לדלג לתוכן

הראי"ה קוק על תהלים

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

תהלים ה ח

(תהלים ה ח): "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך."

הוד היכולת מתגלה בתיאור הבית. כשאנו באים בביתו של אדם הרי אנו מסורים בפנים ידועים לשלטונו, "כל מה שיאמר בעל הבית עשה". עצם הקנין והרשות של הבית מבליט את היכולת והאומץ, אבל ההיכל הוא מראה יותר מיכולת ושלטון, - את הכבוד וההדר, הראוי לאישיות עליונה מלכותית, למי שנאה לו להיות שוכן כבוד בהיכל. המדה הרגילה היא, שהרושם של היראה בא מתוך הכרת השלטון והיכולת, ולעומת זה הכרת החסד, המעוררת את האהבה, היא מחוברת להכרת המעלה והכבוד. אמנם בעומקן של נפשות עדינות, ביחש הקשור הקדוש לאלהי עוזם, מתגלים הדברים באופן אחר, שהיכולת האלהית והגבורה העליונה היא מעוררת בהן אהבת חסד עליון, והכרת החסד מתלבשת בהופעתה של היכולת האלהית ושליטתה, שכולה היא לשם מגמת החסד. ומתלבשת היא הנפש באור החסד, ברוב החסד, בהכרת תוכן הבית, בית אלהים ורשות הגבוה העליון, ועל גבי ההופעה הקדושה הזאת תבא הופעת קודש קדשים של הכרת הכבוד העליון, המעלה את האדם מידי מדת החסד,והאהבה הנובעת ממנה, למדת היראה העליונה, הבחונה כזהב, המצורפת בפאר החכמה והחפץ הקדוש הנעלם, אור אלהי אמת. ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, וע"י המדה הזאת, של האהבה והכרת החסד, הבאה מתוך הכרתה של גבורה של מעלה, תבא ההשתחואה, הבאה מתוך התשוקה העליונה, אשר האהבה והכרת החסד, שבאה מתוך עוצם היראה הראשונה, היא רק כבסיס לה, כי אז תבא היראה העליונה, הבאה מתוך הכרת הכבוד והשלמות האלהית, הממלאה אותנו הוד נורא, שתוכה רצוף אהבה, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך.


תהלים כו ח

(תהלים כו ח): "ד' אהבתי מעון ביתך, ומקום משכן כבודך."

האהבה, בתחילת צמיחתה, מתחברת היא עם האניות אשר היא בטבעו של היצור המוגבל, ואהבתו להיות בבית ד', במקום המקודש, ששם האורה האלהית שורה, היא מחוברת עם ההרגשה, שהוא בעצם האני שלו הוא שרוי במעון הקודש, ונפשו שקויה היא מצחצחות אור התענוג אשר להאור האלהי. אחרי האהבה הזאת, שהיא קשורה עדיין עם ההרגשה העצמית, במה שהוא חש, שהוא נמצא במעון בית ד', מתגברת היא הקדושה, והאהבה העליונה מתצחצחת ומזדככת, לא בתור אהבה שהשמת עצמותו של האדם בתוכה היא תופסת מקום בה, אלא אהבה פלאית שאין דוגמתה כ"א בהאהבה האלהית העליונה, זאת היא האהבה שאינה מזכירה את המעון, את האופן שסוף כל סוף מזכיר הוא את האוהב שמציאותו היא שמה, אלא למעלה מכל תאור של החזקת איזה נושא חוצי לבד מהוד כבוד הקודש האלהי. והאהבהמתעלהעד להבטוי של אהבת מקום משכן כבודך, שהמקום איננו כ"א מקום משכן הכבוד, ועצמיותו של האדם האוהב איננה תופסת בו מקום בהויתה, זאת היא האהבה העליונה, אהבת הנצח של "כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם", המכשירה אותנו להדר קדשה של התפלה הרוממה, המעוטרת בטל אורות הוד הקודש.


תהלים לו ח-יא

(תהלים לו ח): "מה יקר חסדך אלהים".

כאשר נכנסנו בתוך ההיקף האורי של הטלית הגדול, שמלא ההוד האלהי, המזהיר בתוקף בהירותו את כל המחשכים כולם, נגלה לעינינו בשיא גבהו, והפנימיות האיכותית היא נתמזגה כבר ברוחנו פנימה בהתעלותה העליונה, והננו שמורים ומוצלים מכל התקפה של החיצוניות השוממה, שבהתגברות העכורה של הכמותיות החרבה החמרית, הננו נושאים את דענו עוד למעלה למעלה. ומרגישים אנו ומכירים בעומק הדעה, כי לגבי הערך המוחלט של עצם המהות של יסוד הכל, הרי אין חושך ואין צלמות, והיסוד האיכותי משתוה הוא אל היסוד הכמותי, והחמריות מתעלה היא בתוקף הקודש כהרוחניות עצמה, והכל הוא זוהר אצילי טוב וקדוש.אבל החסד האלהי הוא אשר אמר עולם יבנה, והמושג של עולם כבר יש בו איזו הגבלה ואיזו הבררה מיוחדה, שמצדו השם החבוי הולך ומתגלה, בתכונה שמית,והשם שם אלהים הוא, המתפשט בתור כח מנהיג, מושל, מארגן ומאחד, מעלה ומקדש, וחסד אלהים זה הוא המבדיל בין האור ובין החושך,וזה החסד מה יקר הוא ונפלא, שהוא נבנה כולו לפי תכנם וערכם וכח קבולם של בני אדם.


(תהלים לו ח): "ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".

לא יוכלו להחסות בני אדם, יצורים מוגבלים בערכים עולמיים, בהאור המוחלט, באין כל צל החוצץ, המתוה להם את אורח הקבול של בית חייהם. והתבל בכל ערכיה, הרוחניים והגשמיים, לפי מדת בני האדם נתכוננה, וההתכוננות הזאת היא המבדילה, בין הכמות ובין האיכות, בין החיצוניות ובין הפנימיות, בין החושך ובין האור. ואלמלא הצל, אין בני אדם מוכנים לאורה כלל, ואין יצורי עולמים מוגבלים יוצאים מההעלם ההעדרי אל ההויה הנכונה להם, והצל אמנם צל של כנפים הוא, שמזכירות אותנו שיש כאן עפיפה, שיש כאן אור מתעלה, והעילוי ילך הלוך וגדול, והחושך לאור יהפך, והכמותיות לאיכותיות, החומר הגס לתוכן נאצל מלא הוד חיים.


(תהלים לו ט): "ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם".

הצל הזה, הבא מחסד אלהים, מהחסדים של הגבורה העליונה, אשר הואילו למעט את אור הבהקתה כדי לגלות עולמים יצורים, ולהוציא אל היש בני אדם, בתכונותיהם המוגבלות, שהם ראויים דוקא בשביל כך להתעלות מאד בעליתם מתוך קוטן פרטיותם אל הגודל העליון, להיות נשאבים בחפצם החפשי במעוז הזיו האלהי שממעל לכל גבולי עולמים,- הנה הצל הזה הוא הבונה את בית ד', המקיף את קירותיו, המקרה את כל תכונתו בהגבלתו הנכונה והמדויקה.מתוךההגבלההזאתמתגלההתוכן התמציתי של הזוהר האלהי העליון בצורה מוגבלה, הראויה להיות המזון המבריא, והנותן את המחיה להנשמה הבריאה, השוקקת אל הנועם האלהי. בתכונה מעשית יהיה המזון דומה למחיה הגופנית של המאכל, המלא לשד ושמן, החומר המחיה, האוצר בתוכו כח חיים רב ועצום, החוזר לערך של חיים בהבלעו בגויה המצומצמה. ומתוך הקשור העצמי, שיש לההגבלה בכל מהותיותה, אחרי אשר בגבורת אלהים נתגבלה בגבוליה, עם האור העליון של יסוד החסד, המתעלה מכל הגבלות ומצרים, נובע האור המחיה, המשיב את הנפש לאור מקוריותה האלהי, השוטף בהדר עוזו מהמעין העליון, המתעלה מכל ערך עולמים, שהוא הולך ושוטף בשטפי נהורים, וזרמי חיים אציליים בלתי סופיים,חדשים לבקרים,שהם, בעצמתהופעתם משפיעים תוכן רוחני, אציל באצילות העליונה, על היסוד המוגבל. הוא נערך בערך הריווי מדשן בית ד', שלעומתו תהיה ההופעה של הצחצחות העליונה הבלתי גבולית כשטף נחל עדנים, שכולה משקה נוזל ורוחני מוחלט. ירויון מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם. הרויה מדשן הבית, שהוא היסוד המוגבל, מתיחש לפעלם העצמי של בני אדם, לפי ערכם וכחותיהם, וההשקאה מנחל העדנים היא כבר פעולה אלהית עליונה, הבאה בעקב הרויה המוגבלה, הבאה מהערך של חופש הרצון, הנוטה במפעליו אל שאיפת הקודש העליון להקשר בצרור החיים, באור פני מלך חיים, בחסד אלהים עולם ועד.


(תהלים לו י): "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור".

החיים מתחילים להתיחש במקום שיש יחש אל המות, במקום שיש מה להחיות, שאם שפע החיים לא יזל שם הרי השלילה של החיים מתגלה שמה, שהוא המות. אבל המקור של החיים הוא תוכן החיים, שהחיים הם שם עצמיים, לא מצד שלילת המות שהם מסבבים, ומקור החיים זהו עם הענין האלהי העליון, שמצד המקוריות הזאת חיים מתחילים להיות מפכים ונמשכים, להחיות כל פגרים מתים, כל משוללי חיים, בטללי אורותיהם. ומיסוד התוכן של מקור חיים, שהוא מוכן להשפיע חיים, הרי ההגבלה, שהיא מיסדת בצמצומה גלמים ועולמים מסומנים במצריהם, נמצאת היא שם, שהוא ערך ההתגלות של חסד אלהים היקר מאד. אבל העילוי העליון, שממעל למקור החיים, הרי הוא אור ד' הנוכחי שהוא מובדל מכל אורות עולמים, שכל תכונה של אורה בהם הרי היא מכוונת לראות על ידה גופים חשכים, שבעצמם אינם מערך מהות האורה, אבל האור בעצמו איננו דבר נראה, כי לא נתגלה בעולם לפי מדתו הכח הרואה את מהות האור. אמנם אור ד', במעלת הרחבת אצילות מקורו, הוא האור שאור נראה בו ועל ידו, זהו יסוד המרחב העליון של הזוהר הבלתי מוגבל, שכל עולמי עולמיםאינם כדאים לו,וזיו אור הטלית מבהיק ממנו בתכונת התכוונותו אל מרומי מרומיו.


(תהלים לו יא): "משוך חסדך ליודעיך, וצדקתך לישרי לב".

אור החסד האצילי, שהדר הרוחניות עליו הוא חופף, המתגלה בתכונת הדעה הברורה, הרי הוא מתאגד עם התוכן העליון של היפעה הרוממה, המתעלה מכל הערכים המתגבלים.והחסד הנמשך, שאנו אליו מיחלים שימשך ע"י הידיעה, היא ידיעת שם ד', המתעלה מכל היקר העליון של חסד אלהים, שהוא מתנוצץ מצל הכנפים העליונות, ומשך החסד, הוא החסד המקורי, הרי הוא נמשך ליודעי ד'. והצדקה, הכוללת בקרבה את כל ערכי המוסר והצדק המעשי, שמתבסם בכל תארו ע"פ היסוד של גבוליות החיים והמציאות, שממנו באות המדות הישרות וכל מעגל ישר, מופיעה בתור תולדה מדעת העליון המזהיר ברום עולם. בחבורם של החסד המתאגד עם הדעה, והצדקה המתחברת עם יושר הלב, מתעלה כל הדר ההויה בחיצוניותו ובפנימיותו, בכל ערכיו כולם, והתקבצות כל האיווי הנחמד הזה הוא המסתגל אצלנו בזיו קדושת הציצית בערכה המגודל, בגדלות הטלית הגדול, והתפשטות התעטפותו, בכל הוד שאיפת כונותיהם.


תהלים סט יד

(תהלים סט יד): "ואני תפלתי לך ד' עת רצון, אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך."

אין האדם, המלא תמיד שינויים, ותמורות של רגשות, של מצבי הנפש, ושל הסערות רוחניות שונות, מוכן תמיד להיות מתעצם בתפלה, ושיהיה הוא בעצמו הנושא הראוי של התפלה הרוממה, הזכה והעליונה, המלאה אור ואש קודש ושלהבתיה. הנפש האנושית נתונה היא תחת ההתפעלות של שינויים, הבאים בעתים שונים, וכאשר כן הוא דבר ד' ועצתו העליונה, אשר עשה לנו את הנפש הזאת, ויסד בה את ההכנה לכל אלה השנויים, יודעים אנחנו את ערך אותו הזמן, שהננו מרגישים את עצמנו כולנו מוכנים במדה מלאה להיות מתאחדים במהותה של התפלה, וקוראים אנו את העת ההיא עת רצון. אע"פ שכלפי מעלה האמת המוחלטה זורחת, והישועה של רב החסד העליון ישועת עולמים היא, ונצח ישראל לא ינחם, והכל עומד במצב רם ואיתן ממעל לכל שינויים ותמורות, הנה עצת ד' היא זאת, שיש קשר אדיר בין השפלות של השינויים, שאנו קשורים בהם, ושאנו מוכרחים על ידם לבא לעת רצון, עם האמת הגדולה אשר חסד עליון מופיע עליה, העומד לעד לעולם, ממעל לכל שינוי ותמורת מעמד. ואני תפלתי, עצמיותי האנושית כשהיא באה להתאחד בתפלתי,הראויה להקרא בשם התפלה שלי, ההולמת לאנושיותי, ויורדת עמי בדרגת השנויים, ובאה על ידם למעמד הרם בעת המאושרה, שהנני מוצא את עצמי מקושר עם המהות של תפלתי, יודע אני שזהו לך ד' עת רצון, שאתה האל הקדוש המתעלה מכל זמן ומכל עת, מכל תמורה ומכל שנוי, על פי עצתך העליונה היא עת הרצון, שאנו חשים אותה בתור עת, בתור הופעה יוצאת מכלל של מאורעות של דברים משתנים. אבל המקור העליון של הופעת תכונת העת של הרצון הלא אינה אותה המדה המצומצמת, היורדת להתגלות עלינו בתור עת לבדה, בתור ענין מפורד ועומד בפני עצמו בלא מקוריותה העליונה, כ"א בתור הופעה אצילית ממקור האמת המוחלטה, ששם הוא ששון הישע העליון. אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך, כמו שהוא האמת בעצמותו וביסודו העליון, המתעלה מכל חזיונותינו המצומצמים. והקשר הזה, של השנויים ושל חיי השעה אשר לתפלה, עם חיי העולם ועם הנצחיות העומדת ממעל לשנויים, הוא בעצמו יבטיח לנו, ביחש להכלל, את קביעות הזמן הכללי, שהוא מאושר מצד התורה, שהוא בא מצד התכונה האמתית של ההויה הכללית בכל מהותה, שיש לה התוכן היותר עמוק בההפעלה הנפשית של האיש הפרטי, ונעשה היחיד מוכן ע"י תפלתם של רבים, המקיפה אותו בכל מהותו, ואיזהו עת רצון - בשעה שהצבור מתפללין.


תהלים צה ו

ואני אשתחוה ואכרעה אברכה לפני ד' עושי. (ע"פ תהלים צה ו).

המדה הרגילה של ההתמסרות אל הקדושה האלהית, וההתבטלות האישית הבאה מיסוד קבלת מלכות שמים, היא בתכונתה הולכת ומתגברת באדם, מתחיל מהמדה הקטנה וכח האור הולך ומתפרץ, זורם ומתגבר. אבל יש עוד מדה אחרת, של הופעה גדולה של אורה פתאומית, המתקפת את האדם עד כדי ההתבטלות הגמורה המפליאה ומשמימה אותו בתמהון עוזה, ומתוך הדהימה הגדולה לא יוכל להיות מוכשר לבא לסדר חיים קבועים, בדבור פה של תפלה, וק"ו שלא יוכל להמשיך סדרי חיים מעשיים כטוב וכישר, שזוהי המטרה העליונה של עושה כל בפועל, שיהיה האדם במעשה מסדר חייו ומפעליו כתורה וכמצוה, כדבר ד' הנאמן. לשם מטרה זו יבא האדם לסדר לו את המשכת יחושו להרגשתו את כח הקדושה העליונה במדה כזו, שאף שבתחלה באה ההשפעה האלהית עליו בתוקף ובהרעשה, עד כדי מדת ההשתחואה המוחלטת, של פשוט ידים ורגלים, המורה על בטולה של כל הויתו מפני חוזק יד ד' הנטויה עליו, בהופעת גדלו ותפארתו, יצמצם בעצמו את ההופעה עד כדי הכריעה, שהיא אמנם מכפפת את כל הגוף, אבל כח הפועל בזה הלא הוא רק התנועה של הברכים, ואח"כ יבא לצמצם ולהגביל עוד את רגשי התפעלותו מההתגלות האלהית אשר בלבבו, עד כדי הבריכה, שהיא מתיחסת כבר לברכים בעצמן, מבלעדי היחש המתפשט בהכרעתה של הכריעה על הגויה כולה.ותכלית בואם של כל אלה הענינים וצמצומיהם היא, מפני שכל ההשתחואה הזאת לצורותיה השונות הלא היא לפני ד' עושי, המכונן אותי להיות בעולם המלא עשיה ומפעל, אשר בהתגברות רגשי הנפש, גם העדינים שבעדינים שבהם, כשהם מתפרצים בלא גבול,הם מטשטשים את העשיה. ע"כ כדי לכונן את התוכן העשיתי, מבלי להנזק מכחה של ההופעה העליונה בחוגי המעשה, יש אשר ילך האדם מקירוב לריחוק, וממעמד של בדידה, ועלוי רוחני, למעמד של חברותה וירידת ערך, מלמעלה למטה, וכל אלה יכוננו את יסוד העשיה ביקר תפארתה. וכן הענין של כל אלה, ההשתחואה, הכריכה והבריכה, הבאות מסודרות זו אחר זו, הלא הוא לפני ד' עושי, ובטובו יאיר את אור החיים בפועל ובמעשה, ע"י ההדרגה התכונית שבטבע הנפש האנושית, להיות מופעת בהארה אלהית פתאומית, בצורה נשגבה, ולצמצם אח"כ את רוחה ושאיפותיה, כדי להתקרב במעשה אל המטרה היותר נשגבה שאפשר לה להתגשם במעשה, לפני ד' עושי.


תהלים קד א-ב

ברכי נפשי את ד'.

אחרי אשר ספגנו אל קרבנו את אור הקודש הפנימי, המתאים עם קטנותנו ופרטיותנו, ע"י אותו הצמצום הקדוש, הנערץ והנקדש, שבא אלינו ע"י אורו וקדושתו של הטלית הקטן, אחרי אשר אצרנו אל תוכנו את כל אורות הקודש ממלא כל עולמים, המפיקים זיום ונגהם על פני שדות הברכה של כל המצוות כולן, האחוזות ותלויות זו בזו, הוכשרה בזה כבר נפשנו להתנשא אל המרחבים הרוממים, אל נאות החיים והשלום אשר בהקפתאור החיים שממעל לכל עולמי עולמים, שאנו באים להאיר את זיו הדרם ע"י גדולת הערך של מצות ציצית במערכת גדלה,ע"י אור הזוהר של הטלית הגדול. והדוגמא העליונה אשר להנשמה, היושבת בחדרי חדרים, הרואה ואינה נראה, הזנה את הגויה, המלאה את כל הגוף, והטהורה כעצם השמים לטוהר, אל ההוד האלהי המחיה כל היש באור שפעת טובו, היא מתגברת בקרבנו במעמקי הרגשתנו, והננו קרואים להביע את הבעת החיים הכבירים, של גדולת הנפש העליונה, ע"י הארת הגדולה של אור קדושת הציצית במערכת גדולתה בתכונת הטלית הגדול : (תהלים קד א): "ברכי נפשי את ד'".


ד' אלהי גדלת מאד.

מתוך מרחב הגדלות תגדל הנפש ותתרומם, תתעלס באהבת יוצרה ומקור חייה, ובגדולת תענוגיה תמצא את יחושה אל חמדת ידידות צור יוצרה מהופעת זיו כבודו, ומעל כל המצרים אשר לכל מלא עולמי הנצח וההוד, המרהיבים כל עין ולב בהדרת גדלם ושיא תפארתם,תשא את דעה, להכיר את פאר אלהי מרום, בהכרה של גדלות מאודית, ההופכת את כל מחשכי עולם לאור מזהיר, והמשפיע שפעת חיים בכל תעלומות מחשכי צלמות. "נסתכל ביום המיתה ואמר שירה : ד' אלהי גדלת מאד". החיים הנשאבים ונזנקים ממקור החיים, מאור פני אלהים חיים, הם מחיים בשפעם גם את המות, כי מקור חיים ומעין כל טוב מפכה תמיד מאור טובו וחסדו העליון, של האל הטוב הגדול באור חסדו, ובכל פנה אשר תפנה הנפש בגדלה, בהתרפקה באהבת עליזות אמת על ידידות דודה העליון, תראה אך אור וחיי עולם, וזהרי הגודל, אשר יזהירו ממקור הברכות, יתנו גודל לכל יצורים, ופאר ועז לכל עולמים, בעבור הגדולה האלהית המאודית, הנשקפת מבין כל חרכיהם.


הוד והדר לבשת.

ההוד הוא ההתאמה הנאה, של כל אורות החיים וכל כחות ההויה כולם בהסתדרותם הנפלאה. וההדר הוא הוספת הזיו והמעלה, ההולך ונובע בכל עת ורגע מאותו התוכן העליון, המקיף ברב עזו את כל ערכי המציאות ביפעת כבודם. וההוד הקבוע, וההדר ההולך ומתעלה, בהצמדם יחד, מגלים הם את הדרת הלבוש המלכותי של יפעת הגודל המאודי, המתעלה ממדת כל עולמי עד.


עוטה אור כשלמה.

האורה מופיעה בעולמים, בזיו גדלה המאודי, באור אין סוף שממעל לכל גבולים, המתעלה מכל הקצבה והערכה, מפני שזוהר אור העליון מכל עליוני עליונים שם חבוי. מקור אור הזוהר של הגדלות המאודית, - רק ממנו יוכל זיו של מכון עולמים עליונים, שהם גבהי שמים, להיות בא ומתנוצץ, שמתכונת הקצבתם תבא כל התכונה של העבודה האלהית העליונה, המובלטה בכל המצוות כולן, שהציציות מסמנות אותן.


נוטה שמים כיריעה.

המרחבים הגדולים בכל ערכיהם, בתכונה החמרית והרוחנית, הנם מכוננים על יסוד אור הקודש, אשר יופיע ע"י אור החיים הנספג בנשמת האדם הגדולה, המתקדשת ומתגדלת בגדולת המצוות וקדושתן.


תהלים קמה טז

(תהלים קמה טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

תוכן החיים - הוא רצון החיים לחיות. והרצון הזה מעריך את ערך החיים. מקור הרצון הזה הוא ברצון הקודש של מקור החיים, חיי החיים ב"ה. וכל מה שהחיים מתקרבים יותר למקור הרצון היסודי, שהוא מבועם של החיים, ככה הם מתגדלים, מתארכים ומתברכים. הכח של הרצון סתום הוא בעצמותו לגבי החיים המוגבלים, מפני שאין מדת אין סוף מתגלה בהם, לפי חוסר הכשרם. אמנם זאת היא מדת הטוב העליונה, שמהיסוד העליון של החיים אור כח נעלם פותח את היד, את כח החיים, להאיר את אור הרצון של החיים, בשובע גדול ובהחלטה איתנה, לכל חי, באופן המספיק למנת חייו. ובתכונת הקודש אשר לעם ד', ע"י מצות התפלין, פארם ועוזם של ישראל, הרצון הזה מתעדן ומתקדש, והפתיחה של היד העליונה באה בהרחבה, להופיע את רצון החיים בתוספת ברכה לכל היצור, לכל ברואי עולם, התחתונים והעליונים. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/הראי%22ה_קוק_על_תהלים"