טור ברקת/תצ
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן ת"צ - סדר תפילת יום ב' ותפילת חול של מועד - ובו ט' סעיפים
- ביום ב' קורין בפרשת אמור "שור או כשב או עז" עד סוף הענין. ומפטיר קורא כמו ביום ראשון. ומפטיר במלכים בפסח דיאשיהו מ"וישלח המלך" עד "ואחריו לא קם כמוהו".
- יום ג' שהוא חולו לשל מועד ערבית שחרית מנחה מתפלל כדרכו ואומר "יעלה ויבוא" בעמידה. ואם לא אמר מחזירין אותו. וכן מזכירו בברכת המזון. ואם לא אמרו - אין מחזירין אותו. ובמוסף מתפלל כדרך שמתפלל במוסף של יום טוב.
- נוהגים שביום טוב אומרים "את יום טוב מקרא קדש הזה". בחולו של מועד אומר "את יום מקרא קדש הזה".
- כל הימים של חול המועד וב' ימים אחרונים של יום טוב - קורין את ההלל בדילוג כמו בראש חדש.
- סימן הפרשיות של שמונה ימי הפסח - משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. וזה הסדר לא ישתנה כי אם כשחל פסח ביום חמישי, שביום שלישי שהוא שבת קורא "ראה אתה אומר אלי" שהוא פסל, וביום א' ב' ג' קורין קדש בכספא במדברא.
- בכל ימי חול המועד וב' ימים טובים אחרונים קורין בספר ב' בקרבנות המוספין שבפנחס ומתחיל "והקרבתם" עד סוף פסקא.
- בלילי י"ט האחרון מקדשין על היין ואין אומרים זמן.
- מפטירין ביום שביעי "וידבר דוד". וביום השמיני "עוד היום בנוב לעמוד".
- שבת שחל להיות בחול המועד - ערבית שחרית מנחה מתפלל כדרכו של שבת ואומר "יעלה ויבא" בעבודה. ובמוסף אומר סדר מוסף יום חול המועד אלא שמזכיר של שבת ואומר "ותתן לנו את יום השבת הזה את יום חג המצות הזה". וכן אומר "את מוספי יום השבת הזה ויום חג המצות הזה". וחותם "מקדש השבת וישראל והזמנים". ומפטירים "היתה עלי".
טור ברקת[עריכה]
אחר שנתבאר כי כל ענין חג הפסח הוא סובב על ב' קוטבים. הא' הוא הרחקת הנזק להכניע סטרא אחרא ולהוציא אותה מחוץ כל סטרא דקדושה בכמה דברים שהתקינו חז"ל לעשות. יש מהם בענין הכלים ומהם בענין הבתים, ומהם בעצם אדם בענין של האכילה כנ"ל.
ולכן גם בזה הענין שהוא הקריאה בתורה אשר התקינו חז"ל בימי הפסח הם מיוסדים על ענין זה. והיינו הסימן שנתנו חז"ל בנועם דבריהם להעיר לב האדם לתקן מעשיו. זה יצא ראשונה הסימן משך תורא - הוא מה שאמרו חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". ולפי כי עיקר העון הנמצא ביד ישראל הוא מעשה העגל כנ"ל, לפי שנתערב חטא אדם הראשון, לכן זה העון היה הגורם הראשון לכל הדברים הרעים. לכן בא הכינוי לשור הנזכר. וזה הוא לענין הכולל ממנו נקח לפרטים להיות האדם מושך יצרו, כי הוא נמשל לעגל לתורה ולעבודה.
אמנם בענין זה עצמו נמצא טעמה להליץ טוב על ישראל ולכן נתקן לקרות פרשה זו וזה נלמד ממה שאמרו חז"ל למטרונא שיצא עליה שם רע וכו' בדק המלך ולא מצא ממש. מה עשה המלך? עשה סעודה גדולה והושיב האיש ההוא בראש המסובין להודיע שאין שם ממש. כך בדק הקב"ה כי ישראל מוצלים(?) מאותו עון שלכן נאמר "אלה אלהיך" ולא "אלהינו" - להודיע שהגרים עשו אותו. ולכן עשה שיהיה שור ראש לכל הקרבנות והיינו לענין "סור מרע" שתקנו פרשה זו.
ואמנם גם יש בזה הסימן צורך לענין "ועשה טוב" - הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף ר"ן (ח"ג רנ, א) וזה לשונו: "מאי משכו? כמאן דמשיך מאתר משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין. יומין עילאי שס"ו כחושבן משכו יומין תתאי. ומנין דאינון שס"ה ובזמנא דאתנהירת סיהרא באשלמותא סליקו למהוי אינון יומין שס"ה כחושבן משכו חסר חד משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין למהוי כולהו כחדא בחיבורא חדא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר התועלת הנמצא לסטרא דקדושה בקריאה זו. ולכן תיקנו חז"ל הסימן בלשון תרגום להורות הכנעה לסטרא אחרא על דרך הנ"ל כענין "כל חמירא" הנתקן בלשון תרגום. ולפי כי לשון תרגום מאיס איהו כדאיתא בזוהר פרשת וירא - ולכן מתעוררים מלאכי השרת לדחות הקליפה כדאיתא פרשת תרומה כנ"ל. ולפי שנאמר "וימירו את כבודם בתבנית שור" - הרי נתחלף על ידי המעשים אשר נעשו בזמן הפסח לענין אחר כנ"ל.
ועוד נתנו סימן קדש בכספא - כלומר כי הנה כל עיקר העון הנמצא בישראל היה לפי שנאמר "וישמן ישורון ויבעט". ולכן בסימן זה תדע למה נאמר "וגם קדש היה בארץ" לפי כי "וכסף הרביתי לה". ולכן יש לאדם להחליף במעשה הטוב ולהיות מקדש עצמו איש הישראלי על ידי הכסף על דרך מה שאמרו חז"ל "כסף מטהר ממזרים". אמנם זהו מ"ש בזוהר פרשת ? דף קכ"ח (ח"? קכח, א) וזה לשונו: "אשתלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכי בה אשתדלותא דקוב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל. אבל אשתדלותא דקיימא בעובדא אסיר לנטלה ליה במגנא ובריקנייא בגין דלא זכו בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקדושה אלא באגר שלים בספר' דחרשי וכו' כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מיני רוח מסאבא ולאכפייא רוחא אחרא ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני' ליה באגרא שלים בכל מה דיבעון מניה וכו'".
הנה למדנו מזה המאמר כי ענין מעשה המצוה אשר הוא נקנה בכסף מלא הוא גורם ב' דברים. ראשונה הוא מכניע סטרא אחרא ומתרחק ממנו. ונוסף עוד כי הוא מתקדש על ידי המעשה. ולכן חז"ל נתנו סימן לדבר זה קדש בכספא - ר"ל כי על ידי מתן דמים גורם ייחוד עליון כענין המקדש בכסף. גם האדם מתקדש על ידי כסף שנותן במעשה המצוה כנזכר. ועל ידי כן כללות ישראל זוכים שנאמר "קדש ישראל לה'". ונוסף עוד במעשה הצדקה שנאמר "אם כסף תלוה". וע"י ציון תפדה ושביה בצדקה.
ועוד נתנו סימן פסל במדברא - כלומר כמו שמתחיל' פסלו הדיבור של אנכי ולא יהיה לך על ידי הדיבור שאמרו "קום עשה לנו אלהים" אחר שנתקדשו לשמים שנאמר "וקדשתם" אחר כך פסלו הכל במדבר על ידי דיבור. ולכן צריך להיות זהיר האדם אפילו בדיבור דחול כמו שאמרו חז"ל "מאי ואומר? וכי תימא במילי דעלמא לא - תלמוד לומר ודעת שפתי ברור מללו". ולכן יאמר דאף על גב שמקיים האדם כל הנזכר ונתקדש על ידי לימוד התורה בפה ומעשה המצוה בכסף מלא אחר כלותו מעשות כל אלה הוא פוגם הכל אם מדבר דיבור רע שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי וכו'". ואיתא בזוהר פרשת פקודי: המטנף פיו על ידי דיבור כמה מלאכי חבלה יורדים ומטמאים אותו ומטמאים תורתו. ולכן מזכירים חז"ל בסימן זה פסל במדברא כאמור.
ולכן בא הסימן אחר כך שלח בוכרא - ר"ל כי שני שלח אמר ה' אותו הבכור שבאדם - יצר הרע הנמצא בו ראשון משעה שנולד שנאמר "לפתח חטאת רובץ". וכאשר כך יעשה האיש הישראלי, הקב"ה מודד לו כך מדה כנגד מדה, כי שני 'שלח' אמר ה' את הבכור בן השנואה כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ע"ב (ח"ג עב, א) וזה לשונו: "כי כלתו היא - כלה ממש דכתיב אתי מלבנון כלה. ותאמר מה תתן לי - תבא אלי השתא כלה בעיי' תכשיטהא. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים - למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכליה דמלכא. אמר מכאן ולהלאה אשדר ואתרך לברא דאמהו מהיכלא דילי כך נמי הכא אנכי אשלח גדי עזים וכו'".
הנה הדבר מבואר כי יגרש ה' ישמעאל בן השפחה מארץ יש' ואחר כך יוציא מן הגלות המר הזה לישראל שהם בן בכור ודאי שנאמר "בני בכורי ישראל". הנה נתבאר ענין הפרשיות.
ולענין ההפטר' "היתה עלי" - הענין הוא לפי שגאולה תהיה בפסח כדאיתא פרשת משפטים ונאמר "כימי צאתך מארץ מצרים וכו'". ואחר כך בא ענין התחיה - לכן מפטירין בתחיית מתי יחזקאל כי זה הוא לאות לבני ישראל על ענין התחיה שנאמר "לכן אני פותח את קברותיה עמי והעליתי אתכם אל אדמת ישראל".