הגאון מווילנה על משלי יד כד
| הגאון מווילנה על משלי • פרק י"ד • פסוק כ"ד |
• ז • ח • יג • טו • טז • יז • יח • כד • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
עֲטֶ֣רֶת חֲכָמִ֣ים עׇשְׁרָ֑ם
אִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים אִוֶּֽלֶת׃
(משלי יד כד): "עטרת חכמים עשרם" - שלחכמים, ה"עטרת" והמגן שלהם היא העשירות, שזו נאה להם, כמו שאמרו (אבות פרק ו משנה ח): "נאה העושר לחכמים (?)", ולא יהיו לביזיון בעיני ההמון, כמו שאמרו (סנהדרין נב:): "נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרס, כיוון שנשתבר - שוב אין לו תקנה", לכן עשרם להם עטרת.
וכן בתורה, העטרת של חכמים עשרם - מה שלמדו הרבה, ו(ירושלמי ראש השנה יז א): "תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר", ומחמת זה הם באים על אמיתה של תורה.
"איוולת כסילים איוולת" - הכסילים, שלא יודעים, אינם אומרים [אלא] רק איוולת, כי אינם יודעים ממקום אחר, [אלא] רק מה שיעלה להם כאן במושכל ראשון, ובזה הם מתפארים, והמה כזבים ו"איוולת".
ארך אפים וגו'. פירוש המאריך אפו ואינו כועס הוא חכם גדול וזהו רב תבונה אבל הקצר רוח שהוא הכעסן לא די שעושה האיוולת אלא שמרים האיוולת שעשה ששואג בקול שישמעו כולם האיוולת שעשה.
חיי בשרים וגו'. פירוש כי הלב הוא טוב שמרפא אותו בשעה שאחד כועס עליו ולבבו יבין שאותו האיש הכועס עליו צדיק בריבו ואומר שהדין עמו שכועס עלי ושב ורפא בשתיקתו לאותו האיש ואז הוא מחיה אף להבשר אך המקנא נותן רקבון אף להעצמות. ובשר הוא נקיבה ועצם הוא זכר, וכאן שינה הלשון לומר בשרים לשון זכר ועצמות לשון נקיבה, כי ו"ת הוא סימן נקיבה וסימן זכרים נקיבות. והוא לפי שהטוב הוא זכר והרע הוא נקיבה, כמו שכתוב בזוהר חדש רות ואמר שהטוב מהפך את הנקבה לזכר והרע מהפך מזכר לנקבה.