טור אורח חיים תריא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תריא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

כל הדברים האסורין בעיקר היום, אסורין גם בלילה.

ומה הן הדברים האסורים? מלאכה, אכילה ושתייה, רחיצה, וסיכה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה. וכולהו נפקא לן מקראי. ומיהו אין חיוב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתייה, אבל בהנך אין בהן כרת ואע"ג דנפקי מקראי אסמכתא בעלמא נינהו.

[מלאכה]

מלאכה כיצד? כל מלאכה שחייבין עליה בשבת חייבין עליה ביום הכפורים, וכל שבשבת פטור אבל אסור, ג"כ הוא ביום הכפורים, אלא ששבת זדונו סקילה וי"ה זדונו כרת. וכל איסורי הוצאת שבת, נוהגין ג"כ ביום הכפורים. וכל דבר שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכפורים.

אלא שבזה הקילו בו, שהתירו בו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה - פירוש להסיר ממנו עליו המעופשין לתקן אותן לאכילה. וכן מותר לפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה - פירוש לשבר אותם להכינם לאכילת הלילה. והני מילי כשחל בחול, אבל בשבת אסור. והאידנא נהגו לאסור אף כשחל בחול.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל הדברים האסורים בעיקר היום אסורים גם בלילה מדמפסיקין מבע"י משמע שלילו כיומו לכל דבר: ומה הן הדברים האסורים מלאכה אכילה ושתייה רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה פשוט במשנה פ"ב דיומא :

ומ"ש וכולהו נפקא לן מקראי שם בגמ':

ומ"ש ומיהו אין חיוב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתייה אבל הנך אין בהם כרת ברייתא שם (עד.):

ומ"ש ואף ע"ג דנפקי מקראי אסמכתא בעלמא נינהו כ"כ הרא"ש בשם ר"י וריב"א והביא כמה ראיות לדבר ומהאי טעמא מקילין בהו ואמרי (עג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם ותנן נמי החיה תנעול את הסנדל ד"ר אליעזר וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר"א ובגמרא (עז.) נמי אמרי' דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילין בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו והר"ן הקשה ע"ז וכתב שנראה לו דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מחוורא לי הא דתניא לקמן התינוקות מותרין בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצן ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרין בכולם ולא אשכחן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן יומא (פב:) בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולם ואפילו על ידי גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי עכ"ל ול"נ דאפילו לדעתו דסבר דאפילו הגיעו לחינוך מותרין בכולן איכא למימר דלק"מ דאע"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מיפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתייה דמפרשי בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ"ש שאר דברים שמותר לעשותם להם בידים ואע"פ שכשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור אכילה ושתייה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דריביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן ודעת רבינו שכתב בסי' תרי"ו כדרך שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולם בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים כשהגיעו לחינוך:

מלאכה כיצד כל מלאכה שחייבין עליה בשבת חייבין עליה בי"ה וכו' משנה בפ"ק דמגילה (ז:) אין בין שבת לי"ה אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת:

ומ"ש וכל איסורי הוצאת שבת נוהגין ג"כ ביה"כ בפ"ג דכריתות (יג:) תנן יש אוכל אכיל' אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין בי"ה ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו חייב ודייק בגמרא וניתני אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ה ממאי דלמא יש עירוב והוצאה לי"ה וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת וי"ה אלא אי איתמר דרפרם על הדא איתמר דתניא ושלח ביד איש עתי אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ה ממאי דלמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו בי"ה בכך אלא דרפרם בדותא היא: וכתב סמ"ג בפ' אמרו לו מסיק דליתא לדרפרם דאמר אין עירוב ואיסור הוצאה לי"ה: וכתב עליו מהר"ר אליה מזרחי ז"ל לא שמעתי מנ"ל לסמ"ג לומר דהא דרפרם ליתא וכו' עד דאינו אלא דחייה בעלמא ול"נ דאי בדרך דחייה בעלמא קאמר לא הו"ל אלא לדחויי ולמישתק כי אורחא דתלמודא בכל דוכתא ומדמסיק עלה אלא דרפרם בדותא היא משמע ודאי למסקנא וקושטא דמלתא אמר הכי דיש עירוב והוצאה לי"ה ודלא כרפרם וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ"ק די"ט שי"ה צריך עירובי תחומין ועירובי חצירות ושיתופי מבואות כשבת והביאו ראיה מדתניא בפ' בכל מערבין (ל:) אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול בי"ה ובאמת שיש לגמגם על ראיה זו דדלמא ההיא ברייתא בעירובי תחומין מיתני' אבל עירובי חצירות לא צריך וכמו שהקשה מה"ר אליה מזרחי ז"ל ומ"מ הרמב"ם בפ"ח מה"ע פסק כדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל. וכן פסק רבי' בסי' תי"ו:

ומ"ש וכל דבר שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי"ה כך כתב הרמב"ם והוא בכלל מה ששנינו אין בין שבת לי"ה אלא שזה זדונו בידי אדם וכו' דכלל הוא לכל מילי בין דאורייתא בין דרבנן:

ומ"ש אלא שבזה הקילו שהתירו בו קניבת ירק וכו' וכן מותר לפצוע אגוזים וכו' בס"פ אלו קשרים (קיד:) ובקניבת ירק פירש"י לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן והרמב"ם כתב דהיינו שיסיר העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן. אותו לאכילה וה"ה כתב בשם הרמב"ן והרשב"א שהוא הדחת ירק :

ומ"ש וה"מ כשחל בחול אבל כשחל להיות בשבת אסור שם מחלוקת אמוראים ואמוראי בתראי מחלקין בין חל להיות בחול לחל להיות בשבת ותניא כוותייהו:

ומ"ש והאידנא נהגו לאסור אף כשחל בחול שם (קטו.) רבא חזא דקא מחרפי אמר אתאי איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסור ופירש"י דקא מחרפי. מקדימים אמר ליה לאינשי ביתיה אתאי איגרתא ממערבא כי היכי דלקבלו מיניה ומאחר שרבא היה מחמיר על בני ביתו נהגו העולם להחמיר וכך כ' הרמב"ם וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל זה:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • כל הדברים וכו' בפרק יה"כ אליבא תנא דעצם עצם אמרינן ה' קראי כתיבי במלאכה חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא וחד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא וחד לאפנויי למיגמ' עינוי ממלאכה בין דיממא ובין דליליא וכבר כתבתי בסימן תר"ד שרבינו פסק כרב עמרם וכתנא דעצם עצם וסובר גם כן דאע"ג דרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה תקנת' דרבנן הוא מ"מ מאח' דאסמכינהו אקראי דאקרו עינוי כמו אכילה ושתייה כעין אכילה ושתייה דאורייתא תקנוהו ולכך כתב כל הדברים האסורים בעיקר היום אסורים גם בלילה אבל יש לדקדק על הרמב"ם שאינו פוסק כתנא דעצם עצם ואפ"ה כתב ג"כ דעינוי נלמד ממלאכה שאסור בין ביום ובין בלילה ונראה דדוקא לענין עונש ואזהרה לעינוי פסק הרמב"ם כרב פפא דאתיא ליה מתשבתו שבתכם כדלעיל ולא כתנא דעצם עצם אבל מ"מ ס"ל להרמב"ם דמג"ש זו למדנו דכי היכי דאיסור מלאכה בין ביום ובין בלילה כך איסו' העינוי בין ביום ובין בליל':
  • ואע"ג דנפקי מקראי וכו' כלומר דנפקי מקראי דכל הני איקרו עינוי ובכלל להתענות הן וכיון דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה א"כ נימא בכל הני דאיכא בהו כרת וקאמר דאסמכתא בעלמא נינהו ולכך אפילו איסור דאורייתא ליכא בהו זו היא דעת הרא"ש על פי שיטת ר"י אבל הרמב"ם סובר דודאי לאו בכלל להתענות הוא ולכך אין בהן כרת אבל מ"מ איסור דאורייתא איכא בהו ועיקרא דמילתא למדנוהו מדכתיב שבת שבתון שבת לענין מנאכה ושבתון לעניינים אלו ודברים אלו לדעתו מד"ס קרינן להו ואע"פ שכך הלכה למשה מסיני וכמו שכתב בספר המצות שלו בעיקר ב' ולכך כתב שאם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות לפי שאין כתוב בפירוש אזהרה שלו בתורה ומאי דאמרינן בגמרא אזהרה שלו מתשבתו שבתכם היינו לעינוי דכתיב בקרא דהיא אכילה ושתייה והסמ"ג כתב תחלה דנראה מדאיצטריך לומר שאין עונש כרת על שאר עינויין משמע דלכל הפחות יש בהן איסור דאורייתא ואח"כ כתב דר"י פירש ששאר עינויין כולן דרבנן. גם הר"ן ז"ל כתב דנ"ל דכולהן מדאורייתא נינהו ונראה בעיני שזהו דעת רש"י ז"ל בפ' הערל דמאי דקאמר התם מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו כו' פירש רש"י מותר לסוכו ואע"ג דקי"ל דסיכה כשתייה והו"ל כמאן דשתי ליה בטומאה אלמא דס"ד דאיסורא דאורייתא משום דסיכה כשתייה ומשום הכי התו' שחולקין על זה ונמשכו לשטתם דסיכה כשתייה לאו דאורייתא פי' לשם בענין אחר שכתבו וז"ל דס"ד דאסור משום דמבער בטומאה עכ"ל ודו"ק והלכך יראה לי דלמעשה ראוי להחמיר כרש"י והרמב"ם והר"ן ז"ל:
  • מלאכה כיצד כל מלאכה שחייבים עליה בשבת כו' עד דאסור לטלטלו ביה"כ בפ"ק דמגלה תנן אין בין שבת ליה"כ אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בסקילה. ובפ' אמרו לו מסקנא דתלמודא נמי דליתא לדרפרם ופסק הלכה כשם שעירוב והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליה"כ אכן בפ' שני שעירים איתא נמי להא דרפרם ולא דחאוה לשם כמו שדחאוה בפ' אמרו לו מ"מ התו' כתבו על זה דד"ת עניי' במקומם ועשירים במקום אחר וע"ז נסמך הסמ"ג וכתב דמסקנא דליתא לדרפרם וכ"כ התוס' בפ"ג דשבועות להדיא אבל מפי' רש"י שם יראה דס"ל כרפרם וכדמשמע בפ' שני שעירים וההיא דפ' אמרו לו דחייה בעלמא היא גם הראייה שמביא הרי"ף והרא"ש בפ"ק די"ט מההיא דפ' בכל מערבין איכא למידחי דדוקא עירובי תחומין נוהג ביה"כ אבל לא עירובי חצרות מ"מ לענין הלכה מאחר שהתו' מסכימים לפסק הרב אלפס אעפ"י שאינו מכח ראיה אחת ואיכא למימר דכל אחד דוחה הראייה של חבירו מ"מ בענין הדין הם שוין וכך ראוי לנהוג לחומרא דלא כפרש"י וכן פסק בש"ע לעיל סימן תי"ו ועיין בתוס' ס"פ ד' אחין דף ל"ד. ודין איסור הטלטול כתבו גם הרמב"ם בפ"א והסמ"ג לאוין ס"ח:
  • ומ"ש אלא שבזה הקילו בו שהתירו בו קניבת ירק וכו' בס"פ ואלו קשרים וטעמא משום עגמת נפש וכבר כתבתי בסימן תר"ט פרש"י בזה ושרבינו מפרש כהר"ן וה' המגיד ולפי פירושם הא דלא שרי אלא מן המנחה ולמעלה ה"ט דכיון שהוא סמוך לערב דומה כמי שיש לו פת בסלו ולא אתי למיכל מיניה אבל קודם מנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דילמא אתי למיכל מיניה ומטעם זה יש להוכיח דאסור לכל אדם ליגע במאכל ביה"כ קודם מנחה ולר' יותנן אף כל היום משום דמחרפי כדאיתא התם גבי קניבת ירק וקי"ל כוותיה והא דתנא דבי מנשה ר"ג אומר מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לתנוק ואינה חוששת שאני התם דצריכה היא להאכיל לתינוק שאינו יודע ליטול מעצמו ואיכא ביה משום חיי הנפש הלכך לא גזרו דילמא אתי למיכל מיניה שהרי אף הרחיצה התירו אבל בעלמא חיישינן ומעתה היה ראוי למחות נמי בתינוקות שנוהגין לשחוק באגוזים ביה"כ מטעם דילמא אתי למיכל מיניה ואף למהרי"ל שכתב שתחלת המנהג היה כדי שהשחוק יהיה להם לענוי ולעגמת נפש ועל הדרך שפי' רש"י ז"ל דטעמא הוי משום דהוי קרוב לענוי ואיכא למימר דלרש"י לא חיישינן לדילמא אתי למיכל מיניה בתעניות מ"מ קשה מדקי"ל כר' יוחנן דאסור לגמרי אפילו מן המנחה ולמעלה ודוחק לומר דשאני קניבת ירק דאית ביה משום שבות עכ"פ אבל שחיקת אגוזים לית ביה משום שבות אי לא הוי ע"ג קרקע ולא אולודי קלא והלכך אפי' קודם מנחה אין בו איסור דהא מסתמא אית ביה משום שבות כדאיתא ס"פ בתרא דעירובין ואפשר לומר דמה שאין מוחין בשחיקת אגוזים היינו מפני שאינן נמנעין כמ"ש הסמ"ג בה' שבת מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין אלא דמ"מ קשה דבנגיעת מאכל היה לנו להזהר כדפי' ונראה דכיון שנהגו להקל א"כ בודאי נהגו כן ע"פ פרש"י דלא חיישינן בהא לדילמא אתי למיכל מיניה ועוד דאף הר"ן וה' המגיד כתבו עוד טעם אחר דקודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלם לצורך הערב ולטעם זה אין איסור בנגיעת המאכל אפילו קודם המנחה מיהו רבינו ז"ל לא ס"ל האי טעמא דא"כ מאי גדולה מזו התירו קניבת ירק וכו' שכתב בסי' תר"ט דילמא שאני קניבת ירק דמן המנחה ולמעלה אינו נראה כמתקן לצורך היום אבל הטמנה נראה כמטמין לצורך היום והוי כמו קניבת ירק מקודם המנחה דאסור אלא בע"כ דרבינו תופס עיקר הטעם דילמא אתי למיכל מיניה ולכך כתב גדולה מזו דכיון דאפילו מן המנחה ולמעלה שרי ולא חיישינן לאתי למיכל מיניה כ"ש בהטמנה מעיה"כ מ"מ כדאי הם רש"י והר"ן וה' המגיד לקיים המנהג. ואע"ג דלרבנן דר' יהודה בפ"ק דפסחים אמרינן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קא אכיל מיניה הא לאו הכי חיישינן לדילמא אתי למיכל מיניה איכא למימר דבתענית לא חיישינן כ"כ לדילמא אתי למיכל מיניה מפני שע"י הצער של התענית שהוא מרגיש כל שעה הוא מידכר משא"כ בחמץ שרגילות בו כל השנה ואין לו היכר ולא מידכר וכה"ג משני התם אליבא דר' יהודא דבאיסור חדש ע"י הקטוף הוא זכור. שוב מצאתי למהרא"י בת"ה שנשא ונתן בדין זה והעלה כמסקנתו:
  • ומ"ש פי' להסיר ממנו עליו המעופשין כו' כן פי' הרמב"ם בפ"א וכתב ה"ה שכן פירש"י והקשו עליהם דהיינו בורר והיינו מלאכה גמורה ותירץ הוא דלא מיקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור או מין אוכל ממין אוכל אבל זה הכל מין אוכל אחד הוא ואין עלין אלו פסולת גמור ולא ראויין להקרא פסולת ואפשר שראויין לאכילה ע"י הדחק וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביה"כ כו' וכתב עוד דהרמב"ן והרשב"א מפרשים דהקניבה היא הדחת הירק ע"ש ובפירוש רש"י שלנו פי' הקניבה לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב מהרי"ו דשמש יכריז בערב יוה"כ עירבתם דיש איסור הוצאה בי"כ:

(ב) כתב מהר"א מפראג וז"ל נ"ל דוקא לשבר' ולהניחן בקליפותיהם עד ערב אבל להוציא האוכל הוי דש מאחר שאינו רוצה לאכול לאלתר כמו שנתבאר לעיל סימן שי"ט וכן בענין הסרת העלים מעופשין צריך לפרש נמי בענין שלא תהא בו ברירה עכ"ל אבל לפמ"ש לעיל סימן שי"ט דכל אותה סעודה נקרא לאלתר א"כ י"ל דברירה זו שהיא מדרבנן התירו בי"כ ממנחה ולמעלה לצורך סעודת לילה כאילו אכל מיד ומ"מ האריך בדבר זה פ"א מה' שביתת עשור ולענין דינא אין נפקותא מאחר שנהגו להחמיר בכל כתב הר"ן פרק כל כתבי הקודש דף קמ"ב ע"ב אם נפלה דליקה בי"ה מצילין מזון סעודה אחת ללילה מפני הסכנה וע"ל סימן של"ז מדין דליקה בזמן הזה בחדושי אגודה ובמהרי"ל הא דנערים שוחקים באגוזים הוי כהיתר הפצעת אגוזים ממנחה ולמעלה וגם זה לא שרי אלא ממנחה ולמעלה עכ"ל מהרי"ל. ונראה דאף קודם מנחה אין להחמיר לתינוקות ולעדים דאינו דומה לגמרי להפצעת אגוזים דא"כ אף ממנחה ולמעלה יש לאסור האידנא דנהגו לאסור הפצעת אגוזים אלא ודאי דבזה מקילין טפי וכתב מהרי"ו בדרשות ואין סברא שגדולים ישחקו באגוזים:

(ג) ואין נפקותא בדבר מאחר שנהגו לאסור הכל: