התורה והמצוה על במדבר ח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


א. בהעלותך את הנרות וכו' כבר צוה על הדלקת המנורה בפ' תצוה ופ' אמור רק פה חדש איך יהיו הנרות מסודרים. שכבר בארתי (תרומה כ”ה) ששם מנורה אמר רק על הבסיס והקנה האמצעי שבו קבועים הקנים, הוא קרוי מנורה. והששה קנים היוצאים מצדיה נקראים קני מנורה בשם לוי והם רק ששה. והבזיכין שבם נותנים השמן והפתילות נקראים בשם נרות והם שבעה. ובפ' תרומה אמר והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, היינו שהמנורה יש לה שני עברים, העבר הפונה אל השלחן נקרא עבר של פניו, והעבר שכנגדו נקרא עבר אחוריו. וממ”ש והאיר על עבר פניה משמע שדי אם נרותיה פונים לצד שנגד השלחן, לכן באר פה שיאירו אל מול פני המנורה שהמנורה הוא הקנה האמצעי.

וכבר בארתי ( ויקרא שלב) גדר מלת מול שמציין השטח הסמוך לאיזה דבר באורך בענין שמשקיף אליו ורואה אותו. ומזה ידעינן שיצדדו הנרות מול הקנה האמצעי ובכ”ז יפנו ג”כ אל פני המנורה שהוא לצד השלחן, בענין שיטה הבזך והפתילה לצד השלחן ולצד הנר האמצעי. שכן הנר האמצעי עצמו פונה אל השלחן שהוא עבר הפנים, ובזה מקים אל מול פני המנורה שהוא הקנה האמצעי יאירו שבעת הנרות.

וזה בין למ"ד מזרח ומערב מונחים בין למ”ד מצפון ודרום מונחים. שלכ”ע צריך שיפנו נגד האמצעי שזה נקרא בשם מנורה. הגם שלמ"ד מזרח ומערב מונחים נקרא לפני ה' הנר השני המזרחי כמ”ש רש”י בשבת (דף כ”ב) בכ”ז אא"ל שיפנו אליו כי לא נקרא בשם מנורה.

והגר”א הגיה בכאן ששלשה כלפי דרום ושלושה כלפי צפון, דק”ל שלמ”ד מזרח ומערב מונחים הלא לדידי' הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ואין צורך לזה, שלד"ה צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה ולכן גם רש”י ז”ל בפירושו כאן כתב שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי. וכן בת”י תלת לקבל רוח מערבא ותלת לקבל רוח מדינחא, ושביעאה במציעאה, ועי' ברא"ם שהאריך בזה ועי' עוד בהעלותך ג

ב. דבר אל אהרן ואמרת אליו דברי הספרי מיוסדים על ההבדל בין דבור ואמירה והתבאר בפרטות בהתו”ה ( ויקרא ג ) עי”ש.

ג. בהעלותך , לא נמצא בשום מקום לשון העלאה על הדלקת הנר רק גבי מנורה, ומזה הוציאו חז”ל לפרש גם מענין העלאה שמעלם למקום גבוה ( כמ"ש בהעלותך ה ). והנרות הם הבזיכים שנותנים בהם השמן והפתילה וזה מורה כמ”ד במנחות (דף פח) שהנרות לא היו קבועים והעלה אותם לקבעם במנורה.

ובמ”ש אל מול פני, אם היה אומר אל מול פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל המנורה ואם היה אומר אל פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל צד השלחן (כנ”ל בהעלותך א) ובמ”ש מול פני ידעינן שיפנו לשניהם. היינו מצודדים אל השלחן והנר האמצעי. שנרות המזרחיים יפנו אל מקצוע מערבית צפונית והמערביים מזרחית צפונית, היינו שיהיו פונים אל האמצעי שהוא מול המנורה, ונוטים מעט אל הצפון שהוא פני המנורה. והנר האמצעי שאין לו מול יפנה ביושר לצד צפון שהוא פני המנורה.

ד. יאירו שבעת הנרות , כבר בארתי (בפ' אמור ריב) שממה שכפל צווי הדלקת הנרות בפ' תצוה ובפ' אמור, ויש שם שנוים בלשון, הוציאו חז”ל שמ”ש בפ' תצוה להעלות נר תמיד, הוא שם הקבוץ. ור”ל כלל הנרות והוא תמידות סדורי שיהיו דולקים כל לילה מערב ועד בקר. ומה שאמר זה שנית בפ' אמור שם בא שם נר בדיוק [שכל שם הנכפל בא בדיוק] ופי' נר אחד שהוא נר מערבי זה יהיה דולק תמיד ביום ובלילה, והוא חמידות החלטי. ועז"א יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד. תצוה אמר יערוך אותו אהרן ובניו ששם מדבר מכלל הנרות שדולקים מערב עד בקר. ובפ' אמור שמדבר מנר המערבי שדלק בנס כל היום זה היה רק בזכות הכ”ג כמ”ש (בשבת דף כ”ב) משמת שמעון הצדיק מצאו שכבה. ועז"א יערוך אותו אהרן ומפ' שנותן בו שמן שידלק מערב עד בקר הינו חצי לוג לכל נר. ובכ”ז לפני ה' תמיד הנר המערבי שהוא לפני ה' ידלק תמיד בנס [וכמ”ש התוס' בחגיגה דף כו ע”ב והרע”ב ספ”ג דתמיד] וז"ש אי מערב ועד בוקר יכול כולם, ת”ל לפני ה' תמיד וכו'.

[גרסת הספרים חסרה, וגרסתי כגי' הגר”א וגרסתו אי מערב עד בקר יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד [איזה זה שנאמר לפני ה' תמיד] וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד] וגרסת הילקוט אי מערב ועד בוקר יכבם, ת”ל יאירו שבעת הנרות, יאירו שבעת הנרות בין הערבים.


הערות

(ב) והנה בסמיכת פרשיות אלה שהקדים ברכת כהנים ואחריו חנוכת המזבח ואחריו צווי הדלקת המנורה, ובמד' נתן ע"ז טעם שאהרן היה מצטער שהוא לא הקריב לחנוכת המזבח א"ל ה' לגדולה מזו אתה מתוקן הקרבנות אין נוהגים אלא בזמן שבית המקדש קיים והנרות נוהגים לעולם, והוא פלאי שגם הנרות בטלו בחורבן הבית. אולם קרבת האדם אל האלהים יהיה בשני פנים, [א] ע"י ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלהים להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוה"ק, [ב] ע"י העבודה והמעשה. והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלהים ע"י שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה ע"י אהבת ה' אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה כאש יוקדת בקרב לבבו, שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות ע"י הקרבת בע"ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו, ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד בהתחברם והצמדם בעבודת אל חי השוכן בקרבם, וזה היה ענין ברכת כהנים שהיתה אחרי העבודה שע"י מעשה העבודה תרד השפע והברכה בין על הגוף בין על הנפש בין על חבורם יחד וישם להם שלום כמ"ש בפ' הברכה המשולשת, וע"כ בעת רצה לחנך את המזבח הקדים הצווי של ברכת כהנים, ואחריו ספר מהקרבת הנשיאים, ובאשר כל שבט ושבט יש לו טבע אחרת וסגולה מיוחדת בכחות נפשו החיונית התלויות בחומר, כמ"ש שיהודה נקרא אריה ויששכר חמור גרם וזבולון אילה שלוחה ובנימין זאב יטרף ודן נחש עלי דרך, עד שכחות חייהם וטבעיהם משונים זה מזה וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג פ"א) וז"ל ידוע שמבני אדם אנשים שצורת פניהם דומם לצורה משאר בע"ח עד שנראה איש כאלו פניו דומים לפני האריה ואחר כאלו פניו דומים לפני השור וכו', ולכן הבע"ח שהקריבו הנשיאים שרומז אל הקרבת כחות נפש החיונית של שבטם על מזבח אהבת ה', הגם שהיו דומים במספרם וענינם צוה שיקריב כ"א ביום מיוחד, באשר כל אחד מציין ענין מיוחד לפי סגולת כחות נפשו שהוא מצוין בו מזולתו, וע"כ חז"ל במדרשיהם נתנו לכל אחד רמזים אחרים וציונים מפורדים לפי סגולת ענין כל שבט וכחותיו ועניניו המיוחדים, והתורה כתבה קרבנות כל שבט בפ"ע הגם שנראה שהיה די בשיכתב וכן הקריבו כל נשיאי ישראל, באשר לפי רמזיהם וסודותיהם וכונותיהם ולפי שרש נפשותיהם במקורם בעליונים הם חלוקים זה מזה וכל אחד מורה ענין מיוחד, אולם באשר שבט לוי לא הקריב לחנוכת המזבח ונצטער ע"ז אהרן שהיה נשיא שבטם, א"ל ה' שענינו והליכותיו בקדש גבוה מכל אלה כי הוא מוכן להמשיך על העם אור ההשכלה והנבואה וחכמת התורה שאין להם קשר עם הקרבנות שבהם ישתתפו הגוף והנפש ואינם קיימים לעולם רק כ"ז שתשכון הנפש בגויה, וכן במקדש כ"ז שתשכון השכינה שהיא נפש העולם בבהמ"ק שהיא משל הגויה הכללית כמ"ש בפ' תרומה, אבל אור התורה והנבואה שהיא מיוחד לנפש לבד היא נצחי לעולם כנצחיות הנפש, וע"ז היה הוראת המנורה שהוא מציין אור השכל ואור הנבואה אשר באורה נראה אור, וכמו שערך ה' בהנהגת העולם שלא תרד השפע והברכה ממעלה רק אם יכינו התחתונים א"ע לקבלה, וע"י העלאת רצון ע"י הקרבנות שיעלה עשן ענן הקטורת מלמטה יוריד ה' את הברכה מלמעלה, וכן ע"י ברכת הכהנים העוסקים בעבודה תתעורר ברכת ה' ממקור הברכות על המברכים והמתברכים, וגם אש שלמעלה שהיה רבוץ כארי על המזבח לאכול את הקרבנות הצטרך לאש הדיוט שבו תאחז ותשכון, כמ"ש במד' סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה, כן להוריד אור השכינה ואור הנבואה והתורה וההשכלה מלמעלה היה צריך להקדים אור של מטה שהוא אור המנורה, שבעת העלה אהרן את שבעת נרות המנורה בקדש בהיכל ירד אור הגנוז בשבעת קני מנורה אשר למעלה בקדש, שימלא את הבית באור השכינה ואור החכמה והנבואה, והיא אורה הקים לעולם גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, אם ימצא איש שימלא את לבו אורה ויאיר מחשכי נפשו ע"י אור התורה והנבואה אז עליו יזרח ה' וכבודו עליו יראה, וקרנים מידו לו מן המנורה הטהורה אשר ראה זכריה במראה שהיא נמצאת גם בעת החורבן, ולכן אחרי שאמר שבבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, שכבר פרשו רבותינו שלא יכול משה לבא אל א"מ עד שנסתלק הענן שבארתיו בסוף פ' פקודי שר"ל עד שכבוד ה' אשר מלא את הבית שהוא אור השכינה נסתלקה לשכון בחביון עוזה בסתר עליון בין כנפי הכרובים שמשם שמע את הקול, וקולו של ה' הוא עצמו היה מפיץ האור והזוהר על כל הבית, כמ"ש וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו, וכמ"ש בב"ר [פ"ב] ויאמר אלהים יהי אור הה"ד פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא, וא"א להאור הזה להתפשט עד ימצא אור הדיוט שיוריד אותו למטה, כמו שירד אור הנר למטה אם יעלה עשן מלמטה שיאחז בו, וע"כ צוה תיכף להעלות את הנרות מלמטה למעלה כדי להוריד אור הגנוז והצפון אור ה' וכבודו מלמעלה, ויעש כן אהרן, שהעלה נרות שלמטה אל מול פני המנורה העליונה. ובדרך הרמז אמר במד' שהשי"ת רצה לכתוב ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן, רק ע"י שראה שאין העולם כדאי להשתמש באור הגנוז שהוא אור השכינה וגנזו לצדיקים, לכן כתיב ויהי אור ולא כתב ויהי כן כמש"פ בפי' בראשית פסוק ויהי אור מאמר המד' שו"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והם אומרים לא כן עיי"ש ואהרן שהוריד אור הגנוז תקן מלת כן שלפי מעשהו ראוי לכתוב ויהי כן, ועז"א ויעש כן אהרן שתקן מלת כן, ע"י שהעלה נרותיה מול אור הגנוז שהוא אור השכינה, וז"ש מגיד שבחו של אהרן שלא שינה שלא היה צריך לשנות לכתוב ויהי אור רק ויהי כן כמ"ש במעשה ששת הימים

 .

<< · התורה והמצוה על במדבר · ח · ב · >>



קיצור דרך: mlbim-bm-08-02