התורה והמצוה על דברים יג ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יג ט:

סז.

לא תאבה לו. רש"י ז"ל פי' על פי הספרי - לא תאהבנו. וכתב עליו הרמב"ן, אבל בגמ' אמרו "הא אם אבה ושמע - חייב". וכן הדבר, כי אבה הוא מענין רצון. וכן תרגם אונקלוס - "לא תקבל מניה".

ונראה שדרשת הספרי יוצא ממה שהיל"ל "לא תשמע אליו ולא תאבה", כי הכתוב ידבר תמיד בדרך לא זו אף זו, לא בהפך; שזה רבותא יותר שלא יאבה אף בלב. וגם כלל אזהרות אלה מיותרים, אחר שמצוה להרגו, פשיטא שלא ישמע אליו. וע"כ דרשו שהם אזהרות מיוחדות איך יתנהג עם המסית. כי אנו מצווים על אהבת ריעים ושלא לשנאותם, ואף בעובר עברה שמותר לשנאותו, אנו מצווים לעזוב השנאה כי יתן קולו בעת ירבץ תחת משאו. ויותר מזה הצווי לא תעמד על דם רעך . ומזהיר בהדרגה שלא יאהבנו.

וגדר פעל "אבה" שמתרצה בלב לחברו. ומשתתף לדעת חז"ל עם פעל אהב, ששרש שניהם אב. שע"י אהבתו יאבה בלב לדבריו. ואמר לא תאבה לו, ומוסיף - גם (=אפילו) במקום שצריך לשמוע קולו גם כשמותר לשנאותו - לא תשמע אליו למחול לו. ואף לא תחוס עינך כשטובע בנהר להצילו. והרמב"ם במנין המצות (יז , יח) מנה כדרשת הספרי, ובחבורו (ע"ז ה ה) כתב גם כדברי הגמ'. דאבה ושמע לדברי המסית, אפי' בדבור בעלמא - חייב. והרמב"ן במנין המצות נח תפס כדברי הגמ'. אבל במה שלא סלק בסוף הספר שני אזהרות מחשבונו של הרמב"ם, משמע שאין הדבר ברור לו, ואכמ"ל בזה.

סח.

ולא תחמול ולא תכסה עליו. התבאר אצלי ההבדל בין "חוס” ובין "חמל". שחוס הוא מה שאינו רוצה להשחית דבר שיש בו תועלת, וחמל הוא מצד טוב הדבר בעצמו.

וע"כ מפרש לא תחוס עין - אם טובע בנהר. שבזה יחוס מהשחית בן אדם כמוהו, שיש בו צורך לקבוץ המדיני. וחמל הוא אם רואה לו זכות, שאז הוא עצמו דבר טוב, כי י"ל זכות שלא יהרג.

ומ"ש לא תכסה - מבואר שהוא בשיודע לו חובה ומכסה הדבר ואינו מגלהו.

וממ"ש כי הרג תהרגנו - ר"ל שתהרגנו בכל אופן. למד שמחזירין אותו לחובה ולא לזכות, שהוא חלוף של כל חייבי מיתות, שמחזירין לזכות ולא לחובה. וכמ"ש בסנהדרין לג.

<< · התורה והמצוה על דברים · יג · ט · >>


קיצור דרך: mlbim-dm-13-09