חיים יוסף/שו"ת/סימן א

א. מותר לאבל להשתתף בסעודות מצוה כגון: ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוה, סיום מסכת, חנוכת בית, ואף בסעודת הכנסת ספר תורה [וראה בהרחבת הדברים לסעיף זה בנוגע כתיבת ס"ת בזמן הזה והפרטים השונים בדין זה], ובתנאי שלא תהיה בסעודות אלו נגינה בכלי זמר. ט' ניסן תש"ס. לכבוד עמנואל (טורקו) נחמד הי"ו (ז"ל) בן כמהר"ר יצחק נחמד ז"ל. בנידון השאלה באבל על אב ואם אשר רוצה להכניס ס"ת לביהכנ"ס ולעשות סעודה לכבודה של תורה כנהוג היום, האם מותרים בזה תוך י"ב חודש לאבלותו.

א

איתא במועד קטן (דף כב:) על כל המתים כולן נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש. אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות. מיתיבי: ולשמחה ולמריעות שלשים יום. קשיא. אמימר מתני הכי: אמר רבה בר בר חנה, ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר. והא תניא: לשמחה שלשים ולמריעות שלשים. לא קשיא; הא באריסותא, הא בפורענותא. עכ"ל. ופרש"י שם: שמחת מריעות – סעודה שעושין ריעים ואהובים זה עם זה, ולא הוי שמחה כל כך, אבל סעודה דשמחה, כגון דנישואין, לא. עכ"ל. וכ"כ התוספות שם (ד"ה 'ולשמחת מריעות') שכ"נ דדוקא לשמחת מריעות מותר לאחר ל' יום אבל שמחת חתן אסור אפילו לאחר ל' יום. ע"כ.

ונראה מדבריהם שאלישנא קמא הסמיכו פירושם. שעל שמחת מריעות, בין אם אבל על שאר קרובים ובין אם אבל על אב ואם, נכנס לשמחת מריעות לאחר ל'. ורק לשמחת חתן אינו נכנס לאחר ל' כשהוא אבל על אב ואם. שאל"כ לא מצאנו אבל על שאר קרובים שיאסר לאחר ל' אפילו בשמחת חתן וכלה, זולת האבל על אב ואם שנאסר כל י"ב חודש. וכיוצא בזה העיר הרש"ש בחידושיו למו"ק הנ"ל. והוסיף שלולא פירש"י היה מקום לומר דאתא למיעוטי אפכא. שדווקא שמחת מריעות מותר לאחר שלושים. אבל סעודת מצוה מותר אף בתוך ל'. ע"כ. ובאמת זאת סברת התוספות במו"ק הנ"ל (ד"ה 'ולשמחת מריעות') בשם הירושלמי (פרק ג דמו"ק הלכה ח) ומסכת שמחות (ריש פרק ט) דאם היה סעודת מצוה מותר. ולא ידענא מהו קורא סעודת מצוה להתיר באבל, אם דווקא סעודת קידוש החודש וכו'. ע"כ.

והנה המעיין בלשון מסכת שמחות [היא הנקראת אבל רבתי] הנ"ל (ט, טו) ימצא שז"ל: אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו לו ל' יום. על אביו ואמו אסור כל שנים עשר חודש. אלא אם כן היתה לשם מצוה . עכ"ל. וכפי זה כל לשם מצוה מותר לאחר ל' אף לאבל על או"א. וכן נראית סברת ר"א בתוס' מו"ק הנ"ל בשם רבינו שמשון להתיר בסעודת מילה שאינה נקראת שמחה. וכדאמרינן בכתובות (ח, ב) שעל כן אין מברכים שהשמחה במעונו משום דטרידי וליכא שמחה. ולהר"א עצמו לא היה פשוט. דגרע משמחת מריעות. ע"כ.

וראיתי להמרדכי (מו"ק סי' תתצא) שכתב לאסור בסעודת מילה. שכן איכא בה שמחה. שנאמר שש אנוכי על אמרתך וגו'. וכש"כ שאסור עם הבחורים בחנויות. שלא מותר אלא בסעודת מצוה דלית בה שמחה. וכגון קידוש החודש ועיבור השנה. וכדאיתא בירושלמי. ע"כ. אולם התוס' מו"ק הנ"ל כתבו בשם ר"א שעכ"פ הכניסה בלי אכילה מותרת, דאין שמחה בלא אכילה ושתיה. כיע"ש. אכן נראה דעת המרדכי שאפילו לעמוד שם בשעת המילה בלי אכילה, אסור. וצ"ע.

ב

והנה הרא"ש במו"ק (פרק ג סי' מב) פסק כלישנא דאמימר . שבסעודת מריעות מותר להיכנס לאלתר בפורענותא. ולאביו ואמו בין לאריסותא ובין לפורענותא אסור כל י"ב חודש. והביא קושיית הראב"ד שמשמע שבסעודת מצוה יש איסור יותר מבסעודת הרשות. ובאבל רבתי (פ"ט) [היינו מס' שמחות הנ"ל] משמע כל בתר אפכא. שסעודת מצוה קיל מסעודת רשות. ותירץ שמה שאמרו שם לשם שמיים היינו המשיא יתום ויתומה או עני וענייה לשם שמיים. ואם לא יכנס לשם יתבטל המעשה. אבל בנשואי עשיר שהזמינו לסעודה להתכבד בו אסור להיכנס לשם. ע"כ . והיינו ששמחת מריעות היא סעודת הרשות המותרת לשם פרעון, אבל סעודת מצוה לא הזכירו ממנה בתלמוד דידן, ודלא כההיא דאבל רבתי. ועל כן יישב שסעודה לשם שמיים היא סעודת יתום ויתומה או עני וענייה שלא תתקיים בלא כניסתו לשם ובזה דווקא מיירי ההיא דאבל רבתי, אך בכל שאר סעודות מצוה קיימא ההיא דאבל רבתי כתלמוד דידן.

וכן ראיתי להמאירי (מו"ק כב, ב) שהעיר שלכאורה אין דברי האבל רבתי עולים כשיטת תלמוד דידן. וכבר יישבוה גדולי המפרשים במשיא יתום ויתומה שמא מתוך שלא יכנס יבטל המעשה אבל לנישואי עשיר להזמינו להתכבד בו אסור והיא זו שבכאן וכו'. כיע"ש. וכ"כ המרדכי במו"ק (סי' תתצא) כיע"ש.

ואין כן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם (עניין האבלות ד"ה השמחה) כיע"ש . וגם הרמב"ם השמיט דין זה דהאבל רבתי והירושלמי הנ"ל והגיהו הראב"ד שם. אולם הרדב"ז בפירושו (פרק ו מאבלות הלכה ו) כתב להסכימו עם דברי הראב"ד דמשיא יתום ויתומה או עני וענייה שאם לא יכנס יתבטל המעשה, כיון דאיכא מצוה מותר לאבל על או"א לאחר ל'. ואע"פי שהרמב"ם השמיט דין זה, יש לומר שסמך על דבריו (בהלכה ה) שמי שלא קיים פו"ר או שיש לו בנים קטנים וכו'. כללא דמילתא כל שיש לו צד מצוה אע"פי שיש שמחה מותר אחר שבעה. ועל אביו ואמו לאחר שלושים. ע"כ. וע"ע בלחם משנה שם (הלכה ז) דס"ל להראב"ד שסעודת מצוה גם נישואי יתום ויתומה בכלל זה. ולאו דווקא קידוש החודש. ע"כ. ודלא כדברי התוספות מו"ק (כב, ב ד"ה 'ולשמחת') שנסתפקו בזה. כיע"ש.

ונראה לסייע לדברי הרדב"ז ממה שכתב המרדכי (מו"ק תתצא), וכ"ה בתשובות מיימוני השייכות לספר שופטים (סי' יט), דללישנא קמא דרבה בר בר חנה שמחת מריעות היא שמחת הרשות, אבל סעודה של מצוה מותר להיכנס תוך שלושים יום. ופריך ליה וסליק בקושיא. ולישנא דאמימר קיימא בפרעון ולהכנס לאלתר. וברשוותא לאחר ל' יום בשאר מתים ולאחר י"ב חודש לאב ואם. ע"כ. ונראה שאע"ג דסלקא בקושייא לישנא קמא מ"מ פסק הרמב"ם כמותה. וכפי שמשמע מדבריו בפרק ו' דאבל (הלכה ז) (פ"ו מהל' אבל ה"ז) ששמחת מריעות שחייב לפרוע מיד, מותר לעשות מיד. ושאינו חייב לפרוע, לאחר שלושים יום. בד"א בשאר מתים אבל על אביו ואמו בין כך ובין כך לא יכנס לשמחת מריעות אלא לאחר י"ב חודש. כיע"ש. וכפי זה אפשר שכלישנא קמא פסק. שלישנא דאמימר לא מיירי באו"א כי אם בשאר מתים [והרא"ש ס"ל שגם לאמימר עד י"ב חודש כיע"ש סי' מב ].

וכפי זה מיושב דבר השמיט"ה שלא הביא הרמב"ם דברי הירושלמי שבחבורת מצוה מותר לאחר ל'. שאיננו צריכים לדברי הירושלמי, מכיוון שכל דבר מצוה מותר לאחר ל' אף באבלות על או"א. ולא אסר תלמוד דידן כי אם שמחת הרשות דמריעות. וכן כיוצא בזה ראיתי בספר יצחק ירנן (על מהרי"ץ גיאת בספר מאה שערים הלכות אבל דף נד, א ) שכתב שחבורת מצוה או קידוש החודש אפילו תוך ל' שרי. ע"כ. וכתב ביצחק ירנן הנ"ל (אות תכ"ז) שכ"ד הרמב"ן בשער התספורת (דף סד) ודלא כהראב"ד שהובא ברמב"ן שם וברא"ש סי' פט. וכן הוא בפרק ג' דאבל (הלכה ז בהשגות) שמתיר רק לאחר ל'. והרמ"א סתם כהראב"ד. ודע שיש לעיין בכוונת הרמב"ם שכמדומני לא העתיק בפירוש הא דסעודת מצוה שרי. וכדאיתא בברייתא. וי"ל מדכתב בפרק ו' שכל שלושים אסור בשמחת מריעות, משמע שסעודת מצוה שרי אפילו תוך ל'. והיינו כרי"ץ גיאת והרמב"ן. ע"כ.

ג

ומעתה יש להבין שכוונת הראב"ד היא שסעודת מצוה שהוזכרה באבל רבתי, היינו נישואי יתום ויתומה. ואילו שמחה של מצוה היינו שאר שמחות, ומחלק ביניהם. ואמטו להכי מובאים בדבריו דברי הירושלמי שאם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש מותר. וחבורת מצוה כגון חבורת הפסח או אכילת קדשים ומעשר שני. וכן כל דבר שצריך לעצמו אע"ג שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה. ובזה התירו רק משלושים ואילך באביו ואמו. אבל כל שלושים אסור בכל סעודת מצוה שבעולם . ע"כ. יע"ש. אבל שמחה לשם שמיים, היינו נישואי יתום ויתומה או עני וענייה שאני , ויש לחלק בין הדברים. ואולם ראיתי במגדל עוז שכתב שבשום מקום לא הזכיר בש"ס דילן סעודת מצוה. והגאונים הכריעו בזה, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ע"כ. ודבריו לא אבין שבכל אופן גם דברי הגאונים ומחלוקתם לא הובאה בדברי הרמב"ם להכרעה.

ובמאירי הביא כדברי הירושלמי וכתב שלכאורה מה שאמרו שם שמותר להיכנס לסעודת מצוה סותר לדברי תלמוד שלנו. וכבר יישבוה גדולי המפרשים כגון אכילת הפסח וקדשים ומעשר שני. ודבר שיש בו קיום מצוות עשה דאורייתא. ובתוך ל' אסור גם באלו. ע"כ. ולולא דברי המאירי הייתי אומר שלא נחלקו הבבלי והירושלמי בזה. וכפי שכתבו המרדכי (מו"ק סי' תתצא) ובתשובות מיימוני (שופטים סי' יט) שלא נאסר בתלמוד דידן כי אם סעודת הרשות. כיע"ש.

והגם הלום ראיתי דברי מראה הפנים על הירושלמי שכתב לאחד את דברי הרמב"ם והראב"ד. שכן לא כתב הרמב"ם בפרק ו' דאבל (הלכה ז) שאסור להיכנס כי אם לשמחת מריעות. אבל במקום שאין נוהגים בו שמחה וסעודת מצוה היא, מותר. ולפעמים לעולם מותר וכגון נישואי יתום ויתומה לשם שמיים ואי אפשר אם לא יהיה בעצמו שם, שמותר לאחר שלושים אע"פי שיש בה שמחה. ע"כ. והוא כדברי הרדב"ז הנ"ל והרב יצחק ירנן. וכדכתיבנא.

ובהיותי בזה ראיתי בנובי"ק (יו"ד סי' ק) שיצא לבאר דעת הראב"ד להתיר בנישואי יתום ויתומה, משום דמשמע ליה שהאבל עצמו אינו הכרחי שיבטל אבלותו משום המצוה, שכבר אפשר שיתקיימו הנישואים והוא לא ילך אל הסעודה. אלא שהוא מתנה בזה שתתבטל אבלותו. ותולה קיום המעשה בביטול זה. ויש בזה ספק ספיקא להחמיר. שמא לא הותר לו אלא להיות שושבין ולא לאכול בסעודה שם אלא לאחר ל'. ואת"ל בתוך ל', שמא לא הותר לו אלא במצוה הכרחית. עכ"ד. ומורם מכלל דבריו שבאופן שבאמת יתבטל המעשה מצד האחרים אם לא יבוא אל הסעודה תוך ל', גם הראב"ד מודה שיש להקל במקום מצוה. ויישב בזה מחלוקת הב"ח והראב"ד בדין הנ"ל. כיע"ש.

ד

וכשאני לעצמי לא מצאתי יישוב מוסכם לדברי הירושלמי הנ"ל. שלדברי התוס' במו"ק הנ"ל נראה דסעודת מצוה וחבורת מצוה תרי מילי נינהו. כיע"ש. וכ"נ מדברי המאירי במו"ק הנ"ל. ומדברי הראב"ד שהביא הרא"ש הנז"ל כיע"ש. ואילו לדברי הרמב"ן בספר תורת האדם משמע שדבר אחד הם, והיינו חבורת מצוה היינו קידוש החודש.

ויש לכאורה נפקא מינה בזה. שאם נפרש כדברי הראב"ד והמאירי הנ"ל, לא הותר כי אם מצוה דאורייתא. וכפי זה לא מצאנו היתר למצות אחרות שאינן דאורייתא ואע"פי כן נהגו בהן בסעודה. וכפי דברי הנובי"ק בדעת הראב"ד לא הותר כי אם למצוה הכרחית.

וכבר דנו הפוסקים הרו"א בזה. וכפי שכתבו התוס' עצמם במו"ק הנ"ל בשם הר"א שהתיר רבינו שמשון להיכנס לסעודת ברית מילה דלא חשיבא שמחה משום צערא דינוקא. וכמבואר בכתובות (דף ח:) שמשום כך לא מברכינן שהשמחה במעונו. דטרידי ואיכא צערא דינוקא. ע"כ .והגם שהר"א עצמו חולק ע"ז וס"ל דלא גרע משמחת מריעות. והתיר רק להיכנס בלא אכילה ושתייה. שאין שמחה בלא אכילה ושתייה. כיע"ש. ובכל אופן כתבו בפסקי התוס' (אות קטז) שלסעודת ברית מילה מותר. ואף בסעודת חופה מותר דהוי סעודת מצוה. ע"כ.

ואולם במרדכי (מו"ק תתצא) כתב לאסור בסעודת מילה משום דכתיב בה שש אנוכי וגו'. ע"כ. וע"ע במרדכי ריש כתובות (סי' קכט) שכתב דאי לאו צערא דינוקא הוה אמינא שהשמחה במעונו. דכתיב בה שש אנוכי וגו'. ע"כ. ולשון זה אינו מבואר די הצורך. שמשמע דאדרבה אין בסעודת ברית מילה שמחה משום צערא דינוקא.

וכבר ראיתי בתה"ד (חלק א סי' רסח) שהביא דברי התוס' ריב"א שאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה תוך שלושים ואפילו תוך שבעה אם לא יצא מפתח ביתו. וכן בפדיון הבן משום דלפעמים איכא צערא דינוקא. ומוכיח שם דלא אשכחן לשון שמחה בסעודת פדיון הבן. והוקשה לו דא"כ למה נזקק ריב"א לטעם זה דצערא דינוקא, תיפוק ליה דלא הוי סעודה של שמחה כלל. וי"ל שכיוון שיש חבורה סד"א לאסור משום שמחת מריעות. וע"ז כתב שכיוון שיש צערא לינוקא אין שמחה לאבל ומותר בסעודה זו. ע"כ. וכ"פ הרמ"א בהגהות השו"ע (סי' שצא, א), וכ"פ הרדב"ז (חלק ח בכ"י סי' ר), שאע"פי שלולא צערא דינוקא היינו מברכים שהשמחה במעונו משום שיש בה קצת שמחה, מ"מ כיוון שיש צערא דינוקא ליכא שמחה. ע"כ. וע"ע בהגהות מהריק"ש ליו"ד (סי' שצא) שהביא את הדברים בקיצור. ע"ש. וכ"כ הר"ן בחידושיו להתיר האכילה בחבורה שהיא לשם שמיים וחבורת מצוה כגון סעודת ברית מילה דאיכא צערא לינוקא. כיע"ש. וכ"פ בשיבולי הלקט (הלכות שמחות אות מז) דכיוון שבאבל רבתי (פרק ט) ובירושלמי (מו"ק פרק ג הלכה ח) מתירים בסעודה לשם שמיים וחבורת מצוה או קידוש החודש. וסעודת מילה נ"ל שהיא סעודת מצוה. דגרסינן בפרק ר"א דמילה (שבת קל, א) תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה, דכתיב (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך וגו'. עדיין עושים אותה בשמחה. ע"כ. ופרש"י שם שעושים סעודה. ע"כ. אלמא שדעתו להתיר גם בלא טעמא דצערא דינוקא. דסמיך על האבל רבתי והירושלמי סמיכה של ממש [ואילו המרדכי והתה"ד אליבא דתלמוד דידן דברו] ומטעם זה דחה דברי ר"א בתוס' מו"ק הנ"ל. ואולם דברי רבי בנימין המובאים בשיבולי הלקט הנ"ל הם כדברי המרדכי והתה"ד וסיעתייהו שמשום צערא דינוקא לית בה כ"כ שמחה. וכ"פ הסמ"ק (הלכות אבלות אות צב) להתיר לאכול בסעודת ברית מילה ושכן המנהג [ועיין בהגהות שם (אות נג) שבכל אופן היה אומר בשם רבותיו לאיסור בין בחופה ובין בברית מילה שיש בהם שמחה וכדכתיב שש אנוכי וגו'. ומה שאמרו בירושלמי סעודת מצוה מותר, ר"ל דווקא סעודה שאין בה שמחה, כגון סעודת קידוש החודש. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל שנחלקו בביאור הירושלמי. ואכמ"ל].

ה

ולא אכחד שראיתי להריטב"א בחידושיו לכתובות (ח, א) מההיא דרב חביבא איקלע לבי הילולא בריך שהשמחה במעונו. ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי. מכאן דקדקו חכמי צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן שמחה כיון דאיכא צערא לינוקא. ולא מסתברא דנהי דלא קבעינן שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא, מ"מ סעודת שמחה ומצוה היא ועל השמחה קובעים אותה. אבל ליכנס שם למצות מילה זהו מותר, שלא נאסר לכנוס למצוה, אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפי' בדוכתיה בס"ד. ע"כ. ומשמע שאין היתר לאבל להשתתף בסעודת ברית מילה. ואילו במו"ק (כב, ב) כתב הריטב"א גופיה וז"ל: ולבית המילה התיר רבינו יצחק ליכנס לאחר ז', ואפילו על אביו ועל אמו, דסעודת ברית מילה לא חשיבא שמחה דהא איכא צערא לינוקא. ומהאי טעמא לא אמרינן בה שהשמחה במעונו כדאיתא בפ"ק דכתובות. וכיון שהיא סעודה של מצוה מותר. וע"ז אמרו בתוספתא דלסעודת מצוה נכנס כגון זאת כגון סעודת עבור החדש דליכא שמחה כולי האי. והרמב"ן ז"ל האריך בענינים אלו בספר תורת האדם. עכ"ל.

ולפום ריהטא סותר דבריו שבכתובות הנ"ל. וכבר הרגיש מרן החיד"א בסתירה הנ"ל בדברי הריטב"א. והעיר עליה בשו"ת חיים שאל (חלק א סי' כא) אך לא ירד ליישב הדברים מפאת אפס הפנאי. כיע"ש. וקצת יש להסכימו לדברי המרדכי (מו"ק סי' תתצא). כיע"ש. אבל קשה להכריע בדעתו הרחבה מפני הסתירה שבדברים. ובאמת שרבים מן הפוסקים ימצאו חלוקים עליו. וכנ"ל. וקשה להעמיד דברים המסופקים מול הפוסקים שפשטו לה להיתרא. ומטעם זה יש לדחות דברי החכמת אדם (הלכות אבלות כלל קסז אות א) שלא הכריע ברורות בדין זה. כיע"ש.

זאת ועוד שכלל בידינו שהלכה כהמיקל באבלות. והגם שהתוספות במו"ק (כד, ב ד"ה 'הכי א"ר יוחנן') כתבו וז"ל: פסק בהלכות גדולות כר' יוחנן לאפוקי מרב ושמואל דאמרי לעיל תשמיש המטה רשות ודברים שבצינעא הוא. ובפ"ק דכתובות (דף ד) נמי קאמר עלה מסייע ליה לר' יוחנן דאביי ורבא סברי כוותיה. ואע"ג דקיימא לן (לעיל דף יח, ב) הלכה כדברי המיקל, ה"מ במחלוקת של תנאים אבל במילתא דאמוראי לא אמרן. עכ"ל. וכ"כ התוס' בכתובות (ד, א ד"ה 'אבל דברים'. כיע"ש. וכ"כ הרא"ש בכתובות הנ"ל. וע"ע בתוספות עירובין מו, א ד"ה 'דאמר שמואל'. ובתוספות בכורות כ, ב ד"ה 'חלב פוטר') ועוד דוכתי. ואכמ"ל. וכן החזיק אחרי דברי התוס' הנ"ל בשו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סי' רא) ובקרבן נתנאל (סוף מו"ק אות מ) ושכ"ד מהר"א ששון. כיע"ש. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סי' תקנט) שיש האומרים דהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל הוי אפילו במחלוקת פוסקים ואין אני מודה להם בזה. ע"כ. וע"ע בשו"ת חוות יאיר (סי' צד). ובספר בית מאיר (יו"ד סי' קצז). ובשו"ת זרע אמת חלק ב (חלק יו"ד סי' קסז). ובשו"ת גינת ורדים (חלק יו"ד כלל ה סי' י) העיר מפסקי הרא"ש דבשלהי פרק עושין פסין שכתב משם הר"מ לענין עירוב דמפליג בין פלוגתא דתנאי לפלוגתא דאמוראי כה"ג ובתר הכי מייתי נמי משם הר"מ דהלכה כדברי המיקל בעירוב גם בפלוגתא דאמוראי. כיע"ש. וכבר נודע שעירובין ואבלות בחדא מחתא מחתינהו. אכן רבו הסוברים שאמרינן הלכה כהמקיל באבל גם בפוסקים. ובראשם מר"ן ז"ל בב"י (יו"ד סי' שצו) שהולך מסכים לכלל זה. כיע"ש. וכן משמע מדבריו בסי' שפ"ט. שדחה דברי ריב"א משום שהוא יחידאה ועוד דהלכה כהמיקל באבל. ע"כ. ומשמע שגם אם היו עוד פוסקים דס"ל כריב"א אע"פי כן היינו הולכים להקל משום כלל זה.

ו

איברא שנחלקו הפוסקים בדעת מר"ן בזה. שכן בסי' שפ"ט הנ"ל (ד"ה 'ולעניין הלכה') פסק כרבים להחמיר נגד דעת הראב"ד המיקל באבלות. כיע"ש. וכן בסי' ש"ץ פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם נגד רש"י והתוס' והרמב"ם והרא"ש. ע"כ. ונראה לדחות בזה שכיוון שעמודי ההוראה הסכימו לדעה אחת פסק כמותם. אך לא הזכיר מכלל דידן דהלכה כהמ"ב. וכיוצא בזה הכריע שם (סוף ד"ה 'תניא') כדעת הרי"ף והרמב"ם המחמירים נגד הרי"ץ גיאת ובה"ג וסה"מ. כיע"ש. והיינו משום דהוו תרי מגו תלתא עמודי ההוראה. ולא קיים נגדם כלל זה דהלכה כהמ"ב. וע"ע בסי' שצ"ט שפסק כרבים נגד המיקל. ע"ש. ועוד שם (סוף ד"ה 'ר"ה') הכריע כהרי"ף והרא"ש והאו"ז שמסכימים לדעת הרמב"ן. ע"ש. ובכל המקומות הנ"ל סתר דבריו שבסי' שצ"ו שהלכה כהמיקל באבלות. ונקטינן כהטור והרא"ש להקל נגד מוהר"מ והגהמ"י. כיע"ש [ואי אמרינן שהרא"ש והטור דעה אחת הם, וכפי שנו"נ בעלי הכללים בזה, א"כ פוסק כיחיד נגד רבים, ומטעם כלל זה דהלכה כהמ"ב]. וגם ראינו למור"ם ז"ל (יו"ד סי' שץ אות ה) שלא החזיק בכלל זה. שכתב שם שכיוון שרבים חולקים וכו' הלכה כרבים. וכש"כ שבתראי הקשו ע"ד הרי"ף וכתבו שכדברי רש"י עיקר. ע"כ. יע"ש. וצ"ל דס"ל שלא אמרינן הלכה כהמיקל באבל בפוסקים. ולאו מילתא פסיקתא היא ללכת בתר מור"ם ז"ל בזה. וכדמשמע מדברי הב"י (סי' שצו וסי' תב) כיע"ש.

ובאמת שכבר יצא לחלוק ע"ד הרמ"א הנ"ל הרחיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק ב סי' כג) שהלכה כהמיקל באבל אפילו נגד רבים. שאל"כ מאי אהני לן האי כללא. כיע"ש. ויש לסייעו מהש"ס דעירובין (מו, א) ומדברי התוספות שם (ד"ה 'דאמר שמואל') שאפילו ביחיד במקום רבים נראה דלעולם הלכה כדברי המיקל באבל וכו'. כיע"ש.

אלא שיד הדוחה נטויה לומר כל בתר איפכא, וכמו שכתב בשו"ת גינת ורדים (חלק יו"ד כלל ה סי' ט ד"ה 'ונראה דעיקר'), שכפי דברי התוס' לא אמרינן הלכה כהמ"ב באמוראי, אלא דבאמוראי אזלינן בתר הרוב, ומשם למד מהרשד"ם דגם בפוסקים לא אמרינן הלכה כדברי המיקל אפילו כנגד המרובים. אמנם היכא דהוי מחלוקת שקול, כ"ע מודו דאזלינן בתר המיקל משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ע"כ. וכפי זה אהני לן כלל זה במחלוקת שקולה. ואם משום דהוי מילתא דרבנן, ובלאו הכי אזלינן בה לקולא, כבר גילה דעתו בשו"ת גינת ורדים הנ"ל (סי' י ד"ה 'ואגב ארחין') שרבים לא עמדו על מכונתה דהא דאמרינן באלו מגלחין הלכה כדברי המיקל באבל. תימה מה אהני לן הך כללא והלא בלאו הכי כיון שאיסור זה הוא מדרבנן הא קי"ל דבמחלוקת של סופרים הלך אחר המיקל ושקול טיבותא דכללא בידך ושדי אחיזרי. אמנם יסודו של דבר הוא, דאפילו במידי דאיסורו דרבנן, כשחולקין מרובים על היחיד, נקטינן כמרובים אע"ג דרבים מחמירים והיחיד מיקל. וכן כשנחלקים ר"מ ור' יאודה באיסורין דרבנן ור' יאודה מחמיר, נקטינן בכללין דר"מ ור"י הלכה כר"י. לכן כה"ג ודכותייהו כיילו הך כללא דהלכה כדברי המיקל באבל לומר שאפילו הרבים מחמירים והיחיד מיקל, נקטינן כיחיד המיקל. וכ"ש שיש לפסוק כר"מ לגבי ר"י היכא דר"מ מיקל וכן על דרך זה בשאר מחלוקות. ויש מקומות דגם בשל סופרים לא אזלינן בתר המיקל וכמ"ש הרב מהריב"ל (חלק א דף מב וחלק ג דף כ. ועיין בספר כנה"ג באו"ח סי' קס אך זה נראה דוחק). עכ"ל הרב גינת ורדים. ובכנה"ג בכללי דרכי הפוסקים (דף קסג סי' צא) כתב שהרב ב"י ס"ל דגם במחלוקת פוסקים הלכה כדברי המיקל באבל הלכך הכי נקטינן. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (חלק א סי' צ) שהלכה כדברי המיקל באבל אפילו ביחיד נגד רבים. כיע"ש. ונראה שס"ל שגם בפוסקים אומרים כלל זה. וכ"כ מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סי' קמא) שאפילו ימצא בספר מי שיחלוק, הנה קי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אפילו בפוסקים. כמ"ש הרב כרם שלמה חלק יו"ד סי' כח עש"ב. ודע דהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל אינו ר"ל על כל חכם וחכם שירצה להקל מדעתו אלא דוקא שיהיה מיקל קולא שהקילו בה חכמים הראשונים וכמ"ש התוס' בכתובות סוף דף ג. עיין לקט הקמח י"ד ב. וכו'. ע"כ. וכ"כ במסגרת השולחן (סי' שפא אות ו) שהלכה כהמיקל באבלות אף בפוסקים. וע"ע בברכ"י (או"ח סי' תתקמח) ובשיירי כנה"ג (סי' הנ"ל) ולהגאון השדי חמד במכתב לחזקיהו (חלק התשובות סי' יא) שאין ספק שכלל זה נאמר גם ביחיד נגד רבים. ושכ"כ הב"ח בתשובה (סי' יא). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סי' עב) ושם (חלק יא סי' פא) שכבר כתב הרב בית דוד חלק יו"ד סי' קצד דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל בסברא הדחויה מכל הפוסקים. עיי"ש. ע"כ. ומשמע שגם הרב בית דוד ס"ל הלכה כהמיקל באבלות אפילו בפוסקים. ויש להאריך עוד ואכ"מ.

ז

אתה הראת לדעת שרבו מספר הסוברים לקיים כלל זה דהלכה כהמיקל באבל גם בפוסקים, ואפילו ביחיד נגד רבים. וכמו שהזכרנו דבריהם לעיל. וכ"פ בשו"ת חכם צבי (סי' ק) דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו יחיד לגבי רבים. ע"ש. ואולם נראה שנידון דידן הוא עדיף. שכן לפנינו דברי האבל רבתי להתיר להדיא בסעודת מצוה. ולפי דרכנו כתבנו לעיל שגם תלמוד דידן הולך מסכים להקל בסעודת מצוה. וכנ"ל בשם הרש"ש וממשמעות המרדכי (מו"ק סי' תתצא) ועוד. אלא שגם בלא כל זה ואפילו נאמר דפליגי, הלא אמוראים פליגי עלה דמסכת שמחות והירושלמי מסייעה. ושפיר אמרינן הלכה כהמיקל באבל גם לדעת התוס'. שלא תהיה כי אם מחלוקת תנאים לכל היותר. ובזה אף התוס' מודים דהלכה כהמיקל באבל. ופעמים רבות שאנו קובעים מנהגינו על פי מסכת שמחות וסומכים עליה. וכמו שכתבו בתוספות ברכות (יח, א ד"ה 'למחר'). כיע"ש. ובתוספות בבא בתרא (עד, א ד"ה 'וגנו אפרקיד') ובב"י (סי' שצו). ועוד לך נא ראה בשו"ת מנחת יצחק וייס (חלק ט סי' קלג) ועוד. ומכל הנ"ל יש לדחות דברי המחמירים שלא להתיר באבל על או"א לאכול בסעודת ברית מילה תוך י"ב חודש. ודלא כמו שכתב בשו"ת חקקי לב (יו"ד סי' נו) בשם הב"ח והדרישה שאוסרים. שכפי זה ודאי יש לאסור. כיע"ש. שזה אינו. שכיוון שקיי"ל הלכה כהמיקל באבל, יש להתיר אפילו האכילה בסעודת מצוה שאינה סעודת חתן, משום שאין בהן כ"כ שמחה, ואפילו בסעודת ברית מילה. וכפי שפסק רמ"א וכל קדושים עמו להקל בזה מצד הדין.

והן אמת שבסי' שצ"א (סעיף א) פסק וז"ל: והמנהג שלא לאכול בשום סעודה כל י"ב חדש, אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה. וכו'. עכ"ל. והאריכו האחרונים אם נוהג כלל דהלכה כהמיקל באבל במקום מנהג. והכריעו שבמקום מנהג א"א הלכה כהמיקל באבלות.

אכן מנהג זה שהביא הרמ"א לא פשט בכל המקומות. ואף שיש מקומות שפשט גם בין הספרדים, וכפי שהעיד הרב שולחן גבוה (יו"ד סי' שצא אות י) וכתב שכן המנהג. כיע"ש. אכן החיד"א בברכ"י (יו"ד סי' שצא אות ב ד"ה 'וכיוצא בזה') כתב שכבר ידוע שאנו איננו נוהגים כמו שכתב הרמ"א שלא לישב האבל בשום סעודת מצוה שבעולם. אלא כל שאינה סעודת שמחה, מיסב האבל עמהם. ע"כ. וכ"כ בארץ חיים סתהון (סי' שצא) שאין מנהגנו בזה כהרמ"א. ע"כ. והביא דברי הרחיד"א בזה. כיע"ש. וכ"כ ידידי כמהר"ר בנייהו דיין נר"ו בספרו דברי בניהו (חלק ב יו"ד סי' כח). כיע"ש. וא"כ כל שאין מנהג ברור להיפך אין להחמיר בסעודת מצוה שאינה סעודה של שמחה.

ח

ואתה תחזה בדברי האחרונים שלא רק סעודת ברית מילה היא סעודת מצוה, אלא כל שאר הסעודות שאינן באות על שמחה כי אם על מצוה. וק"ו מברית מילה שיש אומרים שיש בה קצת שמחה משום דכתיב שש אנוכי וגו'. וכנ"ל. ואילו בשאר סעודות לא כתיב כן. וכבר הבאנו דברי התה"ד בשם ריב"א להקל בפדיון הבן. ונמשכו אחריו האחרונים איש על דגלו. עיין עליהם.

וכן בסעודת סיום מסכת כתב בשיבולי הלקט (הלכות שמחות אות מז) שכפי האבל רבתי והירושלמי שמתירים סעודת מצוה נ"ל שהוא הדין סיום מסכת. דאמרינן בשבת (קיח, ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דמשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן. ע"כ. ובאגדת חזית יליף לה מקרא דויקץ שלמה וכו' ויעש משתה לכל עבדיו. מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה. ע"כ. ובתניא (להר"ר יחיאל בן הרא"ש) שמכאן יש להוכיח שאם עשו התלמידים סעודה לגומרה של תורה כשגמרו ללמוד מסכת, וכמו שרגילים לעשות, שיכול להיכנס לשם מי שמת אביו או אמו אפילו תוך י"ב חודש. ע"כ . ועיין בראבי"ה מו"ק (הלכות אבל עמוד תקנד) שהתיר לאבל תוך יב"ח ללכת לסעודת מצוה, כגון שבוע הבן וסיום מסכתא. ע"ש. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רמו אות כו) שסיום מסכתא היא סעודת מצוה. וכ"כ בדגמ"ר (על גיליון השו"ע סי' שצא). ובגליון מהרש"א (שם). וע"ע בשו"ת חוות יאיר (סי' ע) שכל שלשון בני אדם שאין נכלל בכלל סעודת מצוה. רק כשמזמינים בני אדם שאסיפתם היא בשביל המצוה, או שיש בה איזה דרוש שדברו בו הקדמונים שהדרוש הוא מחמת הסעודה וכל בני הסעודה מקשיבים לכל הדרוש. שכך צריך להיות ולא כמנהג המקולקל של ההמוניים. וע"כ מה שיש שם ת"ח שעוסקים בתורה אינו מספיק. וראייה מסעודת עיבור החודש שבלי ספק נכנסים בה ת"ח וגדולי תורה. ואע"פי כן לולא שהסעודה עצמה היא סעודת מצוה לא היתה נקראת סעודת מצוה. ועיין סנהדרין (ע, ב) ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' קד) מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא. וכל היכא דנהנה מסעודת ת"ח כאילו נהנה מזיו השכינה וסעודות מצוה המה. כיע"ש.

וכפי דברי החוות יאיר הנ"ל סעודת מצוה היא על שתי פנים. או במהותה כגון ברית מילה וכדומה או על ידי דרוש וחידוש שידברו באותה סעודה וכל העם רואים את הקולות. וכמדומני שכיוצא בזה ראיתי בשו"ת מנחת יצחק וייס [וכעת לא אדע מקומו ואינו תח"י]. ומעתה גם בסעודת בר מצוה יש להקל. וכמו שכתב בגיליון מהרש"א (סי' שצא). ע"ש. ונלענ"ד שביום בר המצוה עצמו אינו צריך דרוש. על פי דברי מהר"י אלפייא בספר שיח יצחק שהביא בשם הזהר שרשב"י עביד הילולא לרבי אלעזר בריה ביום הבר מצוה שלו. כיע"ש.

ויש מקום עיון קצת על הרב בל"י שכתב שבסעודת מצוה מותר האבל רק אם הוא עצמו למד שם. ולא פירש אם למד כל המסכתא או די במה שלומד בסיום דבר מה, ואולם בהבנה קצת. וכפי שנוהגים האידנא בתענית בכורות שהבכור לא למד שם ואפ"ה נפטר במעט הבנה. וכפי דברי החוות יאיר לא גרע מה ששומע ומבין ביום המסכת ממה ששומע דרוש בסעודה אחרת. ובאמת שיש לומר שמשמע מההיא דשבת (קיח, ב) שצורבא מרבנן סיימה למסכתיה. ואחרים לא סיימו עמו. ואע"פי כן הוי יומא טבא לרבנן כולם.

ולפי כל זה מלבד מה שיש לומר שעניין האבלות אינו אלא חומרה בעלמא. וכמו שכתב בספר עיקרי הד"ט גם רבו ועצמו הפוסקים המקילים באבל להתיר לו להיכנס וליסב בסעודת מצוה כגון ברית מילה וסיום מסכת ובר מצוה ופדיון הבן. ואף בחנוכת הבית, וכמו שכתב במהרש"א שם [ואולם בשבו"י ס"ל רק בארץ ישראל הוי סעודת מצוה. ויש להאריך ואכ"מ].

ט

וקושטא קאי שיש לעמוד על הבירור אם הכנסת ס"ת דבר מצוה היא. ומינה גם הסעודה שעושים לכבוד המאורע. שאע"פי שהרמב"ם (הלכות ס"ת פרק ז, א) פסק וז"ל: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות... ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו. וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו. עכ"ל. ידועים דברי הרא"ש (הלכות ס"ת סי' א) שמה שכתב הרמב"ם שיש מצוה לכתוב ס"ת, מ"מ זה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ס"ת ולומדים בה. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. שמצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים. לכן הן הן הספרים שאדם מצוה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה. עכ"ד. והביאו הטור (יו"ד סי' ער). כיע"ש.

ואולם מר"ן הב"י תמה על זה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן. שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו, אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים, ולא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת. ותירץ שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן, שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת, ושבזה הוא יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים. אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו, פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה, שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים. וכתב רבינו ירוחם (נ"ב חלק ב יז עמוד ב) על דברי הרא"ש שכן כתבו הגאונים. עכ"ד.

וכפי זה לא פסקה מצוות כתיבת ס"ת מישראל. ורק הוכהה זוהרה כי אין לומדים בה. אלא תורה מונחת בקרן זוית. וע"כ מצוה גדולה יותר לכתוב דברים אשר יד הרבים ממשמשת בהם. ואולם בדרישה שם (אות ד) כתב לחלוק ע"ד הב"י הנ"ל. שמשמע בבירור מדברי הרא"ש הנ"ל שאין כל מצוה בזה"ז בכתיבת ס"ת כי אם בחומשים ופירושים דווקא וכו'. ועוד, שכתב שהמצוה אינה כי אם ללמוד ממנו וכעת אין לומדים בו וכו'. כיע"ש . וע"ע בפרישה (אות ח) שמכיוון שבדורות אלו הותר לכתוב דפים דפים ולאו דווקא מגילות, א"כ אין לנו לזלזל בס"ת וכו'. כיע"ש. וכ"כ הש"ך (יו"ד סי' ער ס"ק ה) בכוונת הרא"ש כהדרישה. ושכן עיקר לדינא. ודלא כב"י. כיע"ש. וכ"פ בשו"ת פנים מאירות ושכבר הכריע הש"ך בזה בדורות אלו. ע"ש.

אכן הב"ח שם הסכים לדברי הב"י. וכ"פ הט"ז (שם ס"ק ד) שאע"פי שמלשון הרא"ש משמע יותר כדברי הדרישה, מ"מ הלכה כהב"י שדבריו נכונים. שאי אפשר לבטל מ"ע מן התורה ע"כ. ע"ש. וכ"כ החיד"א בברכ"י (סי' ער אות ט) לחלוק ע"ד הש"ך ולקיים דברי מר"ן הב"י. ושכן הכריעו האחרונים וכ"ד גורי האר"י ז"ל. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מערכי לב (חלק א דרוש טו דף ל) וכן הסכים הגר"א. שעיקר כדברי הב"י.

גם בשו"ת שאגת אריה (סי' לו) כתב לדחות דברי הפרישה מדקיי"ל בסנהדרין (כא, ב) שאפילו הניחו לו אבותיו ס"ת, מצוה לכתוב משלו [וכ"פ הרמב"ם והטור ושו"ע]. ואם משום לימוד, יכול ללמוד בשל אבותיו. אלא עיקר המצוה שיהיה לו ס"ת משלו. ועיקר לדינא כהבנת הב"י בדברי הרא"ש. ע"כ. וע"ע בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רנג) ובשו"ת בית יהודה עייאש (חלק א יו"ד סי' כג) ובשו"ת יביע אומר (חלק ח יו"ד סי' לו ) ועוד אחרונים.

ואולם אין לכחד שבשו"ת שאגת אריה הנ"ל למרות שהסכים לדברי הב"י בהבנת דברי הרא"ש, יצא לדון בדבר חדש. שאין מצוה בכתיבת ס"ת בזה"ז משום שאיננו בקיאים בחסרות ויתרות. וע"כ בטלה מצוה זאת מן התורה. כיע"ש. ובספר חקרי לב (חלק ג יו"ד סי' קיט) כתב שבצירוף דברי השאגת אריה יש כאן ספק ספיקא. דשמא אין מצוה לכתוב ס"ת בזה"ז. וא"ת שיש מצוה, שמא דווקא במדוייק בחסרות ויתרות. ע"כ.

ויש לדחות על פי מה שכתב בשו"ת חת"ס (או"ח סי' נב) שגם בזמן התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות. וכמבואר בקידושין (ל, א) אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. ע"כ. ועוד שהרבה פעמים המסורה חולקת על המובא בתלמוד, ואנו כותבים כהמסורה. ולדעת הש"ס פסול הס"ת וממילא אין לברך על כתיבתו בשום אופן. ובע"כ לומר דתינח ברכה על מצוות הכתיבה, מ"מ לעניין קריאה אנו סומכים על המסורת. שאל"כ כיצד מברכים על קה"ת בכלל. עכת"ד. וע"ע בשו"ת רב פעלים (חלק ג או"ח סי' לב) שהביא דברי הר"ן במגילה (פרק ב) שספר תורה חסר או יתר נפסל לעניין שלא קיים מצוות כתיבת ס"ת עד שיתקן. כיע"ש. וכ"כ ב"י (יו"ד סי' רעט) בשם הר"ן ושכן מצא להרשב"ש. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה (סי' לו). ובאמת שגם בימי התלמוד לא היו בקיאים בחסרות ויתרות. ולפי זה קשה מה שכתבו הרו"א שיש מ"ע בכתיבת ס"ת כיוון שאינו עושה מצוה שלימה. אלא ודאי גם יהיה חסר עכ"פ פלגא דמצוה עביד. עכ"ד.

ודברי מרן החיד"א בברכ"י (יו"ד סי' ער אות ב) ברורים לעין כל לקיים דברי הרמב"ם ומר"ן ז"ל שגם בזה"ז יש מצוה בכתיבת ס"ת. וכבר תמה הרב באר שבע על מה שנמנעים מלכתוב ס"ת בזה"ז. ודחה הרחיד"א שם דברי הרב חוט השני (דף כב, ב) שרצה לומר שלא ראה הרב באר שבע את דברי הרא"ש בזה. כיע"ש. שכבר ביארם הב"י שלא בא הרא"ש לעקור מ"ע מן התורה אלא לכלול גם ש"ס ופוסקים. ע"כ. והוסיף עוד בשיורי ברכה (אות ב) לחלוק ע"ד השאגת אריה הנ"ל שהסיק שאפילו מצוה דרבנן ליכא בזה"ז שזה אינו. שכיוון שהרמב"ם טרח מאוד ללכת אל מעבר לים מקום כבודו של ס"ת שכתבו עזרא הסופר ומשם העתיק, וגם מהר"ם די לונזאנו בספר אור תורה הפליא לעשות, מעתה הכותב ס"ת ע"ד הרמב"ם ומהר"ם די לונזאנו מקיים מ"ע מן התורה. וכן רבינו האר"י ז"ל ציווה לכתוב לו ס"ת ע"ד הרמב"ם. ותסגי לן שהרמב"ם ומר"ן ז"ל פסקו שמצוה רבה לכתוב ס"ת אפילו הניחו לו אבותיו וכו'. ותו לא מידי. עכ"ד. וכ"פ מהר"י מולכו בספר שולחן גבוה (סי' ער אות ז) ושכן נהגו האידנא. וע"ע בשו"ת מהר"י בי רב (סי' סב).

כי מכל הנ"ל נראה ברור שעיקר לדינא כדברי הרמב"ם ומר"ן ז"ל וכל קדושים עמם שיש מצוה מן התורה לכתוב ס"ת גם בזה"ז. ולא חיישינן לחסרות ויתירות. ומה גם כיום שנוהגים הידור רב להגיה באמצעות מחשב וסורק אופטי המגלה כל חסר ויתיר כפי המסורת. ועל המסורת אנו סומכים לקרוא בהם ולברך עליהם.

י

והנה במנחות (ל, א) א"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק. כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. אמר רב ששת הגיה בו אפילו אות אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. ע"כ. ופירש"י כחוטף מצוה – ומצוה עביד. אבל אם כתבו, הוי מצוה טפי. עכ"ל. ופירש נימוקי יוסף (הלכות ס"ת ב, ב ד"ה 'כחוטף מצוה') כחוטף מצוה – שאין לו שכר גדול כל כך כמי שטרח בכתיבתו. ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבאה עליו בלא טורח לא היה עושה אותה. כתבו – הוא בעצמו או שכר סופר לכתבו וטורח בתיקון הקלפים ולסבול עול הסופר עד שנכתב. כאילו קיבלו – יש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה, כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני. אפילו אות אחת – שהיה טעות בו ותיקנו. כאילו כתבו – שיש למדת רחמים לומר כמו שתיקן זה כך אם היה מוצא טעויות רבות היה מתקן אותן. עכ"ל. וכ"ד ב"י (יו"ד סי' ער).

ואולם בדרישה שם (אות א) כתב שיש מפרשים כחוטף מצוה מן השוק, כגוזל מצוה מחבירו. אם לא שהגיה אותו, שאז בעבירה היה ביד חבירו. אבל אין לשון חוטף מן השוק משמע הכי. דהל"ל חוטף מצוה מחבירו. אלא ודאי משמע כקונה מצוה בשוק וכפירש"י. אי נמי הכי קאמר מה שקנהו מחבירו בשוק שבשוק מורה על המקח והממכר, נחשב לו כאילו חטפו ואינו נחשב לו למצוה, כיון שגם למוכר היתה מצוה. דמה לי ביד המוכר או ביד הלוקח. אבל כשהגיה ותיקן, המצוה נעשית על ידו. עכ"ד. והם דברי התוס' במנחות הנ"ל (ד"ה 'אם הגיה'). כיע"ש. ועיין בחידושי הגהות על טור וב"י (סי' ער אות א). וכפי זה אין מצוה בקנייה גרידא בלא הגה. וכ"פ מור"ם ז"ל ביו"ד (סי' ער, א). כיע"ש.

שו"ר בשו"ת בית יהודה עייאש (או"ח סי' כג) שהעיר שהרמב"ם השמיט דין זה של רב גידל. ומדבר השמיט"ה יש ללמוד דס"ל דהוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה ידי חובה. וכסברת הגהות השו"ע הנ"ל. ולכן נכון לשון "כתבו" ולא הזכיר לשון קנייה. ודלא כרש"י והנמוק"י . ומיהו מדברי הרא"ש והטור שטעם כתיבת ס"ת הוא משום לימוד, א"כ מה לי כתב מה לי קנה. ואולם נחלקו בזה האחרונים, ויש מפרשים שאין מצוה בכתיבה כלל [וכנ"ל באורך]. ואפילו לפירוש הב"י י"ל שבכתיבה דווקא ללמוד ולא להניחו בביהכנ"ס. ועוד שמצות הכתיבה אינה נגמרת כי אם בכתיבת המשנה והגמרא. ולא עם כתיבת ס"ת לבדו. וכמו שפירש הרב הלבוש. וע"כ אין לברך ע"ז שהחיינו. עכת"ד. ומתוך דבריו נראה שאף לדעת הרמב"ם ומר"ן ז"ל אין מצוה כלל בקניית ס"ת.

ברם ראיתי בשו"ת שרידי אש (חלק ג סי' צז) שכתב כל בתר איפכא. שהרמב"ם מנה מצות כתיבת ס"ת במנין מצוות עשה, ולכן כתב בהלכות ס"ת (פרק ז, א) וכן בספר המצוות (מצוה יח) דאעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת, מצוה לכתוב משלו. כלומר, שבירושת ס"ת עדיין לא עשה מצוה. וכוונתו, שלקיים מצוה צריך שיעשה מעשה, אבל אין זאת אומרת שמחויב הוא לכתוב ספר תורה חדש, שהחיוב הוא רק כשאין לו ס"ת. אבל אם יש לו ס"ת בירושה אינו מחוייב עוד. אלא שמצוה היא לכתוב כדי לקיים מצות עשה במעשה. אבל אם קנה ס"ת הרי קיים מצוה זו במעשה. וסובר הרמב"ם כדעת רש"י במנחות שם שמה שאמרו הקונה ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק היינו שיוצא ידי חובתו בקניה. ולפיכך השמיט הרמב"ם את המאמר הקונה ס"ת מן השוק וכו', שזה אינו נוגע לקיום החיוב של כתיבת ס"ת, אלא לקבלת שכר מצוה, כדעת הנמו"י, שהקונה יצא ידי חובתו אלא ששכרו אינו גדול כשכרו של מי שכתב ס"ת. ואולם הרמ"א ביו"ד (סי' ער) כתב שאם קנה ס"ת ולא הגיה בו דבר, הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה. וכוונתו שאינו יוצא ידי קיום מצות כתיבת ס"ת על ידי קניה ורק ע"י כתיבה הוא יוצא. ונראה שדעתו כדעת החינוך (מצוה תריג) שטעם המצוה של כתיבת ס"ת הוא למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקוראם בספרים הישנים שיניחו להם אבותיהם. ומטעם זה אינו יוצא מי שקנה מן השוק, כיון שלא הירבה ספרים בישראל. אולם הסכמת הפוסקים היא דלא כהרמ"א, אלא שיוצא מצות ס"ת גם בקניה. וכן הכריע הגר"א ביו"ד סי' הנ"ל כרש"י, שיוצא גם בקניית ס"ת, ולפי"ז שפיר יש לומר שיוצא גם בקבלת מתנה. עכ"ל.

ומה שכתב במנחת חינוך (מצוה תריג) שלדעת הרמב"ם אינו יוצא י"ח בספר תורה קנוי. כיע"ש. כבר דחאו בשו"ת שרידי אש הנ"ל מדברי הרמב"ם בסהמ"צ (עשה יח) שכתב: היא שציונו שיהיה לכל איש ממנו ס"ת לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב. כמו שאמר כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת (סהמ"צ הוצאת הגרח"ה ז"ל. ובדפוס ראשון הנוסח "והיא שצונו שיהיה כל אחד ממנו כותב ס"ת לעצמו, ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני". אבל לשון זו אינה מתוקנת, שהרי אומר אח"כ "ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב וכו' ". ולפי גירסת הד"ר אין הלשון "ואם כתבו" עולה יפה), מיהו נראה שלהרמב"ם יוצא גם בקנין. עכ"ל הרב שרידי אש. וכן הוא לשון החינוך גופיה (מצוה תריג) שנצטוינו להיות לכל איש אחד מישראל ס"ת. אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאד וכו'. כיע"ש.

ובכל אופן בנידו"ד שהספר תורה לא היה בשיא הכשרות (בלשון המעטה) וציוו הקונים להביאו למצב של כשרות בתיקון הניתוקים והתגין וכיוצא בה ממלאכת ס"ת, הוי ככתבו לכו"ע. וכהאי דרב גידל (מנחות ל, ב) ואם הגיהו מעלה עליו כאילו כתבו. כיע"ש.

יא

ועינא דשפיר חזי להגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת באר יצחק (חלק יו"ד סי' יט) שלימד זכות על מה שנהגו כמה חברות לכתוב ס"ת בשותפות דשפיר יוצאים בזה. ונקדים מה שכתב התורת חיים (סנהדרין כא, ב) ביחיד הכותב ס"ת ואח"כ נאבדה, פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת. ובספר פרדס דוד חולק עליו וכתב דאף בנאבדה יצא ואין צריך לכתוב אחרת. ולי נראה להוכיח כדעת הפרדס דוד הנ"ל וכו'. וכן הא דמבואר במנחות (דף ל) דקנה ס"ת מהשוק הוי כחוטף מצוה. ומשמע דמקרי לעולם מצוה. י"ל דזה אינו אלא מצוה דרבנן, כמו דאמרו אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה. אבל מה"ת י"ל דקיים מצוה זו אף לאחר שיצא מרשותו. ע"כ דברי הגאון באר יצחק.

וכ"ז הוא דלא כפי שפסק החת"ס (או"ח נג) בשם הגאון בני יונה שלדעת הפוסקים שאם נותנו לחלוטין לציבור פקעה ממנו מ"ע של תורה. ומחוייב לכתוב לעצמו ס"ת אחר. וממש ביטל מ"ע שהיה מוחזק בה עד עכשיו. ולכן אין לברך על זה שהחיינו. ולא הטוב והמטיב. ע"כ.

ואולם בברכ"י (סי' ער אות יא) לא נתפרשו הדברים היטב. שכתב וז"ל: הקונה ס"ת ומקדישו לביהכנ"ס אינו מקיים מ"ע של כתיבת ס"ת. בית יהודה חלק א סי' כג. עכ"ל הרחיד"א. וי"ל שמשום קונה או משום מקדיש או משום שניהם.

ונראה לסייע להחת"ס ממה שכתב הב"י (יו"ד סי' שמ, ה) בשם הרמב"ן הטעם על מה שאמרו העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כאלו נשרף ס"ת לפניו. ופירש הרמב"ן כשם שקורעים על ס"ת שבשריפתה אובדים מצות כתיבתה, כך במיתת עושיה אובדים מצות של מעשה. ע"כ. ומוכח דעת הרמב"ן שבנשרף או אבד באופן אחר פקעה ממנו המצוה. וכן נראה מדברי הרע"ק בגיליון השו"ע (יו"ד סי' ער) כיע"ש. וכן ראיתי להגאון אגרות משה פיינשטיין (או"ח א סי' נב) שהסכים כן. כיע"ש [ואולם על ראיותיו מדין מלך יש להשיב. וכבר האריך בזה בשו"ת שרידי אש (חלק ז סי' צז). כיע"ש]. ואמנם בשו"ת מהרש"ם (חלק ד סי' כח) נשאל בדין אין מוכרים ס"ת וכו' אי הוי מה"ת או רק מדרבנן ואם הלוקח עובר בלפ"ע. הנה ודאי המוכר ס"ת שאין לו אחרת הרי מבטל המ"ע של כתיבת ס"ת בידים והוי איסור תורה. אבל ביש לו אחרת הוי רק מדרבנן משום ביזוי מצוה וכו'. אמנם בגוף הדבר אי במוכר ס"ת מבטל המ"ע של כתיבת ס"ת הדבר תלוי במ"ש הת"ח דבמקדיש ס"ל מבטל מ"ע. ואני מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי חלק חו"מ כלל ג סי' יז שהביא כן בשם תשובות מהרש"ך חלק ב סי' ח וגם הוא הסכים כן, וגם בחידושי מהר"ל מפראג על טור יו"ד פסק כן. אבל בספר תורת נתנאל מבעל ק"נ פרשת יתרו דחה דברי הת"ח וכתב שכל העולם נהגו דלא כהת"ח וכן עיקר. ע"ש. וא"כ גם במכירה אינו מבטל המ"ע דמה לי מכירה לגבוה להקדש או להדיוט וכדאיתא כה"ג בב"ק ע"ו ובפרט דהקדש בזה"ז דינו כהדיוט ועיין חו"מ סי' צה וכמה דוכתי. ועיין בפ"ת בשם בני יונה דגם בנשרף דעתו נוטה דיצא י"ח. אבל במח"כ נעלם ממנו דברי הרמב"ן בת"ה שהובא בב"י ש"מ שכתב וז"ל כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה שבשריפתה אובדין מצות כתיבתה ובמיתת עושיה אובדין וכו'. ע"ש. אך במ"ש בדין נאבדה יש לדון קצת ממ"ש בתוסי"ש יומא ס"ה דאבודה לא הוי דחוי שלעולם ראוי אם הי' בעין לפנינו וכו'. ועכ"פ אי נימא דבמכירה אינו מבטל המ"ע בע"כ ליכא בזה איסור רק משום ביזוי מצוה ונוגע בכבוד ס"ת וזהו רק מדרבנן. עכ"ל המהרש"ם.

והא קמן דמצדד ומראה פנים לכאן ולכאן. ומ"מ הביא עוד פוסקים שס"ל שמתבטלת המצוה במכירתו של ס"ת. וה"ה כשמקדיש אותו ונותנו במתנה לאחרים. וכפי זה רבו הסוברים שכשיוצא ס"ת מידו ביטל מצוותו. וכסברת הרמב"ן שהביא ב"י (יו"ד סי' שמ). וקשה לבטל דברים המפורשים בדברי הרמב"ן משום הבנה מפולפלת בדברי הרמב"ם והב"י אשר לא הביאו דין זה להדיא.

ולכן עיקר לדינא ככל הפוסקים הנ"ל שהרוצה להכניס ס"ת לבית הכנסת יעשה זאת בדרך השאלה וישאיר לעצמו כל הזכויות על הס"ת. ובזה נקראת המצוה על שמו והסעודה של מצוה היא. ובכל אופן יש להדגיש שלמרות שהתרנו לאבל להיכנס לסעודת מצוה זאת, כל זה הוא בתנאי שלא יהיו כלי זמר ומנגינות באירוע כולו. שכן בזה יש להחמיר לאבל על או"א תוך י"ב חודש שלא יהיה במקום אפושי שמחה וכלי שיר וטיפוח וריקוד. וכמבואר בבית יוסף (סי' שצא) ובשו"ת הרדב"ז (חלק ח) ובשו"ת חיים שאל (סי' כג). ובשו"ת בניין ציון ובשו"ת מנחת יצחק וייס ועוד אחרונים. ויש להאריך בפרט זה. וכעת עמד קנה במקומו.

יב

מסקנת הדברים היא שיש להתיר לאבל על אב ואם להכניס ספר תורה לעילוי נשמת קרוביו הנפטרים ולישב בסעודת מצוה של הכנסת ספר תורה. ומה גם אם יש שמה דברי תורה ודרושים מעניין היום. שהאבל מותר בסעודת מצוה מעיקר הדין. ומנהג שכתב הרמ"א שאין האבל על אב ואם אוכל בשום סעודה שבעולם תוך י"ב חודש לא פשט בארץ ישראל בין הספרדים. והלכה כדברי המיקל באבלות במקום שאין המנהג להפך. ומכל מקום לא ישמע כלי זמר ושיר. וצויי"מ.