התורה והמצוה על ויקרא/הקדמה
[הקדמת מלים][עריכה]
המחברת הלז, ספר התורה והמצוה אשר נתתי לפניכם היום, משכילי עם, הוא פרי שקידה רבה ותנובת עבודה גדולה. עבדתי בשדה הלמודים ובכרם העיון ימים רבים, בעמל נפש פתחתי את החלקה הזאת, ואת אדמתה שדדתי ביגיע כפים, זרעתי על תלמיה זרע אמת, ונטעי נעמנים בין שורותיה נטעתי. והנה גפן לפני והיא כפורחת, ובידי גביעים ואשישי ענבים מלאים ברכת ה' ומריקים חכמה ודעת, לשמח מרי נפש ולהשיב תועי רוח. ובפי בשורה: ערי חורב יחודשו, שוממות דור ודור; דרך ה' יסולל ונתיבות ישובבו לשבת:
בעוצב ורוח כהה הריתי את הילד המשכיל הזה; בבטן הרעיון מספר חדשיו חוצצו; בדאגה ובתקוה התכתיו בסתר המחשבה, ובקרב העשתונות ולב עמוק הקפאתיו גם חוללתיו. שמה מניתי עורקיו גידיו וקנותיו, שם ספרתי כל עצמותיו, חשבתי מלאכת תופיו וכפתוריו בו ביום הבראו כוננו. כאישון בת עין לילה ויום נצרתיו, וכל רגשות נפשי עליו התמלאו, עד הערה עליו רוח ממרום, רוח אלקים ודעת קדושים, וישפך עליו רוח חן ושכל טוב נשמת חיים וחסד: ויחי, ויזורר, ויקץ ויתעורר, ויסר את המעטפה ואת ערפל חתולתו פשט, וירד על האבנים ועבר את המעברות, ויולד ויקם וילבש נוגה ויעט תהלה. ויעטף אור ויהל כאילת השחר. וארא אותו כי טוב הוא. ואחמול עליו ואומר מילדי העברים זה, יליד האור ובן השכל הנהו, על כן המו מעי לו, יחד נכמרו נחומי.
מה ברי ומה בר נדרי, איך אתנך הבן יקיר להתהלך בארץ. ילד שעשועים אנה פניך מועדת.
- שם תפגע חבל נביאים חכמי לב וגבורי כח עושי מלאכה בעומק ים התלמוד ובמצולות הפלפול, נפלאות יאמרו לך: "מי אתה רמש שוחה ותדבק בקשקשותיך ותדלח בנהרותיך. התמצא אלמוגים על שפת הים, ופנינים וכל אבן יקרה על פני המים?!"
- או ימצאך איש לשון ובעל שפתים, השוקל בפלס מלות ופעלים, ומאמרי המליצה במאזנים, יאמר לך: "הלא תבוש עובד שריקות ואורג חורי, היש לפעלך ידים?! המֵעַז יצא מתק הלשון? ומגוית הארי תרדה דבש? ומספרא דבי רב צוף אמרי נועם?"
- או איש מאמין בקבלת חכמים, יפגעך ורוחו נכון ולבבו שלם, יאמר לך: "למבצר משגב הקבלה! למה תעשה מעצי גומא מסעדים? ולמגדל עז, תורת-הפה הבנוי לתלפיות, למה תחצב לו עמודים ומכונות?! ואך בלב המאמין, האמונה תתכונן; ביראת ה' לקבלה, מבטח עז; ובלב תמים ורוח נכון בנתה ביתה, שם חצבה עמודיה!"
- או פן ישזפוך עיני עורים אשר אך מאופל ומחשך תראנה, או עיני העטלף עיני נפל אשת לפני שמש תכהנה, מורדי אור אלה יאמרו לך: "חוזה, ברח לך אל מקומך ושם תנבא! כי לא ימוש עמוד הענן יומם ועמוד עלטה לילה לפני העם!"
- או ימצאוך בעלי חצים ואנשי קשת; חציהם שנונים וכל קשתותם דרוכות; שיניהם חנית וחצים, ושפתותיהם ערוכות. ריב להם עם האמונה ועם הקבלה מלחמה. התשב באיתן קדשך וזרועי ידיך יפוזו? התבא עליהם בילקט הרועים ובחלקי הנחל? יאמרו לך: "רבה צבאך וצאה" (שופטים ט, כט):
- או פן יפגעך נופל וגלוי עינים, חוקר ואיש הבינים; ובידו רצפה, לקח מעל דמיונו במלקחים. יאמר לך: "למה אספת פיח הכבשן מלא חפנים? למה סכת ים המדעים בדלתים? למה זרעת כרמך כלאים, התורה והקבלה יחדיו וקראת שם המקום מחנים? הלא בלחי טריה חמור חמרותים." [1]
- או יחקר עליך מקנא, מבקר ומתגאה בולס שקמים; ויָרֵם תולעים ויחפש מומים; וימצא בך גבן או דק תבלול אשר בעינו, גרב או ילפת, אשר על ראשו מעולפת, ושם לך עלילות דברים כאשר תעשינה הזבובים והדבורים, העוקצים בארסיהם דבש אשר מצו, ויבאישו ויביעו מקום אשר נצו:
- או פן תמצאך אולת וסביבה המונים, והיא מושלת על אשר אחריה זונים, ואתה לא מהמונם ולא מהמיהם[2], כגר בארץ, נכרי נחשבת בעיניהם:
לכן לך בוא בחדרך, חבי כמעט רגע וסגר דלתך בעדך, הנני יוצא לפניך. אני אעביר את כל טובי על פניך, וקראתי בשם לפניך ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי:
תוכן המחברת[עריכה]
החיבור הזה היוצא אליכם היום יגיד לכם תעלומות חכמה, כי כפלים לתושיה.
בצד אחד יצא לבאר ולפרש את דברי הספרא, הוא הארמון הקדמון ישבו בו האימים לפנים; בו יסדו הבונים התנאים הראשונים מוסדות תורה שבעל פה ועמודי הקבלה במשניות וברייתות בסדר התורה ושמורים על הכתובים. ונסכמים עליהם כהררים התלוים בשערה. ונדרשים בי"ג מדות שהתורה נדרשת, כולם אנשי חיל, עורכי מלחמה שערה. והיא מקור נפתח למים אדירים, משַלֵחַ מַעיַנִים בנחלים יהלכון בין הרים, וימלאו את ים התלמוד ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו, וכל משברי פלפוליהם צנוריהם וגליהם עליו עברו.
בצד השני בא לבאר את הכתובים כפי עומק הפשט וכפי יסודי הלשון. ובידו חבל מדה ובידו אנך ומאזני משקל, שוקל כל מלה וכל מעגלי המליצה מפלס; ואזן וחקר, תקן ובקר כל דבור וכל מאמר על פי מדות הדקדוק ועל פי כללי המליצה וההגיון. ויָתֶך בכּוּר הבחינה ויזקק במצרף העיון כל אות וכל מלה. ויצר חוקים ומכונות בדרכי הלשון ויברא כללים רבים אשר לא נבראו בכל חכמי הדקדוק ובכל דורשי שפה והגיון. ויבן מגדל עוז ויכונן טירת כסף. ויפתח את השערים, ויבוא אל החדרים, ויגלה את הסתרים. ויתקע יתד במקום נאמן, עושה אילת השחר וחדרי תימן. ויתלה שם את המפתחות, שלש עשר ושש מאות. ויתן שם את הגלוי ואת העדות, את המופת ואת האות, על כל הרשום בכתב אמת, כי משה אמת ותורתו אמת. מישר כל נלוז ומשוה כל עקוב. אין זר ואין מקשה, אין חשך ואין אופל, כי סר הענן והערפל, וזרח בחשך אילת השחר. וישם חשך לאור ואפלה לצהרים.
בצד השלישי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ומחבר את הכתב והקבלה בלולאות, והיה המשכן אחד. הוא מבאר דברי חכמים וחדותם, דברי רבותינו בקבלתם על פי יסודי הלשון ועל פי חוקי המליצה וההגיון, בדרכים חדשים מופלאים ומסולאים. יראו הרואים וישכילו התועים כי היה ביד חז"ל אוצרות אדירות ובצורות; כללים גדולים ביסודי הלשון ודרכי הדקדוק וההגיון, חוקים קבועים כמסמרות נטועים; ובידם אנך ואבן הבונים לעשות כונים למלאכת השמים, לפלס במאזנים כל דבור וכל מלה. ולדרוש במופלא כל הדרשות מסיני מורשות, וכל דברי הקבלה ותורת הפה בכתב מבוארות, ובעומק הפשט והמליצה שמורות. בו ילמדו רוגנים לקח, כסילים תבונה, לצים אמונה; לדעת כי הדרוש הוא הפשט הפשוט וכל דברי חז"ל מוכרחים ומוטבעים בעומק הלשון וביסודי השפה העבריה. יראו העברים כי יש פנינים, עשרת מונים; ויראו העורים כי יש נשק וכלי קרב נגד זאבי ערב וערב רב, נגד כל כופר ופוקר, כל מכחיש ומבקר; נגד כל משרש ועוקר, הכופר בעיקר או מסתפק וחוקר. יסכר פי דוברי שקר. נפתחו השערים ויראו הבוערים כי יש חכמה והיא נעלמה מעין כל מדקדק חוקר ובודק; ולא הגיעו כל חכמי הלשון לקרסולי דור ראשון. ואם הלכו האחרונים חשכים - הראשונים כמלאכים. הם היו שרי קדש, הם צפו ברוח הקדש, להם לבדם נתנה חכמה ולא עבר זר בתוכם.
כי אמנם כבר נבוכו הלבבות והמעיינים השתאו, על זאת נשמו אחרונים וקדמונים התפלאו לאמר, זאת התורה אשר לנו הנקראת בשם "תורה שבעל פה", מה יסודה ואיה משכן כבודה? מי שם ממדיה? מי ירה אבן פנתה ועל מה אדניה הטבעו? כי כל מעיין בצדק ושופט במישרים יראה שהיא נסמכת תמיד על משענת הכתובים ונדרשת מן המקראות; כמו שיראה כל העובר על הפקודים בספר מכלתא ספרא וספרי בכל דרשותיהם, וכל השט בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, בכל חלקיהם.
אולם כאשר נבקר את הכתובים עצמם ונשית לב למסלה דרך הלכו בהוצאת ההלכות מן הכתוב -- מעגלותיה נעו ועקבותיה לא נודעו. כי ברוב דבריהם נראה שלא לבד שאין פשט המקרא מכריח את הדרוש ההוא שהוציאו ממנו, כי גם לפעמים היה בהפך! שעומק הפשט סותר את הדרוש ומתנגד אליו. וברוב פעמים חלו כל שלטי הגבורים על קורי עכביש וסמכו הלכות גדולות וקבועות על מלה או אות אחת אשר בכל אשר יעמל האדם לדעת לא יוכל למצוא באיזה אופן הכריחו דבר מן המלה או האות ההוא אשר בא כמשפטו וכהלכתו. וגם אם יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצוא מה שייכות יש להאות הנדרש אל הדרוש הנדרש ממנו. וגם לו היה הדבר כן הלא יפלא, מדוע לא רקחו כמהו בכל מקום שבא האות והמופת הזה במקרא? וימצא לפעמים שדרשו מלה אחת וגם לפעמים העמיסו עליה דרושים רבים שונים, משא לעיפה, במקום אחד מיוחד. ובא כדבור הזה וכמתכונתו במקומות רבות למאות והונח על מכונו בשלום, לא גערו בו ולא הכלימיהו ולא דרשו בו דבר. ולפעמים דרשו דרוש אחד במקום אחד ובמקומות אחרות דרשו ממלה הזאת עצמה בהפך, כאילו דרשו ככל העולה על רוחם, דברים התלוים על בלימה.
וכאשר שאלנו לדור ראשון ומזקנים נתבונן -- מה ענו על זאת? ראינו כי מלבם יוציאו מלים, שהכתובים המובאים לראיה אל ההלכות הם רק ציונים ואסמכתות, אשר הציבו להם ציונים לעורר הזכרון, ועקרי ההלכות היו מקובלות בידם בעל פה. וזה רחוק מאד, כי ראינו שהם שואלים תמיד מנא לך? ומשיבים מקרא פלוני, ומקשים והא האי קרא מבעיא ליה לכדתניא! ומתרצים ומקשים ומפלפלים -- שלא יצויר שיקשו כן על דבר שהוא רק רמז וסימן לבד. וכשיש מחלוקת כל אחד מביא ראיה לדעתו מן המקרא ודוחה ראייתו של חברו. והגמרא מפלפל תמיד ביניהם בענין המקרא ומדקדק עד כחוט השערה, וסותר ובונה ומכריע ביניהם מן המקרא. עד שמבואר שעיקר ראייתם הוא מן הכתוב; ששם נוטעו ההלכות, גם שורשו; ולא באו כשורש מארץ ציה. וכבר חלק הרמב"ם בהקדמת המשנה בין הדברים שאין להם שורש במקרא שנקראים בשם "הלכות למשה מסיני" ובין דברים שמוצאם מן הכתוב; והם נבדלים זה מזה בכמה דברים-- שאין דנים קל וחומר מהלכה, וכדומה. והרמב"ם מנה וספר את הדברים שהם הלכות למשה מסיני והם מתי מספר. וכל המון ההלכות זולתם אשר רבו כמו רבו הם נלמדים מן הכתוב ובתורת הכתב יסודם. אבל מי כהחכם ומי יודע פשר דבר לחבר רחוקים בזרוע. וכל מעיין יודע כי הפשט והדרוש, איש אל עבר פניו ילכון, יתפרדו ולא יתלכדו.
הדבר הזה מלבד אשר הפליא את העם הזה הפלא ופלא. ובני פריצי עמינו התנשאו להעמיד חזון ונכשלו. ויצאו מהם הקראים והמכחישים אשר שברו עול, נתקו מוסרות, וישחיתו עצומים ועם קדושים. הנה גם מן המשכילים יכשלו לצרף ולברר וללבן, ויפסחו על שתי הסעיפים-- לפעמים יטה לבבם אל חכמה הלשון ואל פשוטי המקראות, והיה הדרוש בעיניהם לזרה ויקראו שמו מרה; ולפעמים ימשכו אחרי הדרוש והקבלה וינאצו כל יודע הגיון וכל משים שכל להבין במקרא. וינצו שני האחים, הפשט והדרוש יחדיו, וירגנו באהליהם ואין מושיע.
וכאשר הייתי בימי חרפי, בראותי אני את החזון ואבקשה בינה, נהייתי ונחליתי ימים ואקום ואעשה את מלאכת המלך ואשתומם על המראה ואין מבין.
ויהי בשנת ה'תר"ד5604 ליצירה[3]; קול כחולה שמענו צרה כמבכירה; קול תורת ה' תתיפח, תפרש כפיה; ודמעתה על לחיה כי בגדו בה ריעיה. כי נבערו קצת רעי אשכנז ואת ה' נאצו; ויתאספו להפר דת וחוקים ועל צפוניו התיעצו. ויעלו רועים רבים, הרועים ואוכלים את צאן מרעיתם, יכנו את עצמם "רבנים" ו"דרשנים", גם "חזנים" וזובחי עדתם -- כל אלה חוברו אל עיר בראנשווייג אל עמק השדים, ויתפוצצו הכדים הריקים ויתראו הלפידים, ויתלקטו שועלים קטנים ובזנבותיהם אודים. ותצא אש ותאכל שמיר ושית ותבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית. ותבער בהיכל ה' ותבער בין הבדים ותלהט את ארון הברית. ותאמר להשחית את לוחות האבנים, ותאמר לשרוף כל מועדי-אל בארץ. בימים ההם ובעת ההוא ראיתי ונתון על לבי כי עת לעשות לה', עת לעשות לתורה שבכתב ושבעל פה, חומה בצורה סביב דלתים ובריח, בל יעלו בה פריצים ויחללוה. אם לתורה שבכתב אשר דמוה העדה הרעה הזאת כאחד מספורי העמים הקדמונים, ואת שיריה ומליצותיה ערכו עם שירי האמיר והיונים. אם לתורה שבעל פה אשר היתה בפיהם למשל ולשנינה, כחשו בה ויאמרו לא היא. את חכמיה בזו ויאמרו כי לא ידעו פשטות הכתובים ואת דקדוק הלשון לא הכירו וכי הלכו בדרך עקב ופתלתל; ויהיו ביניהם ללעג ולשחוק כל היום.
מאז אזרתי כגבר חלצי והחילותי לחבר חבורי על התנך, אשר כבר הודעתי דרכיו ושביליו בהקדמתי לפירוש ישעיהו ובהמבשר אשר הוצאתי לאור בשנת התר"ח. ועל תורה שבעל פה הכינותי הסוכך ובניתי לה מגדל עוז ומבצר משגב, היא חבורי הנוכחי, חציו כגבור משכיל, לא ישוב ריקם. הוא ילחם את אויבי הקבלה בשער, אשפתו מלאה טענות וראיות נכוחות ובא בו האות והמופת כי תורת הפה היא התורה שנתנה מן השמים, וכי כל דברי תורה שבעל פה מוכרחים ומוטבעים בפשט הכתוב ובעומק הלשון. וכי הדרוש הוא לבדו הוא הפשט הפשוט, המיוסד כפי חוקי הלשון האמיתיים והברורים. וכל מקום אשר דרשו חז"ל איזה דרוש יש שם איזה זר היוצא מכללי הלשון, ועל ידי הדרוש ישוב הכתוב לאיתנו כמשפט הלשון וחוקותיו. וכל דרוש אשר דרשו -- אינו בודד במקום ההוא לבדו -- רק כן דרשו וכן פירשו בכל מקום אשר בא הזרות הזה כדמותו וכצלמו; וכל מקום שתמצא דרושים רבים מקובצים במקום אחד -- הראתי כי באו הזרים והכפולים במספר הדרושים, או שהפסוק הזה נשנה בתורה כמספר הדרושים ההם.
והנה פרטי הדרכים והנתיבות אשר דרכתי בכלל החיבור הלא הם כתובים וערוכים בהקדמה השניה, קראתי בשם אילת השחר. בה אספתי את הכללים והחוקים והיסודות אשר היו לחכמינו ז"ל אשר באו בספר הספרא ואשר הם יסודי הקבלה ותורה שבעל פה שהשתמשו בו חז"ל בספר הזה. ועלו למספר תרי"ג כללים. והמה תרי"ג אורות מאירות ומבריקות ומתנוצצות כככבי אור על פני רקיע השמים ויאירו כל מחשך ויגיהו כל אופל בארצות החיים. רמ"ח כללים הוסדו בשימוש הלשון ושס"ה כללים בביאור הפעלים והשמות הנרדפים אשר באו בספר ויקרא לבדו. בכל כלל ציינתי כל המקומות שהשתמשו בו חז"ל בגוף הספר והדורש אחריהם ימצא אות ומופת כי שמרו את הכללים האלה כל מקום, והם שרשי הקבלה ויסודותיה, בכלליה ופרטיה.
והנה בתרתי את דברי הספרא לסימנים כפי תוכן הדרושים היוצאים מהתכת הכתוב. כל מאמר הבנוי על כלל מיוחד ויש לו שורש מיוחד בכתוב. נטעתיו שורק בסימן בפני עצמו לשאת ענף ולעשות פרי. וכנגדו ערכתי פירוש התורה והמצוה במצריו ובסימניו, את זה לעומת זה, מחזה מול מחזה. בפירוש הזה יצאתי כחוקר בעיונו וכותב את העולה במצודת שכלו. ועל הקורא לחבר את התורה והמצוה בקרסים: יחבר התורה (זו מקרא) והמצוה (זו משנת הספרא), זה מול זה, איש באחיהו ידובקו, יתלכדו ולא יתפרדו והיה המשכן אחד.
והנה בתחלה החלותי לסדר הדברים בארוכה ובכל כלל אשר הנחתי הבאתי בארך כל המקומות שהשתמשו חז"ל בכלל הזה במדרשיהם או בשני התלמודים. ובהאריך הענין הצגתי הדברים לבדנה, בהערות קראתים בשם תורה אור. וכן נהגתי עד פסוק ג'. ואז ראיתי כי הדברים ארוכים וכמות החיבור יגדל מאד ויהיה למעמסה, ותפסתי דרך קצרה. וגמרתי בדעתי לסדר הכללים בפני עצמם באילת השחר ושם אציין על כל המקומות שהובא הכלל הזה בספר הספרא. והמעיין על כל המקומות המצוינים כבר ימצא המבוקש לדעת שהכלל הזה אינו בודד במקום אחד רק שמור וערוך בפי חכמים בכל מקום.
אולם הקורא אשר לא נסה בדקדוק ובהגיון לא יתחיל לקרות בהקדמת אילת השחר ששם באו הכללים בדרך קצרה מאד, רק יקרא תחלה גוף הספר ששם בא כל דבר בארך ובראיות. ואבטח כי גוף הספר ידמה לכל איש אשר עינים לו כמתהלך בגן חמד ואורה מור עם בושם שושנים עם פרחים, גם יאכל פרי מגדיו. גם לא בניתי דיק ומצור על המפרשים אשר קדמוני להקשות על דבריהם ולסתור דעתם, כי באשר נטיתי מכל דברי המפרשים מפני סבה כללית שכפי דרכם באו דרושי החכמים במקרה, ולפי דרכי באו בכוונה ועל פי יסודות מוסדות. ועל כן רחק דרכי מדרך כל מי שקדמוני בכלל ובפרט. לכן כבוד הראשונים גדול ונעלה מאד כפי דרכיהם, ומקום הניחו לי מן השמים וזה חלקי לבד. בראש הספר עד סדר צו הצגתי הערות לפני כל מאמר, להראות הדרך לפני הקורא מדוע הלכתי בדרך מיוחד, נבדל לבדנה. ברוב דברי הספר ערכתי פירושי על המקרא, למען הראות כי את אשר דקדקתי בכתוב ואשר היה לפלא בעיני על פי השכל והעיון, זה עצמו דקדקו חכמי הספרא וזה הכריחם לדרוש את אשר דרשו.
[מסדר הספר][עריכה]
לדעתי נסדר הספרא על ידי ר' חייא הגדול, בעל הברייתות, כי מצאתי במקומות רבות במדרש ובירושלמי שהובאו ברייתות בשם "תני רבי חייא" ומקורם מן הספרא. ומה שנקרא בשם "ספרא דבי רב" כבר פרש"י חולין (דף סו.) שקראו כן לפי שהוא שגור בבית מדרשו בפי כולם. וכבר העירותי במקומות הרבה בגוף החיבור איך בא תמיד הברייתא בלשון שהיה רב שונה אותו כעדות הגמרא.
וראיתי בספר "שם הגדולים", כתב נגד האומרים שר' יהודה היה מחבר הספרא שראה בספר "מצרף לחכמה" להרב יש"ר מקנדיא שהראה להרב "קרבן אהרן" כשהיה בווינציא מה שכתוב [בתורת כהנים (מצורע מצורע פרשה ב מ"יא) סוף הפרק על הפסוק "וישב מחוץ לאהלו"[4] אמר רבי חייא השבתי לפני רבי... ונשקו על ראשו דמשם ראיה שלא חברו רבי עקיבא או ר' יהודה. עוד כתב שם על מה שיש אומרים שר' שמעון חבר הספרי שראה בספרי [סוף פר' שלח] שמזכיר רבי אומר זו קדושת ציצית. ובסוף הפרשה מעשה באשה שבאת למדרשו של ר' חייא -- ואם כן ישתקע הדבר דספרא חיברו ר' יהודה וספרי חברו ר' שמעון שהרי בספר עשה זכר לרבי ור' חייא.
ואתפלא על הגדולים האלה ששמחו על המציאה ההוא אשר היתה יחידה בעיניהם,
- כי הנה רבי חייא נזכר בספרא עוד בארבעה מקומות, והם: (ויקרא נדבה פרק ה מ"ה), (ויקרא נדבה פרק ו מ"ג), (ויקרא נדבה פרשה ה מ"ז), (צו פרק ? מ"ה)
- ואת שמו של רבינו הקדוש הזכיר בספרא (ויקרא נדבה פרק ח מ"ב), (ויקרא נדבה פרק יב מ"ב), (ויקרא חובה פרק יב מש' יא-יב), (ויקרא חובה פרק כא מ"א), (צו פרק ט מ"ד), (צו פרק יד מ"ד), (שמיני פרשה א מ"ד), (שמיני פרק ב מי"א), (שמיני פרשה ד מ"ו), (שמיני פרשה ו מ"ג), (תזריע נגעים פרק ה מ"ב), (תזריע נגעים פרק יא מ"ו), (תזריע נגעים פרק טז מי"ב), (מצורע מצורע פרק א מ"א), (מצורע מצורע פרשה ד מ"ג), (מצורע מצורע פרשה ה מי"ג), (מצורע זבים פרק א מ"ד), (אחרי מות פרק ו מ"ד), (אחרי מות פרשה ה מ"ד)[5], (אחרי מות פרק י מ"ז), (אמור פרשה ד מ"ט), (אמור פרק ז מ"ו), (אמור פרק יג מ"ט), (אמור פרק יז מי"ג), (בהר פרק ו מ"ח), (בחקתי פרק ה מ"ג)[6], (בחקתי פרק יג מ"ג ומשנה ז).
- וכן מזכירו בספרי פעמים לא חקר: נשא פסקא א ופ"ח ושם, ופמ"ב ופמ"ה, בהעלותך פסקא סה פג פה צו, שלח פסקא קח קיא קיד קטז קיח קכה, ועוד במקומות רבים.
מכל זה מבואר שנסדר הספרא אחר ר' יהודה בר אלעי. ומה שאמרו סתם ספרא רבי יהודה - היינו שנסדר אליבא דר' יהודה. כמו מה שאמרו סתם מתניתין רבי מאיר היינו שרבי סדרו כך. וכן צריך לפרש מה שכתב רש"י בגיטין (דף סז.) שרבי עקיבא חברו שמביא בשם אבות דרבי נתן שרבי עקיבא עשה כל התורה מטבעות מטבעות, סדר מדרש ספרי וספרא לבדם ושנאם לעצמם לתלמידיו -- היינו הוא התחיל לסדר דרושי תורה שבעל פה כסדר הכתובים, ור' חייא בדור אחרון של התנאים כמו שסדר הברייתות בפני עצמם על פי סדר המשנה, כן סדר דברי תורה שבעל פה כפי שרשם ומקורם מהכתובים בדרך שהתחיל בו רבי עקיבא והוסיף עליהם מה שנשנה אחרי רבי עקיבא; וכל סתם הוא אליבא דרבי עקיבא כמו שאמרו בסנהדרין פרק הנחנקין. ואחר שכלל ביד בעלי התלמוד דכל ברייתא דלא מתניהו בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה, וראינו שהתלמוד מקשה ומפלפל תמיד מן דברי הספרא, יש לנו לומר שר' חייא סדר הספר הזה במלאתו.
[פואמות שונות][עריכה]
הנה עברתי תהו יליל ישימון ומדבר נורא, ערבה ושוחה ארץ מאפליה, עברתי הרים וגבעות עמקים ובקעות, הרי שלג וצורי היעלים, מעונות אריות והררי נמרים, יון מצולה ואגמי מים, עבים ובכאים וכפים, מאורות צפעונים ומחילת עטלפים; עברתי את הים הגדול, קרעתיו לגזרים, הלכתי בכלי גומא במים אדירים; בין שטף שבולת ורעש משברים, בין נבכי תהומות וגלים מגלגלים, תהום אל תהום קורא וגל אל גל, ביום סופה וסער, ביום ענן וערפל, ואין קלעים למסך ואין נס ותורן, ואין אבן השואבת ואין חובל לאניה; דרכתי בים מרכבותי חומר מים רבים, אודך ה' כי הביאותני עד הלום, אודך כי נחנתני אל החוף אל עיר מושב; פה הראתני עולם חדש, פה בראת לי שמים חדשים וארץ חדשה; הנה ארץ החוילה אשר שם הזהב, הבדולח בה ופטדת כוש, ספיר אבניה ומשך חכמה מפנינים; אודה שמך ה' כי טוב, כי טוב חסדך מחיים.
הכינו לכם צידה כל תופשי משוט, קומו עבורו, כל מלחים חובלי הים קומו עבורו, את השרב נתתי לאגם מים וצמאון למבועי מים, בים נתתי דרך ובמים עזה נתיבה, אל תפחדו ואל תיראו, קומו עבורו הארץ טובה מאד מאד ואתם מחשים, אל תעצלו ללכת, לבא לרשת את הארץ, קומו עבורו; והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה, כל גבול תלמוד הבבלי וכל כתף תלמוד ירשולים, עם כל נופת המדרשים למחלקותיהם, קומו ורשו כי זאת המנוחה, כבואכם תבואו אל עם שקט ובוטח, אל המון שליו בה, והארץ הנה רחבת ידים לפניכם, כבשוה וסחרוה והאחזו בה, קצרו תבואותיה ושאו אלומותיה, מלאו הגרנות והשיקו היקבים; הנה פתחתי השערים, תליתי המפתחות, פתחתי אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, פתחו שברו כי לא יסגרו שערים, שברו בר ותנו באמתחותיכם, שברו ואכולו גם תברכני נפשכם, כי ארץ זבת חלב ודבש, לא ארץ הנגב נתתיכם, ונתתי לכם גולות מים ונתתי לכם את גולות עילית ואת גולות תחתית.
מרגב אדמה בבור תחתיות, לך שוכן מרום! תשתחוה תולעת. בהתעטף עלי רוחי וגוייתי תתחתל, כסיתני משי עלפתני שני, ותתן בפי מטוה לכסות בו את ארון קדשך בהתעטף עלי רוחי וגוייתי תתגולל, ואתגלם ואתעלם ואתעלף ואתמולל, גוחי מבטן אתה עשית לי כנפים, לעוף אליך להנשא אל רום שמים, להודיע ולהביע ולחוה דעת כי לבן רשף הפכתני תולעת. ואעלה אל צמרת הארז ואעוף בין בכאים, ותתן בפי שיר חדש ואתן קול מבין עפאים, ואוליד ואפרה ותחדש פני אדמה, ואל בטן אמי אשוב ערום שמה, ואודיע ואביע ואחוה דעת, כי מבן רשף הוצאת תולעת.
ואליך ישברון כל שוכני קבר, כי אחרי בלותם עוד יעלו אבר. וכל עובר ים החיים באניה, ידע כי משמי קדשך נפחת בו רוח חיים בגויה. ותלמד דעה לבן אדם תולעה, וישא כנפים כמלאכי שמים, ועל נמלה צולעת חכמתך שופעת, כי למלאך אל הפכת תולעת, מה תמריצך תולעה מבור תחתיות, יושב מרום! עליה עיניך צופיות? מה תמריצך מעולפת מסוה, מה תמריצך כי תארוג מטוה, לכסות הארון ועל בדיו, התלבישהו מדיו? ותתן עליו את הנזר, התאמר שויתי עזר? מה ימריצך רמש מתגולל, שבלול מתמולל, ימאס כמו מים, ותעש לו כנפים? עני ונכה רוח, היכתב על לוח, ועל ספר יתוה התורה והמצוה, וכאחד הצבאות יגלה פלאות, הלבן רשף תעשה תולעת, הלתולעת תלמד דעת?
רם על רמים גבוה גבוה, מרום כעומק לפניך שפלו, אור כחשך לפני אורך אפלו. ראש ככבים לא רמו ועמקי שאול לא עמקו, שמים כארץ מכבודך רחקו, וארץ כשמים לפניך עומדת, וגויה כתרשיש כאש פלדת, כזוחל סגור בגרגר חול. וגולם חומר. עולל בארץ שאול. מפיו יסדת עוז בו הפליאה, כי עליו כתבו אצבעותיך ספר הבריאה "ים הִבָּקַע, אור הֵחָשָך" צוה יציר חומר "שמש וירח דומו" הוא גזר אומר "חיו עצמות יבשות, היי אדם, תולעת", הוא אמר ותהי והטבע שומעת, ותפתח לו אזנים, למו גלית סודך, פה ולשון חיך ושפתים יספרו כבוד הודך, ולראות עוזך וכבודך בראת לו עינים, ועפעפים למו יסגרו עת יפתחו השמים, וישא רוחו ויחזה ויראה מראות אלקים, וישא נפשו וידאה וילין בסתרך אלקים, ותאמר אליו עלה אלי ההרה והיה שם, הנה רכב אש וסוסי אש אסור ועלה ולא יעצרוך הגשם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, להבין משל ומליצה דברי חכמים וחדותם. ותלמד דעה לבן אדם תולעה, וישא כנפים כמלאכי שמים, והסיר את המסוה ויארג מטוה, ויכס את הארון ואת בדיו וילבישהו מדיו, ויתן עליו את הנזר ותאמר שויתי עזר, ועני ונכה רוח יכתב על לוח, ועל ספר יתוה התורה והמצוה, ויתן מופת ואות ויחוה פלאות, ועל נמלה צולעת חכמתך שופעת. ולבן רשף תשעה תולעת ולתולעת תלמד דעת.
ומרגב אדמה מבור תחתיות, מירכתי אדמה באחת הגאיות, לך שוכן מרום אשתחוה תולעת, ונפשי תשתוחח וברכי לך כורעת כי גלית לי סודך למדתני דעת, ואשא לבבי אל כפים, ואבוא בעדי עדים, ואשא כנפים אליך השמים, שם עשית מקוה מים, גל נעול בין החומתים, שם רכב אלקים רבותים עוטרים כמחולת המחנים, שם חשמל ונוגה שם קרנים, שם זוהר וברק וגבותם מלאות עינים, שם הערפל שם הצהרים, שם כסית אור על כפים, שם פחדתי פחד ואפול על אפים, ומן השפלה בין שפתים, ומן העמק בירכתים לפניך אשתחוה אכרע ברכים. אורך ימים תן לי אשאל חיים, והגד לי תעלומות חכמה הלא לתושיה כפלים, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, הרחב לבי וארוץ דרך מצותיך, הוריני ה' דרך חוקיך ותורתך חנני.
חותם בחדש האביב הוא חדש ניסן בשנים עשר בו
- בשנת כת"ר פה באקארעשט
מאיר ליבוש מלבים
- ^ ע"פ (שופטים טו, טז)
- ^ על פי (יחזקאל ז, יא)
- ^ מדובר באסיפת הרבנים הרפורמיים שהתקיימה בשנת תר"ד (1844) בבראונשווייג. באסיפה זו דנו על תיקונים שיש להכניס בדת ועל קידום התנועה הרפורמית. החלטות האסיפה היו ביטול תפילת "כל נדרי" וההיתר לנישואין בין יהודים לגויים -- נלקח מערך ויקיפדי של w:יעקב צבי מקלנבורג
- ^ כאן הגהתי. בדפוס כתוב: פ' מצורע פ' ב' סוף פרק אע"פ וישב מחוץ לאהלו וחיפשתי בGOOGLE ולא מצאתי מדרש זו בש"ס. לכן הגהתי - ויקיעורך
- ^ הגהה שלי. בדפוס כתוב פרשה ט ואיננו - ויקיערוך
- ^ הגהה שלי. בדפוס כתוב פרשה ב ואיננו - ויקיערוך