טור ברקת/תלג
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תל"ג דיני בדיקת חמץ ובו י"א סעיפים
- הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה. ואם עבר ולא בדק ליל י"ד כשבודק יום י"ד לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר. ואכסדרא שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו. והוא הדין כנגד ארובה שבחדר.
- אין בודקין לאור האבוקה אלא לאור הנר. ולא בנר של חלב ולא של שומן ולא של שמן אלא בנר של שעוה.
- בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו שם חמץ. ולכן כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה שפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו. אבל אוצרות יין שאין מסתפק מהם וכן מתבן וכיוצא בו - אינם צריכים בדיקה.
- חורי הבית וזיזין הבולטים מן הכותל שאינם גבוהים הרבה, ולא נמוכים הרבה - צריכים בדיקה. אבל, הגבוהים שאין יד האדם מגעת שם, והנמוכים פחות משלושה טפחים - אינם צריכים בדיקה.
- גג היציע והמגדל שגגיהם משופעים ומפני כך אין גגיהם ראויין לשום תשמיש - אינם צריכין בדיקה אפילו הם בתוך הבית.
- רפת של בקר אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ הבהמות יאכלוהו. וכן לול של תרנגולים אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ התרנגולים יאכלוהו. וכן אמצעה של חצר אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ - עורבים ושאר עופות המצויים שם יאכלוהו. והני מילי ספק חמץ, אבל ודאי חמץ - לא.
- חור שבין יהודי לחבירו - כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו. ושבין יהודי לעכו"ם אינו צריך בדיקה, שמא יאמר כשפים הוא עושה לי, ונמצא בא לידי סכנה.
- כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב - אין צריך לבדוק תחתיו, כיוון שיש בו סכנת עקרב שמצויין בגלים, חיישינן שמא אחר שישלים בדיקתו, שאינו עסוק במצוה, יחפש אחר מחט שנאבד לו - ויבוא ליד סכנה.
- והני מילי בספק, אבל בידוע שישי תחתיו אפילו אין עליו ג' טפחים - צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה. ואם יש עליו גובה שלושה טפחים - מבטלו בלבו ודיו.
- מרתף שמסדרין בו שורות של חביות זו אצל זו עד שנתמלא כולו, וחוזרין ומסדרין שורות אחרות על התחתונות עד הקורה - אין צריך לבדוק אלא השורה העליונה ואחרת למטה ממנה, דהיינו שורה על פני רוחב המרתף. ולא על כל שטח המרתף, אלא העליונה הרואה את הקורה ואת הפתח, ואחרת למטה ממנה.
- בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, מפני שהתינוקות מכניסים בהם חמץ.
- המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ - אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד.
טור ברקת[עריכה]
מאחר שהנחתי למעלה כי עיקר הבדיקה הוא כדי לדחות הקליפה ולהוציא אותה מכל המקומות ומן העולמות ולהוריד אותם למטה כמו שהיה בתחילת הבריאה -- לכן צריך כח גדול לכוין ולעשות הדבר הזה. ולכן אינו מספיק לעשות הבדיקה על ידי הלבנה אלא על ידי הנר. ואע"ג דקים לן כי אור הלבנה הוא מועיל יותר לענין המזיקין כמו שאמרו חז"ל "אור הנר חשיב כתרי, אור הלבנה חשיב כתלת" -- היינו לענין המזיקין להגין על האדם מפני כי כן נמצא כח באור של הלבנה זו לדחות אותם. אמנם לצורך הבדיקה לא כן, מפני כי זה המעשה הוא כדי להוציא הקליפה מן המדורות העליונים ומן העולמות ולכן אין מספיק בזה כח אור הלבנה מפני כי עיקר האחיזה של הקליפה הוא בלבנה העליונה שהיא יונקת ממנה שנאמר "רגליה יורדות מות".
ולכן נמי בעולם זה התחתון אינו מספיק אור של הלבנה, אמנם צריך לבדוק על ידי אור הנר מפני כי אור הנר הוא יותר עליון. וסימן "נר ה' נשמת אדם". ועיקר הדבר יובן עם מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "פתח ואמר כי נר מצוה וכו' נר אמאי אקרי נר? אלא כד מקבלא רמ"ח שייפין עילאין והיא פתחת לגבייהו תרין דרועין דילה - כדין אתכלילו אלין תרין דרועין בהו ואקרי נר", עכ"ל.
הנה למדנו ממאמר זה כי כינוי נר הוא במדה האחרונה. אמנם יש הפרש בזה. כי הכינוי שנקרא 'נר' הוא יותר עליון כי זה הוא כוונת מה ששאל "אמאי אקרי נר" - ר"ל כי מאחר שפירש למעלה הפסוק "כי נר מצוה" הוא המשנה שנאמר "והתורה והמצוה" שהוא המשנה, ונודע כי המשנה הוא במדה האחרונה -- אם כן אמאי אקרי נר? ולכן פירש כי כינוי זה הוא מורה על זמן של השלימות הנמצא בה.
ולכן מועיל הנר הגשמי יותר מן הלבנה לענין הבדיקה מפני הרמז שלו, ופנה למעלה לדחות את הקליפה ולהוציא אותה לחוץ מן העולמות ולהוריד אותה למטה כאמור.
וביותר יהיה טוב טעם לענין כי כבר נתבאר למעלה כי עיקר בדיקה זו הוא לתועלת האדם לשני דברים. ראשונה אחת היא להוציא סטרא אחרא מכל המקומות והבתים אשר ישכון שם האדם בגן עדן ובעולמות העליונים. וזאת שנית כי יתעורר לב האדם לעשות תשובה, וזה גורם לזה, כי על ידי התשובה מעביר מאבריו כל העונות ועל ידי כן גם כן מפנה כל המקומות עליונים. ולכן נמא טוב טעם להיות הבדיקה בו בעצמו בתחילה כדאיתא בזוהר ובתיקונים במשנת אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר - כי זה הוא רמז לאדם הגשמי שמתחייב לבדוק מעשיו בזמן שהתחיל י"ד שנים.
וענין הבדיקה הוא על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל - אמר לפניו רבש"ע חזרתי על כל אבר ואבר ולא מצאתי אבר שהכעסתי לפניך בו". וכן אמרו חז"ל שהתפלל מקירות לבו. ולכן כל כונת הבדיקה - העיקרית הוא בגוף האדם לבדוק איבריו מן החטא, והם הבתים בתי הלב והמקומות אשר נכנס שם החמץ - יצר הרע. אמנם מקום שאין מכניסים בו חמץ -- שהוא צדיק גמור, אין צריך בדיקה. ולכן הבדיקה שיעשה הוא להועיל לזולת - להוציא הקליפה שעלתה למעלה בסיבת הכלל. ולכן כל כונת האדם יהיה בענין הבדיקה להגביר כח הנשמה שלו על ידי מעשה המצוה, ובכן יוכל לדחות הקליפה מעליו ומה גם מכל המקומות העליונים אשר ישכון שם.
ובכן נמצא טוב טעם שצריך להיות הבדיקה על ידי נר שכן כתיב "נר ה' נשמת אדם", ואיתא בזוהר כי נר ר"ל נפש רוח. ועוד איתא בזוהר פרשת משפטים "מאי נר? נשמה רוח". נמצא כי יש ללמוד משני מאמרים אלו כי מלת נר הוא משמש נפש רוח נשמה. וזה מכוון אל הענין האמור - כי הבדיקה הוא צורך כדי לדחות הקליפה מן הבתים ומן העולמות בכל המקום אשר ישכון שם האדם בכל הבחינות שלו בכל עולם ועולם אשר הכניס הקליפה שם על ידי מעשיו -- עתה דוחה אותה לחוץ.
"אין בודקין לאור האבוקה וכו'" - אשר חכמים ז"ל הגידו למה ** הם דומים הצדיקים לפני השכינה - כנר לפני האבוקה (מאמר). והנה מבואר מזה כי חז"ל כינו אור הגדול של השכינה אל האבוקה ולהיות כי דבריהם כגחלי אש - נימא ביה מלתא כי אבוקה הוא כינוי אל השכינה בזמן שמקבלת אור מכל מדות הזכר - תפארת ישראל - שהוא שם הוי"ה במלוי אלפין העולה מ"ה, ומתחבר עם השכינה הנקרא אדני שהוא בגימטריא ס"ה -- אז הכל קי"ד כמנין אבוקה עם כולל ארבע אותיות אדני. ומי הגורם חיבור זה? נר ה' שהוא נשמת אדם - היינו נפש רוח שהם נמשכים משני שמות הנזכר והם המעוררים הייחוד זה על ידי המעשה אשר יעשו.
ולכן אין לעשות ביעור על ידי אור האבוקה שהוא דוגמא לאור הגדול זה - חיישינן שלא ישרוף הקליפה מפני כי אין הרצון בענין הביעור לבטל את הקליפה לגמרי, רק לדחות אותה ולהוציא אותה לחוץ כמשפט הראשון. כי ביטול הקליפה לא יהיה עתה רק לעתיד שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום וכו'", ואומר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אמנם עתה מה שאנחנו עושים לפי שעה לתקן העון שגרמנו להגביר כח הקליפה כנ"ל, וכדי להכניע אותה.
לכן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם" - מבטלו בלבו ודיו. אבל חז"ל הצריכו להיות ביעור מפני שכל השנה הקליפה שם מושבה וצריך לדחות אותה לחוץ על ידי ביעור. אמנם מכל מקום לא יהיה על ידי אבוקה - אור הגדול של השכינה כשהוא בסוד אבוקה, אלא על ידי אור הנר, כי מעט הוא בערכה, מפני כי תשרוף הקליפה אש זרה, כך אמרו חז"ל "ה' אשות הן: אש אוכלת, אש.." (מאמר). דשכינ' דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפן. וזה לא יתכן להיות עתה אלא לעתיד כאמור.
וזה הענין הוא לצורך כללות העולמות, ומה גם לצורך האדם הגשמי, כי לא יתכן להנצל מן הקליפה לגמרי לפי כי היצר הוא ענין מוכרח להיות באדם לענין הצורך שלו, ואם מתבטל לגמרי אין עוד שכר ועונש, ולכן אין ראוי להיות בדיקה על ידי אבוקה כלל.
אמנם מכל מקום אין בודקין בנר של חלב ולא של שמן מפני שהוא חש על בגדיו שלא יתקלקלו. והנה הבגדים הוא כמשמעו וגם הוא כינוי אל גוף האדם אשר כבגד יבלה.
- והנה כנגד הבגדים ממש - הרמז בזה כי אם הבדיקה תהיה בנר של חלב וכיוצא יהיה חש על בגדיו של עולם הבא - חלוקה דרבנן, כי הנה הרמז של נרות הללו הם דוגמא אל הקליפה שהוא חלב טמא, וכן נמי נר של שומן. ומאחר כי נלוה אל הבדיקה אחת מהנה - לא יבדוק יפה במעשיו. ונר של שמן הוא בהפך - כי לרוב קדושתו יגבה לבו ולא יבדוק יפה בכל האיברים שלו, ונמצא פוגם בגדיו אשר נעשים ממעשה המצות.
- וכאשר נאמר הרמז לגוף הוא כבגד אכלו עש - חיישינן כי כאשר יבדוק בנר אחד מאלו - להיות מצד הקליפה חלב ושומן ומצד הקדושה נר של שמן בכל האיברים שבגוף - אולי יחשוב כי על ידי כך מתעורר היצר לגבות ממנו מעשים שעשה אשר לא טובים ויירא מן הייסורין שלא יבואו על גופו. ולכן אין בודקין באמת מאלו כי לכן ימצא שנותן כח לקליפה או לפחות אינו מועיל במעשיו.
ולכן העיקר הוא לבדוק בנר של שעוה על שם שנאמר "כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים". ולכן מצוה מן המובחר בנר של שעוה להכניע אותם כאמור.
בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו שם חמץ וכו': כבר נתבאר למעלה כי עיקר של הביעור הוא כדי להוציא הקליפה מן העולמות העליונים, כי בעבור עון הכולל שעשו בעגל נוסף על אשר כבר עשהו אדם הראשון -- לכן נתעלית הקליפה שהיתה למטה ונכנסה בתוך העולמות. וכן נמי דוגמא לזה הוא עון של הפרט כל א' מן העדה על ידי המעשה הרע אשר יעשה הוא מכניס סטרא אחרא בכל עולם בבית שלו - ר"ל שאם נמצא בו בחינת נפש בלבד הוא מגביר הקליפה בעולם העשיה כי שם הם חלק הנפשות, ואם נמצא בו חלק מבחינת הרוח - הוא בעונו מכניס הקליפה בעולם היצירה וכו'. ולכן נאמר "שאור לא ימצא בבתיכם" - ר"ל בבתיכם דווקא, אשר הם מיוחדים לכם בעולמות למעלה, כי 'בית' זה נקרא לכם כי הוא הבית האמיתי הקיים לכם בעצם אדם. ולכן אינו אומר "שאור לא ימצא בבית" בלשון יחיד - אלא "בבתיכם" כדי לרמוז לנו כי כל איש יחיד מישראל יש לו הרבה בתים מפני כי בכל עולם ימצא לו בית אחד כאמור. ואם יזכה יהיה לו כמה בתים - הכל לפי כבודו.
עוד אמר "לכם" על דרך מה שאמרו חז"ל "הוא לבדו יעקב לכם - ולא לכותים", כך נאמר "בבתיכם" לרמוז כי אלו הבתים הם שלכם - בתיכם דוקא. ולפי כי יש צורך להוציא את הקליפה גם כן מן העולמות - לכן שנה עליו הכתוב ונאמר "ולא יראה שאור בכל גבולך", דהיינו בעולמות, כי כל העולמות העליונים הם גבול ישראל דווקא ולא לעע"ז מפני כי האיש הישראלי יש לו נפש מן העשיה ורוח מן היצירה וחלק הנשמה מעולם הבריאה כדאיתא פרשת משפטים וזה לשונו: "כיון דאתייליד בר נש יהבין ליה נפש מסטרא דאופני קדש, זכה יתיר - יהבין ליה רוח וכו'.".
ולכן כל העולמות הם נקראים "גבולך". אבל לענין הבית - לפי שהוא של כל אחד ואחד נאמר "בבתיכם". ועוד דייקא הפסוק ממ"ש "לא יראה" ושם נאמר "לא ימצא" - לומר כי מאחר שצריך לדחות הקליפה מן העולם עצמו, גם מן הבתים הנמצאים שם -- ולכן כנגד מה שנוגע כנגד העולם בעצמו בכללותו אמר "לא יראה" מפני כי סטרא אחרא אשר שם היא נגלית ומפורסמת לעין כל, עין קוץ. ולכן מצוה הכתוב להוציא אותה משם ולא יראה שם חמץ כלל.
אמנם כנגד הבתים אשר צריך להוציא מתוכם הקליפה - לכן נאמר "ולא ימצא שאור בכל גבולך" - ר"ל אע"ג שאינו מפורסם לעין כל ואינו נראה, מתחייב עליו ב'בל ימצא'. וזה טוב טעם לשני לאוין אלו מפני כי ענין הביעור הוא בשני מקומות אלו: הזהיר עליו הכתוב על החמץ לעבור עליו בשני לאוין בבל יראה ובל ימצא. ולכן ימצא חילוק אחד ביניהם, כי הוא בודק בכל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו שם חמץ. אבל במקום שאין מכניסים - אין חיוב ביעור. ואמנם אע"ג שיש שם ספק. שמה הכניסו שם חמץ צריך בדיקה מפני כי הסיבה אחת היא לבער הקליפה הנכנסת בבתי ישראל הנמצאים בכל עולם מאלו. אם כן אנחנו לא נדע באיזה עולם הגיע הפגם מן האיש הגשמי הפרטי - מי עלה שמים וירד להגיד לכל אחד כמה היה הפגם שלו. ולכן יבא החיוב בהשואה אחת לכל. כי כל המקום שיש לחוש שמא הכניסו שם חמץ חייב לבער מפני כי יש אדם שבעונו הוא מכניס סטרא אחרא בעולם העשיה, ויש שהוא מכניס גם כן בעולם היצירה, ויש שהוא מכניס גם כן בבריאה -- הכל כפי מעשיו של אדם, וכדאיתא בזוהר "אית מאן דחובוי וזכווי לתתא ואית מאן דזכווי וחובוי לעילא". וזה יהיה גם כן כפי גדולתו כאמור; אם יש בו נפש או רוח או נשמה כנזכר. ולכן מאחר כי ידענו נאמנה כי העון הוא פוגם באלו השלשה עולמות רק שהוא ספק אם נכנס באותו בית - לכן חייב לבער.
אמנם יש נמצא חילוק אחד -- הוא מה שאמרו "המקומות הגבוהים שאין היד שולטת בהם וגם התחתונים פחות משלשה טפחים -- אין צריכים בדיקה". והענין הוא כי הנה נתבאר למעלה כי באצילות אין מגיע שם עון, ולכן מ"ש "שאין היד שולטת שם" היינו על עולם האצילות - כי אין מגיע שם פגם ולא קליפה כלל כנודע מן הזוהר. והיינו מ"ש שאין היד שולטת שם - ר"ל על ידי העון. ולא מבעיא כי מעיקרא לא שלט שם פגם העון של אדם הראשון ולא העון של ישראל של מעשה העגל -- אלא גם היחיד לא יעשה פגם שם על ידי העון. וזה מפני שתי סיבות. אחת היא מפני כי הזוכה שיהיה לו חלק מנשמה דאצילות - אין חטא בא על ידו, ועליו נאמר "לא יאונה לצדיק כל און". ועוד גם אם יחטא ואשם - מסתלק אותו חלק ממנו ואינו עושה שם רושם באצילות. אם כן על כל פנים אין היד שולטת שם.
וכן המקום שהוא למטה משלשה טפחים אין צריך בדיקה, דהיינו למטה משלש ספירות תחתונות שבעולם העשיה. אין צריך בדיקה מפני כי שם הוא מוכרח להיות שם קליפה, ולכן לא בא החיוב בזה לבער לפי כי מזמן הבריאה שם היתה הקליפה. אמנם אחר חטא אדם הראשון נאחזה בשלש ספירות תחתונות, ומה גם אח"כ שנאמר "ויגע בכף ירכו". ומפני מעשה העגל חזרה הקליפה. ולכן לא יועיל שם הבדיקה כאמור.
אמנם הנני מודיעך ענין גדול מן הסודות כי בזה לא יקשה לך מאמרי הזוהר שנראה שהם חלוקים, והוא כי הלא לך לדעת כי לא מבעיא כי בפנימיות עולם האצילות גם בחיצוניות אין שולט שם קליפה כלל, אלא אפילו בעולמות התחתונים אין שולט שם קליפה אלא בשבעה מדות התחתונות. מה שאין כן בשלש מדות העליונות, כי שם נאמר "לא יגורך רע". אבל ימצא בהם ענין של העדר.
ובהקדמה זו יובן לשון של הירושלמי דנקט "למעלה מעשרה טפחים", והקשו עליו ואמרו כי אין עיקר אלא מקום שהיד שולטת בו. אמנם כונת הירושלמי היינו משחז"ל מקום שאין היד שולטת בו אלא כי הירושלמי ותלמוד בבלי הם מיוסדים על סודות התורה כדאיתא בזוהר ובתיקונים תיקון ל"א עיין שם, אין להאריך בזה. והנה נמצא כי כונת הירושלמי הוא לחייב על הביעור עד י' טפחים - כלומר שהם סוד עשר ספירות אשר יש בכל עולם מאלו הנז' כי כן כל ספירה נקרא 'טפח' כדאיתא פרשת תשא דף קמ"ט (ח"ב קמט, א) וזה לשונו: "כוס דברכה אצטריך למהוי זקיף שיעורא דאקרי זרת, זקיף מן פתורה לברכא לקב"ה. ודא הוא "ונשא מגבעות" - "מגבעות" מאי הוא? אלא בינה. "ובין בתולותיה רעותיה" - שיעורא דזרת וכו'".
והיינו מ"ש בירושלמי "מגביהו מן השולחן טפח", והוא שיעור ספירה אחת. ולכן יאמר בירושלמי כי "למעלה מעשרה טפחים" שהם סוד עשר ספירות, "אין צריך בדיקה" - כלומר כי בתוך עשרה צריך, והיינו על יסוד הסוד הנזכר, דאע"ג דקים לן כי אין סטרא אחרא עולה ושולט אלא עד שבעה בלבד שהם עולם הבניין -- מכל מקום מאחר כי מעשה התחתונים גורם העדר בשלשה ספירות עליונות נמי - לכן צריך בדיקה עד עשרה טפחים.
והוא הענין עצמו "מקום שהיד שולטת בו" - וכי תימא והנה אנחנו רואים בחוש הראות כי היד שולט למעלה מעשרה בגשמי? הענין הוא כי הנה אע"ג שאמרנו כי הביעור הוא כנגד עולמות העליונים - מכל מקום לענין הבית הזה הגשמי של האדם מוכרח הוא לומר שהוא כולל לכל העולמות העליונים בכוונת הביעור. דאי לא תימא הכי - אם כן היה מוכרח לאדם שיהיה לו שלשה בתים ויהיה זה למעלה מזה כדי שיהיה דוגמא לעולמות העליונים, ואז יהיה חייב בביעור. ואם אין - לא יעשה ביעור. וזה לא יתכן. ולכן מוכרח הוא כי כל בית מושב הוא רומז אל כללות כל העולמות העליונים. ולכן נמצא כי מה שאמרו י' טפחים הוא רמז לעולם אחד. ומה שאמרו "למקום שאין היד שולטת בו" יהיה הרמז לעולם יותר עליון מכולם. אמנם אין בכל עולם יותר מעשרה. ומה שאמרו "למטה מג' טפחים" - בא הרמז למטה מעולם העשיה הנ"ל.
גג היציע והמגדל וכו': הנה נתבאר למעלה כי ענין הבדיקה הוא להוציא סטרא אחרא אשר נכנס בעולמות למעלה. ואמנם נודע הוא מחז"ל כי הם שבעה רקיעים. וברור הוא בעיני בני אדם כי בין רקיע לרקיע יש כמה כתות מלאכים, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל, כי י' כתות הם, וכת העשירית נקראים 'אשים' לפי כי הם המדברים עם בני האדם. אמנם מכל מקום הרקיע עצמו אינו רק להבדיל בין עולם לעולם, והוא דוגמא לגג היציע והמגדל שהם משופעים מפני כי כולם הם כדוריים ואין ראויים לתשמיש, ולכן אין שולט בהם קליפה.
ולכן הדוגמא שלהם גגין משופעים אין צריכים בדיקה כי אין אלו דומים לחורי הבית וזיזין הבולטים לפי כי שם אפשר להיות אחיזה לקליפה ליהנות משם, אבל הרקיע עצמו - לא כן. ולכן גגי הבית וכו' אין צריכים בדיקה לפי שהם משופעים ואם יהיה שם חמץ - נופל למטה אפילו הם בתוך הבית, כי כן הוא דוגמא לרקיעים שבין העולמות כאמור.
[כאן בדפוס מובא המשך ציטוט סעיפי שו"ע מסעיף ו' ואילך - ויקיעורך]
הנה כאשר נמצא בעולם זה השפל ארבע מדרגות - דומם צומח ובעל חי ומדבר - כך הוא נמצא למעלה. והם שורש לאלו. וכמו שיש בהמות וחיות ועופות מדבריות - כך נמצא מהם בני תרבות כדאיתא פרשת ויחי דף רכ"ג (ח"א רכג, ב) וזה לשונו: "תא חזי בן ירד ממש דתנינן עשר ירידות ירדה שכינה וכו' ותחות האי כמה חיוותא קיימין דאקרון חיות ברא ממש". ולכן יש בני תרבות כנראה לחוש.
והנה כל הבריות אלו לא נמצא בהם בחירה להרע או להטיב זולת הטבע הניתן בהם משעת הוויתם - הלא אלו דברי חז"ל בפסוק "שור או כשב או עז כי יולד" - לא אמר עגל או שה או גדי כי יולד - להגיד כי משעה שנולדו עד שהם גדולים אין בהם שינוי. לא כן סוג האדם שנמצא בו יצר סמוך. שלכן האפרוח בשעה שנולד יש בו הכנה לברוח מדבר המזיק אותו - לא כן הוא התינוק שמתכוין לאבד עצמו מפני היצר שלו.
ולכן לכל הנבראים לא נתן להם הקב"ה לחם לאכול זולת לחלק האדם שנאמר "בזעת אפיך תאכל לחם". וזה היה לו לאחר שחטא כי בזה יהיה תיקון אל העון כמו שאמרו חז"ל "חטה היתה", והיינו מה שאמרו חז"ל "כמה נתייגע אדם הראשון עד שאכל לחם". וכל טורח זה הוא תיקון אל העון, וביותר ענין האכילה. ומאחר כי התיקון הוא לאכול לחם חמץ - תדע ותשכל ממוצא דבר זה כי מה שאסר הקב"ה החמץ בזמן הפסח הוא כדי להכניע היצר מן האדם ונכנע שורשו מלמעלה מכל העולמות כנזכר.
ולענין זה היה מספיק מניעת האכילה, אבל מה שאמר הכתוב "לא יראה ולא ימצא" הוא כדי לדחות סטרא אחרא למטה כאמור. ולכן "רפת של בקר אינו צריך בדיקה" לפי שכבר נתבאר כי מין הבעל חי אין נמצא בו יצר הרע, ולכן לא יכנס שם חמץ. "שאם היה שם חמץ הבהמות יאכלוהו" - כלומר אם באולי יכנס שם כח מן החמץ סטרא אחרא אצלם נמצא מתבטל כי אין לו תועלת מהם זולת מחלק המדבר לפי שמחטיא אותו ולכן יונק ממנו. וכן לול של תרנגולים אינו צריך בדיקה על דרך הנזכר כי אין ליצר הנאה מהם. שאם היה שם חמץ - מתבטל, כי התרנגולים יאכלוהו, ולכן חלץ מהם.
וכן "אמצעה של חצר" - כי הנה בכל העולמות יש בחינת בית והם ההיכלות, והחצר הוא חוץ מהם שנאמר "ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתיך", ולכן אמצעה של חצר אין צריך בדיקה, "שאם היה שם חמץ" - אם נכנס סטרא אחרא לשם. "עורבים ושאר עופות יאכלוהו" - ואין מועיל בהם היצר כאמור מתבטל פעולתו כי יאכלוהו.
"והני מילי בספק חמץ אבל ודאי חמץ לא" - כי מאחר שהתכלית הוא להכניע הקליפה ולהוריד אותה למטה - אין ראוי להניח חמץ אפילו באמצע החצר, לפי כי כן נמי נשאר הקליפה בעולמות העליונים בחצרות. וזה הוא עובר עליו בבל יראה לך חמץ כאמור.
"חור שבין יהודי לחבירו וכו'": הנה דין חור זה שבין יהודי לחבירו, וכן מ"ש למעלה בדין הקודם 'חורי הבית' - הכל הולך אל מקום אחד, ולכן לא נתבאר למעלה. והנה סוד הענין הוא הדבר שנתבאר בברכת "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים וכו'". אמנם כל זה הוא באדם דעשיה, כי ממנו מתאחז סטרא אחרא משני נקבים שלו. אמנם כבוד אלהים הסתר דבר - הא דלית לך חספא ואתה תבין לעצמך.
אמנם נחזור לבאר נקבים אלו עם מה שנתבאר במשאח"ל "שלשה דברים אין להם חזקה" (דין) - אחד מהם הוא היזק ראיה דהיינו כי מאחר שהנחתי(?) כי יש בכל עולם ועולם נמצא סטרא אחרא והם בעלי עין הרע, כי זה הוא סוד משאחז"ל "הרשעים תחשכנה עיניהם מראות" מפני שהם מביאים רעה לעולם על ידי מראית העין שלהם שנאמר "וישקף אבימלך בעד החלון וירא והנה יצחק משחק וכו'". ולכן "כל החורים צריך לעשות בהם בדיקה אם נמצא בהם חמץ" - הוא ענין מראית העין של סטרא אחרא צריך לבער אותו משם, כי אין לו חזקה. ולכן "חור שבין יהודי לחבירו" דהיינו בין עולם תחתון לשלמעלה ממנו, וכן נמי זה ימצא בכל עולם עצמו בין בית לבית של ישראל לחבירו.
ואל תתמה על זה - התבונן מ"ש פרשת ואתחנן דף רס"ח (ח"ג רסח, א) וזה לשונו:
"אמר ר' יצחק כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקייא אלין על אלין, ומדורא עילאה אינון דרחימותא דמאריהון אתקשר בהו".
עוד פרשת ויחי דף רי"ח (ח"א ריח, א) וזה לשונו: "מאן חברין דהבא אתעטרו בגיניה דר"ש שאלתא שאיל ואתייהיב ליה. ולא דא בלחודוי דהא שבעין דוכתי מתעטרן הכא דיליה. וכל דוכתא ודוכתא פתחין פתיחן לשבעין עלמין. וכל עלמא ועלמא אתפתח לשבעין רהיטין. וכל רהיטא ורהיטא אתפתח לשבעין כתרין עילאין ומתמן אתפתחו ארחין(?) לעתיקא סתימאה דכולא למחמי בההוא נעימותא עילאה וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כמה מקומות נמצא לצדיק אחד וחלונות פתוחות מזה לזה. ועוד מבואר הדבר ממ"ש למעלה.
ושם נאמר (ח"א ריח, א) ז"ל: "אמר ליה אבא ומה אנא התם. אמר ליה תלתין יומין הוו דחפו אדרא דמשכבך ותקינו לך כוין פתיחן לאנהרא לך מד' סטרין דעלמא וכו'".
ולכן יאמר נא(?) חור שבין יהודי לחבירו כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת - לדחות סטרא אחרא שלא יכנס שם, ויחזור לנוקבא דתהומא רבא. אמנם כאשר נשים לב להבין דין זה בדרך אחר מיוסד על מה שנתבאר כי עיקר הבדיקה יהיה באדם עצמו במעשיו, וישוב אל ה' וירחמהו. ועל ידי כן ימצא יכולת במעשיו להכניע הקליפה למעלה ולדחות אותה מכל המקומות הזכר, שאם לא יתן אל לבו אע"ג כי מצוה קא עביד לא יוכל לעשות פעולה גדולה זו למעלה מאחר כי יצרו עודנו, באשר הוא ממקומו לא ימיש. ולכן עיקר הדבר התשובה והחרטה בעצמו.
ואמנם דין זה ימצא אם החוטא אהנו מעשיו ולמד אחר ממנו וחטא - צריך לתקן אותו. והנה אחז"ל שהמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (מאמר) - פירוש דאע"ג דקים לן "בא לטהר מסייעין אותו" - שאני המחטיא כי אין מסייעין אותו. וזהו "אין מספיקין בידו". ולכן על סוג אדם זה אחז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוה". והדבר קשה - למה חז"ל מייעצים כך לאדם - הלא טוב לומר 'עשה תשובה והפטר' ואז יהיה צדיק גמור? לא כך במעשה חבילות של מצות כי אז העבירות בדקיימי קיימי. אמנם הענין מתיישב על דרך כי הכא במאי עסקינן שעשה תשובה אמנם היה מחטיא את הרבים ולכן אין מספיקין בידו להעזר מעט קט מאחר שבא ליטהר מפני שהחטיא את הרבים.
ולכן נאמר (משלי, טו) "כי בתחבולות תעשה לך" - לעצמך, "מלחמה" זו שבקרבך מיצר הרע, ואין מי שיסייע אותך כדרך "כל הבא ליטהר". וזה יהיה עוד שאם עשית חבילות של עבירות - כלומר כי בהצטרף אחרים במעשיך שלמדו ממך נעשו חבילות. ואין הרצון לומר שעשה עבירות הרבה דאם כן היה לו לומר "אם עשית הרבה עבירות עשה כנגדן הרבה מצות" - מהו "חבילות"? אלא הענין כדאמרן - אם עשית עבירות כדרך של חבילות שהם נקשרים הרבה יחד, כך למדו ממך אנשים הרבה -- "עשה כנגדן חבילות של מצות", ר"ל עשה כנגדן של החטאים נמי חבילות של מצות, כי אין כוונת חז"ל במלת "כנגדן" על תמורתן, שהרי נאמר בפרט כנגד עינים רמות "והיו לטוטפות בין עיניך", אם כן מ"ש "כנגדן" מיותר. ולמה ידברו בלעגי שפה - יאמרו בפירוש "עשה תמורתן חבילות של מצות", מהו "כנגדן"? ולכן מתיישב בזה שהוא נגד החוטאים.
ובפירוש זה לא יקשה מה שאמרו חז"ל "אין עושים מצות חבילות" ובזה אמר עושים - כי מ"ש "אין עושים" ר"ל מצות רבות באנגריא. אבל זה יאמר כל מצוה לחוד רק שיעשה אותם נגד החוטאים שלמדו ממנו. לכן כאשר יעשה חבילות של מצות בחבורה לנגד פניה יעשו תשובה. ולכן מסיים הפסוק "ותשועה ברוב יועץ" כלומר אם באולי מה שלמדו ממנו לא היה בהזדמן אלא כי הוא הדריך אותם ונתן לפניהם מכשול - לכן יהיה מייעץ אותם לעשות תשובה ובכן ינצל מדין גיהנם.
והיינו מ"ש "חור שבין יהודי לחבירו" היינו על ידי העון כדאמ' "ויקוב בן האשה" ואמרו חז"ל על שם שנאמר "ויקוב חור בדלתו" שלכן מתחייב לירד לגיהנם שפיה צר כמו חור שנאמר "ואף הסיתך מפי צר וכו'". וכן הוא הדין מ"ש למעלה "חורי הבית וכו'" - כי לפי שחטא על הנפש מתחייב לירד לגיהנם שלמטה בארץ וגם הוא נידון בגהינם עליון, והם חורי הבית העליונים, כי כן גיהנם הוא נוקבא דתהומא רבא. ולכן אלו החורים הנמצאים בבתים העליונים שנעשו על ידי העון שנמצא שם, חמץ הקליפה לחטוף הנפשות כאשר מתבאר אצלי בפירוש איכה בפסוק "כי עלה מות בחלוננו" - הוא הקליפה להכרית עולל מחוץ, הוא הנמצא בחצר כי לא זכה להכנס פנים ונשאר בחצר שנאמר "ישכון חציריך". וגם "בחורים מרחובות". ולכן חייב לבער הקליפה משם.
ומה גם חור שבין יהודי זה החוטא שנמשך לחבירו וחטא גם כן - "זה בודק עד מקום שידו מגעת" בכל האפשר לו לעשות על ידי חבילות של מצות כאמור, "וזה בודק עד מקום שידו מגעת". והבדיקה תהיה דבר המקביל זה לזה כמו שאמרו חז"ל "עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך וכו'".
"והשאר מבטלו בלבו ודיו" - מה שלא זכר מן העונות - בביטול בעלמא סגי, כי כן מן התורה הוא ענין הוידוי והחרטה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שנאמר "והתודו את עונם וכו'". וגם יש טעם בזה - והנני מודיעך בפעם הזאת מפני מה אמרה תורה "בביטול בעלמא סגי שנאמר תשביתו שאור מבתיכם", ומפני מה חז"ל הצריכו לעשות ביעור.
והענין הוא הדבר שביארתי למעלה - כי הנה כל המעשים שאנחנו עושים בענין מניעת החמץ הוא כדי להכניע הקליפה אשר גברה מזמן חטא אדם הראשון. גם אנחנו חזרנו על עון ראשון וחזרה הקליפה לעלות למעלה. ולכן בהגיע זמן אשר שבר ה' מטה רשעים עשר קליפות, על ידי עשר מכות שהכה אותם במצרים - לכן באותו זמן נמצא בנו כח להכניע אותם. אבל עכ"ז אין בנו כח לבטל אותם לגמרי עד לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". ולכן מן התורה בביטול בעלמא סגי שנאמר "תשביתו שאר מבתיכם" - הם כל העולמות כאמור, וכל הבתים של הקדושה.
אמנם חז"ל התבוננו מאד כי בענין הגשמי בעולם הזה יש חששא שמא ימצא האדם גלוסקא יפפיה ויאכל אותה, ולכן תחזור הקליפה להתגבר שנאמר בה "עגלה יפפיה מצרים" שנאמר "והנה אשה לקראתו שית זונה וכו'". ולכן הצריכו ענין הביעור. ולכן בענין זה שהוא חור שבין יהודי לחבירו - כי הכל הוא בסוד הקדושה. ולכן בביטול בעלמא סגי.
אמנם "חור שבין ישראל לעכו"ם אין צריך בדיקה" כלל. והענין הוא כי הנה צריך לדעת הקדמה אחת והוא כי הנה בכל עולם מן הנ"ל נמצא בתוכם שבעה היכלות דקדושה (כדאיתא פרשת בראשית, וגם הם נזכרים פרשת פקודי). ויש גם כן היכלות לנשים כדאיתא פרשת שלח לך. ולכן אנשים ונשים שוים לטובה בדין זה. והנה כדוגמא שיש שבעה היכלות בסטרא דקדושה - כך כמוהם יש שבעה היכלות של סטרא אחרא, והם אלה נוכח אלה. נמצא כי כמו שיש משבעה היכלות דסטרא דקדושה לצורך הנשמות הקדושות - כי כל אחד הוא עולה למקום הראוי לו (כנזכר פרשת בראשית כל אחד עולה על פי מדותיו) -- כך גם כן אותם שבעה היכלות של סטרא אחרא, והם מוכנים לעכו"ם סטרא אחרא היושבים שם אלה נוכח אלה. ומה גם אשר חז"ל הגידו בשבעה מדורות של גהינם כי כל אחד יורד שם כפי עונו. ולכן על כל צד מאלו - אם נמצא חור בין ישראל לעכו"ם סטרא אחרא ואין לו כח למנוע אותו חמץ משם -- מבטלו בלבו להכניע אותו, ודיו.
"בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה" מפני כי הם רמז להיכלות של סטרא דקדושה אשר הם למעלה בעולמות. צריך לבדוק בהם. והטעם מפני "כי התינוקות מכניסים בהם חמץ" - כי הנה אמרו חז"ל צדיקים אין להם מנוחה מפני שמוליכים אותם מישיבה לישיבה, אבל אין מכניסים שם חמץ עמהם שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכו'. ואין נכנס שם קליפה. אמנם "התינוקות" שהם מסטרא דההוא נער מט"ט שהוא בסוד "תינוק יונק משדי אמו" לדכאה לון כדאיתא בזוהר, והם לומדים המשנה שיש בה איסור והיתר פסול וטמא -- לכן נאחז משם סטרא אחרא ליינק ולכן צריך להוציא את הקליפה משם כאמור.
"המכבד את חדרו וכו'" - היינו מ"ש רבה ע"ה "ידע איניש בנפשיה אם צדיק גמור הוא", ולכן יאמר נא כי "המכבד את חדרו" - היינו החדר תחתון, חדרי בטן וחדרי לבו להוציא המחשבות הרעות אשר בקרב איש ולב עמוק. וזה גורם שמכבד חדרו העליון - כי מאחר שמכב חדר תחתון ומוציא את הטומאה לחוץ - כך מכבד חדרו העליון על ידי מעשיו הטובים ובתורתו יהגה כמש"ה "ואל חדר הורתי", והתורה נקראת 'כבוד' כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ויהי יעבץ נכבד מאחיו" מפני שהיה בן תורה. ובזה גורם שהוא מכבד חדר עליון מדם טמא ומדם טהור, והיינו "חדר הורתי" - הוא חדר של ההריון כמו ששנינו "החדר והפרוזדור". כי בישראל נאמר "העטופים מני בטן" כי הנה בזמן שנמצא עון בישראל ח"ו כ"י רואה טיפת דם כאשר יבא לקמן בע"ה. ולכן המכבד חדרו בכל דרכים אלו הנז' בי"ג בניסן - ר"ל קודם הביעור וזמן הבדיקה, באיזה זמן שיהיה, ימצא לו יתר שאת. מכל מקום צריך לבער אע"ג שנתכוון לבדוק החמץ ולדחות את הקליפה למטה ונזהר שלא להכניס עוד שם חמץ מצד העון. כי דוגמא לזה הוא מפני כי זה האדם הוא יודע בעצמו שהוא צדיק גמור וזה היה לו מזמן בחרותו בעוד שהיה עוד נער קטן ועדיין לא בא לכלל עונשין ועדיין אינן מצווה ועושה, והוא מתכוין לבדוק החמץ סטרא אחרא ולבערו, כי הנה נזהר שלא לחטא. וביותר נוסף עוד כי נזהר שלא להכניס שם חמץ שמץ מנהו מענין מחשבה מפגלת או מנהג רע. אף על פי כן צריך לבדוק ליל י"ד וזה יהיה מן הטעם האמור מפני כי כונת הביעור נוגע בכלל ובפרט מצד העון הכולל וגם מצד העון אשר יעשה האדם לאשמה בה, כי אלו הם דוגמא של החוטא יחיד מעורר חטא א"ה אדם הראשון(?) ושל רבים מקביל חטא ישראל. ולכן אע"ג כי מענין תקנת הפרט אינו צריך כלום שהרי הוא צדיק גמור -- מכל מקום הוא חייב לבער מסיבת עון הכלל מפני כי כל ישראל הם ערבים זה לזה ולכן מעון הכולל מתגבר סטרא אחרא בעולמות ולכן צריך לבער להוציא הטומאה משם ולהוריד אותה למטה.
ולכן צריך לברך להוציא הטומאה משם ולהוריד אותה למטה. ולכן צריך לברך על ביעור זה "על ביעור חמץ" - כי הנה נתבאר למעלה כי על ידי הדיבור יש כח והוא נברא מלאך קדוש ופנה למעלה לדחות הקליפה מכל מקומות הקדושה.