הקדמת הרמב"ם לסדר קדשים
מבוא
[עריכה]ראיתי לדבר דבר בחלקי הקרבנות ולכלול מיניהם קודם שאתחיל לפרש הסדר הזה.
ואשר הביאני לכך עם היות חילוקיהן דבר מבואר, וכולן מפסוקי התורה, ואי אפשר לחדש בהן ולא לדקדק – היות העניין זה, רוצה לומר עניין הקרבנות, כבר אבד בעונותינו הרבים, ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם, ואין זכרו מורגל אצל שום אדם ואפילו נשא ונתן בו. לפי שאין שם מעשה לקיים ההרגל, ואין שואל ואין דורש ואין מבקש על שום דבר מהן כל עיקר, עד שנשתוו בו החכם הגדול עם הסכל מן ההמון. ורוב התלמידים אינן יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמר בהם פסוקים רבים.
מיני וחלוקות הקרבנות
[עריכה]- והקרבנות שמביאין מבעלי חיים, מקריבין אותן מחמישה מיני בעלי חיים בלבד, והן:
- הצאן, והבקר, והעזים, וקטני בני יונה, וגדולי התורים.
- ומיני הקרבנות הן ארבע:
- החטאת, והאשם, והעולה, והשלמים או הדומה לשלמים.
- ואין בתורתנו קרבן בשום פנים, לא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור, זולתי אחד מאלה הארבעה מינין או כולן.
- והעולה - היא נשרפת כולה, בין שהיא קרבן יחיד או קרבן ציבור.
- ואינה באה אלא מזכרי הצאן או הבקר או העזים.
- ותהיה מן בני היונה והתורים, ואין בשניהן הפרש בין זכר לנקבה.
- והחטאת - שני חלקים:
- הראשון שמקריבים ממנו האימורים ,ויאכלו זכרי כהונה הנותר בעזרה.
- והשני שורפין הנותר ממנו כמו שיתבאר.
- ותהיה מן הזכרים ומן הנקבות, ומחמשת המינים של בעלי חיים גם כן.
- והאשם - מקריבים ממנו האימורים, ויאכלו זכרי כהונה הנותר בעזרה.
- ולא יהיה כי אם מזכרי הכבשים בלבד, פעמים מן הגדולים ופעמים מן הקטנים, ועוד נבאר זה.
- ואין בקרבנות ציבור אשם, ואינו אלא קרבן יחיד לעולם.
- והשלמים - מקריבין מהן האימורין בלבד.
- ואם הן קרבן יחיד, נוטלים מהן הכהנים חזה ושוק, ויאכלו בעליהן הנותר בכל ירושלים, רוצה לומר בעליהן שהן מותרים לאכול לכל ישראל אנשים ונשים.
- ואם הם קרבן ציבור, יאכלו הכהנים הנותר בעזרה, וזכרי כהונה בלבד.
- ואינן באין מן העוף כל עיקר, רוצה לומר מן התורים ומן בני יונה.
- אבל מקריבין שלמים מכל שלושה מיני הבהמה, בין מן הגדולים בין מן הקטנים, בין מן הזכרים ומן הנקבות.
- וכן כל קרבנות ציבור אינם באין אלא משלושה המינים, לא מן התורים ולא מן בני היונה.
- "והאימורים" אשר זכרנו תחילה, הוא שם נופל על הדברים ששורפין על גבי המזבח מן החטאת והאשם והשלמים. ואלו הדברים הם מה שאני אומר:
- אם יהיה המין שמקריבין ממנו השלמים מן הבקר, שורפין מן הקרבן כל החלב אשר על הקרב מבפנים, ואת שתי הכליות עם חלביהן, ויותרת הכבד, והוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבוהן מן היד.
- ואלו הדברים בעצמן הן ששורפין מהשלמים אם יהיו מן העזים.
- אבל אם יהיו מן הצאן שורפין יותר על אלו הדברים, האליה כולה עם החוליות הסמוכות לה. והן החוליות אשר בין הירכים שקורין אותם הטבחים "שדרתא".
- והדברים ששורפים מן השלמים כפי המין שהם ממנו כמו שביארנו, הן בעצמם ששורפין מן החטאת והאשם לא פחות ולא יותר.
- וכל אלו נקראים "אימורים", רוצה לומר הדברים שצווה לשרוף אותן.
- והנני אומר הקדמה, ואחר כך אתחיל לדבר בחילוק הקרבנות:
- "כשב" או "כבש", או "כבשים" או "כשבים", הוא בן שנה מן הצאן.
- ושם "שה", נופל על מין הצאן ומין העזים.
- וכשהוא אומר "שה בן שנה", משמעותו קטני הצאן וקטני העזים.
- ובכל מקום שהוא אומר "איל" או "אילים", הוא בן שתי שנים מזכרי הצאן.
- ובכל מקום שהוא אומר "פר" או "פרים", הוא בן שלוש שנים מן הבקר.
- וכשהוא אומר "עגל", הוא בן שנה.
- ו"שעיר עזים", נקרא אחר שנה.
- ועוד יתברר כל זה במסכת פרה מסדר טהרות.
- ועוד אני אומר אחר זה, שהקרבנות מתחלקין מצד אחד אל ארבעה מינים:
- קרבן ציבור, או קרבן יחיד, וקרבן ציבור דומה לקרבן יחיד, וקרבן יחיד דומה לקרבן ציבור.
קרבן ציבור
[עריכה]אמנם המין הראשון והוא קרבן ציבור, הן הקרבנות שמקריבין בכל יום, וכל שבת, וכל ראש חודש, ובחגים. עליהם אין להוסיף ומהן אין לגרוע לדורי דורים.
- ומה שמקריבין בכל יום לעולה שני כבשים:
- והן עולות אחד בבקר ואחד בין הערבים והן הנקראים "עולות התמיד" בשם מוחלט.
- ומוסיפין עוד על זה בכל יום שבת שני כבשים.
- והן עולות אחד תמיד של שחר וקודש תמיד של בין הערבים.
- ומה שמקריבין כל יום שבת הם ארבע עולות, לא פחות מזה.
- והשנים המוסיפים הן הנקראים "מוסף שבת".
- ומקריבין בכל ראש חודש מוסף על השני תמידים: פרים שנים, ואיל אחד, וכבשים בני שנה שבעה, כולן עולות, ושעיר עזים לחטאת.
- וכל אלו נקראים "מוסף ראש חודש", לפי שהוא מוסף על התמידים.
- ומה שמקריבין כל ראש חודש הן שתים עשרה עולות, ושעיר חטאת, לא פחות מזה.
- ואם חל ראש חודש להיות בשבת, יהיה מנין העולות ארבע עשרה: שני תמידין, ושני כבשים למוסף שבת, ועשר למוסף ראש חודש, ושעיר חטאת מכלל מוסף ראש חודש, נמצא הכל חמישה עשר.
- וקרבנות הרגלים הן כמו שאמרה תורה:
- בימי חג המצות, כל שבעת הימים מקריבין בכל יום מוסף על השני תמידין, ועל מוסף שבת בשבת כמו מוסף ראש חודש.
- והן: פרים שנים, ואיל אחד, כבשים שבעה, הרי כולן עשר עולות. ושעיר חטאת גם כן מקריבין בכל יום משבעת הימים.
- ומוסיפין עליהן ביום השני של חג המצות, והוא יום הנפת העומר, כבש לעולה.
- וביום עצרת, מקריבין מוסף על התמידים שני מינין מן הקרבנות:
- האחד מהן, והוא מוסף היום כמו מוסף ראש חודש, שהוא פרים שנים, איל אחד, ושבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר לחטאת.
- והמין השני, מקריבין עם שתי הלחם, כמו שנאמר בתורה: פר אחד, אילים שנים, שבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר לחטאת, ושני כבשים שלמים.
- נמצא כל מה שמקריבין ביום עצרת: ארבעה עשר כבשים עולות, ושני כבשים שלמים, ושלושה פרים עולות, ושלושה אילים עולות גם כן, ושני שעירי עזים חטאת, נמצא הכל עשרים וארבעה.
- וביום ראש השנה, מקריבין מוסף על התמידים ומוסף ראש חודש הנזכר:
- פר, ואיל, ושבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר עזים לחטאת.
- וביום הכפורים:
- מקריבין הצבור פר, ואיל, ושבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר חטאת, כמו מוסף ראש השנה בשווה.
- ומקריבין עוד שעיר חטאת אחד, שחברו שעיר המשתלח, וזה השעיר ישרף כמו שמבואר בתורה.
- ואיל אחד לעולה, האמור באחרי מות.
- וביום ראשון של חג הסוכות, מקריבין מוסף על התמידים:
- פרים שלושה עשר, אילים שנים, כבשים ארבעה עשר, כולם עולות, ושעיר לחטאת. נמצא מנין הכל שלושים.
- וכן הוא קרבן כל יום משבעת ימי החג, רוצה לומר שני אלים, וארבעה עשר כבשים, ושעיר חטאת.
- אבל הפרים הולכים ופוחתים מהן אחד בכל יום, עד שנמצאו ביום השביעי: פרים שבעה, אילים שנים, כבשים בני שנה ארבעה עשר, כולן עולות, ושעיר חטאת. נמצא הכל עשרים וארבעה.
- וביום השמיני, מקריבין מוסף על התמידים: פר, ואיל, ושבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר לחטאת.
ואלו הקרבנות שזכרנו שהם נקראים באלו הימים "מוסף היום", לפי שהם קרבין באותו היום מוסף על שני תמידין של יום. אם חל אחד מהן להיות בשבת, מקריבין מוסף שבת ואחר כך מוסף היום. עד שאם חל ראש השנה בשבת, הן מקריבין תחילה תמיד של שחר, ואחריו מוסף שבת, ואחריו מוסף ראש חודש, ואחריו מוסף היום, ואחר כך תמיד של בין הערבים. ושמור העיקר הזה, ועוד יתבאר כל זה בעשירי ממסכת זבחים.
ואלו הן קרבנות צבור מוחלטין, והן הנקרבים תמיד, עליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע, וכולן דוחין את השבת ואת הטומאה כמו שבארנו בפסחים.
וכבר נתבאר לך שאין בקרבן צבור שלמים, אלא שני כבשי עצרת בלבד, ואין בהן אשם כלל.
ויש בקרבנות הצבור שני מיני החטאת, רוצה לומר שאוכלין מותרה וששורפין מותרה, והוא שעיר של יום הכפורים לבדו.
קרבן יחיד
[עריכה]והמין השני, והוא קרבן יחיד, נחלק לחמישה חלקים:
- החלק האחד - שיהא היחיד חייב קרבן על מעשה שעשה או דבור דיבר.
- החלק השני - שיתחייב קרבן על עניין מן העניינים שיש בו בגופו.
- והחלק השלישי - שיתחייב בזה על שום עניין מהעניינים שיהיה בנכסיו.
- והחלק הרביעי - שיתחייב בזה בהגיע זמן ידוע.
- והחלק החמישי - שיתחייב בזה דרך נדבה.
- החלק הראשון, הוא כמו שאבאר, והוא:
- שהכריתות הנזכרים בתורה הן שלושים וששה כפי מה שנמנו בתחילת כריתות.
- יש מהן שלושה שלא יתחייב העובר עליהן בשוגג קרבן, והם מי שביטל מעשות הפסח בזמנו או ביטל מילה או מגדף, כמו שבארנו הטעם בזה בשני ממסכת הוריות, ועוד נבאר אותו גם כן בתחילת כריתות.
- ושאר השלשה ושלושים כל העובר על אחד מהן בשוגג חייב קרבן חטאת. ואם נסתפק לו אם עשה אם לא עשה חייב אשם תלוי, זולתי מטמא מקדש וקדשיו שאינו חייב על לא הודע אשם תלוי, כמו שיתבאר בתחילת כריתות.
- ומכלל אלו השלושים ושלוש כריתות שחייב על כל אחד מהן קרבן, כמו שזכרנו עבודה זרה ומטמא מקדש וקדשיו.
- והקרבן שמקריבין על השגגה אשר תפול באחת מכל אלו המצות כמו שאבאר:
- והוא שאם היה יחיד ששגג בעבודה זרה, מקריב השוגג עז בת שנתה לחטאת, בין שהיה היחיד הזה מלך או הדיוט או כהן משיח.
- ואם שגג בטומאת מקדש וקדשיו מקריב כשבה או שעירת עזים.
- ואם אין ידו משגת לפי שהוא עני, מקריב שני בני יונה או שני תורים אחד עולה ואחד חטאת.
- ואם אין ידו משגת לכך, מקריב עשירית האיפה כמו שביאר הכתוב.
- וכן בזאת השגגה, אין הפרש אם היה השוגג מלך או הדיוט או כהן משיח.
- ואם היתה השגגה באחת מאלה השלושים עבירות הנשארות, אז יהיה חלוק בין השוגגים:
- אם השוגג באחת מהם היה יחיד משאר העם והוא שקראו הכתוב "מעם הארץ"(ויקרא ד, כז), חייב שעירת עזים או נקבה מן הצאן לחטאת.
- ואם היה נשיא, והוא המלך שאין למעלה ממנו במעלה, מקריב שעיר עזים.
- ואם היה השוגג כהן משיח, ועל פי התנאים אשר בארנו בשני מהוריות, מקריב פר בן בקר לחטאת, וזה הפר נשרף כמו שנתבאר בכתוב, והוא נקרא "פר הבא על כל המצות".
- מקרבנות אדם היחיד גם כן:
- שחייב בהם העובר אם בא על שפחה חרופה איזה שיהיה מבני אדם, בין שוגג בין מזיד, חייב איל אשם והוא הנקרא "אשם ודאי", ונקרא גם כן "אשם שפחה חרופה".
- וכן מי שנהנה בשווה פרוטה מן הקדש מעל, וחייב איל אשם, והוא הנקרא "אשם מעילות", על מנת שיהיה שוגג.
- אבל אם היה מזיד אינו חייב קרבן מעילה, לפי שההקדש אינו מתחלל במזיד אלא עומד בקדושתו, כמו שבארנו בשני מקדושין.
- וכן שבועת העדות ושבועת הפקדון חייב קרבן אם שקר, בין שיהיה שוגג או מזיד, כמו שנתבאר בשני מכריתות.
- והקרבן שחייב בו מי שמשקר בשבועת העדות, הוא כמו מטמא מקדש וקדשיו בשווה.
- והקרבן שחייב בשבועת הפקדון, והוא מי שכופר בפקדון ונשבע עליו ומשקר, הוא איל אשם.
- וכן מי שגזל ונשבע ומשקר, הוא איל אשם.
- או יש לו נכסים משום אדם, בין משותפות, או אבדה שמצא לו או גזל שגזל או אונאה שהונה אותו במשא ומתן, וכפר באותן נכסים שחייב לפרעם מאחד מאלה העניינים ונשבע על זה, חייב איל אשם, וזהו נקרא "אשם גזילות".
- ואין הפרש שיהיה בכל זה שוגג או מזיד, חייב איל אשם, הואיל ונשבע, וכמו שזכרנו בתשיעי מקמא.
- וכשעובר אדם על שבועת בטוי בשגגה, חייב קרבן כמו הקרבן שחייב מטמא מקדש וקדשיו.
אלו הן כל הקרבנות שחייב בהן יחיד כשעובר עבירה בפועל או במבטא, כמו שחלקנו בזה החלק.
- והחלק השני, שיתחייב קרבן על עניין מהעניינים שהם בו בעצמו והוא שיהיה זב או מצורע או נטמא במת אם הוא נזיר, ואין הפרש בין שנטמא בשוגג או במזיד. ומן החלק הזה גם כן נדה ויולדת.
- והקרבן שחייב הזב והזבה כשנטהרה הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת.
- וקרבן יולדת הוא כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת.
- ואם היא ענייה מקרבת שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת.
- אבל קרבן נזיר כשנטמא הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנתו לאשם.
- וקרבן מצורע הוא שני כבשים, אחד לאשם והוא הנקרא "אשם מצורע", ואחד לעולה, וכבשה אחת לחטאת.
- ואם היה עני מקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש לאשם.
- והגר, אינו נכנס לגמרי בדת להיות בכלל כישראל אלא בשלושה דברים, מילה וטבילה והרצאת קרבן. כמו שעשו ישראל גם כן כשנכנסו בדת הזאת, שמל אותם הנביא במצרים כשקבע להן תורת קרבן פסח וצווה שלא יאכל ממנו ערל, וטבלו במדבר קודם מתן תורה והקריבו עולות ושלמים שנאמר "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות"(שמות כד, ה) וגו', ואז ניתנה להן התורה.
- והקרבן שמקריב הגר הוא שתי תורים או שני בני יונה, שניהן עולות.
- ורמז לזה מה שאמר רחמנא בפרשת שלח לך "וכי יגור אתכם גר, או אשר בתוככם לדורותיכם ועשה"(במדבר טו, יד) וגו', וכתב בספרי "מה ישראל לא באו לברית אלא בשלושה דברים מילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגרים כיוצא בהן, אי מה ישראל בדם עולה וזבחים שלמים אף הגרים כן, תלמוד לומר "ועשה אשה", אמרת צא ולמד איזהו מן הדמים שכולה עולה לאישים ואין לך ממנו היתר, אי אתה מוצא אלא עולת העוף, רוצה לומר שאינך מוצא נכסים שיקחו בהן קרבן ואין נהנין בשום דבר מדמיהן אלא שורפין הכל על גבי המזבח זולתי עולת העוף בלבד, לפי שעולת הבהמה עורה לכהנים". וסוף המאמר "להביא פרידה אחת אי אפשר, שלא מצינו פרידה קרבה בכל התורה". מכאן אמרו "כל הקינין שבתורה חציין עולות, חוץ משל גר, שכולה כליל לאישים".
- ובתוספתא דכריתות נאמר "הביא עולת בהמה לכפורים יצא, מנחות ונסכים לא יצא, לא אמרו קן אלא להקל עליו".
- והגר, אינו נכנס לגמרי בדת להיות בכלל כישראל אלא בשלושה דברים, מילה וטבילה והרצאת קרבן. כמו שעשו ישראל גם כן כשנכנסו בדת הזאת, שמל אותם הנביא במצרים כשקבע להן תורת קרבן פסח וצווה שלא יאכל ממנו ערל, וטבלו במדבר קודם מתן תורה והקריבו עולות ושלמים שנאמר "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות"(שמות כד, ה) וגו', ואז ניתנה להן התורה.
- והחלק השלישי, שיתחייב קרבן על איזה עניין שיהיה בנכסיו, וזהו הבכור ומעשר בהמה.
- ושניהן דומין לשלמים, אלא שמעשר בהמה אוכלין אותו בעלים בירושלים כמו מעשר שני.
- והבכור אם היה תמים, מקריבין אותו ואוכלים אותו הכהנים, כמו שיתבאר במסכת בכורות.
- וכן אם יביא בכורים יקריב שלמים, כמו שנתבאר בפרק השני מבכורים.
- והחלק הרביעי, שיתחייב בקרבן בהגיע זמן ידוע.
- ואותו הזמן הוא שלש רגלים:
- שכל אחד ואחד מישראל חייב ברגל קרבן עולה והוא הנקרא "עולת ראייה".
- וקרבן שלמים והוא הנקרא "חגיגה", ועליו אמר הכתוב "תחוג לה' אלהיך"(דברים טז, טו).
- וקרבן שלמים שני מלבד החגיגה והוא הנקרא "שלמי שמחה", ועליו הוא אומר "ושמחת בחגך"(דברים טז, יד).
- וכבר זכרנו דיני אלו השלשה קרבנות בריבוי ומיעוט, ומי החייב בהם ואיך יתחייב בהן וזמן הקרבתן, בראשון ובשני מחגיגה. והן כולן חובה, רוצה לומר הראייה והחגיגה והשמחה.
- אמנם "חגיגת ארבעה עשר", והן השלמים שמקריב אותן היחיד גם כן יום ארבעה עשר בניסן עם הפסח, שנאמר עליהן "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר"(דברים טז, ב), הם רשות כמו שביארנו בששי מפסחים. ואם התלמוד קרא לחגיגה קרבן צבור לפי שההמון כולן מקריבין אותו. אבל אני שמתי אותו בחלקי קרבן יחיד לפי שמקריבין אותו כל אחד בפני עצמו, ואינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה.
- והחלק החמישי, שיחייב עצמו בזה דרך נדבה, וזהו שיחייב עצמו בנדבת נזירות לזמן ידוע, או ידור נדר, או יתנדב נדבה.
- ואם יחייב עצמו בנזירות לזמן ידוע, כשיכלה הזמן מקריב קרבן טהרה, והוא כבש בן שנתו לעולה, וכבשה בת שנתה לחטאת, ואיל לשלמים.
- והנדר הוא שיאמר הרי עלי עולה, או הרי עלי שלמים.
- והנדבה הוא שיכוין בעל הנדר לנדבת בעלי החיים, ויניח ידו בו ויאמר "הרי זו עולה", או "הרי זו שלמים".
- וההפרש שבין הנדר לנדבה כבר זכרנו אותו פעמים רבות, שהנדרים חייב באחריותן והנדבות אינו חייב באחריותן.
- והתודה שהוא אומר "הרי עלי תודה" הוא קרבן שלמים, ועמו מנחה וכמו שיתבאר במנחות.
- וממה שאמרתי לך יתבאר שאין אדם רשאי לדור ולא להתנדב חטאת, ולא אשם. אבל מביא בנדר ונדבה עולה ושלמים בלבד, מן העוף ומן הבהמה. וכבר הודעתיך שאין שלמים באין מן העוף.
- כן כל הקרבנות היחיד, והעניין הכולל את כולן שאינן דוחין לא את השבת, ולא את הטומאה.
קרבן ציבור דומה לקרבן יחיד
[עריכה]המין השלישי, הוא קרבן צבור דומה לקרבן יחיד.
והוא שאם שגו בית דין הגדול, והתירו דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, ושגגו העם על פיהם ועברו, כמו שביארנו בהוריות חייבין חטאת.
- אם היתה שגגת עבודה זרה נתחייבו פר בן בקר לעולה, ושעיר עזים לחטאת. וזה הפר והשעיר חייבים בו כל שבט ושבט כמו שביארנו בהוריות. ואלו השעירים נשרפין, לפי שהן חטאת צבור, ורחמנא אמר על פר העלם שצוה לשורפו בפירוש "חטאת הקהל הוא"(ויקרא ד, כא), ואמר בספרא בנין אב לכל חטאת הקהל שישרפו. ואלו שעירי חטאת נקראים "שעירי עבודה זרה", לפי שבית דין מביאין אותן על שגגת עבודה זרה.
- ואם בית דין שגגו בשאר מצוות, כמו שביארנו בהוריות יהיה הקרבן שחייבין בו פר בן בקר לחטאת, וזהו הנקרא "פר העלם דבר של צבור", לפי שבתחילת הפרשה אמר "ונעלם דבר"(ויקרא ד, יג), וקורין אותו במקצת מקומות "פר הבא על כל המצות". והתורה אמרה עליו שישרף, וחייב בו גם כן כל שבט ושבט כמו שביארנו בתחילת הוריות.
ועל כן שמנו המין הזה בקרבנות צבור לפי שנאמר בו "והקריבו הקהל"(ויקרא ד, יד), ונאמר "ועשו כל העדה, וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל"(במדבר טו, כד), ואמר "ונסלח לכל עדת בני ישראל"(במדבר טו, כו). והוא דומה לקרבן יחיד, לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה, כמו קרבן יחיד.
קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור
[עריכה]והמין הרביעי, קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור.
- והוא קרבן פסח ששוחט כל אחד ביום ארבעה עשר בניסן כמו שביארנו בתחילת פסחים.
- וכן פר חטאת ואיל העולה שמקריב כהן גדול ביום הכפורים, והוא שנאמר בו "בזאת יבא אהרן אל הקדש"(ויקרא טז, ג), וכבר נתבאר סדר כל זה ביומא, ובמה שכתוב בתורה בשרפת הפר הזה.
דומה זה המין לקרבן צבור, לפי שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה, מפני שעיקר הוא בידינו (תמורה יד.) שכל קרבן שקבוע לו זמן דוחה את השבת ואת הטומאה, וכל שאין לו זמן קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה.
ואל יטעה אותך עניין החגיגה שיש רשות להקריבה כל שבעת הימים, וכן עצרת יש לה תשלומים כל שבעה כמו שנתבאר בחגיגה, על כן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה.
עיקרי הקרבנות
[עריכה]וכשאתה מונה כל הקרבנות הנזכרים, תמצא:
- שאין בכל הקרבנות הצבור נקבה בשום פנים, אפילו במה שדומה מהן לקרבן יחיד.
- ואין מכל חטאות הצבור נשרפת אלא שעיר יום הכפורים, שחבירו שעיר המשתלח.
- ושעירי עבודה זרה, ופר העלם, ושאר החטאות, נאכלין לזכרי כהונה.
- וכן תמצא שכל חטאת יחיד נקבה, זולתי שלש חטאות שהן זכרים אף על פי שהן חטאת יחיד, והן:
- השעיר שמקריב המלך, אם שגג בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה.
- ופר הבא על כל המצות שמקריב אותו כהן משיח על שגגתו.
- ופר יום הכפורים.
- וכן יתבאר לך, שאין שורפין מכל חטאות היחיד אלא פר הבא על כל המצות ופר יום הכפורים, ושאר כולם יאכלו.
- וכן יתבאר לך שאין בכל קרבנות צבור חטאת ממין הצאן, ולא עולה ממין העזים.
- וכן אין בכל קרבנות היחיד חטאת ממין הבקר, זולתי פר הבא על כל המצות ופר יום הכפורים, ושניהן נשרפין כליל כמו שביארנו.
נמצא הדין העולה בידינו מאשר מנינו, שכל חטאת יחיד תאכל, והיא נקבה, ולא תהיה ממין הבקר, זולתי שעיר נשיא שהוא זכר, ופר הבא על כל המצות ופר יום הכפורים שהם זכרים וממין הבקר ושניהם נשרפים. ולכן קראו אותו פר הבא על כל המצות, לפי שאמר בו הכתוב "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה'"(ויקרא ד, ב) וגו'.
זהו כלל כל הקרבנות המקריבים מבעלי חיים שנוהגים בו לדורות כאשר צוונו ה', והם נקראים בשם אחד כולל אותן והוא זבחים.
והדברים הכוללים אותם על פי שינוי מיניהם הוא:
- שאין מקריבין אותן מבעלי מום, ועוד נזכיר בסדר הזה המומין.
- ושאין מקריב מהן שום דבר על גבי המזבח אלא כהן כשר שלם מכל המומין בתכלית השלימות, ועוד יתבאר לך גם זה בסדר הזה.
- ושאין מקריבין שום קרבן מהן אלא ביום, שנאמר "ביום צותו את בני ישראל"(ויקרא ז, לח), ואמר "ביום" ולא בלילה (זבחים צח:).
- ואין מקריבין שום קרבן מהם אלא במקדש, באיזה מקום שיהיה המקדש. והואיל והודיענו רחמנא בתורה שהמקום הרמוז אליו הוא הר המוריה, אין רשות להקריב בכל הארץ זולתי בירושלים, ובמקום הרמוז בהר המוריה בלבד מכל ירושלים, כמו שנבאר במסכת מידות.
ולפי שיש הפרש בין קצתן לקצתן בדברים רבים המשתנים בעבודתם, ובפסולים הנולדים בכל מין ומין, חוקרין במסכתא הזאת שהוא מסכת זבחים על רובם, ובמקומות אחרים ממסכתות אחרות מזה הסדר.