טור אבן העזר נג
<< | טור · אבן העזר · סימן נג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אפילו יש לו אח והיא זקוקה לו - אינו זוכה במה שפסק, שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך.
ואפילו הבת חפצה בו, ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני תלמיד חכם.
וכתב הרמב"ם: וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס.
וכתב רב האי ז"ל: דוקא בפוסק לחתנו, אבל בפוסק לבתו כיון שאמר בשעת קדושין הרי אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת אע"פ שמת החתן, שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבא לנישואי החתן, דמכל מקום לבתו פסק וקנתה. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: משמע מתוך דבריו אם מת החתן אפילו לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה, והא לא מסתבר כלל, דודאי לא פסק לה אלא על מנת שתנשא בהן. ואם לא ניסת ומתה והיה לה בן, לא ירש הבן אותו ממון. אבל אם נתייבמה, לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן, שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקדושין שמכחם יבמה אחיו.
פסק הגאון: מי שפסק מעות לחתנו בשעת הקדושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן, יחזיר המעות לאב, שכל הפוסק דעתו על מנת לכנוס, אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני, קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה אף על פי שבטלו הקידושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו וכו' משנה בפרק מציאת האשה (דף סו.) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן ומ"ש ואפילו הבת חפצה בו כ"כ הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות:
ומ"ש ואפי' הראשון ע"ה והשני ת"ח ברייתא שם:
וכתב הרמב"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס וכו' ז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן וטעמו מדאמרינן בירושלמי אמתניתין ולאו דברים הנקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכתב הרי"ף פירוש כל הפוסק לחתנו דעתו ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנם אינו חייב לתת לאחיו כתב המרדכי פירש רב נטרונאי גאון דלא מיירי אלא במקדש בלבד אבל כתב כתובה זכה היבם בכתובה ולא יכול למימר ולך אי איפשי ליתן מיהו ר"ת פירש לעיל דאפילו מן הנישואין כל זמן שלא גבה יפסיד והירושלמי לפירושו לא קשה דכיון דבתו קיימת גמר ומקני ליה ולעיל מיירי שהבת מתה עכ"ל:
וכתב רבינו האי דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו וכו' דברי רבינו האי כתבום הר"א והר"ן בפרק מציאת האשה והדברים מבוארים יפה בדברי הר"ן שכתב וז"ל אמרו בשם רבינו האי דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שא"ל כשתכנוס בתי אתן לך כך וכך וכשמת חתנו אע"פ שאם היה החתן כונס קנה באמירה בשעת קידושין עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן אבל פוסק לבתו כגון שאמר בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת אע"פ שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה:
וכתב א"א הרא"ש ז"ל משמע מתוך דבריו שאם מת החתן אפילו לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל וכו' בפרק הנזכר כתב כן בפסקיו:
פסק הגאון מי שפסק מעות לחתנו בשעת הקידושין ונתנם לה קודם החופה וכו' עד סוף הסימן ג"ז בפסקי הרא"ש בפרק הנזכר. הפוסק מעות לנדן בנו ונשארו בידו ומת אם יש ליבם זכייה בו עיין במהרי"ק שורש ע"ג כתב המרדכי בפרק אף על פי מעשה בא' שנדר מעות להשיא יתומה אחת והרויח בהם ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו ה"ר קיים ולראבי"ה נראה דחייב ועיין בה ובפרק מי שמתו ובפ"ק דמציעא (טז.) ובתרומת הדשן סימן ש"ן :
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הפוסק מעות לחתנו וכו' משנה ר"פ מציאת האשה ופירש"י יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן או חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה עכ"ל וכן כתב בהגהת אשיר"י לשם וצריך לומר דהיינו כגון שיש לו לאב לשלם דהוה כייפינן ליה לאב אף לאדמון דכונס ומוציא ממנו בדיונין והכא לא כייפינן וכך פי' הר"ן אכן לשון רש"י אינו מתוקן לפי שכתב אבל אחיו או יתן או תשב עד שילבין ראשה והא ליתא דהא קי"ל כאדמון דמחייבים אותה לכנסה או לפטרה אלא דמוציא מן האב בדיינין אבל לפעד"נ דאע"ג דה"פ דקי"ל כאדמון מ"מ מודה אדמון דבפסקה לעצמ' דתשב עד שתלבין ראשה לתנא דמתני' דלא כברייתא לדעת האלפסי והרמב"ם והשתא משנתינו דהכא בדין יבם ודאי דלאו דוקא כשהאב פסק אלא ה"ה בפסקה לעצמה וכדקתני סיפא פסקה להכניס לו אלף דינרי' וכו' וקאמר רש"י דאם היה בעלה חי או תתן או תשב עד שתלבין ראשה כיון שפסקה לעצמה אבל לגבי יבם אפילו פסקה לעצמה יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן או חלוץ או יבם:
ומ"ש ואפי' הבת חפצה בו כ"כ הרמב"ם ופשוט הוא דמתני' מיירי כשהיא חפצה בו דאי לא חפצה בו יש לה דין מורדת וא"צ בטענה זו דלאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' דתיפוק ליה דאינה חפצה בייבום כלל וק"ל:
ומ"ש וכתב הרמב"ם וכו' בפכ"ג מאישות: ומ"ש שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ירושל' ולאו דברים הנקנים באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכתב הרי"ף פירוש כל הפוסק לחתנו דעתו ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא ואנן לא ס"ל אלא האי דכתבינן עכ"ל וכתב ה' המגיד שהפירוש האחר הוא דפסק בפירוש ע"מ לכנוס שא"ל לחתנו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל הפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת אף על פי שמת חתנו לבתו פסק ובתו קנתה ודברי ההלכות ורבינו עיקר עכ"ל ונראה מדבריו דלפי הרי"ף והרמב"ם אף בפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני פוסק לבתי לא קנתה הבת אם מת החתן דכל הפוסק בשעת קידושין דעתו ע"מ לכנוס הוא ולפי זה נמשך דרב האי דכתב דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו וכו' הוא שמפרש הפי' האחר שדחאו הרי"ף והוא שמפרש בירושלמי דדוקא בשא"ל לחתנו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל בפוסק לבתו וכו' קנתה הבת ותימה דא"כ לא היה להרא"ש ורבינו להביא דברי רב האי בזה כיון שהרא"ש הסכים לפירוש האלפסי והרמב"ם ודחאו לפירוש רב האי וס"ל דכל הפוסק סתם לבתו בשעת קידושין דעתו ע"מ לכנוס היא ואם מת החתן לא קנתה הבת וצ"ל דהרא"ש ורבינו לא ס"ל כפי' ה' המגיד אלא ס"ל דרב האי נמי מפרש כפי' הרי"ף דכל הפוסק סתם דעתו ע"מ לכנוס אלא דס"ל דדוקא בפוסק לחתנו סתם בשעת קידושין שאמר לו לחתנו כך וכך אני נותן על יד בתי אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת הקידושין הרי אני נותן לבתי כך וכך כיון דלא אמר כך לחתנו קנתה הבת. ואיכא לתמוה דהרא"ש השיג על דברי רב האי בסברא דקאמר והאי לא מסתבר כלל וכו' ומה שהכריח הרא"ש דכיון דהיכא דלא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון א"כ בע"כ דלא קנתה דבמה זכתה כיון שלא בא לרשותה וא"כ ממילא אף האב יכול לחזור בו כשנשאת לאחר כיון דלא זכתה באותו ממון אין זה כלל הוכחה דאיכא למימר אע"ג דאי מתה אין בנה יורשה דכיון דלא גבתה לא זכתה בממון כדי שתוריש אותו ליורשיה מ"מ אי לא מתה כיון שפסק אותו ממון לבתו בסתם בשעת קידושין ואומר אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת לענין זה שכופין את האב ליתן לבתו אע"פ שמת החתן דמ"מ תנשא לאחר והן הן הדברים הנקנין באמירה ומה לו חתן זה ומה לו חתן אחר וי"ל דס"ל דכיון דהלכה כראב"ע דאזלינן בתר אומדנא כדלעיל בסימן נ' ולקמן בסימן נ"ה הכי נמי אזלינן בתר אומדנא דלא פסק לתת לבתו אלא בשעה שנתקדשה לראשון כסבור היה שתנשא לו ולפיכך אם טען האב אילו הייתי יודע שימות זה ותנשא לאחר לא הייתי פוסק לה נאמן ואין לנו לכופו לתת לבתו ולהוציא ממון מיד המוחזק בלא ראיה כנ"ל דעת הרא"ש והכי משמע מדעת הגאון בסמוך:
פסק הגאון מי שפסק וכו' ומתה הבת ויש לו בן יחזיר החתן המעות לאב וכו' פירוש אע"ג שהחתן מוחזק בממון אין חזקה זו כלום מאחר שמתה קודם שכנסה ואפילו יש לה בן לא אמרינן דיורש אותה אלא יחזיר המעות לאב כיון דלא זכתה בה הבת דמתה קודם כניסה לחופה:
ומ"ש אבל מי שנתן מעות לבתו וכו' פירוש שנתן בידה מקמי שנתקדשה ונתן המעות לה בסתם שתנשא בו כיון שלא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה קנין גמור ע"ת כדי שתנשא דאע"ג שנתקדשה פעם אחת ומת הארוס אין האב יכול לחזור בו אלא תנשא לאחר ותקיים התנאי שהתנה עמה בשעת מתן מעות שתנשא והא ודאי פשוט דאם מתה היא אין הבן יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכיון דמתה לא נתקיים התנאי וחוזר לנותן וליורשיו אבל בלא מתה יכולה לקיים התנאי כדפירש' ודוקא בהתנה עמה קודם שנתקדשה שתנשא בסתם אבל בפוסק בשעה שנתקדשה לראשון כך וכך אני נותן לבתי היכא דליכא יבם לא זכתה בממון דכיון דפקעי הקידושין לא זכתה בהן ויכול האב לחזור בהן וכדכתב הרא"ש ונראה דעל סמך דבריו של גאון זה חלק אדברי רב האי דמשמע להדיא דלא ס"ל כרב האי:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקצ"ג על ראובן שצוה לתת מנכסיו לרחל בת אחותו ה' מאות דינרין ויהיו לנשואיה שנותנין מיד ואין ממתינין עד זמן הנשואין וכן הדין באומר ה' מאות לנשואיה ולא אמר ויהיו עכ"ל וזה משמע קצת כדברי הראבי"ה ובח"ה סי' רפ"ג איתא תשובת הרא"ש כדברי ה"ר חיים וע"ש ואפשר לומר דאף הרשב"א מודה לדברי הר"ר חיים דאם מתה המעות חוזרים ומיהו צריך ליתן לה מיד ואין ממתינין עד זמן הנשואין ואפשר בזה כ"ע מודים לדבריו וצ"ע בה' מתנה סי' רכ"ג בח"ה ושם יתבאר בעז"ה ועיין בי"ד סי' רנ"ג מדינים אלו: