הלכות קטנות לרי"ף/טומאה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הלכות טומאה[עריכה]

(דף רי"ף א' א') (ויקרא כא)

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן (ספרא ריש פ' אמור) בני אהרן אין מיטמאין למתים ומיטמאות הן בנות אהרן למתים:

בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים (סנהדרין ה:) רבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות אמר ליה לאו בן איש כהן אתה א"ל אבא גבה עינים היה ונתן עיניו בגרושה וחללו תניא (יבמות קיד.) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ואמרת (ספרא שם) אליהם לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם של מת ת"ל לנפש לא יטמא וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש ומנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת"ל לנפש לא יטמא בעמיו בזמן שעמיו שם אין מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה ותנן נמי (נזיר מז.) כהן גדול ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה וכו' ואיזהו מת מצוה כדתניא (נזיר מג:) איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה כי (ספרא שם) אם לשארו אין שארו אלא אשתו שנאמר (ויקרא יח יד) אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא הקרובה ולא הארוסה אליו ולא הגרושה ואמרי' בגמ' (יבמות כט:) תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאת לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ותנו רבנן (ספרא פרשת אמור ועי' יבמות כב: ודף צ.) לא (דף רי"ף א' ב') יטמא בעל בעמיו מה ת"ל לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו יטמא להן בין כשרין בין פסולין יכול אף לאשתו מיטמא בין כשרה בין פסולה ת"ל לא יטמא יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה לאמו ואפילו אמו שנתחללה מיטמא לה ולבנו ולבתו יכול אפי' נפלים ת"ל לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים ולבנו ולבתו בין כשרין בין פסולין כדתנן (יבמות כב.) מי שיש לו בן מ"מ וכו' ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ואמרי' למאי הלכתא ליורשו וליטמא לו וכן אחיו ואחותו דתנן ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית:

(ספרא שם) ולאחיו ולאחותו יכול אחיו ואחותו מאמו ת"ל ולבנו ולבתו מה בנו ובתו שהוא יורשן אף אחיו ואחותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשן ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש שהוייתה בידי איש לא שהוייתה בדבר אחר וגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס.) ת"ר אחותו ארוסה ר' מאיר ור' יהודה אומרים מיטמא לה ור' יוסי ור' שמעון אומרים אין מיטמא לה אנוסה ומפותה דברי הכל אין מיטמא לה ומוכת עץ אין מיטמא לה דברי ר"ש שהיה ר' שמעון אומר ראויה לכהן גדול מיטמא לה ושאינה ראויה לכהן גדול אין מיטמא לה ובוגרת מיטמא לה דברי הכל מ"ט ר' מאיר ור' יהודה דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא מוכת עץ תלמור לומר אשר לא היתה לאיש מי שהוייתה ע"י איש יצאת מוכת עץ שאין הוייתה ע"י איש הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת (וכו') ור' יוסי ור' שמעון מאי טעמא דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה (בס"י ולר"ש אף מוכת עץ) ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה.

אליו לרבות את הבוגרת.

(יבמות ס:) ורבי יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דבמוכת עץ כרבי מאיר ס"ל ושמעינן מינה דבמוכת עץ לרבי יוסי ורבי מאיר ורבי יהודה מטמא לה והוה ליה ר"ש יחיד ולית הלכתא כוותיה ולגבי אחותו ארוסה קיימא לן כר' יוסי ור' שמעון דהוו להו רבי יוסי ורבי שמעון תרי ורבי מאיר ור' יהודה תרי וכיון דרבי יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותיה שמעינן דהלכתא כר' יוסי ור' שמעון הלכך ארוסה ואחותו אנוסה ומפותה אין מיטמא להן וכן הלכתא

(זבחים ק.) (וספרא ר"פ אמור) לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא לה מטמאין אותו בעל כרחו מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערבי פסחים ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו לה יטמא על הודאי הוא מיטמא ואין מיטמא על הספק לה יטמא ואינו מיטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני לה יטמא ואינו מיטמא על איבריה שאין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו אבל מיטמא על עצם כשעורה מאביו בעמיו בזמן שהן עושין כמעשה עמן ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור ולא מיבעיא מיקרב למיתא ומינגע ביה דאסור אלא אפילו ליכנס תוך ארבע אמות שלו אסור (סוטה מג:) דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן (דף רי"ף ב' א') משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ד' אמות לטומאה וכן לק"ש והיכא דמיחת מת תותי טללא אסור לכהן למיעל תותי ההוא טללא ואפי' תותי אילן המיסך על הארץ ואפי' אבנים היוצאות מן הגרר כדתנן בפרק יש מביאין את הטומאה וחוצצין (משנה אהלות ח ב) הזיזין והגזריות והשובכות והשקיפין והסלעין והגהירין השננין והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה דברי ר"מ וחכ"א מעזיבה בינונית.

אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ והפרעות אבנים היוצאות מן הגדר והיכא דמיחת מת בביתא ופתיחא כוותא מן ההוא ביתא לביתא אחרינא וההוא ביתא אחרינא פתיחא לביתא אחרינא וכן עד כמה בתי אי הויאן הנהו כוי בכל חדא מינייהו טפח על טפח איתסרו להו הנך בתי כולהו לכהנא למיעל לגוייהו וכן עיליתא דעל גבי ביתא אי איכא ארובה בין ביתא לעיליתא בפותח טפח למיעל והוה מיתא בחד מינייהו איתסר ליה לכהנא למיעל לתרוייהו ואי סכר לה לכוותא בעצים או באבנים או בדבר שאינו מקבל טומאה איפסיקאי ליה טומאה ושרי ליה לכהנא למיעל לההוא ביתא דלית ביה מיתא והיכא דאיכא דרתא דמוקפת זיזין אי נמי דמוקפת אכסדרא והוה מיתא בחד ביתא מהנך בתי דבההיא דרתא איתסר ליה לכהנא למיעל תותי הנך כולהו זיזין דמארבע רוחי דרתא או הנך אכסדרואתא אבל ודאי אי הוי מיתא תותא הנהו זיזין או גו אכסדרא שרי ליה לכהנא למיתב בגו ביתא שדרך טומאה לצאת ואין דרכה ליכנס כדתנן (משנה אהלות יד ד) זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שתחתיו (דף רי"ף ב' ב') טמאים טומאה תחתיו ר"א מטמא את הבית ור' יהושע מטהר:

והיכא דנפל אינש ונשברה מפרקתו ונחתך עמה רוב בשר אע"ג דלא נפקא נשמתיה מת הוא ומטמא באהל (חולין כא.) דאמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה מטמא באהל דהוה ליה כמאן דהותז כוליה רישיה ותנן (משנה אהלות א ו) הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאים כגון זנב הלטאה שהיא מפרכסת וא"ת מעשה דעלי דמפרקת בלא בשר הוה זקנה שאני דכתיב (ש"א ג) כי זקן האיש וכבד וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן קרעו כדג מטמא באהל א"ר שמואל בר רב יצחק ומגבו.

אבל גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו דתנן (אהלות פ"א) אדם אין מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס והיכא דשחט בו שנים או רוב שנים אינו מטמא באהל עד שתצא נפשו (גיטין ע:) דאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואסור ליה לכהן למיעל לבית הקברות דקבר מטמא כמת שנא' (במדבר יט טז) וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא ואפילו לבית הפרס נמי אסיר ליה למיעל ומאי היא שדה שנחרש בה קבר כדתנן (משנה אהלות יז א) החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס עד כמה הוא עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה בית ארבע סאה דהוי מאה על מאה ואי אזיל לדבר מצוה כגון מינסב איתתא או ללמוד תורה וליכא אורחא אחריתי שרי ליה למיזל בבית הפרס דתנו רבנן (ע"ז יג.) הולכין ליריד של נכרים ולוקחין מהן עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידן ואם כהן הוא מיטמא לדון ולערער עמהן בחוצה לארץ וכשם שמיטמא בחוצה לארץ כך מיטמא בבית הקברות בבית הקברות ס"ד אלא בבית הפרס דרבנן ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה א"ר יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד אבל מוצא ללמוד יטמא ר' יוסי אומר אפילו מוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי:

הדרן עלך הלכות טומאה