התורה והמצוה על במדבר ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ח:


<< · התורה והמצוה על במדבר · ח · >>

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


א. בהעלותך את הנרות וכו' כבר צוה על הדלקת המנורה בפ' תצוה ופ' אמור רק פה חדש איך יהיו הנרות מסודרים. שכבר בארתי (תרומה כ”ה) ששם מנורה אמר רק על הבסיס והקנה האמצעי שבו קבועים הקנים, הוא קרוי מנורה. והששה קנים היוצאים מצדיה נקראים קני מנורה בשם לוי והם רק ששה. והבזיכין שבם נותנים השמן והפתילות נקראים בשם נרות והם שבעה. ובפ' תרומה אמר והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, היינו שהמנורה יש לה שני עברים, העבר הפונה אל השלחן נקרא עבר של פניו, והעבר שכנגדו נקרא עבר אחוריו. וממ”ש והאיר על עבר פניה משמע שדי אם נרותיה פונים לצד שנגד השלחן, לכן באר פה שיאירו אל מול פני המנורה שהמנורה הוא הקנה האמצעי.

וכבר בארתי ( ויקרא שלב) גדר מלת מול שמציין השטח הסמוך לאיזה דבר באורך בענין שמשקיף אליו ורואה אותו. ומזה ידעינן שיצדדו הנרות מול הקנה האמצעי ובכ”ז יפנו ג”כ אל פני המנורה שהוא לצד השלחן, בענין שיטה הבזך והפתילה לצד השלחן ולצד הנר האמצעי. שכן הנר האמצעי עצמו פונה אל השלחן שהוא עבר הפנים, ובזה מקים אל מול פני המנורה שהוא הקנה האמצעי יאירו שבעת הנרות.

וזה בין למ"ד מזרח ומערב מונחים בין למ”ד מצפון ודרום מונחים. שלכ”ע צריך שיפנו נגד האמצעי שזה נקרא בשם מנורה. הגם שלמ"ד מזרח ומערב מונחים נקרא לפני ה' הנר השני המזרחי כמ”ש רש”י בשבת (דף כ”ב) בכ”ז אא"ל שיפנו אליו כי לא נקרא בשם מנורה.

והגר”א הגיה בכאן ששלשה כלפי דרום ושלושה כלפי צפון, דק”ל שלמ”ד מזרח ומערב מונחים הלא לדידי' הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ואין צורך לזה, שלד"ה צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה ולכן גם רש”י ז”ל בפירושו כאן כתב שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי. וכן בת”י תלת לקבל רוח מערבא ותלת לקבל רוח מדינחא, ושביעאה במציעאה, ועי' ברא"ם שהאריך בזה ועי' עוד בהעלותך ג

ב. דבר אל אהרן ואמרת אליו דברי הספרי מיוסדים על ההבדל בין דבור ואמירה והתבאר בפרטות בהתו”ה ( ויקרא ג ) עי”ש.

ג. בהעלותך , לא נמצא בשום מקום לשון העלאה על הדלקת הנר רק גבי מנורה, ומזה הוציאו חז”ל לפרש גם מענין העלאה שמעלם למקום גבוה ( כמ"ש בהעלותך ה ). והנרות הם הבזיכים שנותנים בהם השמן והפתילה וזה מורה כמ”ד במנחות (דף פח) שהנרות לא היו קבועים והעלה אותם לקבעם במנורה.

ובמ”ש אל מול פני, אם היה אומר אל מול פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל המנורה ואם היה אומר אל פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל צד השלחן (כנ”ל בהעלותך א) ובמ”ש מול פני ידעינן שיפנו לשניהם. היינו מצודדים אל השלחן והנר האמצעי. שנרות המזרחיים יפנו אל מקצוע מערבית צפונית והמערביים מזרחית צפונית, היינו שיהיו פונים אל האמצעי שהוא מול המנורה, ונוטים מעט אל הצפון שהוא פני המנורה. והנר האמצעי שאין לו מול יפנה ביושר לצד צפון שהוא פני המנורה.

ד. יאירו שבעת הנרות , כבר בארתי (בפ' אמור ריב) שממה שכפל צווי הדלקת הנרות בפ' תצוה ובפ' אמור, ויש שם שנוים בלשון, הוציאו חז”ל שמ”ש בפ' תצוה להעלות נר תמיד, הוא שם הקבוץ. ור”ל כלל הנרות והוא תמידות סדורי שיהיו דולקים כל לילה מערב ועד בקר. ומה שאמר זה שנית בפ' אמור שם בא שם נר בדיוק [שכל שם הנכפל בא בדיוק] ופי' נר אחד שהוא נר מערבי זה יהיה דולק תמיד ביום ובלילה, והוא חמידות החלטי. ועז"א יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד. תצוה אמר יערוך אותו אהרן ובניו ששם מדבר מכלל הנרות שדולקים מערב עד בקר. ובפ' אמור שמדבר מנר המערבי שדלק בנס כל היום זה היה רק בזכות הכ”ג כמ”ש (בשבת דף כ”ב) משמת שמעון הצדיק מצאו שכבה. ועז"א יערוך אותו אהרן ומפ' שנותן בו שמן שידלק מערב עד בקר הינו חצי לוג לכל נר. ובכ”ז לפני ה' תמיד הנר המערבי שהוא לפני ה' ידלק תמיד בנס [וכמ”ש התוס' בחגיגה דף כו ע”ב והרע”ב ספ”ג דתמיד] וז"ש אי מערב ועד בוקר יכול כולם, ת”ל לפני ה' תמיד וכו'.

[גרסת הספרים חסרה, וגרסתי כגי' הגר”א וגרסתו אי מערב עד בקר יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד [איזה זה שנאמר לפני ה' תמיד] וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד] וגרסת הילקוט אי מערב ועד בוקר יכבם, ת”ל יאירו שבעת הנרות, יאירו שבעת הנרות בין הערבים.


הערות

(ב) והנה בסמיכת פרשיות אלה שהקדים ברכת כהנים ואחריו חנוכת המזבח ואחריו צווי הדלקת המנורה, ובמד' נתן ע"ז טעם שאהרן היה מצטער שהוא לא הקריב לחנוכת המזבח א"ל ה' לגדולה מזו אתה מתוקן הקרבנות אין נוהגים אלא בזמן שבית המקדש קיים והנרות נוהגים לעולם, והוא פלאי שגם הנרות בטלו בחורבן הבית. אולם קרבת האדם אל האלהים יהיה בשני פנים, [א] ע"י ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלהים להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוה"ק, [ב] ע"י העבודה והמעשה. והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלהים ע"י שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה ע"י אהבת ה' אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה כאש יוקדת בקרב לבבו, שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות ע"י הקרבת בע"ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו, ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד בהתחברם והצמדם בעבודת אל חי השוכן בקרבם, וזה היה ענין ברכת כהנים שהיתה אחרי העבודה שע"י מעשה העבודה תרד השפע והברכה בין על הגוף בין על הנפש בין על חבורם יחד וישם להם שלום כמ"ש בפ' הברכה המשולשת, וע"כ בעת רצה לחנך את המזבח הקדים הצווי של ברכת כהנים, ואחריו ספר מהקרבת הנשיאים, ובאשר כל שבט ושבט יש לו טבע אחרת וסגולה מיוחדת בכחות נפשו החיונית התלויות בחומר, כמ"ש שיהודה נקרא אריה ויששכר חמור גרם וזבולון אילה שלוחה ובנימין זאב יטרף ודן נחש עלי דרך, עד שכחות חייהם וטבעיהם משונים זה מזה וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג פ"א) וז"ל ידוע שמבני אדם אנשים שצורת פניהם דומם לצורה משאר בע"ח עד שנראה איש כאלו פניו דומים לפני האריה ואחר כאלו פניו דומים לפני השור וכו', ולכן הבע"ח שהקריבו הנשיאים שרומז אל הקרבת כחות נפש החיונית של שבטם על מזבח אהבת ה', הגם שהיו דומים במספרם וענינם צוה שיקריב כ"א ביום מיוחד, באשר כל אחד מציין ענין מיוחד לפי סגולת כחות נפשו שהוא מצוין בו מזולתו, וע"כ חז"ל במדרשיהם נתנו לכל אחד רמזים אחרים וציונים מפורדים לפי סגולת ענין כל שבט וכחותיו ועניניו המיוחדים, והתורה כתבה קרבנות כל שבט בפ"ע הגם שנראה שהיה די בשיכתב וכן הקריבו כל נשיאי ישראל, באשר לפי רמזיהם וסודותיהם וכונותיהם ולפי שרש נפשותיהם במקורם בעליונים הם חלוקים זה מזה וכל אחד מורה ענין מיוחד, אולם באשר שבט לוי לא הקריב לחנוכת המזבח ונצטער ע"ז אהרן שהיה נשיא שבטם, א"ל ה' שענינו והליכותיו בקדש גבוה מכל אלה כי הוא מוכן להמשיך על העם אור ההשכלה והנבואה וחכמת התורה שאין להם קשר עם הקרבנות שבהם ישתתפו הגוף והנפש ואינם קיימים לעולם רק כ"ז שתשכון הנפש בגויה, וכן במקדש כ"ז שתשכון השכינה שהיא נפש העולם בבהמ"ק שהיא משל הגויה הכללית כמ"ש בפ' תרומה, אבל אור התורה והנבואה שהיא מיוחד לנפש לבד היא נצחי לעולם כנצחיות הנפש, וע"ז היה הוראת המנורה שהוא מציין אור השכל ואור הנבואה אשר באורה נראה אור, וכמו שערך ה' בהנהגת העולם שלא תרד השפע והברכה ממעלה רק אם יכינו התחתונים א"ע לקבלה, וע"י העלאת רצון ע"י הקרבנות שיעלה עשן ענן הקטורת מלמטה יוריד ה' את הברכה מלמעלה, וכן ע"י ברכת הכהנים העוסקים בעבודה תתעורר ברכת ה' ממקור הברכות על המברכים והמתברכים, וגם אש שלמעלה שהיה רבוץ כארי על המזבח לאכול את הקרבנות הצטרך לאש הדיוט שבו תאחז ותשכון, כמ"ש במד' סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה, כן להוריד אור השכינה ואור הנבואה והתורה וההשכלה מלמעלה היה צריך להקדים אור של מטה שהוא אור המנורה, שבעת העלה אהרן את שבעת נרות המנורה בקדש בהיכל ירד אור הגנוז בשבעת קני מנורה אשר למעלה בקדש, שימלא את הבית באור השכינה ואור החכמה והנבואה, והיא אורה הקים לעולם גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, אם ימצא איש שימלא את לבו אורה ויאיר מחשכי נפשו ע"י אור התורה והנבואה אז עליו יזרח ה' וכבודו עליו יראה, וקרנים מידו לו מן המנורה הטהורה אשר ראה זכריה במראה שהיא נמצאת גם בעת החורבן, ולכן אחרי שאמר שבבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, שכבר פרשו רבותינו שלא יכול משה לבא אל א"מ עד שנסתלק הענן שבארתיו בסוף פ' פקודי שר"ל עד שכבוד ה' אשר מלא את הבית שהוא אור השכינה נסתלקה לשכון בחביון עוזה בסתר עליון בין כנפי הכרובים שמשם שמע את הקול, וקולו של ה' הוא עצמו היה מפיץ האור והזוהר על כל הבית, כמ"ש וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו, וכמ"ש בב"ר [פ"ב] ויאמר אלהים יהי אור הה"ד פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא, וא"א להאור הזה להתפשט עד ימצא אור הדיוט שיוריד אותו למטה, כמו שירד אור הנר למטה אם יעלה עשן מלמטה שיאחז בו, וע"כ צוה תיכף להעלות את הנרות מלמטה למעלה כדי להוריד אור הגנוז והצפון אור ה' וכבודו מלמעלה, ויעש כן אהרן, שהעלה נרות שלמטה אל מול פני המנורה העליונה. ובדרך הרמז אמר במד' שהשי"ת רצה לכתוב ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן, רק ע"י שראה שאין העולם כדאי להשתמש באור הגנוז שהוא אור השכינה וגנזו לצדיקים, לכן כתיב ויהי אור ולא כתב ויהי כן כמש"פ בפי' בראשית פסוק ויהי אור מאמר המד' שו"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והם אומרים לא כן עיי"ש ואהרן שהוריד אור הגנוז תקן מלת כן שלפי מעשהו ראוי לכתוב ויהי כן, ועז"א ויעש כן אהרן שתקן מלת כן, ע"י שהעלה נרותיה מול אור הגנוז שהוא אור השכינה, וז"ש מגיד שבחו של אהרן שלא שינה שלא היה צריך לשנות לכתוב ויהי אור רק ויהי כן כמ"ש במעשה ששת הימים

 .

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ה. ויעש כן אהרן מפרש אל מול שעשה מול ופנים (כנ"ל בהעלותך ג) וכן שהעלה נרותיה על ידי שעשה מעלות. ועל זה אמרו מכאן אמרו (ר"ל במשנה דתמיד). ופי' הרע"ב ג' מעלות כנגד ג' העלאות דכתיבי במנורה. ומ"ש כאשר צוה ה' פירוש שיהיה חצי לוג לכל נר כמו שאמרו במנחות (דף פט). ולמאן דאמר צפון ודרום מונחים והנר האמצעי שהקנה שלו נקרא בשם מנורה (כנ”ל בהעלותך א) בו נעשה הנס, הגיד בזה שבחו של אהרן, שהעלה נרותיה אל מול פני המנורה שהוא נר האמצעי שהוא ג”כ נר המערבי שהיה דולק בנס כל ימי חיי אהרן. כי הנס הזה היה בזכות הכ”ג כנ”ל.

וזה שפרש”י ז”ל ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, ר”ל שאהרן עשה כן חצי לוג לכל נר ובכ”ז אל מול פני נר האמצעי שהוא המערבי העלה כולם. כי נר המערבי דל בנס וממנו היה מדליק את כולם, והיה שבחו של אהרן שלא שינה. ר”ל שלא הוצרך לשנות לתת בנר המערבי יותר מחצי לוג כדי שידלק עד הלילה כי דלק בנס בזכותו.

ו. והנה בכ"מ שנזכר אהרן במצוה הנוהגת בנרות יכוין אל הכ”ג שעומד במקום אהרן, ובאשר בנרות אמר בפרשת אמור יערוך אותו אהרן שהוא הכ”ג (כנ"ל בהעלותך ד) פירש בפ' תצוה יערוך אותו אהרן ובניו. כי מצאנו שעבודת יוהכ”פ דכתיב אהרן והוא רק בכ”ג וכן בעבודת פר העלם דבר, כתיב ולקח הכהן המשיח [ועמ"ש ויקרא ריגוצג”ע]. אולם בקטרת נאמר והקטיר עליו אהרן ולא ידעינן אם גם כהן הדיוט כשר לזה. ואמר שיש ללמדו מנרות ששווה אליהם בג' דברים, שהוא עבודה בא"מ והוא בבגדי זהב ונאמר בו תמיד ואין ללמדו שיוהכ”פ שהוא בבגדי לבן ולא פר העלם דבר שלא נאמר בו תמיד.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ז. וזה מעשה המנורה כבר התבאר צו ( צו כג ) שכנוי הרומז זה , זאת, אלה, מורה על נרמז קרוב שהוא לפניו למראה עינים. וע”כ אמרו שהראהו הקב”ה וכ”ה במכלתא ( בא ו ) בשם ר”ע וכן במנחות כט.

ח. מקשה זהב , כבר בארתי ( שמות כה:לא) שמלת מקשה מורה על הקשת הקורנס שלא תהיה חלולה. ולא כרש”י שפירש שלא יעשנה חוליות, כי זה נלמד ממ”ש ממנה יהיו כמ"ש בספרי כאן. וז”ש אין מקשה אלא מן קשה מעשה אומן מעשה קורנס. ופה אמר עד ירכה עד פרחה, שהגביעים והכפתורים יהיו מקשה למדינן ממ”ש בפ' תרומה ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה. ומה שאומר שנית מקשה היא בא לעכב, שלא נדמהו לחצוצרות שאין מקשה מעכב. דכתיב פה מקשה היא, מלת היא ממעט חצוצרות, כמ”ש במנחות (דף נ”ט). אמנם זהב אין מעכב וזה הפך מחצוצרות ששם כסף מעכב, וז”ש נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות.

ועדיין לא ידענו שמקשה מעכב בגביעים וכפתורים ופרחים [ כי מה שאמר עד ירכה עד פרחה מדבר בפרח שבגוף המנורה כמ"ש בפי' לפ' תרומה (שם פסוק לה) ולמד ממ”ש כולה מקשה אחת זהב טהור ששנה עליו לעכב. ואמר אח”כ ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ככר זהב טהור יעשה את כל הכלים האלה ללמד שמלקחיה ומחתותיה יהיו רק ככר זהב לא מקשה. והעתקתי פה בגי' הגאון רא"ו.

ט. כמראה אשר הראה הת”ק מפרש כן עשה משה ואחר שהראהו עשה כמותה. ור' נתן סובר כמ”ד בתנחומא (פ' תרומה) שהיה משה מתקשה בה, א”ל הקב”ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה. לכך נכתב תיעשה בלשון נפעל. וע”כ אמר שהקב”ה הראהו כלים עשוים ומנורה עשויה, ונעשית. ר”ל שנעשית מאליה. ומ”ש כן עשה, מוסב על ה', שה' שהראה למשה הוא עשה את המנורה.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)



י. זאת אשר ללוים כבר בארתי (תורה אור צו נג באורך) ומלת זאת מציין תמיד או נרמז קרוב, או התיחדות, זה ולא אחר. ובא למעט שאין מום פוסל בלוים ומובא בחולין (דף כד).

יא. מבן חמש ועשרים שנה ומעלה , ולמעלה כשצוה למנות את הלוים הראויים לעבודה לא מנה רק מבן שלושים. רק שם אמר אצל בני קהת לעשות מלאכה בא”מ ואצל בני גרשון לעבוד עבודה בא”מ ואצל בני מררי לעבוד את עבודת א”מ. מבואר שבני שלשים יש להם חיוב וחלק במלאכה ובעבודה עצמה. וכאן אמר לצבא צבא בעבודת א”מ היינו שיצבאו בעבודה שעובדים אחיהם שהם בני שלשים, צריך שימצאו שמה בני חמש ועשרים לראות וללמוד סדרי העבודה וכן פי' בחולין (שם).

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)



יב. מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו , יש הבדל בין עבודה לשרות. שעבודה הוא מה שיש בה יגיעה והשרות אין בו יגיעה. אבל גם דבר שאין בו יגיעה רק שהוא עבודת ה' מיוחד בפני עצמו קרוי עבודה. ועל כן ממה שנאמר ושרת את אחיו ידעינן שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון שהיא מלאכה שאין בה יגיעה ואינה עבודה בפני עצמה, רק מסייע את אחיו. לאפוקי מלאכת השיר, הגם שהיא מלאכה שאין בה יגיעה היא עבודה חשובה בפני עצמה ונכלל בכלל ועבודה לא יעבוד.

ורש”י ז”ל כתב שחוזר לעבודת השיר גם כן ולא כן דעת הספרי. והרמב”ן הביא ראיה ממ”ש בחולין יכול אף בשילה ובית עולמים ת”ל לעבוד עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף. והרי עבודת עבודה היא השיר כמ”ש רש”י שם אם כן אף לשיר נפסלו בזמן שהעבודה בכתף עיי”ש.

ור' יהודה מדייק מ”ש שנית ועבודה לא יעבוד שהוא מיותר, שבא לדייק שרק מי ששרת את אחיו עבודה לא יעבוד שהוא הלוי שעומד לשרת ולסייע להכהנים הם נזהרו שלא יעבדו יותר מחמשים רק ישרתו. אבל הכהן שאינו משרת יעבד גם אחר חמשים כי לא יוכל לקיים בו ישרת את אחיו. ומ”ש אבל משנכנסו לארץ אין נפסלים אלא בקול, מובא בחולין ולמד לה מקרא.

והנה נוסחת הספרים אין לה פי' והמפ' נדחקו. והגר”א מחק כל מאמר ר' יהודה אומר והכניס מאמר אחר במקומו וזה נוסחו. רבי אומר הואיל ואמרה תורה עבוד בכ”ה ולא יעבוד בחמשים, אם למדתי שעובד בכ”ה כל עבודות כך לא יעבוד מחמשים כל עבודות. ת”ל לא יעבוד עוד ושרת את אחיו. וגרסתי טובה ואמיתית, ועי' מה שהאריכו בענין זה הרמב”ם בס' המצות (מצוה ל”ד) והרמב”ן בהשגותיו (בשרש השלישי) והמג”א. ובמ”ש די להבנות דברי הספרי על פי דרכנו.


(ו) "קח את הלוים", פ' זו נאמרה ביום שהוקם המשכן כמו דתני לוי גיטין (דף ס') והלוים היו מעורבים בין בני ישראל וצוה שיקבצם ויטהר אותם:

(ז) "וכה וגו' הזה עליהם מי חטאת", ובשני נשרפה הפרה ובשלישי הזה הזיה ראשונה ובשביעי הזה עליהם הזיה שניה וגלחם וכן פרש"י (למעלה ז' אל"ף) וכמו שהבאתי למעלה (נשא סי' קמ"ה), ולפ"ז היה יום השביעי בשבת ואיך הזו וגלחו? ולדעת הרמב"ם (פי"א מה' פרה אדומה ה"ב) שיכול להזות ביום הח' י"ל שהזיה שניה היה ביום שאחר השבת, אבל הראב"ד חולק עליו שם, וצ"ל שאז לא גזרו על ההזיה שהוא שבות והגלוח היה יום שאח"ז, וזה כפי הגי' שהבאתי שם ואחר הזיה שניה גלחו עיי"ש. והנה הטהרה היתה מטומאת מת שהרגו בעובדי העגל, והעברת התער להסיר המותרות שהשער הוא מותר המוח ומורה על טהרת המחשבות והדעות:

(ח) "ולקחו פר בן בקר", זה היה לעולה, והקדישו את העולה תחילה, כמו ביולדת שכתוב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת, ופי' בזבחים (דף צ') למקראה הקדימה הכתוב, ולענין הקרבה היה החטאת תחלה, ובאשר חטאת זו היתה הוראת שעה והיתה נשרפת, שאם לכפר בעד ישראל על חטא ע"ז של העגל דין צבור בע"ז פר לעולה ושעיר לחטאת, ואם לכפר חטא הצבור ביתר עברות בשגגת הוראה די בפר חטאת לבד, וא"כ העולה היתה העקר והחטאת הוראת שעה, לכן הקדישו העולה תחלה, ומשמע שאת החטאת לקח משה והקדישו כמ"ש תקח לחטאת ואמרו מאי פר (בן) שני כמו שעולה כליל אף זו נשרפת (כמ"ש בהוריות דף וא"ו ובתמורה דף ט"ו ע"ב) לר"ש, ובארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ר"ח), ורבי למד בזבחים (דף פ"ט) שמ"ש פר בן בקר שני היינו שהחטאת יהיה שני לעולה במעשה שאף שדם חטאת קודם לדם עולה (כמ"ש בפסוק י"ב) העולה קודם בהקרבה, ועמ"ש בארצות החיים (סי' אל"ף אר"י סק"ו):

(ט - י) "והקרבת והקהלת את כל עדת ב"י", הם ב"י והסנהדרין בראשם, ואחר שיהיו מקובצים תכניסם לעזרה, שעז"א והקרבת לפני ה', וסמכו ב"י מפני שהלוים נכנסו לכפרה תחתם כמ"ש ולכפר על ב"י, סמכו עליהם כבעלים שסומכים על הקרבן:

(יא) השאלות (יא - כא) למה נזכר בכאן ג' תנופות ובמעשה לא נזכר רק תנופה אחת וכל הלשון כפול ומכופל וכפל ויעש משה ואהרן ללוים וסיים שנית כאשר צוה ה' כן עשו להם: "והניף", הנה היו בלוים שתי תנופות א' ע"י אהרן וא' ע"י משה, וכ"א הי' לה הוראה אחרת, כי נעשה בלוים שני ענינים [א] מה שבני ישראל נתנו אותם לה', היינו שעד עתה היתה העבודה בבכורות ועתה נתנו ב"י את הלוים חלף בכוריהם שיכנסו תחתם לעבודה בעניני עבודת ה' ששייכים ללוים כמו השיר ודומיו ולצורך זה הניף אותם אהרן, ומפרש שהיה מאת בני ישראל, כי בזה היה שליח של ישראל שהם מסרו אותם שעי"כ היה לעבוד את עבודת ה' תחת שהיה העבודה בבכורות:

(יג) "והעמדת", (ענין ב') היה בלוים מה שנתנו אל אהרן לעזר אל הכהנים בעבודתם כמו שחיטה והפשטה, וכן במשא המשכן שעד עתה היה זה מוטל על כלל ישראל, וע"ז העמיד אותם משה לפני אהרן ולפני בניו למסרם אליו, ומשה הניף אותם תנופה, שמורה שמשה הוא שליח מה' למסור את הלוים לאהרן כמו שיבאר:

(יד) "והבדלת", ועל ידי המעשים האלה תבדילם מתוך ב"י במה שיהיו לי מוכנים להיות משרתי ה':

(טו) "ואחרי כן יבואו הלוים לעבד את א"מ", שכולל בין עבודת ה' בין עבודה שהוא לעזר לכהנים, כ"ז דבר דרך כלל ועתה מתחיל לבאר טעם שתי התנופות האלה והוראתם, וז"ש וטהרת אותם והנפת אותם תנופה ר"ל הטעם מה שאני מצוה שאחר הטהרה תניף אותם תנופה וכולל שתי התנופות כי במ"ש והנפת אותם כולל גם התנופה השניה שנעשה ע"י משה:

(טז - יח) "כי נתונים", ר"ל טעם התנופה הראשונה שהיתה ע"י אהרן שבזה נתנו לי מתוך ב"י שיהיו תחת הבכורים שהיו מקודשים, ואקח את הלוים תחתם, וע"ז הניף אותם אהרן שבזה מסרם לי, כמ"ש (פי"א) והיו לעבוד את עבודת ה':

(יט) "ואתנה", וטעם התנופה השנית שהי' ע"י משה, שמשה הוא שליח מאתי [אחר שזכיתי בהם ע"י התנופה הראשונה] אתנם מתנה מאתי לאהרן ולבניו, וזה מתוך ב"י כי לשרת את אהרן ובניו בעבודתם היה מוטל עד עתה על כל ב"י לא על הבכורים לבד, שב"י היו צריכים לעבוד באהל מועד לשאת את המשכן ולהקימו ולפרק, ועתה נכנסו תחתם לעבוד את עבודת ב"י באהל מועד, ולכפר, ר"ל שעד עתה היו ב"י נכשלים בגשתם אל הקדש והיה בהם נגף ועתה נכנסו הלוים תחתם וב"י ישמרו מגעת בקדש והם יכפרו עליהם על מה שעד עתה לא נזהרו כראוי:

(כ) "ויתחטאו", ספר שעשה אהרן התנופה הראשונה אחר שהתחטאו ויכפר עליהם בהקרבת השני פרים:

(כא) "ואחרי כן באו הלוים לעבוד את עבודתם בא"מ לפני אהרן", שזה במה שנתנו אל אהרן לשרתו וזה נעשה ע"י התנופה השניה שהיה ע"י משה שעז"א כאשר צוה ה' אל משה על הלוים כן עשו להם, שהוא התנופה השניה שהי' ע"י משה:

קיצור דרך: mlbim-bm-08