" ללהב את הגוף בענין להבה של כעס וכיוצא או קנאה ושנאה.
"אבל אם אינה קשה כל צורכה" - כלומר אין חזק הגוף של אדם זה כל צורכו לענין התורה והעבודה, "יכול למעכה בידו" על ידי מצוה "להקשותה". "ומותר לשרותה בשמן" של תורה ומצוה יותר מדאי כי התכלית הוא להדליק ולהוסיף הארה בנפשו כמדובר.
"מותר להסיר הפחם שבראש הנר" - דהיינו אם עשה עון אשר חטא ופעל, בפחם בראש הנר כשהוא דולק אותה תוספת נשמה, כי בלי ספק העון הוא מונע מלהאיר הנשמה. ולכן "מותר להסיר הפחם" זה העון באיזה אופן שיהיה מן הדברים שהוא יכול לעשות אותם בו ביום. "אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי" - הם הדברים אשר הם בערך כלים לגבי התשובה להסיר העון דהיינו נוטריקון של מלת 'תשובה' - כל זה אסור לעשות.
"המדליק נר של יום טוב מברך" - לפי דקים לן כי העושה מצוה מביא ברכה לעצמו ולכל העולם כמו שאומרים חז"ל בפסוק "אוהב צדקה ומשפט" הוא גורם כי "חסד ה' מלאה הארץ". ולכן מאחר שעשה מצוה להדליק נר הגשמי - אז ידליק נמי תוספת אור בנשמתו ולכן צריך לברך לעצמו ולהריק על כל העולם ברכה עד בלי דיי.
פירוש נוסף על הסימן[עריכה]
עוד זה מדבר בענין הדליקה של בית המקדש אשר חז"ל הגידו כשנכנסו גוים לבית המקדש עמון ומואב רצו לעקור "לא יבא עמוני ומואבי". משל למלך שנפל דליקה בביתו והעבד רץ לבוז אוניתא שלו וכו'.
ולכן יאמר: "אסור לכבות דליקה ביום טוב" - היינו דליקה זו שנשרף ההיכל. דאף על גב כי אנו מצווים "ושמחת בחגך" - הרי נאמר "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ולכן כל איש הישראלי צריך לומר "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כדי שלא לכבות את הדליקה זו מן הלב.
"ואפילו אם רואה אדם ביתו שנשרף" - לא יתן אל לבו, כי דיו לעבד להיות כרבו. "אם אין שם סכנת נפשות" לא ישים אל לבו כלל אשר על כן יהיה ענין התעוררות למעלה לההוא שלהובא דאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "תא חזי ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב דליג ההוא מדורא וסלקא לעילא לאעלא לגו גוונין. כדין מתתקנין ישראל לתתא וכו'. כדין חד שלהובא נפקא ובטש בההוא מדורא. כיון דבטש ביה מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקבא דתהומא רבה ואתטמן תמן וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי ההוא שלהובא דאיהו מסטרא דימינא בטש בההוא מדורא ומורידה אותה עד אשר נחבא בנוקבא דתהומא רבא. ולכן לרמז זה "אין מכבין את הדלקה" הנזכר מן הלב וזכירה בפה, כדי להעיר שלהובא זו דאשא כדי שתתגבר על ההוא מדורא ולא תוכל לעלות למעלה. הגם כי זה הענין הוא בערב שבת כנזכר -- איפשר נמי כי ערב יום טוב נמי רוצה להתגבר לאעלא בין גוונין כאמור.
"ואפילו אם רואה ביתו שנשרף אם אין שם סכנת נפשות" - גם בזה ימצא התעוררות גדול למעלה כי אין מכבין דליקה עליונה ביום טוב. הוא מ"ש בזוהר פרשת צו דף כ"ו (ח"ג כו, א) וזה לשונו: "אש שותה כל מיין דאורייתא ואוכלת כל קרבנין דצלותא ואוכלת לחין ויבשין - אינון פשטי דאורייתא אינון כעצים יבשים, ורזי אורייתא אינון כעצים לחים. והאי איהו אש אוכלת לחין ויבשין. ועוד אוכלת כל קרבנין דצלותא על מצות עשה, ויבשין - כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות לא תעשה וכו'".
ולכן היה מתעורר אש קדושה זו לקבל התורה והמצוה של ישראל, והם היו סיבה לאתערא שלהובין דרחימו של איש ואשה. ולכן מכל הסיבות הללו אסור לכבות הדליקה ביום טוב. "ואפילו ביתו נשרף אם אין שם סכנת נפשות" שהרי אע"ג כי מתעורר האש הגדולה הזאת אין שם סכנת נפשות דסטרא אחרא עד לעתיד שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום". ובאותו זמן נאמר "ולא יהיה שריד לבית עשו". אך לא עתה.
"ואין מכבין הבקעת" - הוא סוד העץ הקטן בסוד בנימן הצדיק, "אפילו כדי שלא יתעשן הבית" לפי כי הרצון הוא שיתעשן שנאמר "והר סיני עשן כולו" מפני אשר ירד עליו ה' באש. ונאמר "והבית ימלא עשן".
"או הקדרה" - הוא הכלי שלה שבתוכו נעשה התבשיל. שהרי נאמר "ואד יעלה מן הארץ" ואחר כך "והשקה את כל פני האדמה" - ההוא גננא הנזכר בזוהר פרשת בלק הוא משקה לשני מדות שלה הנקראים "את כל" שהם "פני האדמה" כמו ששנינו "האשה טוחה פניה בקרקע".
"או כדי לשמש מטתו" - לפי כי זה הוא תכלית הרצון לעורר אותה האש כדי להיות מעורר "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת".
"להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשוב כיבוי וכו'". הנה כל תכלית הרצון לעורר אותם שלהובין דרחימו - אין הענין להביא הזכר אצל הנקבה כי אין זה שבח. רק להעלות הנקבה אצל הזכר. וזה יהיה כונת מה שאמר הכתוב "אפריון עשה לו המלך שלמה" (שיר, ג) - מהו "עשה לו"? אמנם סוד הענין הוא כי מלך שהשלום עשה ותיקן אפריון במדרגות זו על זו מעצי הלבנון, כמה דאת אמר "שש מעלות לכסא". ולמה עשה אותם? "לו" - להנאתו, כדי להעלות הכלה למעלה כדי שתהיה שוה בשוה עמו ולא יהיה צריך לכוף קומתו להתחבר עמה. והנה כאשר הכלה היא העלה במדרגות הללו למעלה אז החתן משבח ואומר "מה יפו פעמיך וכו' חמוקי ירכיך כמו חלאים" (שיר, ו) והם מעשה ידי אומנותו של יוצר בראשית, ואז נקרא 'נר'. הוא סוד מה שאמרו חז"ל בבראשית רבה "במה האשה נעשית עזר לאיש? אדם מביא חטים כוסס וכו' לא נמצאת מאיר את עיניו" (מאמר) - כונת חז"ל להודיע במה האשה נעשית עזר לאיש להיות **** לקבל זרע, כי הנה האדם העליון מביא מדה זו הנקראת 'חטה' - וכי חטים כוסס? לא יתכן לפי כי החטה עדיין נמצא עמה קליפות כדאיתא בזוהר פרשת תרומה, כי אותיות חט סמוכים לה', והם שני קליפות סובין ומורסן. ולכן עדיין אינה ראויה לאכילה. וכאשר האשה טוחנת החטה בסוד "ויהי טוחן בבית האסורים" - אז מבררת ממנה אותם הקליפות ואחר כך נעשה לחם.
כיצד? הוא מה שאמרו חז"ל "שחקים - ששם רחים וטוחנין מן לצדיקים". והסוד כי הנה אלו השחקים הם בבחינת הנקבה. והבן. וכאשר נעשה לחם אז הוא מאכל אדם - "מה שם בנו כי תדע". "לא נמצאת מאירה את עיניו" - כלומר כי זה החיובר הנקרא 'עזר' כי אז היא ראויה לקבל זרע אדם הוא כאשר היא בבחינת 'נר' - אז מאירה את עיניו כי נמשך לו אור מן העין העליון, עינא פקיחא. דלא תימא כי מפני שהטיפה היא מושכת אור מן העינים (שלכן נאמר "אור זרוע לצדיק") - נמצא שהכלה זו ממעטת אור עיניו. לכן הודיעו חז"ל במתק דבריהם כי האשה זו אינה כמו אשה המכונה בסוד "פסיעה גסה" כי נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, לפי כי עץ החיים מהלך ת"ק שנה. אמנם אשה כשרה זו מאירה עיניו כי מושכת לו אור מעין עליון בסוד "ישר יחזו פנימו" כנזכר בדברי הרשב"י ע"ה. ולכן אז נאמר "אור זרוע" מלמעלה "לצדיק".
ולכן נעשית *ר לקבוע זרע זרוע זה בהיות בסוד 'נר' כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "כי נר מצוה - אמאי אקרי נר?אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין רמ"ח שייפין עילאין ואיהי *תחא לגבייהו תרין דרועין דילה כדין אתכלילו תרין דרועין בהו ואקרי נר", עכ"ל. והרי למדנו כי הכלה זו אינה נקראת 'נר' רק עד שתעלה במעלות למעלה עד רמ"ח שייפין ומקבלת מהם.
ולכן יאמר נא:
"להטות הנר כדי להרחיק את השמן מן הפתילה חשוב כיבוי" - דמאחר כי כל מעשה האדם הגשמי הוא פועל דוגמא שלו למעלה - וכן חשוב כבוי נמי למעלה כי הוא גורם להרחיק שמן עליון שנאמר בו "כשמן הטוב על הראש ואחר כך יורד על הזקן" (תהלים, קלד), ואחר כך נמשך "על פי מדותיו". היכן הוא? 'פה' של כל המדות של הזכר, בסוד הצדיק. ומשם נמשך "פתח האהל" הנקרא 'פה' כנודע. ונמצא זה הרחיק שמן עליון מן הנר לאחר שהיא בסוד 'נר', וראויה להיות עזר כאמור -- הטה נר זה מלפני הזכר והרחיק ממנו השמן וגרם כיבוי לנר זה שהיה בסוד "אור זרוע לצדיק" ולישרי לב היה להם שמחה שנאמר "ושמחת אתה וביתך". ואסור לעשות כן.
"וכן אסור ליקח פתילה" - הוא רמז לצדיק על דרך מה שאמרו חז"ל "למה נחרבה ירושלים? על שתי פתילות בנר אחד" (גיטין נח, א). ולכן אסור ליקח פתילה מנר הדולק "אפילו ליתנה בנר אחר" לפי כי כך נעשה למעלה. והנה נתבאר כי הצדיק נמצא בו שני מציאיות הם הנזכרים בפסוק "אמרו צדיק כי טוב" לפי כי נאמר ביוסף "בן שבע עשרה שנה" ונאמר "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה" - אתר דאתפרעו ואתגליין כל נהורין. כי הוא סוד "שלשים שנה". ומלת 'טוב' - בן שבע עשרה שנה.
ואסור ליקח פתילה (סוד הצדיק) להסיר אותה מנר זה (בחינת רחל) שכבר נתקנה בסוד 'נר' והיא מאירה בסוד "אור זרע", "וליתנה בנר אחר" בסוד לאה. שהרי "כשמוציא הפתילה" (סוד הצדיק) הוא גורם כיבוי "ומיד הוא מכבה" אותה נר הראשונה שהוא בסוד רחל. ולכן אסור לעשות כן.
"נר של שעוה שרוצה להדליק ביום טוב וכו'" - הנה נתבאר ענין נר של שמן מהו. אמנם נר של שעוה הוא יותר חשיבות. דאף על גב כי השמן מועיל לשני דברים טובים; אחד הוא לאכל לשבעה בסוד "אכלו רעים", ואחר לתת הארה כנזכר. מכל מקום נר של שעוה הוא הארה יותר עליונה. ונמצא בו תועלת שני לענין הבדיקה שנאמר "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות" (זכריה, יב) כמה דאת אמר "חופש כל חדרי בטן" כאשר נתבאר בענין ביעור חמץ עיין שם.
אמנם לענין מה שנמשך הארה עליונה למטה בסוד "יאר ה' פניו אליך" והוא סוד ש"ע נהורין עילאין שהם מאירים בפני תפארת ישראל הנקרא ו' כדאיתא באדרא בסוד "תרין תפוחין דאתגליין" ומשם נמשך לאות ה' - היא הכלה. ובכן נקרא כינוי שעוה בגימטריא.
ולכן יאמר נא:
"נר של שעוה" - כלומר שכבר הגיעה כלתא דא להיות בסוד 'נר' כאמור, דאתכלילת ברמ"ח שייפין עילאין לתרין דרועין כחושבן נר. ונוסף עוד הארה עליונה שנקרא 'שעוה' - "וישע ה'" לה. "שרוצה להדליקו" - לעורר אותם שלהובין דרחימו של איש ואשה. "ביום טוב וחס עליו שלא ישרף" זה הנר של שעוה הגשמי, כי הדוגמא לזה הוא התעוררות הגבורות ביותר על הצורך.
"יכול ליתן סביבה קודם שידליקנה דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגע שם" ועל ידי כן כך מתעורר בחינת החסד מן ש"ע נהורין הנזכר שהוא סוד אל (כנזכר באדרא רבה כי ב' פעמים אל של הארת הפנים במלוי[2] עולים בגימטריא ש"ע). ולפי כי מדת החסד, סוד שם אל, הוא יסוד המים שנאמר "קול ה' על המים אל הכבוד וכו' ה' על מים רבים" -- לכן הוא המונע מלישרף השעוה הנזכר, ויהיה מדליק ביום טוב כל היום כאמור.
"נר שכבה ורוצה להדליקו בו ביום וכו'" - לפי כי מעלין בקודש ולא מורידין, וכיון שעלו לא ירד. והרי כלה זו עלתה ביום טוב ונעשית בסוד 'נר' כאמור. ולכן צריך לעשות באופן שיהיה מדליק והולך כל היום ולא יהיה דבר מונע לכלה זו מלהדליק. ולכן נר הגשמי שכבה ורוצה להדליקו בו ביום "מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהיה נוח להדלק". והענין כי הנה נתבאר בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא -- כדין ההוא מקדשא אתעכב מלאתגלאה. רזא דאת קיימא מגו ערלה זכר האי נוגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא. כדין אקרי חשמל - חש ואתגלייא מל. מהו מל? כמה דאת אמר מל יהושע. רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלא' מגו ערלה. ואית רזא אחרא דהא נהורא דיליה אתחזי ולא אתחזי וכד אתגלייא חשמל אתעבר נהוריה וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי פעמים הקליפה מכסה לאת קיימא לקחת אור ממנו שעליהם נאמר "וחלק משמן חכה". ולכן הארת בחינת השמן לא יועיל לדחות אותה אלא צריך "מל" - דבר שכורת אותה ומעביר אותה מעל "את קיימא" כאמור. דהיינו כי "צריך לחתוך ראש הפתילה" - שהוא סוד אותה קליפה שמכסה הפתילה, "את קיימא", כדי שיהא נוח להדלק בשלהובין דרחימו שבין איש לאשה. וכל זמן כי זאת הרשעה הקליפה חופפת עליו - אינו מדליק. ולכן "מותר לחתוך ראש הפתילה" הגשמית כדי שיהא נוח להדליק.
"נר של בטלה דהיינו שאינו צריך לו אסור להדליקו וכו'" - הוא סוד אשר חז"ל הגידו "למה זכה שאול למלוכה? לפי שאביו היה מדליק נרות לרבים. הדא הוא דכתיב ונר בן אביאל שהיה מדליק נרות במבואות האפלים וכו'" (מאמר). ודקדקתי בלשון המאמר כי אמר "מפני מה זכה שאול וכו'?", שהנה חז"ל אמרו "הלא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה", כי בנימן נכנס תחילה לים. אמנם למ"ד כי יהודה ירד תחילה מפני מה זכה שאול למלכות? ועוד אמרתי אפילו למאן דאמר שם בנימן צעיר רודם - למה זכה שאול יותר מזולתו להיות מלך? לפי שהיה אביו מדליק נר במבואות האפלים - כי הנה אותה הארה עליונה היה ממשיך אותה למטה בשני מבואות האפלים בסוד "החדר והפרוזדור" - שם היה ממשיך אור של נר זה על ידי מעשיו. ולכן זכה למלוכה. ולא מפני שאר מעשים טובים שהיו רק על דבר זה לפי כי על ידי הארת נר עליון, המדה האחרונה מתעלה להיות מלכה. ולכן יאמר:
"נר של בטלה" - דהיינו כי אינו להאיר במבואות הללו אלא במקום "שאין צריך" לאור הנר זה, כי שם נכנס אור היום או אור של שמש, קים ליה בדרבא מיניה נקרא 'נר של בטלה'. "אסור להדליקו" - כדי שלא יהיו נהנים ממנו החיצונים שלכן נגנז אור הנברא ביום ראשון.
"אבל נר של בית הכנסת לא חשיב של בטלה" - שהנה כל עיקר תיקון הנר הוא בסוד 'בית הכנסת', ומותר להדליקו אע"ג כי אין שם אדם כדי להמשיך נר זה לבית הכנסת עליון - "מותר להדליקו אפילו ביום טוב שני אחר מנחה" - אע"ג כי באותה שעה לא נמצא זווג למעלה ואדם אַין לעבוד את האדמה. "אין בזה משום מכין לחול שהרי בהדלקתו יש מצוה באותה שעה" - כי הנה הוא ממשיך לאור עליון לכלה שהוא סוד 'בית הכנסת עליון', "לתקן הפתילות והעששיות", שזה הוא גורם הכנה נמי במדות של הכלה כאמור, והוא עושה כך "אחר מנחה". "אם רוצה להדליק בו ביום מותר" מפני כי כך הוא גורם לעשות למעלה נמי בהתעוררות שלו. ואם ואינו רוצה להדליק בו ביום נמצא אותו תיקון פוגם למעלה מאחר כי לא נעשה עמו דבר.
"אין נותנין נר על גבי אילן מערב יום טוב" - כי הנה הדוגמא של הנר כבר נתבאר שהוא בסוד הכלה. אמנם האילן זה הוא סוד מט"ט, עץ הדעת טוב ורע. ואף על גב כי הנה בחול משתמשים בעץ זה מט"ט כדאיתא בתיקונים, כי צדיק וצדק מתייחדין על יד מט"ט בשית יומין דחול - ולכן בחול מותר "לתת נר על גבי אילן" שהרי באותו זמן מותר כי כן אז נעשה התיקון שלה על ידי אילן זה.
אמנם זה החיבור הוא נעשה בבקר כנודע מפסוק "אמר שומר אתא בקר". ולכן כשנתן נר זה בערב יום טוב - אף על גב כי באותה שעה נמצא למעלה חיבור - אסור. "דחיישינן שמא יבא להשתמש באילן ביום טוב" - הוא מט"ט, סוד עץ הדעת כאמור, והרי ביום טוב אינו נעשה החיבור על ידו כדאיתא בהקדמת התיקונים.
"אין פותחין נר של חרש דהיינו בעודו רך וכו'" - הנה עד עתה מדבר בענין הנר כאשר בא בתוכו שמן או נר של שעוה כאמור. אמנם עתה מדבר על הכלי עצמו, כי על שם סופו נקרא 'נר של חרש'. אמנם כלי זה הוא אטום מתחילה כמו שאמרו חז"ל "אברהם ושרה טומטומין היו שנאמר ואל מקבת בור נוקרתם" ונאמר "באר חפרוה שרים". ולכן "אין פותחין נר של חרש דהיינו בעודו רך כמו בצים של יוצר למעך ביד לעשות לו בית קיבול מפני כי הוא עושה אותו כלי".
והנה זה הדבר קשה להולמו - כי הנה כפי זה כנראה כי גם למעלה אסור לעשות לכלה בית קיבול להיות בסוד 'כלי' - והא ליתי. ועוד קשיא כי הנה הדין הוא כי בועל אדם את הבתולה בשבת. והרי נודע כי בבעילה זו היא נעשית בסוד 'כלי' שלכן אמרו חז"ל "אין האשה כורתת ברית אלא ל מי שעשאה כלי".
ואמנם הענין הוא בתחילה צריך להודיע כי ענין כלי חרש הוא צודק למטה בעולמות והוא בבחינת חלק הדומם. ולכן אסור לפתח אותו ביד שהרמז לזה הוא סוד "מקדש ה' כוננו ידיך", לפי שעושה אותו כלי. אמנם בענין הבתולה שהוא למעלה - ודאי שהוא מותר לבעול אותה ולעשות אותה בחינת 'כלי'. ועוד יש טעם בדבר לפי כי מערב מקדש אותה האדם לפי כי אין מקדשין בשבת ויום טוב, כמו ששנינו "ואלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין". ולכן כאשר האדם מקדש אחר כך מותר לבעול לפי כי על ידי שנותן לה הקידושין באצבע מקיים מה שאמר הכתוב "מקדש ה' כוננו ידיך".
ובזה יובן מ"ש "דרש בבלי אחד גדולים מעשה של צדיקים מבריאת שמים וארץ דאילו שם נאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ובמעשה הצדיקים נאמר מקדש ה' כוננו ידיך". כלומר על ידי מעשה הטוב של הצדיקים הגשמיים - הידים עליונים כוננו בית המקדש. ולפי כי כן נעשית בחינת כלי בנטילת הקידושים מיד האדם -- הוי בסוד "מיעכה באצבע" כמו תמר. ולכן מותר לבא עליה בשבת ויום טוב. אבל זה הנר של חרש לא נעשה עמו דבר. ולכן אין פותחין אותו ביום טוב מפני שהוא עושה כלי כנזכר.
"אין חותכין את הפתילה לשנים" - הוא סוד הנ"ל כי ביוסף הצדיק נמצאו שתי בחינות. ולכן "אין חותכין אותה לשנים", "אלא אם כן על ידי שנותן שני ראשיה בפי שני נרות" של לאה ורחל, "ומדליקה באמצע" להעיר שלהובין דרחימו ביניהם. "והוא שיהא צריך לשתיהן" - לייחד שתיהן בשעה אחת.
"אין גודלין את הפתילה" - כי זה יורה על מקשה עצמו לדעת. ולא נכון לעשות כן כנודע. "ולא מהבהבין" - שמעורר כח הדין. "אבל אם אינה קשה כל צורכה יכול למעכה בידו כדי להקשותה" - והוא סוד מה שאמר הכתוב "עולים ויורדים בו" כדאיתא בזוהר פרשת ויצא, עיין שם. ואיתא בזוהר פרשת בלק "והבריח התיכון וכו' וברית קדישא אתער בחמשה אצבען בידא".
"ומותר לשרותה בשמן" - לפי כי הצדיק הוא דכתיש כתישין ואפיק משחא מאותם זיתים עליונים. ולכן מאחר שהוא ממשיך השמן העליון על הראש עד שיורד על פי מדותיו כנ"ל - לכן מותר לשרות הפתילה (הוא הצדיק עצמו) באותו שמן לקיים מה שאמר הכתוב "ושמן על ראשך אל יחסר" שנאמר "ברכות לראש צדיק". והבן.
"מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק וכו'" - הנה נתבאר למעלה מ"ש בזוהר פרשת ויקהל בענין "ומתוכה כעין החשמל" כי הוא סוד הקליפה שמתעורר להכנס לתוך גוונין עליונים, ועל דא חש מל כמה דאת אמר "מל יהושע". והנה כבר נתבאר נמי למעלה כי הפתילה הוא רמז לצדיק העליון הנותן לתוך הנר. ולפי כי קליפה זו מתעוררת לקחת אותו אור של "אשה יראת ה'" לפי שעליה נאמר "וחלק משמן חכה" - ולכן מותר הפחם - הוא זו הקליפה המכסה הנר בסוד הערלה כאמור, לפי כי כן יעשה "כשהוא דולק".
"אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי" בעבור הפחם (הוא הקליפה) שלא יתכן לכרות אותה בכלי בזמן הזה עד לעתיד שנאמר "בלע המות לנצח". לא כן עתה לפי כי העולם צריך לו וגם בעבור הפתילה שהרי נאמר "לא תניף עליהם ברזל" שלא לעורר כח הדין.
"המדליק נר של יום טוב מברך" - דמאחר שהוא מדליק לאתערא שלהובין דרחימו של איש ואשה צריך לחבר אות' ולתת עליהם ברכה של אימא עילאה שנאמר "זכר ונקבה בראם ויברך אותם וכו'".