חידושי ר' חיים/הלכות חמץ ומצה

פרק א הלכה ג

(פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ג) אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה כלל עכ"ל

וכבר הקשו דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים (דף צ"ה.) מבואר להדיא דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו, וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה, וצ"ע.

ונראה בזה, דהנה הגרע"א הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצוותו בשריפה אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברין - והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוס' דהא דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצווה בשריפתן וע"כ הוי נעשית מצוותן, משא"כ נקברים דליכא שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשה מצוותן, וא"כ בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצווה דתשביתו א"כ הא צריך להיות לכו"ע אפרן מותר. ונראה דלא דמי המצווה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצוות שריפה, דמצוות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצווה שלא יהא לבעלים חמץ, משא"כ אם מצוותו בשריפה הוי מצווה שחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולעניין היתר דנעשית לו מצוותו בעינן דווקא שיהא נעשית מצוותו בהחפצא אז ניתר החפץ, ולא כשהבעלים קיימו מצווה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא, וע"כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו בכל דבר ובין שריפה, דאם השבתתו בכל דבר רק הבעלים קיימו מצווה שאין להם חמץ, וע"כ לא הותר האפר, משא"כ אם מצוותו בשריפה דנעשה המצווה בחפצא והוי נעשית מצוותו ע"כ הותר האפר.

ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם דלוקין על לאוי דלא יראה ולא ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ולא תעשה דלא הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכל דבר, וכמו שנתבאר דלמ"ד השבתתו בכל דבר עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ, משא"כ אם נימא דמצוותו בשריפה א"כ הויא מצווה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידיה נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצוות עשה כשארי דברים הטעונים שריפה, וכיוון שגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב על ידי זה ניתק לעשה. ולפ"ז ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"א דס"ל דמצוותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה דהשבתתו בכל דבר, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, ע"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עליו וכמו שנתבאר.

פרק ו הלכה ה

העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו עכ"ל.

  ובהשגות ז"ל: ״נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו״ עכ"ל. וכן בפ"ו מהל' בכורים הי"א כתב הרמב"ם ז"ל: ״המערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה״ עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל: ״א"א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן״ עכ"ל. ביאור הדברים, דהנה בפ"ג דחלה מ"ז תנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ובירושלמי שם מתניתא דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור, ריב"א בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג, וזהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שפסק בסתמא דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכן לענין מצה דאדם יוצא בה ידי חובתו ולא הזכיר דבעינן דגן כשיעור כפסק הירושלמי, ועיין במגיד משנה בהל' חמץ ומצה שם שהוכיח מהא דנקט הרמב"ם דוקא הנך תרי מיני חטים ואורז ש"מ דטעמא הוא משום דהאורז נגרר אחר החטים וכמבואר הך טעמא להדיא בירושלמי פ"ק דחלה, ומועיל הך דינא דגרירה גם לענין השלמת שיעורא, ומשום הכי הוא דסובר הרמב"ם דלא בעינן דגן כשיעור לא לענין חלה ולא לענין מצה.

  והנה ביסוד הך דינא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דתנן דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, דמבואר בזבחים דף ע"ח ע"א דהוא משום דטעם כעיקר דאורייתא, ובירושלמי פ"ק דחלה מבואר דהוא משום דין גרירה דהאורז נגרר אחר החטים, וכבר עמד בזה בהלכות חלה להרמב"ן דלמה לנו לתרתי טעמי. ואשר יראה לומר בזה, דהנה בהא דבעינן במצה וחלה דוקא שיהא מחמשת המינים הבאין לידי חימוץ, וכמבואר הך טעמא בפסחים דף ל"ה ע"א ובמנחות דף ע' ע"ב, הרי אין זה דין מינים לחוד דבעינן דוקא מאותן המינים ולא ממין אחר, כי אם דנכלל בזה גם הך דינא דכל שהוא מחמשת המינין אית ביה דין לחם ושם לחם בהחפצא, וכל שאינו מחמשת המינים אין בהחפצא דין ושם לחם האמור בחלה ומצה. ולפ"ז נראה דלהכי הוא דצריכינן לשני הטעמים, דנראה דהגזירת הכתוב דטעם כעיקר נהי דדיניה הוא דחשוב כעיקר לכל מילי, ומועיל גם לזה שהוא בדיניה שהוא מחמשת המינים וממין הבא לידי חימוץ ושיוצאין בו ידי חובת מצה ושהוא ממין הטובל לחלה אבל כ"ז הוא רק בעיקר דיניה, אבל בזה דחשוב לחם בזה לא מצאנו מאין למילפיה שיועיל הדין של טעם כעיקר בחלות שם לחם, דהוא זה דין בפ"ע התלוי רק בעיקרו ולא בטעמו, ואע"ג דדין חמשת המינים ודין לחם, תרווייהו חד דינא הויין, דכל שהוא מחמשת המינים ממילא אית ביה דין לחם, אבל מ"מ שני שמות הם, ודין לחם הוא חלות שם בפ"ע, וכל שהוא בתערובות מין אחר דאתינן עליה מגזירת הכתוב דטעם כעיקר לא חייל בו שם לחם, כיון דהגזירת הכתוב של טעם כעיקר אינו מועיל לזה השם, אשר לזה הוא דבאה ההלכה דגרירה, דהויא דין מסויים בדין לחם, שהאורז נגרר אחר החטים לדין לחם, וממילא חל בהטעם כעיקר שבו דין לחם, ונמצא דתרווייהו צריכן, יסוד הדין שהוא מחמשת המינים ע"י הגזירת הכתוב של טעם כעיקר, וההלכה דגרירה למיחל עליה שם לחם דצריכינן בחלה ומצה.

  ונראה דהכי מתבאר מהסוגיא דמנחות דף כ"ג ע"ב דאיתא שם ת"ש תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת, קס"ד דאפיש לה תבלין טפי ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הוה ליה כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוו מצה, הכא במאי עסקינן דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה, ועיין בתוס' שם שהקשו דהרי גם אם חשוב מין בשאינו מינו מ"מ הרי אינו מתבטל משום דינא דטעם כעיקר וכדתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה ידי חובת מצה. אכן לפי המבואר הרי ניחא, דנראה דלא דמי דין מין במינו לא בטל מהך דינא דטעם כעיקר, דהך דמין במינו לא בטל יסוד הדין הוא דלא חל על עצם החפצא עיקר דין בטול כלל, וע"כ ממילא דהדבר חשוב איתיה בעיניה כמו שהוא בכל דיניו כיון דפקע מעיקרו דין ביטול, וע"כ ממילא דמהניא זאת גם לענין שיהא חשוב לחם, דאותו המקצת דגן שתוכו חשוב גם לחם, כיון דלא מתבטל כלל ובדיניה קאי, משא"כ הך דינא דטעם כעיקר, עיקרו לא נאמר על הפקעת דין בטול מגוף הדבר שנתערב, ואך דהוי זאת גזירת הכתוב בפני עצמו של חלות דין ואיסור דטעם כעיקר, והוא המחדש שעצם הדבר ג"כ אינו מתבטל ע"י חלות הדין של טעם כעיקר, וא"כ ממילא דדין בטולו מתחלק, דלמאי דלא מהניא הדין של טעם כעיקר הדר דינא דהרי הוא בבטולו, ועל כן שפיר אמרינן דמאחר דלענין למיחל עליה שם לחם לא מהניא הדין דטעם כעיקר א"כ ממילא דהרי הוא לענין זה בבטולו ואין בו דין לחם, והא דתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דחייבת בחלה ויוצא בה ידי חובת מצה ביש בה טעם דגן, היינו רק משום דהתם הא איירינן בחטים ואורז דיש בהן דין גרירה, וע"כ מועיל זאת לאחולי ביה דין לחם, אבל הכא דאיירינן בתבלה בתבלין דלית בזה דין גרירה משום הכי הוא דאצטריך הגמ' דוקא לטעמא דמין במינו לא בטיל או לרובה דגן כיון דמשום טעמא דטעם כעיקר אין בה דין לחם וכמו שנתבאר.

  והנה בהך דתבלה בתבלין כשרה נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד, דדעת הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה ובפי"ב מה' מעשה הקרבנות כדעת רש"י במנחות שם דקיימא דתבל התבלין בעיקר מעשה העיסה ומ"מ תניא דכשרה, והראב"ד בה' מעשה הקרבנות שם השיג ע"ז וז"ל: ״א"א נראה לי במצה האפויה נשנית שמותר לאכול שיריה בתבלין ואין חוששין לבטול טעם מצה אבל למנחת הסולת ללוש את שיריה בתבלין אסור משום חימוץ״ עכ"ל, וכן כתב בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ו בהשגתו שם, ולפ"ז לפ"ד הראב"ד שמפרש דתבלה לאחר אפיה, א"כ לא שייך כלל מה שכתבנו דלהכי צריכינן לטעמא דמין במינו לא בטל משום דאכתי חסר בה דין לחם, כיון דכבר היא לחם א"כ הא הוי טעם כעיקר של לחם, ופשיטא דדין לחם בה גם בתערובתה בשאר מינים. אלא דלדעת הראב"ד הלא בלאו הכי ניחא קושית התוס', דהא עיקר הדין ששנוי כאן לדעת הראב"ד הוא, דאע"ג דהתבלין מבטלין את הטעם מצה ואין בה עוד טעם דגן מ"מ כשרה משום דמצה היא וכדקי"ל דבלע מצה יצא ולא בעינן טעם מצה, וכמבואר כן להדיא בדברי הראב"ד שהבאנו, ולפ"ז הא ליכא הכא טעם כעיקר, ובעל כרחך צריכינן הכא לטעמא דבתר בטל אזלינן כי היכי דליחשב כמין במינו ולא ליחול ביה דין ביטול, וכל קושית התוס' היא רק לשיטת רש"י והרמב"ם דאיירי בתבלה בעודה עיסה, וקמ"ל דמותר לתבלה בתבלין, אבל אה"נ דיש בה טעם מצה, וע"ז הוא שהקשו התוס' דא"כ הא שפיר מצה היא משום דינא דטעם כעיקר דאורייתא, ובזה מיושב שפיר כמו שכתבנו, דכיון דבעינן למיחל עלה שם לחם, ע"כ אין מועיל בזה דינא דטעם כעיקר, אם לא משום דינא דמין במינו לא בטל, וכמו שנתבאר.

  ואין לומר דלדעת רש"י והרמב"ם דמפרשי להך דתבלה בקצח ותבלין דהוא בעודה עיסה קודם אפיה א"כ נימא ג"כ דאיירי בשאין בה טעם דגן, דזה אינו, מהא דאיתא בירושלמי דחלה שם א"ר הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן רב הונא אמר טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן, מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינים אחרים, וקשה מהא דאיתא בירושלמי פ"ב ופ"ג דפסחים יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן, הרי להדיא דברובה דגן לא בעינן כלל טעמה דגן, ואיך אמרינן הכא דבמינים אחרים בעינן רובה דגן וטעמה דגן. אכן נראה דבזה חלוק בין היכא דכבר חייל עלה דין לחם ובין היכא דלא נעשית עדיין לחם, ומשום דהנה עיקר הדין מה דמבואר בירושלמי דבמינים אחרים בעינן גם טעמה דגן ולא סגי ברובה דגן לחוד, הא נראה דהוא משום דלמיחל עלה דין לחם בעינן דוקא טעם לחם ובלאו הכי אינה נעשית לחם, וא"כ ממילא הרי לא שייך זאת רק היכא דלא נעשית עדיין לחם, וצריכינן דוקא שיחול עליה עתה דין לחם, ובזה הוא דהוי דינא דבאין בה טעם לחם לא חייל עלה דין לחם, משא"כ היכא דכבר חל עלה דין לחם, א"כ לא איכפת לנו מה דהתבלין גורמין שלא יהא בה טעם לחם, כיון דכבר היא לחם, ובעיקר דין מצה הרי קי"ל דבלע מצה יצא ולא בעינן כלל טעם מצה, וע"כ כל דיש כאן רובה דגן דלא נתבטל שפיר יוצאין בה ידי חובת מצה, וניחא דברי הירושלמי, דהך דבעי טעמה דגן איירי דתבלה קודם שנעשית לחם, וע"כ בעינן גם טעמה דגן, והך דלא בעי טעמה דגן איירי לאחר אפיה וכמו שנתבאר. ולפ"ז דוקא לדעת הראב"ד דמוקי להך דתבלה בתבלין לאחר אפיה שפיר מצי איירי גם באין בה טעם דגן, אבל לפ"ד הרמב"ם ורש"י דאיירי קודם שנעשית לחם א"כ אם אין בה טעם לחם לא חייל עלה שם לחם כלל, ובעל כרחך דאיירי ביש בה כדי נותן טעם, ומדמבואר בסוגיא דאינה חשובה מצה כי אם משום דינא דמין במינו לא בטיל ש"מ דטעם כעיקר לא מהניא לאשוויי לחם כ"א בצירוף ההלכה דגרירה וכמו שכתבנו.

  ובירושלמי פ"ג דחלה שם ז"ל א"ר הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן, רב הונא אמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה במינים אחרים, הרי להדיא דלרב הונא דאמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן דודאי ס"ל טעם כעיקר ד"ת, ומ"מ ס"ל דבשארי מינים אינו יוצא ידי חובת מצה ואינה חייבת בחלה כי אם ברובה דגן, וזה להדיא דאף אם טעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא מהניא זאת לחלה ומצה, ובעל כרחו כמו שכתבנו משום דלא חשוב לחם, ודוקא באורז הוא דמהניא משום טעמא דגרירה, וכן לקמן שם פליגי אמוראי אליבא דר' יוחנן אם בעינן רובה דגן אם לא, וקשה דר"י הא ס"ל בע"ז דף ס"ז ע"א ובירושלמי ערלה פ"ב הל"ה ובירושלמי נזיר פ"ו הל"א דטעמו וממשו לוקין עליו בכזית בכדי אכילת פרס, הרי דטעם כעיקר דאורייתא, וא"כ ל"ל לרובה דגן, אלא ודאי כמו שכתבנו דטעם כעיקר לא מהני לאשוויי לחם, אם לא משום גרירה, וזהו דפליגי אמוראי אליבא דר"י אם אית ליה גרירה אם לא, דלמ"ד דבעי רובה דגן היינו משום דלית ליה גרירה.

  ולפי מה שנתבאר הרי הך טעמא דגרירה קאי גם לרשב"ג ומשום דבלאו הכי פקע דין לחם גם מהדגן עצמו שבתערובות, וכדמוכח כן מהסוגיא דמנחות והירושלמי שהבאנו דבתבלה במינים אחרים צריכינן דוקא לטעמא דמין במינו לא בטל או דבעינן דוקא לרובה דגן, והרי התם פשיטא דאין התבלין מצטרפין להשלמת שיעורא ואיירינן רק לענין הדגן שבו, ומ"מ לא מהניא טעם כעיקר לענין להחשב מצה משום דחסר טעמא דגרירה לאשוויי לחם. ולפ"ז הרי צ"ע דברי המגיד משנה במה דתלי לה לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בהך דינא דגרירה, והא כבר הבאנו דטעמא דגרירה הוא לכו"ע גם לרשב"ג, ופלוגתת רשב"ג ורבנן הוא ענין בפני עצמו אם הך דגרירה מועיל גם לענין שיצטרף האורז לשיעורא אם לא. וע"כ נראה דגם דעת המגיד משנה כמש"כ דעיקר הדין בגרירה הוא לכו"ע, ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא אם הלכה כחכמים או כרשב"ג, אלא דהרי עיקר טעמא דחכמים דהאורז מצטרף לשיעורא בעל כרחך הוא משום דינא דגרירה, דהרי בכל טעם כעיקר דעלמא הרי פסק הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות דאין מין השני מצטרף לו, וכדפסק שם דבאיסורין אינו לוקה אלא אם כן אכל כזית מהאיסור עצמו לבד, ובעל כרחך דהא דהכא מצטרף האורז להשלמת שיעורא הוא רק משום דינא דגרירה, וע"כ זהו שהביא זאת המגיד משנה כיון דזהו יסוד הטעם מה דהאורז מצטרף.

  ולפי המבואר י"ל, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד דבעינן דוקא דגן כשיעור, והא דכתב בסתמא דאם יש בה טעם דגן יוצאין בה ידי חובת מצה, היינו משום דהכא איירי הרמב"ם רק בעיקר הדין לחם דלא בטיל ע"י תערובתו עם האורז, וזה באמת תלוי רק ביש בה טעם דגן לחוד, דבהכי חייל בה שם לחם, וממילא דנכלל אח"כ בדין כל טעם כעיקר דעלמא דפסק הרמב"ם דבעינן שיעורא מגוף הדבר שנתערב בעצמו ואין מין השני מצטרף לו, וה"נ הכא דכוותה. ובאמת דלחכמים דפליגי על רשב"ג וס"ל דלא בעינן דגן כשיעור, ומשום דגם האורז מצטרף להשלמת השיעור, צ"ע אם הוא זה רק בחלה, אבל במצה מודין לרשב"ג דאין האורז משלים לשיעור, או דפליגי גם במצה, והחילוק ביניהם פשוט, די"ל דגם בחלה דהאורז משלים לשיעור, מ"מ אינו מועיל השלמת שיעורו רק שהדגן שבו יהא בו שם עיסה ויתחייב בחלה ויהיה בו דין טבל של חלה, אבל האורז עצמו י"ל דהוא בפטורו ואין בו דין טבל ואינו חייב בחלה, [ולא תקשי דאיך מצטרף האורז להשלים לשיעור כיון דהוא בעצמו פטור, דה"נ אשכחן בירושלמי פ"ד דחלה ה"ב חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין לפי מה שהן, ומצטרפין החטים והשעורים לחייב את הכוסמין אף שהן בעצמן פטורין], ולפ"ז הרי לא שייך זאת רק בחלה, דיש דין שיעור עיסה בהחפצא, וביש בו השיעור מתחייב כל מקצת בפני עצמו בחלה, ע"כ שפיר שייך בו הך דינא דהאורז משלים לשיעורא אע"ג דהוא בעצמו אינו מתחייב בזה, משא"כ לגבי מצה אם אך האורז עצמו לא חייל ביה דין חמשת המינים ממילא אינו יוצא בו ידי חובת מצה, וכמו דאין האורז עצמו נעשה טבול לחלה כמו"כ אינו יוצא בו ידי חובת מצה ג"כ, ודין גרירה שבו אינו מועיל רק שיחול דין לחם על הדגן בעצמו, אבל לא שיצטרף האורז להשלים שיעורא שיהיו יוצאין בו ידי חובת מצה.

  ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מה' חמץ ומצה דאין לוקין על תערובות חמץ אלא א"כ יש בהחמץ שבתערובות כזית בכדי אכילת פרס, ולא חלק בין תערובות של חטים ואורז לשארי תערובות, ואם נימא דגרירה דאורז מועיל לענין כל דין חמשת המינים ולענין בא לידי חימוץ, א"כ הוה ליה לחלק דבתערובות חטים ואורז לא בעינן כזית בכדי אכילת פרס וחייב על כזית מהתערובות לבד, וכדין מצה כן היה צריך להיות גם לענין חיובא דחמץ כיון דתרווייהו חד דינא להו, אלא ודאי דאף ע"י גרירה אינו בא לידי חימוץ ואינו מחמשת המינים, וההילכתא דגרירה הוא רק לענין הדין לחם, ולהכי גבי חמץ דתלוי רק בחימוץ ובחמשת המינים לא שייך כלל הך דגרירה, ואורז ושארי מינים שוין גביה. ולפ"ז הרי ממילא מבואר, דהא דס"ל לרבנן דהאורז מצטרף להשלים שיעורא, הוא דוקא רק לחייב הדגן שבו בחלה, אבל לא שיתחייב האורז עצמו בחלה, ולא שישלים השיעור כזית במצה, דכיון דלא מהניא הגרירה לענין דין חמשת המינים ובא לידי חימוץ, א"כ הרי ממילא דאין בגוף האורז דין לחם, דאין לחם כי אם מחמשת המינים, ובעל כרחך דהא דמצטרף להשלים שיעורא הוא רק לענין שהדגן יחשב עיסה ולא לגבי האורז עצמו. ונראה דהכי משמע לשון הראב"ד שכתב בהל' חמץ ומצה ז"ל והוא שיהא בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו, ולא הזכיר מפלוגתא דרשב"ג ורבנן כמו שהזכיר גבי חלה, משום דס"ל דלגבי מצה לא פליגי רבנן כלל על רשב"ג, ולכו"ע אין האורז מצטרף להשלים שיעורא דמצה. ולפי מה שנתבאר י"ל דגם דעת הרמב"ם כן, ולא בא הכא בהל' חמץ ומצה רק להורות עיקר הדין דיש בהדגן דין לחם, שזה תלוי בחטים ואורז וטעם דגן, אבל לענין שיעורא דכזית סמך על מה שפסק בהל' מאכלות אסורות בכל טעם כעיקר דבעינן כזית מהאיסור עצמו, והוא הדין הכא גבי מצה בעינן כזית בכדי אכילת פרס מהדגן עצמו, וכמו שנתבאר.

  והנה מדברי התוס' במנחות שהבאנו, שכתבו דלפי מה דתנן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"כ הוא הדין בתבלין ג"כ מהני טעם דגן לצאת בה ידי חובת מצה, ואע"ג דבתבלין ליכא גרירה, א"כ הא ש"מ דכל טעמא דגרירה הוא רק לענין צירוף האורז, אבל לענין לצאת בהדגן בעצמו שבהתערובות ידי חובת מצה סגי בדינא דטעם כעיקר לחוד, וזהו להדיא היפוך מה שכתבנו דטעמא דגרירה הוא גם לענין הדגן בעצמו. אכן י"ל דהתוס' אזלי הכא בשיטת הר"ת בפסחים דף ל"ו בהא דאמרינן שם לחם עוני פרט לחלוט, ועיין בתוס' שם שהקשו מהא דאמרינן ביבמות דף מ' ע"א דאע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה, ותירצו ע"ז וי"ל ואומר ר"ת דהתם נמי מיירי בבלילתו רכה דקודם אפיה לאו לחם הוא כלל ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה עכ"ל, הרי דשיטת הר"ת דבבלילתו עבה משעת עיסה הוא דאית ביה דין לחם, וכן עיין ברא"ש שם דלשיטת ר"ת גם לענין חלה וברכת המוציא דין לחם ביה משעה שנעשה עיסה. ולפ"ז גם לענין עירוב שארי מינים הכל תלוי בתר גמר עיסה, דאע"ג דהך דינא דטעם כעיקר לחוד לא מהניא למיחל עליה שם לחם, מ"מ כל זה הוא אם נתערב קודם שנגמר מעשה העיסה, דעדיין אין בו דין לחם, וצריכינן שיחול עליו עוד דין לחם בתערובתו, ובזה שפיר אמרינן דלא מהניא לזה הך דטעם כעיקר, משא"כ היכא שנתערב לאחר שנגמר מעשה העיסה דכבר הוא לחם לשיטת הר"ת, א"כ הרי יש כאן טעם כעיקר של לחם, וע"כ לא פקע מיניה דין לחם גם בתערובתו בשארי מינים, וכמו שכתבנו למעלה בשיטת הראב"ד, וזהו שכתבו התוס' דא"כ גם בהך דתבלה בתבלין דאיירי בתבלה לאחר שנעשית עיסה ג"כ מועיל להחשב מצה ע"י הך דינא דטעם כעיקר כיון דכבר היא לחם, משא"כ בהעושה עיסה מן החטים ומן האורז, דאיירי בשהיה התערובות עוד מתחלה קודם שנעשית עיסה, בזה צריכינן דוקא לטעמא דגרירה גם לענין הדגן בעצמו, ומשום דבלאו הכי לא הוי לחם, ודוקא שם הוא דבעינן אורז דוקא.

  והנה שיטת הר"ת דטעם כעיקר דין תורה ולוקין עליו על כל כזית, והוכיח כן מהא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלמא דכיון דיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא, ואם אכל כזית מן העיסה יוצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חטים, הובא ברא"ש פ' גיד הנשה, ולפ"ז הא מבואר בדעת ר"ת דהך דגרירה לאו לענין צירוף נאמרה, דהרי הר"ת הוכיח מזה דבכל טעם כעיקר ההיתר מצטרף ואף דלא שייך שם גרירה, וא"כ ממילא מסתבר לפרושי דברי התוס' כמו שכתבנו כי היכי דתיקום בשיטת ר"ת וכמו שנתבאר.

  שם. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלים ממנה אין יוצאין בה שאין זו משומרת לשם מצה עכ"ל.

  והוא במשנה חלה פ"א מ"ח עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונעשית ביו"ט ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה ואין מזמנין עליה ואינה נעשית ביו"ט ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, וזהו שפסק כן הרמב"ם הכא לענין מצה, וכן פסק גם בפ"ו מהל' בכורים לענין חלה, וכמתניתין. אלא דצ"ע הא דכתב הרמב"ם הכא לגבי מצה טעמא לפי שאינה משומרת לשם מצה, והרי מהא דפטורה גם מן החלה מבואר דכל לאכילת כלבים אין בה שם לחם כלל, וכן הא דאין מברכין עליה ואין מזמנין עליה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה כולהו משום לתא דלחם נינהו, וא"כ הלא האי טעמא גופיה מועיל גם לענין הא דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, דהרי גם מצה יסוד דינה תלוי בלחם, ולמה הוצרך הרמב"ם לטעמא דאינה משומרת, וצ"ע.

  והנה הר"ש שם הביא דרשת הספרי זוטא עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת, וא"כ י"ל דגם בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה לא פקע מינה שם לחם, והא דפטורה מן החלה הוא רק משום גזירת הכתוב דעריסותיכם דבעינן שתהא עומדת לאכילת אדם, ומהא דאין מברכין ואין מזמנין ואין מערבין ואין משתתפין אין להוכיח כלל, כיון דהויין מילי דרבנן, וע"כ בעינן בהו דוקא מיוחד למאכל אדם, ואי לאו הכי לא חשוב אוכל כלל. והכי מוכרח מהא דאין משתתפין בה, והרי גבי שיתוף לא בעינן כלל לחם, ורק דכל שהוא אוכל משתתפין בו, ובעל כרחך דהוא זה משום דשיתוף דרבנן וע"כ לא חשיב לענין זה אוכל כלל, ולהכי באמת בעינן גבי חלה טעמא אחרינא מקרא דעריסותיכם פרט לעיסת כלבים, משום דמדין תורה לא פקע מינה שם לחם. אשר לפ"ז הרי ניחא הא דהוסיף הרמב"ם גבי מצה טעמא דאינה משומרת לשם מצה, כיון דבאמת הוא חשוב לחם גמור, והגזירת הכתוב דגבי חלה דבעינן שיעשהו לאכילת אדם לא מצינו גבי מצה, ומשום הכי הוא דהוצרך הרמב"ם גבי מצה לטעמא דאינה משומרת לשם מצה.

  אכן עדיין צ"ע, דמלבד דנראה דהגזירת הכתוב דעריסותיכם דבעינן עומד לאכילת אדם הוא תנאי בדין לחם, דלא מיקרי לחם עד שיחשב עליה לאכילת אדם, הנה אף אם נימא דאין זה שייך לדין לחם, כי אם דהוי גזירת הכתוב בפני עצמו בחלה, דאינה חייבת בחלה עד שיחשב עליה לאכילת אדם, ג"כ קשה דברי הרמב"ם מהא דאיתא בפסחים דף ל"ז ע"ב עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ פטורה מן החלה וכו' מצות של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ומפרש שם בסוגיא דהוא משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם, הרי דמצה ילפא מחלה לכל דבר, וא"כ ה"נ נילף מצה מחלה גם לענין הך דינא דבעינן שיהא מוכן לאכילת אדם, ואכתי קשה למה הוצרך הרמב"ם להוסיף טעמא דאינה משומרת, כיון דבלאו הכי אין אדם יוצא בה ידי חובתו משום דבעינן עומדת לאכילת אדם כחלה, וצ"ע.

  ונראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הפירוש דעיסת הכלבים, יעו"ש בירושלמי פ"א דחלה איזהו עיסת הכלבים רשב"ל אמר כל שעירב בה מורסן וכו', ר"י אמר כל שעשה כעבין וכו' ר' בא בשם שמואל ר"א בשם ר"ח רובא אפילו עשאה קלוסקין, והתנינן אם אין הרועים אוכלין ממנה, תיפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ע"כ, והיינו דפליגי בפירושא דמתני' דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה, דרשב"ל ור"י סברי דהיינו שעצם העיסה עשויה באופן שהיא רק לאכילת כלבים, ור' בא סובר דאף עיסה כראוי אם אך עשאה מתחלה על דעת כך שלא יאכלו ממנה רק כלבים הרי היא בכלל עיסת הכלבים המבוארת במשנה, והנה ברמב"ם בפ"ו מה' בכורים ה"ח ז"ל: ״העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה״ עכ"ל, ועיין בכ"מ שם שדקדק דהרמב"ם פסק כר' בא בשם שמואל דירושלמי, דאף עיסה גמורה כל שעשאה על דעת שלא יאכלו ממנה רק כלבים פטורה, הרי דכל יסוד הדין של עיסת הכלבים והפקעת דין חיוב חלה שלה הוא רק משום מחשבתו שחשב עליה שלא להאכילה לאדם, ואפילו לאינך אמוראי דאמרי דכל שאין הרועים אוכלין ממנה היינו שעירב בה מורסן או שעשאה כלמודין, הוי ג"כ עיקר ההפקעה משום שחישב עליה שלא להאכיל לאדם, ורק דס"ל דבעינן מעשיה מוכיחין עליה, דהא באמת אף אם עירב בה מורסן ועשאה כלמודים ג"כ חזיא לאכילת אדם, וכדתנן דמטמאה טומאת אוכלין. אשר לפ"ז צ"ע בחזר וחשב עליה למאכל אדם, אם נימא דבזה נשלם דין לחם שבה וחוזרת להיות חייבת בחלה, ונכלל זאת בהא דתנן בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, או דכבר היא נפקעת לעולם מדין לחם שבה.

  ונראה דדעת הרמב"ם היא, דכל שחזר וחשב עליה אח"כ להאכילה לאדם חוזר להיות בה דין לחם, וגם פקע מינה הגריעותא מה שאינה עומדת לאכילת אדם, כיון דעכשיו מיהא קיימא לאכילת אדם, והויא לחם גמור, וגם מפרש להמשנה דבזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, דהוא זה לעולם, ולא מהניא מה שחשב אח"כ לאכילת אדם, ובחלה הטעם פשוט, דהכל הולך בתר שעת חיובה וכדתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, וה"נ דכוותה כיון דבשעת גלגול עיסה אינה עומדת לאכילת אדם ולא חייל בה שם לחם, ממילא הרי היא פטורה לעולם, אבל במצה הא קשה למה אין יוצאין בה ידי חובת מצה בחזר וחשב עליה לאכילת אדם, ולהכי הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא דאינה משומרת לשם מצה, ור"ל דכיון דבשעת עשית העיסה אינה משומרת לשם מצה, ע"כ ממילא אין יוצאין בה ידי חובת מצה לעולם.

  אכן יש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם, במה שכתב הטעם לפי שאינה משומרת לשם מצה, וא"כ הא נמצא דהא דפטורה מן החלה והא דאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, שני דינים נפרדים ושני טעמים חלוקים הם, ואילו בפירוש המשניות כתב דהא דאינו יוצא בה ידי חובתו הוא משום דכל שאינו חייב בחלה אינו יוצא בה ידי חובתו, וצ"ע. והנראה לומר בזה, דהנה בעיקר הדין דמשומרת לשם מצה תרי דיני יש בזה, חדא עצם מעשה השימור שצריך לשמרה מחימוץ, שזהו עיקר מצות שימור, ועוד יש בה דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה, וכדאיתא בפסחים דף ל"ח ע"ב יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח, הרי דאף דיש כאן מעשה שימור גמור שיוכל להועיל גם לענין מצה, אבל מ"מ כיון דמשתמרת לשם דבר אחר אינה בכלל משומרת לשם מצה, ובעל כרחך דהוי דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה, וע"כ כל שנעשה לשם דבר אחר לא חלה בה שם דמשומרת לשם מצה.

  ולפ"ז נראה דגם בעיסת הכלבים דכוותה, אם באנו לדון משום עצם מעשה השימור באמת לית בזה שום גריעותא במה שנעשית על דעת אכילת כלבים, דמ"מ כל שנשמרת כראוי מחימוץ שפיר היה חשוב זה לשימור גמור והיתה בכלל משומרת, ואך דכיון דהוי דינא דכל לאכילת כלבים לית בה שם מצה, ע"כ משום זה הוא דחזר דינא דכל שנעשית לשם אכילת כלבים לא מועיל בה השימור שהיה בה אז למיחל בה בהחפצא שם משומרת לשם מצה, ומועיל זאת לפסלה לעולם אף כשחל בה אח"כ שם מצה ע"י מחשבתו לאכילה, כיון דשם משומרת לשם מצה שצריך לחול בה בשעת עשיה לית בה. ולפ"ז הא נמצא דהא דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה הויא אינה משתמרת לשם מצה, יסודה הוא מפני שבשעת עשיתה לא חלה עליה שם מצה, זהו שגורם לה שלא יחול עליה גם דין שימור של מצה, וא"כ הא נמצא דשני הטעמים צריכין להדדי, דטעמא דמצה איתקש לחלה הוא לעיקר פסולה הפוסלה בין מדין מצה ובין מדין שימור, וטעמא דאינה משומרת לשם מצה הוא לפסלה לעולם ולא יועיל מה שחזר וחשב אח"כ לאכילת אדם, ומתאימים דבריו בפירוש המשניות עם דבריו בהל' חמץ ומצה, כיון דתרווייהו צריכין להדדי, וכמו שנתבאר.