טור אבן העזר מד
<< | טור · אבן העזר · סימן מד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
חרש וחרשת - אינן בני קידושין מן התורה, לא שנא נשאו כיוצא בהן, לא שנא חרש שנשא פקחת או חרשת שנישאת לפקח, אבל חכמים תקנו להם[1] נישואין.
וכתב הרמב"ם: לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת, הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש.
ומכל מקום אינה יכולה למאן, שאם היתה יכולה למאן לעולם לא היה שום אדם נושא אותה. וכתובה לא תקנו לה כאשר יתבאר לקמן בעזרת השם.
ושוטה ושוטה[2] אין להן קידושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא נשאו עם כיוצא בהן, לא שנא עם פקחים.
כתב הרמב"ם: שיכור שקדש קדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה, הגיע לשכרותו של לוט אין קדושין קידושין ומתיישבין בדבר זה.
וכתב עוד: סריס שקדש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן אילונית שנתקדשה - הוו קידושין. והתוספות כתבו דאילונית שנתקדשה לא הויין קידושין אפילו מדרבנן ואינה צריכה גט.
במה דברים אמורים באילונית שיש לה סימני אילונית, שאין לה דדים או שהתשמיש קשה לה או שקולה עבה כקול האיש או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום, שבאחד מאלו חשובה אילונית, אבל ספק אילונית צריכה גט.
וטומטום ואנדרוגינוס שקדשו או שקדשם איש - כתב הרמב"ם שקידושיהן ספק וצריכין גט מספק, וכן כתב רב אלפס. והתוספות כתבו דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
כתב הרמב"ם: המקדש אחת מכל העריות לא עשה ולא כלום שאין קידושין תופסין בהן, חוץ מהנדה שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורין ואין ראוי לעשות כן. המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקדש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורים, אע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת מספק. עד כאן.
המקדש עכו"ם או שפחה - אינו כלום שאינן בני קדושין. וכן עכו"ם ועבד שקדשו ישראלית - אינו כלום.
ישראל מומר שקידש - קדושיו קידושין וצריכה ממנו גט. ויש אומרים דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד כוכבים ומזלות דינו כעכו"ם גמור ואין קדושיו קדושין, ולא נהירא.
וכותי - הוה עובדא ואצרכיה גט רב יהודאי ומר רב שמואל ריש כלה.
וכתב הרמב"ם: מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש ישראלית, הוו קידושי ספק וצריכה גט.
כתב הרמב"ם: המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין - אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר, ולאחר שתשתחרר אינה צריכה קידושין אחרים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל אמר דהוו קדושין גמורים וצריכה גט, ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה כמו על שאר אשת איש אלא חייב אשם. ואם נשתחררה לגמרי וקדשה אחר, מקודשת לשניהם, וצריכה גט משניהם, או אחד מגרש ואחד נושא. ואם מתו, אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני חולץ או מיבם.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
חרש וחרשת אינן בני קידושין מן התורה לא שנא נשאו כיוצא בהן ל"ש חרש שנשא פקחת וכו' אבל חכמים תקנו להם נישואין ז"ל הרמב"ם בפ"ד חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קדושיהן גמורין מן התורה אלא מד"ס וכתב ה"ה ביבמות פרק חרש (קיב:) במשנה ובגמרא שתקנו חכמים לחרש ולחרשת נשואין והן מדבריהם ויש חולקים בגמרא ואמרי שהן ספק קדושי תורה ואין הלכה כן:
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורים ונתן גט והיא מותרת לבעלה החרש ג"ז בפרק ד' וכתב ה"ה דברים פשוטים הם שכל שהקדושין הם מד"ס קדושי תורה חלין בה וכתב רבינו ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ובהשגות א"א טעה בזה שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין ע"כ ואני אומר לא טעה רבינו דע"כ לא אמרו אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שמא יאמרו מחזיר ראשון גרושתו וכולי אלא כשהראשון יש לו קידושין מן התורה שאז יש לחוש שמא יאמרו גירש אבל חרש שאין לו קדושין ולא גירושין ד"ת אין לחוש שמא יטעו בו שאפי' יאמרו שגירש ואח"כ החזירה אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף על הגזירות של דבריהם וזה נ"ל מבואר בדברי רבינו עכ"ל:
ומ"מ אינה יכולה למאן וכו' בר"פ חרש מ"ש קטנה דממאנת ומ"ש חרשת דלא ממאנת דא"כ מימנעי ולא נסבי לה ופרש"י מימנעי ולא נסבי לה. הואיל ולעולם היא יכולה למאן מכני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה:
ומ"ש וכתובה לא תיקנו לה כאשר יתבאר לקמן בע"ה בסי' ס"ז:
ושוטה ושוטה אין להם קידושין לא מד"ת ולא מד"ס ל"ש נשאו עם כיוצא בהן ל"ש עם פקחין בר"פ חרש (שם) אמר רמי בר חמא מ"ש חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נישואין ומ"ש שוטה ושוטה לא תקינו להו רבנן נישואין חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נישואין שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן דאין אדם דר עם נחש בכפיפה לא תקינו להו רבנן נישואין ופירש"י דקיימא תקנתא דרבנן. שדרכן להיות שלום ביניהם אפילו חרש וחרשת וכל שכן כשהאיש פקח אבל שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקחת אין שלום ביניהם וכ"ש שוטה לשוטה: כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אף ע"פ שדלה וחלושה קידושיו קידושין גמורים וכן גירושיו ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו ה"ז בחזקת שוטה ואין קידושיו קידושין גמורים ואם עתים צלולה ועתים משובשת ולא ידעינן העת שהוא עומד בדעתו ה"ז ספק:
כתב הרמב"ם שכור שקדש קידושיו קידושין וכו' הגיע לשכרותו של לוט אין קידושין קידושין ומתיישבין בדבר זה בפ"ד וכ' ה"ה ברייתא בפ' הדר [סה.] שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה עוד שם ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם ומפני שהוא בעריות החמורות ע"כ כתב רבינו ומתיישבין בדבר זה עכ"ל: וכתב עוד סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית שנתקדשה הוו קידושין ג"ז בפ"ד וכתב ה"ה סריס שקדש וכו' נתבאר פי"ז מה' איסורי ביאה סריס אדם אינו ראוי לבא בקהל והוא בלאו ומ"מ קידושיו קידושין כדאיתא ביבמות [עט:] ואין צ"ל סריס חמה שהוא כשר לבא ע"כ ובדין איילונית כתב זה מתבאר בהרבה מקומות בכתובות [ק:] וביבמות והעלה רבינו יעקב ז"ל במשנה אחרונה דיבמות דאע"פ שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר עכ"ל. ומ"ש רבינו בשם התו' דאיילונית שנתקדשה לא הויין קידושין אפילו מדרבנן וא"צ גט בד"א באיילונית שיש לה סימני איילונית וכו' אבל ספק איילונית צריכה גט בריש יבמות (ב:) כתבו התוספות והרא"ש דמשמע דאיילונית לא בעיא גיטא אפי' מדרבנן דאי בעיא גט מדרבנן לא היתה צרתה מתייבמת וקשה דתנן בהשולח המוציא את אשאו משום איילונית לא יחזיר ומשמע התם דבעיא גיטא וי"ל דהתם מיירי שהוציא משום ספק איילונית שאין הסימנים ניכרים בה יפה ע"כ וסימני איילונית שכתב רבינו מבוארים בפ' הערל (פ.):
ומ"ש שבא' מאלו חשובה איילונית נראה שלמד כן מדין סימני סריס דאיתא בפ' הערל ואיפליגו התם אי בעינן שיהו כולם או סגי בא' מהם והלכה כר"י דאמר דבא' מהם סגי ומשמע לרבינו דה"ה לסימני איילונית בחד מינייהו סגי ואיכא למידק היכי משכחת לה ספק איילונית הא אם אין בה שום סימן אפי' לכלל ספק לא באת ואם יש בה אפי' סימן א' הרי היא איילונית ודאי וצ"ל כגון שאותו סימן שנראה בה אינו מבורר יפה אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' אישות נראה שצריך שיהיו בה כל הסימנים האלו וכן נראה מדברי רבינו ירוחם:
טומטום ואנדרוגינוס שקדשו או שקדשם איש כתב הרמב"ם שקידושיהם ספק וצריכין גט מספק בפ"ד וכ' ה"ה הדין הזה הוא בברייתא בפ' הערל ובאנדרוגינוס פוסק רבינו כר' יוסי דברייתא שם (פג.) דאמר בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ועל מ"ש רבינו צריכין גט מספק כתוב בהשגות א"א ולמה הם צריכים גט מספק והלא אינם ראויים לינשא כלל ע"כ ורבינו הזכיר ב' דברים כשקדשו הם וכשנתקדשו הם ובודאי כשקדשו דבר פשוט שצריכין לתת גט להתיר אשה זו אבל כשנתקדשו הם י"ל שהצריכן רבינו גט לענין הבא עליהם דרך נקיבתן שלא יהא כבא על ספק א"א עכ"ל:
ומ"ש רבינו שכן כתב רב אלפס בס"פ הערל פסק כרבי יוסי דברייתא דאמר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה: ומ"ש בשם התוס' והרא"ש שם בתר דאמרינן דליתא למתני' דקתני ר' יוסי אומר אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה מקמי ברייתא דקתני ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה אמרי' אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס וכתב הרא"ש מתוך דברי אלפס משמע דהא דפסק משמיה דרב הלכה כר' יוסי אר"י דברייתא קאי ורש"י פירש דאר' יוסי דמתני' קאי ופליג אהא דאמרינן לעיל משמיה דרב וליתא למתני' מקמי ברייתא וכן פר"י וכיון דפליגי אליביה דרב מסתבר כדאמרי בי רב דשמואל סבר כוותיה דאמר ליתא לברייתא מקמי מתני' ולהאי פיסקא חייבים עליו סקילה מב' מקומות כר' יוסי דמתני' ע"כ:
כתב הרמב"ם המקדש אחת מכל העריות לא עשה ולא כלום וכו' חוץ מן הנדה שהמקדש נדה מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן בפ"ד והא דמקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום מבואר בס"פ האומר (דף סז:) וילפי כולהו עריות מדכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין אף עריות כולהו לא תפסי בהו קידושין ואחות אשה נפקא מדכתיב בה לא תקח כלומר לא יהיה לך בה ליקוחין. ומ"ש דהמקדש נדה מקודשת ג"ז שם ויליף לה מדכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהיה בהוייתה ועל מ"ש הרמב"ם ואין ראוי לעשות כן כתב ה"ה שכיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה כמו שיתבאר פ"י אין ראוי לקדשה ויש מי שכ' שטעם דברי רבינו הוא שמא יגע בבשרה עכ"ל:
ומ"ש המקדש א' מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה וכו' כל זה לשון הרמב"ם בפ"ד אלא שבנוסחת הרמב"ם בתחלה כתוב חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק ואח"כ כתב אע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו ה"ז מגרש בגט וכתב ה"ה השניות כבר נתבאר דינם פ"א שהם מדבריהם ואיסורי לאוין ואיסורי עשה ואע"פ שהן מדבריהם קידושין תופסין בהם כסתם משנה שבפרק האומר (סו:): וכתב עוד וכן היבם שקידש צרת יבמה וכו' כך הוא עיקר הנוסחא בדברי רבינו ובקצת נמצא צרת ערוה וטעות סופר היא לפי שצרת ערוה הוא אשת את שלא במקום מצוה היא בכרת ואין קדושין תופסין בה אלא צרת יבמה היא ופי' שהאח שמת היו לו ב' נשים ונתיבמה האחת מהן וצרתה אסורה לשאר האחין בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא על צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר פ"א מהלכות יבום: וכתב עוד חוץ מיבמה שנתקדשה וכו' בפרק האשה רבה (דף קצ"ב:) אמר רב מנין שאין קדושין תופסין ביבמה שנאמ' לא תהיה אשת המת לא תהא בה הויה ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא נתפסו בה קדושין אתא ושם אמר אמימר הלכתא כותיה דשמואל:
המקדש עכו"ם או שפחה אינו כלום שאינן בני קדושין כ"כ הרמב"ם בפ"ד והוא פשוט במשנה ס"פ האומר (דף סו:) ויליף לה בגמר' מקראי:
ומ"ש וכן עכו"ם ועבד שקדשו בת ישראל אינו כלום ג"ז כתב הרמב"ם בפ"ד ובכמה מקומות קדושין (מא:) גיטין (כג:) אמרי' דעכו"ם ועבד אינן בתורת גיטין וקדושין ובפ' החולץ (דף מה.) אמרינן דעכו"ם ועבד לאו בתורת קדוושין נינהו וכ' רש"י דילפינן לה מדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה למתר ועכו"ם נמי ליתיה בכלל קדושין דכתיב בתורה בז' אומות לא תתחתן בם לא יהא לך בהם חיתון ובשאר עכו"ם כתיב בתורה ואחר כן תבא מכלל דמעיקרא לית בה הויה ומהני קראי נפקא לן בקדושין דלא תפסי קדושין בבת עכו"ם ועכו"ם נמי מצי למילף מינייהו ובשאלתות דרב אחאי פרשת וישלח סימן כ"ח מפיק מהא והיא בעילת בעל ודרשינן בסנהדרין (נז:) בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם וכ"ש דארוסה לית להו וביאה נמי לשם קדושין לית להו דאיתקוש הויות להדדי:
ישראל מומר שקידש קדושיו קדושין וצריכה ממנו גט בפ' החולץ (מז:) תניא טבל ועלה הרי הוא כישראל ואמרינן למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר הוה וקדושיו קדושין והכי אמרינן נמי בפרק עד כמה (ל:) כתב העיטור דמדקאמר קדושיו קדושין ולא קאמר חוששין ש"מ דאורייתא תפסי קדושין וכן הם דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד הרי אלו קדושין גמורים. ומ"ש וי"א דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד כו"ם דינו כעכו"ם גמור ואין קדושיו קדושין בעל העיטור הביא סברא זו וכתב עליה ומסתברא דקי"ל (חולין יג:) עכו"ם שבח"ל או עובדי כו"ם הם והאידנא אינו מומר לעכו"ם ומחלל שבתות בפרהסיא ליתא אלא בעבודת קרקעות וקידושיו קדושין וגירושיו גירושין ובשם רש"י כתב דאפי' מומר לעכו"ם ולחלל שבתות קדושיו קדושין וכן דעת הרמב"ם בפ"ד וכתב הרב המגיד בפ"ד מן הסוגיא שבפ"ק דיבמות (טז:) נ"ל שאפי' זרעו שהוליד משהמיר דתו אם קדש אותו זרע ישראלית קדושיו קדושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת אבל הולידו מן הכותית אין חוששין להם שהרי אפי' ישראל גמור הבא על הכותית והוליד ממנה בן אינו קרוי בנו אלא' בנה וזה ברור עכ"ל ישראל מומר שיש לו בת קטנה או נערה אם יכול אביה לקבל קידושיה או גיטה בתשובות מיימונית שבסוף ספר נשים:
וכותי הוה עובדא ואצרכיה גיטא רב יהודאי ומר רב שמואל ריש כלה בספר העיטור ואע"ג דאמרינן בפ"ק דחולין (ו:) דעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם משמע להני רבוותא דהיינו דוקא לענין שלא נסמוך עליהם באיסור והיתר אבל להפקיע קדושיהם לא:
כתב הרמב"ם מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש ישראלית הוו קדושי ספק וצריכה גט בפ"ד והיא בפרק השולח (דף מג.) בעיא דלא איפשטא:
כתב הרמב"ם המקדש מי שחציה שפחה וחציה ב"ת אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחרר גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קדושין לשניהם עכ"ל הרמב"ם בפ"ד ורבינו כתבו בקיצור ודינים אלו איתנהו בפ' השולח (שם) דגרסינן התם דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה אין קדושיה קדושין וא"ל רב חסדא מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קדושיה קדושין מ"ט הכא שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו א"ר ששת כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא א"ר נחמן פקעו קדויש ראשון ר' זירא אמר רב נחמן גמרו קדושי ראשון וכתב הרא"ש הלכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דסוגיא דשמעתין כוותייהו והא דקדושיה קדושין לאו לחיובי מיתה הבא עליה אלא אשם וכן מוכח מדקאמר ואם נפשך לומר וכו' וכן פרש"י בסמוך גמרי קדושי ראשון ומעיקרא היה חייב עליה אשם והשתא הוי במיתה כדקאמר בתר הכי לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו וגבי פלוגתא דרב יוסף בר חמא ורבי זירא כתב לא איפסיקא הלכתא כמאן וכן רב חסדא בגמרא מספקא ליה הילכך צריכה גט משניהם ואם רצו אחד מגרש ואחד נושא ואם מתו אח של האחד חולץ ואח של השני או חולץ או מייבם עכ"ל כלומר אבל לייבם הא' ברישא לא דילמא פגע ביבמה לשוק וכדאמרינן בפ"ב דיבמות והר"ן הביא דברים אלו בפ"ק דקדושין ופסק גם הוא הלכה כרבה בר רב הונא ורב חסדא ואע"ג דרב ששת פליג עלייהו משמע דקי"ל דמקודשת משום דרבי חמא ורבי זירא ס"ל דתפסי בה קדושין מדפליגי בנשתחררה אי גמרי קדושי ראשון או פקעי וכתב שכן דעת הרמב"ם וגבי פלוגתא דרב יוסף בר חמא ורבי זירא כתב נקטינן דספיקא היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל יש לתמוה על מה שכתב המקדש אשה שחציה שפחה וחב"ח אינה מקודשת קדושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה וא"צ קידושין אחרים והא ודאי לא נהירא שאם בא לומר דכיון שנשתחררה גמרו קידושיה מדבריהם אע"פ שלא בעל כל שלא בא אחר וקדש כקדושי קטנה שגדלה שאינה יכולה למאן אע"פ שלא בעל ולמאן צריכים להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרו קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמיט ממנה ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א"כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה"ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו וה"ק אם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכאן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות (עד:) ויבמות (קו.) אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קדושין היכי נימא ידע שאין קדושיה כלום וגמר ובעל לשם קדושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ולפיכך אין דברי הרמב"ם ז"ל במקום הזה מחוורין עכ"ל הר"ן ז"ל וה"ה צידד כמה צדדים ליישב דברי הרמב"ם ובסוף העלה שהוא פוסק כמ"ד דמקודשת פי' אבל אינה כאשת איש שהרי אין בה מיתה ובפלוגתא דרב יוסף בר חמא ורבי זירא פסק שהוא ספק ומ"ש שאין צריך לקדשה קדושין אחרים אינו מפני שיהו הראשונים גמורים אלא כל שבא עליה אח"כ ביאתו עושה אותה א"א גמורה וה"ז כקטנה עכ"ל כבר כתבתי בסמוך מה שהקשה הר"ן על זה דהיכי נימא ידע שאין קדושיה כלום וכו' ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ולי נראה דאינה קושיא דאנן אמרינן הכי אדם יודע שאין קדושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה ב"ח ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קדושין ונראה שיש ליישב דברי הרמב"ם בשלא בעל והכי קאמר אף ע"פ שקדושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקדשה אבל לענין להתירה למקדש על ידיהם לדברי הכל עלו לו אותם קדושין ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים דקדושין הללו שיש בהם צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גרעי מקדושי קטנה שהם דרבנן וכי גדלה עלו לו אותם קדושין ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים וה"נ דכוותה ומ"ש הר"ן בשם הרמב"ם וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה מדבריהם אע"פ שלא בעל וכו' אינו נוח לי שהרי בנוסחאות הרמב"ם אינו כתוב כן ועוד בין שתאמר שכך היא נסחתו של הרמב"ם לפי דעת הר"ן ובין שתאמר שהוא ביאור לדברי הרמב"ם כיון שכתב דלהרמב"ם כיון שנשתחררה גמרו קדושיה מדבריהם א"כ היאך כתב אח"כ ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קדושיה ונראה שהוא ביאור לדברי הרמב"ם אבל לפי שהיותר נראה מדברי הרמב"ם הוא דמדבריהם קאמר מפני כך כתבו כאילו הוא מלשון הרמב"ם והקשה עליו ואח"כ כתב ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קדושיה כלומר אם תפרש דמדאורייתא קאמר קשה למה כתב כשבא אחר וקדשה שהרי זה ספק קדושין כנ"ל לפרש דברי הר"ן: "ב"ה יותר נראה לומר דהאי מדבריהם טעות סופר הוא ומ"ש הרא"ש או א' מגרש ואחד נושא נראה שיגרש ראשון וישא שני אבל לגרש שני וישא ראשון לא שמא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו כדאמרינן בפרק המגרש (פט:):
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
חרש וחרשת אינן בני קידושין מן התורה וכו' ה"א ריש פרק חרש ומ"ש בשם הרמב"ם שאם בא פקחת וכו' בפ"ד כ"כ והשיג עליו הראב"ד דהא איכא למיגזר שמא יאמרו גרשה זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין עכ"ל והרב המגיד הליץ בעד הרמב"ם ואמר דה"א בירושלמי פ' חרש ר"א שאל לרבי יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה מהו א"ל אפילו אשם תלוי אין בה וכיון דאת אמר אפילו אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה נתפסו בה קידושין גירשה מותרת לינשא לראשון ומפרש הרמב"ם דהכי קאמר גירש השני מותרת לבעלה החרש והטעם הוא כמ"ש ה' המגיד שם בפ"ד דלא גזרו שמא יאמרו וכו' אלא כשקידושי הראשון הם מן התורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אלא שחכמים תקנו לה קידושין לא גזרו בה שמא יאמרו שאפי' גירש חרש והחזירה אינו עובר באיסור תורה ואף על גב דבפ' י"א מה' גירושין כתב ה' המגיד פירוש אחר אהך ירושלמי מ"מ פשט הירושלמי מבואר שהוא כדברי הרמב"ם וטעמו גם כן מבואר וכמ"ש ה' המגיד בפ"ד כדפרישית:
ומ"ש ומ"מ אינה יכולה למאן וכו' שם דאם יכולה למאן לעולם לא נסבי לה דלמא תמאן אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה עד שיעבור זמן מיאונה ומ"ש ושוטה אין להם קידושין וכו' שם משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:
כתב הרמב"ם שכור וכו' בפ"ד וה"א בפרק הדר ומ"ש בסריס קידושיו קידושין פי' ל"מ סריס חמה דכשר לבא בקהל אלא אפילו סריס אדם דאית ביה לאו דלא יבא פצוע דכא וכדקי"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין ומ"ש בשם התוספות דאיילונית ודאי אין קידושין תופסין בה כ"כ ריש יבמות ופרק המדיר ותימא למה לא כתבו נמי ע"ש הרא"ש שכתב כדברי התוספות וז"ל התוס' בפרק המדיר התם מיירי בספק איילונית שלא היה להם כח לברר אם הם סימנים גמורים אם לאו הילכך צריכין גט מספק וכו' עכ"ל:
ומ"ש רבינו שבאחד מאלו סימנים חשוב' איילונית הכי משמע מדברי התוס' דקרי לה ספק איילונית היכא שאין יכולים לברר וכו' ולא כתבו בפשיטות דהיכא שאין לה כל הסימנים אלא אחד או ב' ה"ל ספק אלא ודאי דאף בסימן אחד חשובה לה ודאי איילונית ולהכי לא משכחת לה ספק אלא היכא שלא ה"ל כח לברר:
וטומטום וכו' פירוש דטומטום הוא זכר ודאי או נקבה ודאית אלא שהוא מכוסה ואם קידש אשה ונקרע ונמצא זכר איגלאי מילתא דמתחילה היה זכר ודאי וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה מתחילה היתה נקבה ודאי ועל כן גם עתה שהוא מכוסה קידושיהן ספק וצריכי' גט מספק ואנדרוגינוס הוא ספק לעולם דהלכה כר' יוסי דברייתא דאמר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר או נקבה ופירש ר"י בתוס' בפרק הערל דבריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמרינן ולא הכריעו דהיינו שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה דיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אם הוא זכר או נקבה ומ"ש דהתוס' והרא"ש כתבו דאנדרוגינוס זכר הוא כ"כ גם בי"ד סימן רס"ו אבל קשה דלעיל בסי' כ"ב ובי"ד סי' שט"ו גבי בכור כתב ע"ש הרא"ש דספק הוא וכן פסק בא"ח גבי שופר סי' תקע"ט דאינו מוציא אלא מינו אלמא דספק הוא וכן משמע בח"מ סי' ר"פ ובי"ד סי' רפ"ה כתבתי ליישב כל זה ע"ש וע"ל סי' קע"ב:
כתב הרמב"ם המקדש אחת מכל העריות וכו' כל זה כתוב למעלה בסימן ט"ו י"ו י"ז י"ח וכאן חזר וכתבו בקיצור על הסדר ומ"ש וכן יבם שקידש צרת יבמה וכו' פי' יבמה שנתייבמה דצרתה אסורה עליו בלאו הבא מכלל עשה דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים הוא בונה אם קידש צרתה הרי זו מקודשת וכו':
ישראל מומר שקידש קידושיו קידושין וכו' כתב ה' המגיד פ"ד מן הסוגיא שבפ"ק דיבמות נ"ל שאפי' זרעו שהוליד משהמיר דתו אפילו קידש אותו זרע ישראלים קדושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת וכולי עכ"ל וה"א התם א"ר אסי כותי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו דילמא מעשרת השבטים הוא ומוקי לה בדוכתא דקביעי כגון בחלח וחבור וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים אלמא דאפי' לשמואל אי לאו דעשאום עכו"ם גמורים היינו חוששין לקידושין ואע"ג שאבותיהם של אלו כבר נשתמדו קודם שהולידו וגם אמותיהם נשתמדו אלא ודאי כל שהוא זרע ישראל וישראלית אע"ג שכולם מומרים חטא ישראל קרינן ביה דאע"פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין וא"כ שמעינן מומרים בזמן הזה שלא עשאום חכמים עכו"ם גמורים קידושיהם קידושין לדברי הכל וכדתניא פ' החולץ טבל ועלה דה"ה כישראל לכל דבר למאי הילכתא דאי הדר ביה וקידש אשה ישראל מומר הוה ומקודשת וכ"כ בהגהות מרדכי דיבמות ע"ש א"ז:
וכתב הרמב"ם מי שחציו עבד וחציו בן חורין ט"ס הוא וצריך למחוק וכתב הרמב"ם והתחלת הדיבור הוא מי שחציו עבד וכו' וה"א פרק השולח (דף מ"ג) איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו את"ל בן ישראל המקדש חצי אשה אינה מקודשת דשייר בקנינו והא לא שייר בקנינו מאי ולא איפשטא ולכך פסק רבינו דהוו קידושי ספק וצריכה גט וכ"כ לעיל בסי' ל"א:
כתב הרמב"ם המקדש מי שחציו שפחה וכו' רבינו כתב בקיצור אבל ז"ל בפ"ד המקדש אשה שחציה שפחה ותציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קדושין אחרים בא אחד וקידשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם עכ"ל ובפרק השולח איתא אמר רבא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה וכו' א"ל רב חסדא מי דמי התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו חזר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה והמכשלה וכולי אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת אבל ח"ש וחצייה ב"ח שנתקדשה קידושין קידושיה מ"ט התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו א"ר ששת כשם שהמקדש חציה אשה וכולי א"ר חסדא ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אחיו ומתו שניהם מתייבמות ללוי אחיהם ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושי דראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קידושין ופירש"י דמשום פלוגתא דאמוראי מספקא ליה הי מינייהו הוו קידושין איתמר ח"ש וחציה ב"ת שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון שאינו אחיו ר' יוסף בר חמא א"ר נחמן פקעי קידושי ראשון שהרי נשתנה גופה וה"ל כקטן שנולד רבי זירא א"ר נתמן גמרו קידושי ראשון (פירש"י ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה) א"ר זירא כוותי דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה האחופשה יומתו ודחה אביי ראייה זו שם והקשה ה' המגיד על דברי הרמב"ם שנראה שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת אלא שאינה כא"א שהרי אין בה מיתה ופוסק כמ"ד גמרי קידושי ראשון וא"כ הוא יש לתמוה היאך בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם דהא משמע דלמ"ד דגמרי קידושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית א"א גמורה ומומתין על ידה על כן נראה בדעת רבינו דפוסק כרב חסדא דמספקא אי אלו קדושין משניהם חלין וא"כ מ"ש וא"צ לקדשה קידושין אחרים אינו מפני שהיו הראשונים קידושין גמורים אלא כל שבא עליה אח"כ ביאתו עושה אותה א"א גמורה וה"ז כקטנה עכ"ל מבואר מדבריו שמ"ש הרמב"ם וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה וכו' דהיינו דוקא כשבא עליה אחר שנשתחררה ותימא דלא העלה ארוכה לתמיהתו דבסוגיא משמע דלרבי זירא דקאמר גמרי קידושי ראשון ויש בה מיתה אפילו לא בא עליה לאחר שנשתחררה כדמוכח מראייתו דכתיב כי לא חופשה הא חופשה יומתו דאלמא דמיד שחופשה אפילו לא בא עליה חייב מיתה ועוד הקשה הר"ן על פירוש זה שפירש ה' המגיד דאם כן מאי קאמר דהרי היא כקטנה שגדלה וכו' דקטנה שגדלה ה"ט לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין אבל בחציה שפחה ובעל לשם קידושין אבל בח"ש וחציה ב"ח ליכא למימר אדם יודע וכו' דהא כיון דמספקא לן אי פקעי אי גמרי מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ועוד הקשה הר"ן על דברי הרמב"ם בתחילת דבריו לפי מה שפירש דכיון דלית לן אכרעותא בין רב יוסף בר חמא ורבי זירא נקטינן דספיקא היא וכן פסק הרמב"ם אבל יש לסמוך דקשה ממה נפשך אם נפרש דעת הרמב"ם דכשנשתחררה גמרו קידושיה מדבריהם אף ע"פ שלא בעל כל שלא בא אחר וקידשה כקידושי קטנה שגדל וא"צ לקדשה קידושין אחרים שאינה יכולה למאן אע"פ שלא בעל א"כ מאי ענין זה לקטנה הא כיון דמספקא לן אי גמרו קדושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א"כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שהרי זו בספק קידושין ולפיכך אין דברי הרמב"ם במקום הזה מחוורים זו היא דעת הר"ן בקושייתו על הרב אע"פ שאין זה לשונו והרב ב"י כתב ליישב תחלת קושיית הר"ן על פי ה"ה דהקשה דהיכי נימא הכא אדם יודע כיון דאנן לא ידעינן דיש לומר דהכי אמרינן הכא אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה ב"ח ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין וכתב עוד ליישב דברי הרמב"ם בשלא בעל ע"ש אכן יש לתמוה אדברי הר"ן שפירש לדעת הרמב"ם דמספקא ליה אי גמרי קידושיה אי פקעי דאין שום גילוי בדברי הרמב"ם לפרש כך אדרבא מדכתב וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה משמע להדיא דס"ל כמ"ד גמרו קידושיה וכך הבין ה"ה מתחילה כפי פשט דברי הרמב"ם ושלכך תמה עליו ואע"ג דהתוספות פירשו כך לפי שהקשו על פירש"י דמספקא ליה לרב חסדא הי מינייהו הוו קידושין משום פלוגתא דאמוראי דלעיל דהא רב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא ונראה דמספקא ליה אי גמרי קידושי ראשון אי פקעי עכ"ל תוספות וכך הם דברי הרא"ש בפסקיו וכך היה מפרש הר"ן מכל מקום אין לנו לפרש כך דברי הרמב"ם מאחר שכתב להדיא דכשנשתחררה גמרי קידושיה ולפעד"נ דדעת הרמב"ם לפסוק כמ"ד גמרי קידושי ראשון וכדמוכח להדיא מהא דקאמר רב חסדא מה נפשך אי קידושי דראובן קידושין וכו' דאי הוה ס"ל דפקעי א"כ פשיטא דקידושי ראובן שהיה ראשון לאו כלום הן דלאחר שנשתחררה פקעי אבל אי ס"ל גמרי ניחא דרב חסדא ס"ל ודאי דאי קידושי ראשון חלין פשיטא לן דלאחר שנשתתררה גמרי קידושין אלא דמספקא לן דילמא לא הוי קידושי ראשון מעיקרא כשהיתה ח"ש וחצייה ב"ח ונמשך מזה דכשקדשה שני לאחר שנשתתררה חלו קידושי שני בלחוד ומה שהקשו התוס' היכי מספקא ליה הא רב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא נראה ליישב דרב חסדא הכי קאמר ליה לרבה בר רב הונא כשדרש מעיקרא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין דאמאי פשיטא לך בח"ש וחציה ב"ח דאינן קידושין כל עיקר כדין המקדש חצי אשה דמי דמי התם שייר בקניינו הלכך אינן קידושין הכא לא שייר בקניינו וכיון דלא שייר איכא למימר דילמא הוי קידושין ולעולם מודה רב חסדא דאינן אלא ספק קידושין ורבה בר רב הונא דאוקים אמורא עליה ודרש אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה וכו' נמי הכי קאמר אע"פ שהמקדש חצי אשה פשיטא לן דאינה מקודשת אבל ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה קידושיה קידושין מ"ט התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו כלומר קידושיה קידושין מספק כיון דלא דמי לחציה אשה וניחא השתא לפירש"י דלא קשה היכי פשיטא להו לרב חסדא ורבה בר רב הונא בחציה שפחה וחצייה ב"ח דמקודשת קידושין גמורים מדאורייתא מטעמא דלא שייר בקניינו ובחצי עבד ובחצי ב"ח מיבעיא ליה ולא אפשיטא לן מהאי טעמא גופיה דלא שייר בקניינו אלא ודאי דבחציה שפחה וחציה ב"ח נמי לא קאמר דקידושיו קידושין כיון דלא שייר בקניינו אלא לעניין שצריכה גט אבל פשיטא דספק קידושין נינהו כמו בחציו עבד וחציו ב"ח ולרבא ורב ששת דס"ל דבח"ש וחציה ב"ח אינן קידושין כלל לא קשה מ"ש מחציו עבד וחציו ב"ח דקידש ב"ח דהוי קידושין מספק די"ל דשאני איש דכיון דיכול לישא שתי כשים טפי אית לן למימר דתופסין קידושיו לחציו מלגבי אשה דאיתתא לבי תרי לא חזיא הלכך אין קידושין תופסין בחצי אשה כלל אף בח"ש וחציה ב"ח אבל לרב חסדא ורבה בר רב הונא דקאמרי דקידושין תפסי בחצייה שפחה וחציה ב"ח בע"כ בספק קידושין קאמר דלא עדיפא מחציו עבד וחציו ב"ח זו היא דעת רש"י וכך היא דעת הרמב"ם כפי' רש"י ופסק כמ"ד גמרו קידושי ראשון וחייב עליה מיתה אלא דמספקא לן אי קידושי ראשון קידושין אם לאו דאם קידושי ראשון קידושין אם כן כשנשתחררה גמרו קידושין והבא עליה חייב מיתה אלא דאיכא ספק דילמא קידושי ראשון אינן כלום וכשנשתחררה וקדשה שני קדושיו קידושין ועל כן פסק דהמקדש ח"ש וחציה ב"ח אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחררה דאפילו למ"ד קידושי ראשון קידושין אינן גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו הקידושין והבא עליה הוא באיסור חנק שאם היו קידושין חלין קודם שהיתה משוחררת עכשיו שנשתחררה היא א"א גמורה והבא עליה במיתה וגמרו קדושיה אלא דמספקא לן אי הוה קידושין חלק מתחלה ומכל מקום קידושין אלו שהם ספק דינן כקדושי קטנה שגדלה דאע"פ שלא בעל עלו לו קידושין הראשונים ה"נ הכא עלו לו קידושין הראשונים וא"צ לקדשה קידושין אחרים אע"ג דלא בעל וכל זה כשלא בא אחר וקידשה אבל בא אחר וקידשה לאחר שנשתחררה קודם שבעל ה"ז ספק קידושין לשניהם דשמא קידושי הראשון קידושין ולאחר שנשתחררו גמרו קידושיו או שמא קידושי הראשון לאו כלום הן וקדושי שני קידושין וכרב חסדא דמספקא ליה וכפירש"י כנ"ל לדעת הרמב"ם אבל מדברי רבינו נראה מדכתב אח"כ וא"א הרא"ש אמר דהוו קידושין גמורים וצריכה גט וכו' אלמא דהבין מדברי הרמב"ם שדעתו כשכתב שאינן קידושין גמורים דרצונו לומר דאינה צריכה גט אלא במיאון סגי לה ומשום הכי כתב וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקטנה שגדלה וכו' דכי היכי דקטנה אינן קדושים גמורים שאינן אלא מדרבנן ובמיאון יוצאה בלא גט ה"נ בח"ש וחציה ב"ח א"צ גט קודם שיחרור ולפי זה פוסק הרמב"ם כרבא ורב ששת דבתראי נינהו דכשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה ב"ח אינה מקודשת מן התורה אלא דמכל מקום קצת קידושין אית בה מדרבנן כקטנה וכשנשתחררה דינה כקטנה שגדלה וכו' וכ"כ הרא"ש על שם הרמ"ה דלמ"ד ח"ש וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין ואע"ג דהבא עליה חייב אשם דפשיטא דאפילו מוקמינן לקרא בשפחה כנענית וכרבי ישמעאל חייבים עליה אשם וכי בשביל שהיא חצייה ב"ח גריעא טפי אלא דמ"מ כיון שאין קידושיה קידושין מצי מגרש לה בלא גט ומותרת לאחר ולכן כתב רבינו על דברי הרמב"ם דהרא"ש פסק דהוו קידושין גמורים וצריכה גט כמבואר בפסקיו דמפרש כדעת התוספות דרב חסדא ורבה בר רב הונא פשיטא להו דקדושי ראשון קידושין גמורין נינהו משום דלא שייר בקניינו והכי הילכתא אלא דלפי זה קשה מה שכתב הרמב"ם בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם דכיון דקידושי ראשון אינן כלום דיוצאת במיאון כקטנה אם כן קידושי שני קידושין גמורין נינהו ואמאי קאמר הרי זה ספק קידושין לשניהם וצ"ל דלא היה כתוב לפני רבינו דין זה כלל בספרי הרמב"ם שבידו וכדמוכח להדיא ממה שכתב רבינו דין זה אחר כך ע"ש הרא"ש ולא כתבו תחלה ע"ש הרמב"ם אבל לפי ספרי הרמב"ם שבידינו וכמו שהעתיק בית יוסף אין ספק לפע"ד שדעת הרמב"ם כדפירשתי והוא דרך נכון דנתיישב בו כל מאי דהיה קשה על דבריו בלי שום דוחק ואיכא למידק בלשון רבינו ע"ש הרא"ש דהוו קידושין גמורין וצריכה גט דמשמע דדוקא לענין דצריכה גט והא ליתא דהלא הרא"ש כתב דהילכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דקידושיה קידושין גמורין מן התורה וכמו שפירשו התוספות וא"כ ודאי אם מת קודם שיחרור אחיו מייבם אשה זו אם היה גם הוא עבד עברי ופוטר צרותיה מה שאין כן אם לא היו קידושין גמורים מן התורה דלא היה פוטר וי"ל דרבינו נסמך על מה שאמר אחר זה מיד ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה כמו על שאר א"א אלא חייב אשם דאלמא דאשת איש גמורה היא דקדושיה קידושין מן התורה ולא כתב מתחלה וצריכה גט אלא לומר שחולק אדברי הרבמ"ם דפוסק כרבא ורב ששת ומצי מגרש לה בלא גט וקאמר דלהרא"ש קידושיה גמורין וצריכה גט ומ"מ הא דכתב רבינו ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה וכו' דמשמע דוק' קודם שיחרור דגזירת הכתוב הוא דזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה דקודם שיחרור ליכא אלא אשם אבל לאחר שנשתחררה הבא עליה חייב נמי מיתה ליתא אלא למ"ד גמרו קידושי ראשון אבל למ"ד פקעי הבא עליה לאחר שנשחחררה אפי' אשם ליכא ולהרא"ש נמי דמספקא לן הילכתא אי גמרי אי פקעי אף לאחר שיחרור ליכא מיתה וליכא אשם וז"ש רבינו אח"כ ואם נשתחררה לגמרי וקדשה אחר מקודשת לשניהם וצריכה גט משניהם וכו' דמספקא לן אי גמרי אי פקעי אבל לענין מיתה מה נפשך חייב מיתה דא"א גמורה היא דראשון או דשני כיון דקדשה אחר לאחר שיחרור אבל לא קדשה אחר לאחר שיחרור הבא עליה ליכא לא מיתה ולא אשם דדילמא פקעי ודו"ק:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכתב מהרי"ק שורש פ"ד דמי שיש לו אשה כבר וקידש עוד אחרת הויא מקודשת אע"פ שעבר על חר"ג ופשט הוא וע"ל סי' ל"ה:
(ב) וכ"כ המרדכי סוף החולץ ע"א ופסק מומרת שהיה לה בן בעודה כותית ואותו הבן קידש אשה צריכה גט וע"ל ס"ס כ"ז מומר שנשא אשה מומרת מה דינו וע"ל סי' מ"ה מדין אונס שקידש לפני אונסין:
(ג) וכ"ה דעת הר"ן פ"ק דקדושין והאריך בזו: