דרך חיים (מהר"ל)/פרק ו משנה ז

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ו משנה ז · >>

פרק ו משנה ז

גדולה תורה וכו'. פי' כי לפי מעלות הדבר ורוממותו ומעלתו צריך אליו מעלות לקנות, ולכך אמר גדולה תורה שהתורה נקנית במ"ח מעלות והכהונה בכ"ד מעלות והמלכות בל' מעלות. ופרש"י ז"ל אותם שכתובים בפרשת שמואל (שמואל א', ח) כשבקשו ישראל מלך ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך, וכשתחקור שם הם ל' דברים עם אותם השנוים בסנהדרין המלך לא דן ולא דנין אותו. וכ"ד מתנות כהונה הם י' במקדש וד' בירושלים וי' בגבולים ע"כ. ובברייתא מפרש ל' מעלות שהמלכות נקנית בהם כסף זהב נשים ושפחות ובתים שדות וכרמים גנות ופרדסים בית סגולת מלכים מדינות שרים ושרות שדה ושדות סוסים רכב חרב שמלות נשק חיילות בשמים צופים מתלין משפט חסד וצדקה. ופי' זה נראה כי אלו כולם כאשר יש לו דברים אלו הוא מלך, כי אלו דברים הם מלכותו, ולא כן אותם דברים ששנוים במשנה שאין כלם חשיבות אל המלך. כי מה שאינו דן ולא דנין אין זה חשיבות אל המלך, וכן לא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו לא ירבה לו סוסים וכן שיכתוב לו ב' ספרי תורות, אלו כולם אין ראוי שיקראו מעלות כמו שאמר כאן, אבל נקראו מצות אל המלך ואין לחשוב מצות שהמלך מחויב בהם. אבל המעלות כאשר יש לו דברים הראוים אל המלך:

וכן כ"ד מעלות של כהונה בודאי אלו כ"ד דברים כולם הם מעלה וחשיבות לכהונה ולכך השיב אותם. ומפני זה משנה בלשון לומר שהמלכות בל' מעלות והכהונה בכ"ד מעלות כי אלו כולם הם מעלות חשיבות ושררה, אבל בתורה לא שייך חשיבות אלא הם מ"ח דברים, ולא אמר מעלות כי אין עם התורה חשיבות כמו שהתבאר למעלה. ולא מנה התנא כ"ד מעלות של כהונה וכן מעלות של מלך, ומפני שכל הפרק הזה אינו מדבר רק מן התורה, ולא בא לומר במה שאמר שהכהונה נקנית בכ"ד מעלות והמלכות בל', רק לומר שהתורה גדולה ביותר מאלו שניהם:

ונראה לומר כי יש רמז באלו המעלות, כי המזבח היה עליו זר והוא סימן לכתר כהונה, והמזבח היה אמה על אמה וכאשר תקיף חוט א' סביב המזבח שהיה אמה על אמה, דהיינו שיהיה החוט מקיף המזבח הנה חוט הסובב כ"ד טפחים כנגד מעלות הכהונה שהאמה ששה טפחים. והשלחן שעליו הזר סימן לכתר מלכות, היה אמה וחצי גבהו ואמה רחבו, אם אתה מקיף החוט סביב השלחן דהיינו גובהו ורחבו הנה החוט הוא ל' טפחים כנגד מעלות המלכות שהוא שלשים. והארון היה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו אם אתה מסבב חוט סביב הארון יהיה החוט מ"ח טפחים, כי אמתים וחצי לשני צדדין שלשים טפחים, והרוחב בכל צד ט' טפחים הרי מ"ח טפחים. ומה שלא הקפנו את השלחן גם כן למעלה ויהיה ל"ו טפחים, דודאי יש להקיף אותו במקום הקצר יותר, ואם אתה מקיף את השלחן במקום קצר הוא הגובה והרוחב והוא היות קצר מה שאפשר להיות בשלחן הוא שלשים טפחים, וכן במזבח יש להקיף היותר קצר אבל בארון החוט סובב את האורך והרוחב הוא היותר קצר, כי אם תקיף קומתו צריך אתה להקיף על הכפורת ועליו שני הכרובים ודבר זה יותר הרבה, ולפיכך החוט סובב את האורך והרוחב הוא היותר קצר בארון, וחוט הסובב הקומה והרוחב והוא היותר קצר בשלחן, והחוט הסובב האורך והרוחב הוא היותר קצר במזבח, והנה נבדלו כל אלו ג' מעלות בג' כלים שהיה בהם סימן הכתרים:

ובאולי יקשה לך כי ל' דברים אשר המלכות בהם נקנה והלא אינם דברים אלקיים שירמוז הכתוב דברים אלו בשלחן, ומשום כך נדחקו לפרש אלו ל' מעלות שלא ע"פ הברייתא רק בדרך אחר שיהיו כל אלו ל' מעלות ג"כ מצות כמו שהוא אצל הכהונה ואצל התורה. אבל אין זה קשיא כי אלו ל' מעלות הם הוראה על גדולת וחשיבות המלכות שהמלך יש לו ל' מעלות, ואין המעלה באלו דברים עצמם רק שהם מורים כי המלך יש לו מדריגה עליונה חשובה. ולכן יש לו ל' דברים חשובים והמלכות חשוב יותר מן הכהונה והתורה יותר חשובה מן המלכות. והכי אמרינן בפרק כהן משיח (הוריות דף יג.) ת"ח קודם למלך מלך קודם לכ"ג כדאיתא התם, ולפיכך אמר גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות שהכהונה נקנית בכ"ד מעלות והמלכות בשלשים מעלות והתורה במ"ח דברים, כלומר בזה תראה כי התורה יותר במדריגה מן המלכות והכהונה, כאשר הכהונה מעלותיה כ"ד והמלכות ל' והתורה מ"ח כי היותר חשוב מעלות שלו יותר. ויש לך להבין כי מה שהתורה נקנית במ"ח דברים כנגד זה אמרינן במס' סופרים (פ"א ע"ש) שלא יעשה עמוד של ס"ת פחות ממ"ח שיטות, כי התורה היא החכמה אשר היא במוח האדם והבן הדברים האלו:

ומעלות המלכות בל' מעלות נגד ג' מצות לא תעשה לא ירבה לו נשים לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו, וכנגד כל מצוה ומצוה יש לו י' מעלות. ועוד יש לך לדעת כי מעלות המלך ל' כמו שתראה כי הלמ"ד גבוה מכל האותיות באלפ"א בית"א כי שלשים הוא ראוי לגסות והתנשאות שיש למלכות והטעם הזה כי עד עשרה נחשב תחתון ועשרים נחשב אמצעי ושלשים נחשבים עליון לגמרי, ולפיכך האות שבמספרו ל' הוא מתנשא על כל. ואולי תאמר א"כ שאר אותיות שמספרם עוד יותר, ראוי שיהיה עוד גבוה מהכל כי דבר זה אינו, כי דווקא ל' שדבר זה יש לו התנשאות שראוי להיות ודבר זה נקרא התנשאות שראוי אבל יותר מזה הוא חסרון לגמרי, וכמו שדרשו ז"ל במס' (סוטה) מגילה (דף כט.) למה תרצדון הרים גבנונים שנאמר זה על תבור וכרמל שנחשבים בעלי מומין אצל סיני, וזה מפני שלא היה סיני הר יוצא מן השעור רק כפי מה שראוי, אבל תבור וכרמל היו יותר מן הראוי ודבר זה נקרא מום כי כל תוספת הרי הוא כנטול דמי, ולכך עיקר הגבהות הוא הל"מד דוקא לא שאר אותיות. ולפיכך המלכות נקנה בשלשים מעלות דוקא כי ע"י שלשים מתעלה המלך. ותמצא כתיבת מלך אות הלמ"ד שהוא מורה על המלכות באמצע התיבה כי המלך מתרומם מן אחיו ישראל, ורמז אל המלך שלא יהיה נבדל מן אחיו ישראל וכדכתיב (דברים, יג) למען לא ירום לבבו מאחיו ולא יהיה נבדל מהם, ולכך אות המ"ם והך' שהם אחיו של למ"ד דביקים עם המלך שלא יהיה נבדל מהם רק מחובר עמהם והלמ"ד באמצע. ועוד כי המלך בשביל שזה דרך כבוד מלכות שהוא באמצע והעם סביב לו וכך ראוי. ועוד כי התבאר במקום אחר שכל אשר הוא מתרומם הוא באמצע, וסימן לזה ארץ ישראל גבוה מכל הארצות והוא באמצע העולם, ולפיכך אות הלמ"ד ג"כ באמצע אלפ"א בית"א. ומזה ג"כ תבין כי המלך ראוי לשלשים מעלות דוקא כי המלך נבדל במעלה מן הכל, ושתי מעלות גדולות יש, האחת כהן גדול והשני הנביא ומלך גדול משניהם, וכך אמרו מלך קודם לכהן גדול וכהן גדול קודם לנביא כדאיתא בהוריות (דף יג.) והכהן בימין והנביא בשמאלו והמלך באמצע מתעלה על שתיהן. ודבר זה יש לך להבין מאוד כי המלך על פי החכמה מתעלה עד המעלה השלישית, ולפיכך שלשה מצות יש למלך כמו שהתבאר, וכנגד זה המלכות בשלשים מעלות נקנה כי המעלה השלישית כוללת שלשים והבן זה:

הא' בתלמוד, פירוש שילמד מרבו ולא יסמוך על חכמתו, הב' בשמיעת האוזן שיטה אזנו לשמוע, כי לפעמים אם לא ישמע דבור אחד או תיבה אחת מקלקל כל הענין ולפיכך שייך אל זה שמיעת האוזן. הג' בעריכת שפתים, שאם מוציא בשפה ערוכה ביותר מועיל להבנת הדבר היטב ולא כאשר ילמד בלב וכ"ש שלא במהרה הוא משתכח כמו ערוכה בכל ושמורה שאם היא ערוכה על שפתיו היא שמורה ברמ"ח אברים. הד' בבינת הלב, שיתן דעתו ולבו על הדבר שלומד ויבין בלבו היטב. הה' באימה שצריך לישב באימה לפני רבו וכמו שאמרו (שבת דף ל:) כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור אין רואה סימן טוב במשנתו שנאמר שפתותיו מור עובר אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, והטעם הוא כי צריך שיהיה לו הכנה לקבל, ודבר זה כאשר יש לו אימה מרבו ואז הוא יש לו משפט מקבל מרבו כי אשר יש לו אימה מרבו נחשב אליו תלמיד מקבל, ואם אין התלמיד יושב באימה אין עליו משפט התלמיד אשר הוא מקבל ואז אינו רואה סימן טוב במשנתו לקבל כאשר אינו מוכן לקבלה ולפיכך אמר באימה. הו' ביראה, ההפרש בין אימה ויראה, כי האימה כאשר יראה גדולתו של רבו ומפני זה יש אימה עליו, והיראה כאשר מביט קטנותו ושפלותו הוא ירא, כי מי אשר הוא גדול יש לאדם להתירא מלפניו אף מי שאינו קטן הוא ירא מפני הגדול ומי שהוא קטן מתירא אף ממי שאינו גדול מאוד. ולפיכך יש לתלמיד לישב באימה וביראה שיהיה מכיר ערך רוממות גדולות רבו וגם יכיר קטנות ערכו ויותר יש לפרש באימה וביראה, שיהיה לו אימה ויראה מן הש"י שיהיה מכיר ערך רוממות הש"י וגדולתו יתברך ויכיר גם כן שפלות ערכו וזהו באימה וביראה. וכן אמרו אצל המלאכים שעושין באימה וביראה רצון קונם וכן פירושו בכאן באימה וביראה כי צריך שיהיה האדם מוכן לקבל וזה כאשר הוא נחשב עלול, אבל מי שהוא בעיניו חשוב ובעל מעלה אין לו הכנה לקבל כלל:

הז' בענוה, ודבר זה כבר בארנו כמה פעמים כי הענוה היא סבה ראשונה לתורה, וכמו שהיה אצל משה שכל המעלות שהיו למשה לא היו סבה לתורתו רק הענוה. ואמרו בפרק האיש מקדש (קידושין דף מט:) סימן לגסות הרוח עניות ומפרש שם עניות של תורה ומזה נלמד ההפך כי סימן לענוה היא התורה. ובמס' תענית (דף ד.) א"ר חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו ע"כ ויתבאר דבר זה בחלק הב' בעזה"י. הח' בשמחה, כי השמחה מדה גדולה כי כאשר האדם הוא בשמחה הוא בשלימות ועי"ז מקבל התורה שהיא שלימות האדם, וכאשר האדם בצער אז הוא בחסרון אין מקבל התורה שהיא שלימות האדם, כלל הדבר כי אין ראוי לאדם שלימות האלקי הזה היא התורה כ"א ע"י שמחה שהיא שלימות נפשי, וכאשר האדם נפשו בשמחה אז ראוי לקבל נפשו שלימות התורה. ובלא זה כי לעומק התורה צריך שתהיה דעתו צלולה וכן אמרו בפרק הדר (עירובין דף סה.) אמר ר"נ בר יצחק שמעתא צריכא צלותא כיומא דאסתנא, פי' שצריך שיהיה צלול בדעתו כיומא דמנשב בו רוח צפון שהיום הוא זך וצלול ביותר, ודבר זה אין צריך ראיה כי כאשר האדם דעתו צלולה לבו פתוח יותר, ובפרק המוציא (שבת דף עז:) רב אדא אשכח לר' יהודה דהוה קאי אפתחא דבי חמוהי וחזיתי' דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיני' כל חללא דעלמא הוה אמר לי' ע"כ. הרי לך כי בדיחת הדעת היא סבה גדולה לתלמוד תורה. אבל מה שאמר בשמחה נראה פירוש הראשון שלכך צריך שיהיה בשמחה מפני שאין ראוי לקבל מעלת התורה שהיא שלימות נפשי לאדם רק ע"י שמחה שהיא שלימות הנפש. ומה שצריך האדם צילותא דדעתיה זהו מה שאמר לקמן בישוב דהיינו בישוב הדעת שהוא צילותא. הט' בשמוש חכמים שישמש חכמים ואז הוא ראוי לקבל התורה, ובפ"ק דברכות (דף ז:) אמר ר' יוחנן משום רשב"י גדולה שמושה יותר מלמודה שנאמר יש פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו למד לא נאמר אלא יצק ע"כ. ופירוש דבר זה כי המשמש את ת"ח הנה התלמיד מתחבר אל הרב ע"י שמושה של תורה ובזה התלמיד מקבל מן הרב, כי אין ספק כי כאשר תקרב הפתילה אל הנר שהנר מדליק הפתילה, וכך כאשר יקרב התלמיד אל הרב ע"י שמושה שמשפיע עליו התורה. ולא כן כאשר התלמיד לומד מן הרב, שאין התקרבות אל הרב כאשר ילמד ממנו כמו שהוא משמש ת"ח שהוא התקרבות אל הת"ח בעצמו ומקבל ממנו כי אין זה מה שבא ללמוד מן הרב חבור אליו רק דבר זה הוא חבור אליו כאשר משמש אותו, ועוד יתבאר דבר זה בנתיבות עולם:

היו"ד בדבוק חבירים כי האדם כאשר הוא יחידי אינו מקבל התורה, ובפרק קמא דתענית (דף ז.) א"ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו וכתיב התם אשר נואלנו ואשר חטאנו. וגם דבר זה בארנו למעלה אצל שנים שיושבים ועוסקים בתורה כי עיקר התורה ע"י שנים דוקא. כי האדם במה שהוא עצמו בעל חומר ראוי שיוציא השכל אל אחר ואז הוא שכל נבדל שאינו עומד בגוף האדם, אבל כאשר הוא עוסק בד בבד ואינו מוציא השכל אל אחר להיות שכל נבדל מן הגוף אינו מתחכם כלל. ולא עוד אלא שמטפשין, ודבר זה כי כאשר אינו עוסק בתורה אז עומד כפי מה שראוי אל האדם בעל חומר להשיג ולדעת מה שמתייחס אל האדם שהוא בעל חומר מה שמשיג בעניני העולם הגשמי, אבל כאשר הוא עוסק בתורה ורוצה להתחכם בתורה שהיא שכל הנבדל לגמרי כמו שבארנו למעלה אצל שנים שיושבין ועוסקין בתורה, בודאי השכל הנבדל הוא בשנים דווקא, ולכך אם עוסק בתורה יחידי הוא מטפש שאין זה שכל כלל הראוי אל התורה שהיא שכל נבדל רק טפשות הוא ודבר זה עוד יתבאר בעזרת הש"י. הי"א בפלפול התלמידים, וזה כי החברים זה מחכים זה וכן הוא מחכים את רבו, ובפ"ק דתענית (דף ז.) אמר רב נחמן בר יצחק למה נמשלו ד"ת לעץ שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה מה עץ קטן מדליק את הגדול אף דברי תורה הקטנים מחדדין את הגדולים והיינו דאמר רבי חנינא הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר ומתלמידי יותר מכולם ע"כ. והטעם הוא מבואר מאד כי הדבר דומה לעץ שאין מקבל האור, וכן הת"ח גדול מפני שהשגתו גדולה מאד לכך אין מתחיל לשאול ולפלפל בחכמה לפי גודל השגתו ופשיטות שכלו אין בו פלפול דהיינו השאלה, וצריך אל כל פלפול שאלה לאפוקי הגדולים אין בהם השאלה, ולפיכך אמר שהקטנים מחדדים את הגדולים מפני שהם שואלים ביותר ואז צריך החכם להשיב, ומדמה זה לעץ קטן שהוא מדליק את הגדול שהאש נאחז ביותר בקטן, וכך הוא הקטן הוא התחלת השאלה והפלפול, ולכך אמר בפלפול התלמידים שעיקר הפלפול מן התלמידים. ולפיכך אמר הרבה תורה למדתי מרבותי מפני שהם מסרו לי החכמה ומחבירי יותר מהם מפני שהם שואלים זה את זה ועומדים על עיקר החכמה, ומתלמידי יותר מכולם כי הם מפלפלים ומחדדים יותר בשאלה ודבר זה מבואר:

הי"ב בישוב, פירוש בישוב הדעת שאם אין דעתו מיושבת עליו אין יכול ללמוד:

הי"ג במקרא. הי"ד במשנה. הט"ו בדרך ארץ הם המדות הטובות כמו שאמרו ז"ל אם אין דרך ארץ אין תורה כדלעיל. הט"ז בארך אפים שאם הוא כועס חכמתו מסתלקת ממנו כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סו:) אמר ר' שמעון בן לקיש כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו, ודבר זה יתבאר בנתיבות עולם. הי"ז בלב טוב כי התורה תקרא טוב ומפני שהתורה תקרא טוב לא תמצא התורה רק במי שהוא טוב והיינו מי שיש לו לב טוב, וכאשר יש לו לב טוב אז מקבל התורה שהיא טוב, כי איך תעמוד התורה שהיא טוב במי שיש לו לב רע. הי"ח באמונת חכמים, כי כאשר מאמין בדברי חכמים אז יש לו דביקות בחכמים כאשר מאמין בהם וראוי שיקנה חכמת החכמים ויהיה מכלל החכמים, אבל אם אין מאמין בדברי חכמים איך יהי' חכם. וכך אמרו בפרק במה מדליקין (שבת דף כג:) דדחיל מרבנן הוא עצמו יהא ת"ח ויתבאר בנתיבת עולם בעה"י. הי"ט בקבלת היסורין כי כאשר מקבל יסורין ראוי לתורה, וכך אמרו בפ"ק דברכות (דף ה.) ג' מתנות טובות נתנו לישראל וכולם לא נתנו אלא ע"י יסורין התורה דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וכו' וכמו שהתבאר בהקדמה וכמו שיתבאר בנתיבת עולם. כי התורה בפרט הוא השכל והחכמה שאינה מדה גופנית, ולפיכך אין אדם מגיע אל המעלה הבלתי גופנית רק בהתמעט הגופנית והיסורין ממעטין הגופני עד שאפשר לו להגיע אל מדריגה השכלית, וזה שאמר כאן קבלת יסורין שמקבל עליו התמעט הגוף החמרי ולסלק ע"י זה פחיתותו. כי היסורין מסלקין הגוף וכמו שאמרו שם אמר ריש לקיש נאמר ברית במלח ברית מלח עולם ונאמר ברית ביסורין אלה דברי הברית מה ברית האמור במלח ממתיק הבשר אף ברית האמור ביסורין ממרקין עונותיו של אדם ע"כ. ובאור זה כי כשם שהמלח ממתיק הבשר, כך היסורין ממרקין פחיתות גופו ובשרו עד שהוא ראוי למדה השכלית. הכ' במיעוט שינה, כי אם יש בו השינה אין לומד דכתיב (יהושע, א) והגית בו יומם ולילה, כי התורה כך היא דרכה לעסוק בה יומם ולילה. ודע כי השינה הוא ענין גופני ביותר וכמו שהתבאר למעלה אצל שינה של שחרית עיין שם איך השינה ענין גופני, וכאשר האדם נמשך אחר הגוף ביותר מתרחק מן השכלי, ופירוש זה ברור:

הכ"א במיעוט סחורה, כלומר שלא יהיה בעל משא ומתן הולך בסחורה, שכך אמרו בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נה.) לא מעבר לים היא אמר רבא לא תמצא התורה בסחרנין ובתגרין וכבר בארנו זה גם כן בנתיבת עולם וגם למעלה בארנו זה באורך אצל ולא כל המרבה בסחורה מחכים ואין כאן מקום להאריך. הכ"ב במיעוט שיחה, כבר התבאר זה למעלה. כי מרבה דברים מרבה שטות והארכנו במקומו אצל ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, כי השתיקה היא סימן חכמה והמרבה שיחה אין בו סימן חכמה שהשיחה מבטלת פעולת השכל ולפיכך דבר הזה שהוא מיעוט שיחה הוא יסוד גדול אל החכמה. הכ"ג במיעוט תענוג, דבר זה כי הרודף אחר התענוגים הגופנים הרי הוא בעל גוף ובעל חומר ואין ראוי שיקנה החכמה שהוא הפך הגוף וכמו שבארנו למעלה אצל כך היא דרכה של תורה. ויש להקשות דמשמע דוקא מיעוט תענוג אבל תענוג בעלמא מותר, והרי אמרנו למעלה כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. ואין זה קשיא כלל שכבר בארנו כי אין הפירוש שצריך לענות נפשו, שלא אמרו שהתורה מתקיים במי שממית עצמו על התורה רק כשהוא עושה בשביל התורה דהיינו שאם לא יוכל ללמוד רק אם הוא אוכל פת במלח וכל הדברים אשר נתבאר למעלה יש לו לעשות, אבל בחנם לא אמרו. ומ"מ תענוג יותר מדאי אל יעשה משום שהוא נוטה בזה אל תאוות הגופניות וזה הפך התורה. הכ"ד במעוט שחוק. ויש לשאול הלא אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז כדאיתא בפרק אין עומדין (ברכות דף לא.) אמר ר' יוחנן משום רשב"י אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז שנאמר אז ימלא שחוק פינו, ואין זה קושיא דהא דוקא למלאות שחוק פיו קאמר שהוא שחוק יותר מדאי, אבל שחוק בעלמא לא אמר, ולענין התורה צריך למעט השחוק לגמרי. ובלאו הכי לא קשיא דאפילו אי הוי אסור גמור מ"מ אשמועינן שאם הוא מרבה שחוק אינו זוכה לתורה, וטעמא כי השחוק שהוא מופלג הוא הפך המחשבה שהוא השכל לכך השחוק מבטל השכל. ודבר זה תוכל להבין כי השחוק מתחדש מן התול והליצנות בלבד, ואין ספק כי ההתול הוא הפך השכל כי הליצנות הוא דבר שאין בו ממש רק התול, והשכל מה שראוי לפי האמת ולפיכך השחוק הוא מבטל השכל. ואין השחוק דומה לשמחה שעיקר שמחה בלב בלבד אבל השחוק אינו בלב בלבד רק אף במעשה:

הכ"ה במעוט ד"א כלומר אף ע"ג שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה להבטל, מ"מ אין לו לעשות מלאכתו עיקר כדאיתא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לה:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בר אלעאי דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידם דורות אחרונים עשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיים בידם. ואע"ג שכבר אשמועינן למעלה במעוט סחורה, אין זה קשיא דהוה אמינא דשאני דרך ארץ שאמר אם אין דרך ארץ אין תורה, ולכך צריך לומר במועט דרך ארץ, ובמעוט סחורה אשמועינן אע"ג שאין זה רק משא ומתן אפ"ה אין לו לעשות, אף כי אין המשא ומתן תמיד כמו שהוא המלאכה שהיא תמיד אפ"ה אין לו לעשות משא ומתן עיקר ולכך הוצרך לומר שניהם. הכ"ו המכיר את מקומו, פי' שיודע ערך מעלתו וחסרונו, אבל אם מחשיב עצמו חשוב יותר ממה שהוא והוא טועה בעצמו, ואין התורה ראויה להיות במקום טעות רק תורת אמת היא ולכך צריך שיהיה מכיר מקומו ולא יטעה עצמו. ועוד אם טועה בעצמו כך הוא טועה בכמה דברים בדברי תורה, אבל מי שהוא מכיר את עצמו ואת מעלתו, ואם יראה חסרון בעצמו הוא מכיר ג"כ כל חסרון אשר יש לו בתלמודו ואין מקבל אונאה בשום דבר. ויש לפרש ג"כ כי כאשר מכיר מקומו שהוא חסר תורה ראוי לקבל את התורה, אבל אם טועה בעצמו ומחשיב עצמו חכם ושלם מי שהוא שלם אין צריך אליו השלמה בתורה ואינו זוכה אל קבלת התורה, ולפיכך המכיר את מקומו הוא שורש גדול אל התורה. הכ"ז והשמח בחלקו שהשמח בחלקו בארנו למעלה שהוא אינו חסר בעצמו, שאם הוא אינו משמח בחלקו לא יקבל אדם כמו זה השלמה בתורה שהרי התורה היא לאדם להשלים עצמו וזה חסר לעולם. ואלו שני דברים נסמכו ביחד המכיר מקומו והשמח בחלקו, כי התורה היא השלמת האדם ולכך ראוי שיהיה האדם באופן זה שהוא ראוי אל השלמה, ואין ראוי אל ההשלמה רק אם היה חסר קודם ההשלמה ואחר כך יושלם, ואם אין מכיר מקומו למה לו השלמה בתורה הרי הוא שלם לפי דעתו קודם, וכבר אמרנו שאין ראוי אל ההשלמה רק אם הוא חסר קודם, ואם אינו שמח בחלקו אף אם יושלם בתורה לא יהיה שלם בזה כי אינו שמח בחלקו וא"כ למה השלמה הזאת. אמנם פירוש אשר אמרנו כי מי שהוא מכיר את מקומו הוא איש אמת שאפילו בעצמו אינו טועה ומשקר ומכל שכן בשאר דברים, ובודאי מדה זאת ראויה אל התורה כי אין ראוי אל התורה רק האמת, ואמר אחריו השמח בחלקו גם מדה זאת כמו שבארנו בתחלת פרק בן זומא ראוי אל התורה ביותר והיא מדה שכלית כמו האמת עיין שם ולכך נסמכו אלו שניהם ביחד:

הכ"ח העושה סייג לדבריו, פירוש שעושה גדר לדבריו שלא יטעה בדבור שלו כי כל גדר וסייג שלא יטעה, ודבר זה ראוי אל השכל שלא יהיו דבריו בערבוב ובזה אמרו בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נג.) אמר רב יהודה אמר רב בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתן בידם בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתן בידם עד כאן. והטעם בזה מבואר כי עירוב לשון מביא עירוב השכל, ולפיכך אמר שעושה סייג לדבריו שלא יאמר דבר שאפשר שיבא לידי טעות שאם אין עושה כך סוף בא לידי טעות ושכחה. ודבר זה גדר וסייג גדול לתורה מאד. הכ"ט ואינו מחזיק טובה לעצמו, שאם מחזיק טובה לבסוף הוא פוסק מדברי תורה כיון שהוא אומר כי מה שהוא עוסק בתורה הוא לפנים משורת הדין, אבל אם אינו מחזיק טובה לעצמו ואומר כי לכך נוצר ללמוד תורה לא יבא לידי הפסק. וכמו שאמרו (פ"ב) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ולפיכך אינו מחזיק טובה לעצמו כי צריך אל למוד התורה גם כן מדה זאת, כי אשר מחזיק טובה לעצמו על אשר עמל בתורה ויחשוב שאינו מחויב אל עמל התורה ולקבל התורה, הדבר שאינו מחויב אין צריך כל כך אל הקבלה ולכך אינו מקבל התורה. אבל מי שאינו מחזיק טובה ולכך נוצר אדם שהוא כמו זה ראוי שיהיה מקבל התורה אחר שהוא נברא יחשוב שהוא נברא לקבלת התורה ולכך הוא בא אל קבלת התורה. הל' אהוב, פי' אהוב אל הש"י וכן אל הבריות, דודאי אם אינו אהוב בעיני הש"י לא יתן לו מתורתו, וכן צריך שיהיה אהוב מקובל על הבריות כי גם בזה קרוב הוא אל התורה, שהרי כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכאשר רוח המקום נוחה הימנו אז יושפע מן הש"י עליו מחכמתו. גם בשביל שצריך שיהיה תוך הכלל ובזה שהוא אהוב הוא תוך הכלל כמו שיתבאר. הל"א שיהיה אוהב, ר"ל שיהיה אוהב הש"י דבק בו יתברך וראוי שיקנה תורת הש"י, וכן צריך שיהיה אוהב את הבריות כי כאשר הוא אוהב את הבריות הוא תוך כלל הבריות וראוי אל התורה שנתנה אל הכלל, אבל אם אינו אוהב את הבריות הנה נבדל מן הכלל ואיך יזכה אל התורה שהתורה היא אל הכלל, שהרי הוא יחיד בעצמו ולא נתנה התורה אל היחיד. ועוד כי התורה היא השכל אשר השכל אינו פרטי כי השגתו כללית, ואם האדם נבדל מן הבריות עד שהוא פרטי אין ראוי להשגת השכל אשר השגתו כללי לא פרטי ודבר זה מבואר:

הל"ב משמח את המקום משמח את הבריות, כי משמח את המקום מצד מעלתו לכך ראוי אל התורה כמו שיתבאר. והפרש יש בין אהוב ובין משמח את המקום משמח את הבריות, כי אהוב מי שעושה מעשים הרצוים אל המקום והמקום אוהב אותו, וכן הוא עושה מעשים הרצוים אל הבריות ולפיכך הבריות אוהבים אותו, אבל המשמח את המקום ומשמח את הבריות דבר זה ענין בפני עצמו, שהוא מצד מעלתו אשר יש לו עד שהוא משמח המקום שיש לו כך בריאה בעולמו, וכן הבריות שמחים שיש אתם אדם בעל מעלה כמו זה. ולפיכך ראוי הוא גם כן לקבל התורה, כי לאדם כמו זה הכל נהנין ממנו וקרובים אליו ולפיכך ג"כ התורה קרובה אליו ומקבל אותה. הל"ג אוהב את הצדקות. הל"ד אוהב את המישרים. הל"ה אוהב את התוכחות, מפני כי התורה בנויה על ג' יסודות כי ישרים דרכי ה', ויש עוד בתורה תוכחה כמו כמה מצות כאשר יעשה דבר זה יש עליו מלקות או קרבן או מיתה או גלות ודבר זה תוכחה, וכמה מצות שהם צדקה שחייב לכבד אביו ואמו ולעשות צדקה, עד שאלו ג' דברים כוללים כל דרכי התורה. כי יש דרך בתורה שהוא הישר שיעשה במשפט ומה שלא יעשה במשפט, ויש שהוא צדקה וחסד, ויש דרך שהוא תוכחה כי כמה הם תוכחות בתורה, ולפיכך אם אינו אוהב אלו ג' דברים אינו מצליח בתורה שאלו ג' הם יסודי התורה והם דרכי התורה. הל"ו ומתרחק מן הכבוד ואינו רודף אחר הכבוד, ודבר זה מבואר ממה שאמרו (תנחומא ויקרא) כי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורחת ממנו והבורח מן הכבוד הכבוד רודפת אחריו, ואין כבוד אלא תורה שע"י התורה האדם יורש הכבוד הגמור ולפיכך אם בורח מן הכבוד יורש כבוד התורה שהיא עיקר הכבוד, וכבר בארנו זה באריכות אצל המכבד את התורה ואם אינו בורח מן הכבוד אינו ראוי לכבוד התורה. הל"ז ולא מגיס לבו בהוראה, כי מי שהוא גס לבו בהוראה הוא שוטה ורשע וגס רוח, ומה שהוא שוטה מזה תדע כי הוא אינו ראוי לחכמה. וכבר בארנו דבר זה למעלה כי מי שגס לבו בהוראה לפסוק מהר שהוא שוטה, כי מורה זה על בלתי צניעות כי הצנוע בדרכיו אינו ממהר לפסוק כי חכמתו צנוע עמו וכתיב (משלי, יא) ואת צנועים חכמה, וממילא כי אם אינו צנוע הרי הוא אויל ואין ראוי לו החכמה:

הל"ח ונושא בעול עם חבירו, פי' אם אירע דבר לחבירו והדבר עליו למשא וצריך חבירו לטרוח עד שינצל מן המשא, אז הוא נושא בעול עם חבירו ונכנס עם חבירו באותו עול. ומורה דבר זה שהוא אדם טוב כאשר נכנס בעול עם חבירו להציל אותו מן הצרה, ועוד מורה דבר זה שאינו נבדל מן הכלל כאשר נושא בעול עם חבירו וראוי אל התורה שהיא אל הכלל כמו שהתבאר. ועוד הל"ט שמטיב עם חבירו שמכריע אותו לכף זכות, שאם רואה דבר בחבירו שהיה מגיע לכף חובה משתדל עם חבירו להכריע אותו לכף זכות, ועוד יותר מזה המ"ם, שמשתדל עם חבירו להביאו אל האמת, ועוד יותר מזה המ"א שמשתדל עם חבירו להעמיד אותו על השלום ודבר זה עוד יותר. וכל מדות אלו שהוא מרבה בעולם הזכות והאמת והשלום, כי מה שהוא נושא בעול עם חבירו היינו שאם הגיע אליו דבר קשה הוא נושא בעול עמו על מנת לסלק מאתו מה שהגיע אליו כי חפץ הוא בטוב, ומכריע אותו לזכות ולהביא אותו אל האמת ואל השלום כמו שראוי אל ת"ח להרבות השלום בעולם כמו שאמרו (סוף ברכות) ת"ח מרבים שלום בעולם, ולא השלום בלבד רק כל דבר טוב כמו הדעת והאמת. ואדם כזה ראוי אל התורה שהיא הטוב כדכתיב (משלי, ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, וכאשר הוא נוהג עם חבירו במדות אלו מורה כי הוא טוב בעצמו וראוי לנחול התורה שהיא טוב כי לעולם הדומה יבא אל הדומה, ואם אינו טוב איך ירש דבר שהוא דבר טוב. ואע"ג דלמעלה אמר בלב טוב היינו שעושה דבר טוב לחבירו ונהנה בו מפני שהוא לב טוב, אבל דבר זה שמרבה הטוב בעולם שאוהב הטוב, ולפיכך אמר אלו ד' דברים שכוללים הכל דהיינו הנושא בעול ומכריעו לזכות ומעמיד אותו על האמת והשלום. ויש להבין ענין ד' דברים אלו, שלכך אמרו במסכת מנחות (דף נג:) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, יבא טוב זה משה שנאמר ותרא אותו כי טוב ויקבל טוב זו התורה שנקראת טוב דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו מטוב זה הקב"ה דכתיב טוב ד' לכל לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה ד' לטובים וגומר, הרי לך כי הטוב ראוי אל הטוב. ולפיכך משה שהוא טוב ראוי לקבל התורה ולתת אותה לישראל שהם טובים. ועוד כי כבר אמרנו כי כאשר מתחבר אל חבירו בזה יש לו חבור אל הכלל ואינו נפרד מהם וראוי אל תורה כמו שהתבאר:

המ"ב ומתישב בתלמודו פירוש שאינו קופץ לפלפל קודם שהוא מתישב בתלמודו היטב קודם ואינו עוסק בתלמודו דרך מהירות, וזה שנקרא שמתישב בתלמודו ודבר זה אין צריך ביאור. המ"ג שואל ומשיב שומע ומוסיף הכל אחד, כ"א יש לשאול ואינו שואל אינו מקפיד על השאלה, וכן אם ישאלו אחרים ואינו מבקש להשיב לא יגיע אל מדריגת התורה, אבל עיקר הוא שישאל וישיב לשואלים וישמע כלומר שישים על לבו מה שחבירו מדבר ויוסיף על דבריו ובזה שישאל וישיב מרחיב התורה, וכן כאשר ישמע ויוסיף עוד כל אלו דברים הם הרחבה והוספה לתורה ומגיעים בזה אל התורה, אבל אם לא ישאל לא יגיע אל מדריגת התורה. המ"ד הלומד על מנת ללמד דבר זה כי זה עצם התורה שילמד אחרים ג"כ, ולא נתנה התורה שתעמוד אצלו רק נתנה תורה ללמד לאחרים. ודבר זה בארנו למעלה הרבה כי עצם התורה היא שילמד אותה לאחרים, וכן המ"ה שילמוד על מנת לעשות דבר זה גם כן עיקר התורה שאין התלמוד עיקר רק המעשה עיקר, ולפיכך אם אין תלמודו ללמד אחרים או לעשות אין זה ראוי אל התורה, כי התורה נתנה לאדם כדי שילמד אותה לאחרים כמו שהש"י נתן התורה למשה ומשה למדה לישראל, כי אין היחיד ראוי אל התורה למעלתה. ולפיכך עיקר למוד התורה ללמד אותה לאחרים וכמו שאמרו ז"ל בנדרים בפרק אין בין המודר (ל"ז ע"א) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם הרי שמצווה האדם למסור התורה לאחרים בחנם, ומכל שכן שילמוד על מנת לעשות כי אין התלמוד עיקר ואם לא יעשה אינו ראוי לקבלת התורה. המ"ו המחכים את רבו, פירוש המחדד את רבו, ודבר זה כמו שאמרנו למעלה גם כן כי כך הוא ענין התורה שהעץ הקטן ידליק את הגדול כמו שהתבאר, ומאחר שכך הוא דרכה של תורה אם אינו עושה זה אינו ראוי לתורה. ומה שאמר למעלה שואל ומשיב פירוש שהוא שואל מה שיש לו לשאול מן הספיקות ואינו מדבר מן החדוד והפלפול כלל. המ"ז המבין את שמועתו, ר"ל כאשר שמע דבר בתלמודו מבין את השמועה, ואינו מקבל את השמועה עד שיבין אותה ולא כמו קצת תלמידים שמקבלים דבר אע"ג שאין מבינים ואומר הלא כך קבלתי, אין הדבר הזה כך שצריך שיבין את שמועתו ששמע ועומד על הדברים ששמע. ומה שאמר למעלה בבינת הלב היינו שיתן לבו כשמקבל מרבו ואם לא יעשה לא יקבל חכמה, וכאן אמר המבין את שמועתו שצריך שיעמוד על השמועה ולא יקבל השמועה שהיא בידו עד שהבינה. ושני דברים הם שאם הוא דבר קשה להבין ואע"ג שנתן דעתו על זה והיה מקיים בבינת הלב, צריך למדה זאת שלא יקבל השמועה עד שעומד על השמועה. ואם יש לו מדה זאת שלא יקבל שום שמועה עד שהבין אם אין נותן דעתו ולבו להבין כשהוא מקבל מן רבו לא יבין ולכך הם שני דברים:

המ"ח האומר דבר בשם אומרו וכו', כי זהו ג"כ שייך לתורה מאד, כי יש לו לומר הדבר מפי אומרו ולא יגזול התורה מפי אומרו. ואף הקב"ה אומר דבר מפי אומרו כדאיתא בפר' קמא דגיטין (דף ו:) אביתר בני כך הוא אומר. ועוד אמרו במדרש (במד"ר פי"ט) בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואמר אליעזר בני כך אומר פרה בת שתים אמר לפני הקב"ה רבש"ע העליונים והתחתונים הם שלך ואתה יושב ואומר הלכה מפי בשר ודם אמר לו הקב"ה משה צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה ר' אליעזר פרה בת שתים וכו'. ויש לשאול בזה מה תשובה השיב הקב"ה למשה מה שאמר הקב"ה הלכה מפי בשר ודם. אבל פירוש זה שאמר שיתחיל בפרשת פרה אדומה תחלה, ור"ל כי דבר זה מורה כי ההשגות הם לפי השכל לפי כל אחד ואחד, ולפיכך אמר שזאת ההשגה מיוחד בה רבי אליעזר לפי גודל שכלו, ופרה אדומה היא השגה עמוקה וההשגה הזאת ראוי לרבי אליעזר הגדול ומפני כך התחיל בה תחלה לומר פרה בת שתים. והש"י סדר הנמצאים ונתן שכל לכל אחד ואחד כפי מה שהוא ראוי ולכך אמר הלכה מפי רבי אליעזר, כלומר כי בראתי בעולמי צדיק וחכם אחד אשר שכלו מיוחד בפרה אדומה להשיג השגה הזאת על בוריה לומר פרה בת שתים. ומפני כך היה הקב"ה אומר דבר בשם רבי אליעזר, כמו שהוא יתברך ברא כל הנבראים ונתן לכל אחד מהותו, כך נתן לכל אדם שכלו ודעתו כאשר ההשגה לפי דעת האומר אשר סדר הש"י הנה הוא אומר הלכה מפי אומרה. ולא אצל זה בלבד אמרו שכך אמרו בפרק אין דורשין שהקב"ה יושב ואומר הלכה מפי כל החכמים חוץ מר"מ מפני שלמד תורה מפי אלישע אחר, ור"ל כי אלישע אחר שהיה יוצא מן הכלל היה יוצא מן הסדר אשר סדר הש"י ולכך נקרא אחר שהוא אחר וחוץ, ומפני כך אין ראוי הש"י לומר הלכה מפיו של ר"מ מאחר שלמד מן אלישע אחר. ומה שאמר במדרש שהיה הקב"ה אומר הלכה מפי ר"א דוקא מפני שהיתה השגה הזאת לר"א בלבד והיה הקב"ה אומר הלכה זאת מפי ר"א בלבד, ולא כן שאר הלכות שלא היה מיוחד בה אחד בלבד ורבים הם האומרים כך והיה אומר הקב"ה הלכה מפי רבים, רק דבר זה לפי גודל ההשגה של פרה אדומה שהיה מיוחד בו ר"א, שאמרו במדרש שיצא מחלציו של משה שאליו בלבד נגלה סוד פרה אדומה כדכתיב (במדבר, יט) ויקחו אליך וממנו ירש ר"א עד שהיה מיוחד בזה ר"א. וזה שהי' מתמיה משה שיאמר הלכה מפי יחיד. ומ"מ כל הלכה מיוחדת לאומרה, ולפיכך ראוי ליחס גם כל השגה בתורה אל מי שאומר השמועה כי אותה השגה ראויה אליו. ואם לא יעשה כך הרי הוא משנה בתורה מה שסדר לכל אחד רק יש לתלות כל דבר באמרו ואז אינו משנה בתורה כאשר יתלה כל דבר תורה במי שאומר אותו. ויש במדרש כל מי שמשנה דברי רבי אליעזר לדברי רבי יהושע ודברי ר"י לדברי ר"א כאלו החריב את העולם, והן הן הדברים אשר אמרנו כי השגת ר"א מיוחדת לר"א והשגת ר"י מיוחדת לר"י שהם מחולקי' בהשגתם וסדר הש"י דעת זה לר"א ודעת זה לר"י, וכאשר משנה דבריהם הרי הוא משנה סדר התורה אשר סדר הש"י לחכמים, ודבר זה חורבן העולם כאשר יש שנוי הסדר בתורה. ואפשר לפרש מה שאמר שיאמר דבר בשם אומרו שאם לא ידקדק בזה לא ידקדק גם כן בעיקר השמועה ויבא להחליף בה, וכך מוכח במקום אחר:

ומה שאמר הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, יש לשאול מנ"ל דבשביל זה הי' הגאולה ע"י אסתר, ועוד כל מדת הקב"ה מדה כנגד מדה ודבר זה שהאומר דבר בשם אומרו מה טעם שיזכה להביא גאולה. ויש לדעת כי כאשר הקב"ה מביא גאולה, הש"י רוצה שידעו כי הוא יתברך פעל, ולא יאמרו לא הש"י פעל כל זאת רק חכמתם ועוצם ידם. וכן תמצא בגאולת מצרים כתיב (שמות, ז) וידעו מצרים כי אני ה' בהוציאי אותם מארץ מצרים. ולפיכך אם לא היתה אסתר בעלת מדה זאת לתלות הדבר במי שראוי לתלותה והיתה ח"ו אומרת לישראל אני עשיתי ברוב חכמתי כדי להתגדל ולהתפאר, לא היתה אסתר ראוי' שתבא הגאולה על ידה, שהש"י רוצה להודיע החסד והטוב שהוא יתברך עושה עם ישראל. אבל מאחר שאסתר הגידה למלך אחשורוש בשם מרדכי, והיה אפשר לה לומר למלך כי אני עשיתי זאת למלך למצא חן בעיני המלך, ולא עשתה זה רק היתה אומרת בשם מרדכי אשר עשה, ומפני זה היא ראויה ג"כ להביא גאולה לעולם כי מעתה לא תתלה הדבר כי אם בהש"י, כי בודאי היתה אסתר יודעת כי כל אשר נעשה הוא מאת הש"י. ומפני שלא הוצרך הכתוב לכתוב ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, רק ויוגד למלך בשם מרדכי כי עיקר קרא לא בא ללמוד רק שנודע הדבר למלך בשם מרדכי, שמפני כך אמר אחשורוש מה נעשה יקר וגדולה למרדכי ע"ז אבל לא הוצרך לכתוב מי הוא המגיד, אבל בא הכתוב ללמוד מפני מה זכתה אסתר שע"י היתה הגאולה, ורמז לך הכתוב בשביל שאמרה הדבר בשם אומרו ולא היתה תולה בעצמה וכך תהיה תולה הגאולה במי שהביא הגאולה לא בעצמה. ודוקא בגאולה הזאת רמז הכתוב שהיתה אסתר ראויה לגאולה דוקא בשביל שאמרה דבר בשם אומרו, וזה כמו שאמרנו כי הש"י רוצה שיודע הגאולה שהיא באה ממנו, וגאולת מצרים בודאי נודע הגאולה שהוא מן הש"י כי נעשה בגאולה זאת אותות ומופתים גדולים עד שנודע שמו יתברך, אבל בגאולה זאת לא היו אותות ומופתים כלל, וא"כ י"ל שיאמר כי לא היתה הגאולה מן הש"י והי' אפשר לאסתר לומר כי היא עשתה זאת. ואף בימי חשמונאים שגאלם מידי יון היה נס נראה דהיינו בנרות כדי שידעו כי הש"י היה מגביר אותם על היונים ולא יאמרו כחם ועוצם ידם עשתה זאת, ובכאן אצל אחשורוש לא היה שום נס נגלה לדבר זה, מפני כי היו בגלות והיו בהסתרת פנים ולא שייך שיהיה בהם נס נגלה כמו בימי יונים שהיה בימי בית שני. וכמו שבארנו במקומו שלכך שם הגואל אסתר כי היתה הגאולה בהסתר ולא בנגלה כלל, ולפיכך אם לא היתה אסתר אומרת דבר בשם אומרו לא היתה ראויה להביא הגאולה. ומפני זה לא תמצא השם במגילה מפורש מפני כי הי' נס בהסתרת פנים ממנו, ואיך יהיה שמו יתברך מפורש במגילה אחר שהיה הנס בהסתר פנים ממנו. והתבאר לך מה שאמר שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ולפי זה לא יקשה לך הרי כמה שאמרו דבר בשם אומרו ולא הביאו הגאולה, שאין הפירוש שהוא מביא גאולה בודאי רק כאשר הוא צריך להביא הגאולה לעולם מביא אותו על ידי שאומר דבר בשם אומרו מן הטעם שפירשנו. ובלאו הכי לא קשיא כי כל שעה ושעה צריכין ישראל לגאולה ומביא הקב"ה ע"י מי שאומר דבר בשם אומרו. ויש לך לדעת עוד מה שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כי יש בזה טעם מופלג מאוד, וזה כי האומר דבר בשם אומרו הוא גם כן מביא גאולה לעולם כאשר מחזיר הדברים שהם ביד אחר אל מי שהדברים הם שלו ויצאו הדברים מרשות אחר אותם שהיו תחת ידו ומחזירם אל מי שהדברים שלו, ולכך על ידו ג"כ הגאולה של ישראל כי ישראל היו תחת אחרים ועל ידו ראוי שיחזרו ישראל אל מי שהם שלו וישראל הם אל הקב"ה בודאי, ולפיכך כאשר אומר דבר בשם אומרו והוא מחזיר הדברים מרשות אחר אל רשות מי שהדברים שלו, ג"כ ראוי שעל ידו תהיה הגאולה ויצאו ישראל מרשות אחרים אל מי שהם שלו. ואם אין מביא גאולה גמורה הנה מביא דבר הרוחה, שכל הרוחה מיד האומות ומיד המושלים הכל גאולה הוא ולפי גודל דבר זה שאמרנו שהשי"ת סדר לכל אחד ואחד דעתו וחכמה מיוחדת כמו שהתבאר זה למעלה, כאשר יצאו הדברים מרשות אחד אל רשות אשר אמרם דבר זה גאולה עליונה מאוד היא ולכך האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ופירוש זה יש לך להבין מאוד:

אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה. אחר שהתבארו לך כל אלו מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, יש לעיין בענין למוד הדור הזה, אם אלו מ"ח דברים שעל ידם קנין התורה הם צריכים לתורת הדור הזה. והנה עם חסרונינו הגדול והעצום אין אנו צריכין לכל אלו המעלות אף לאחת, ואם כל זה נחשבו חכמי הדור הזה ויצא חסרונינו בריוח גדול. אך לפי האמת זאת ההרוחה ראוי להיות אנחה. ותחלה בשברון רוחי ולבי בקרבי ובקידה ובהשתחויה לפני גדול וקטן בישראל, והאמת והאמונה לא מהיותי מחזיק עצמי כי ראוי אני להוכיח, או שאומר כי הדברים שאומר ואדבר לא נמצאו בי, כי גם אני החלתי כמוהם ויותר מהם בתלמודי, ומפני זה ראיתי את חסרוני הגדול אשר נמצא בי. ולכן אלי ראוי להתאונן ולקונן על דבר זה ביותר, באולי ישמעו התלמידים ההגונים אשר בכחם להתגבר כארי בתורה ולעלות מעלה מעלה, עד שכל חכמי הדור יהיו נחשבים אליהם כקליפת השום, ואל יפנו אל מנהגינו אשר הוא רע ומר ללכת אחר ההבל ויהבלו. ומה נעשה לאחריתנו בבואינו לפני מלך מלכי המלכים בעירום ובחוסר כל, עירום מן המעשים ובחוסר החכמה כמו שהיא הנהגת הדור הזה, שאין אחד מאתנו מבקש לקיים תלמודו שיהיה חוזר על למודו הן יהיה מקרא או יהיה משנה או יהיה תלמוד. ואם באמת כי משנה לא היה ראוי לומר כי לגמרי לא ישימו לב על המשנה, ואין אנו חוששין לדברי חכמים בפרק חלק (סנהדרין דף צט.) כי את דבר ה' בזה רבי נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה ע"כ, והן הן מעשה הדור הזה שאין אחד משגיח על המשנה באמרו כי לא יקרא חכם רק ע"י התלמוד שהוא פלפול ומשא ומתן ולב האדם נמשך אל דבר זה ומניחין המשנה, לכך עליו נאמר כי את דבר ה' בזה. וזה כי דבר ה' נאמר על גוף המצות שהיא נשנה במשנה, ולפיכך מי שאינו משגיח על המשנה נאמר עליו כי את דבר ה' בזה כי אין למודו רק בשביל החכמה, כי כל אדם בטבע מבקש להתחכם ואינו מבקש לדעת מצות ד' בעצמם שהם במשנה:

וכן במה שאין אחד חוזר על למודו, ולמודו היום כפי שעורו ולמחר משתכח ממנו, גם זה בכלל את דבר ד' בזה כדמוכח שם דקאמר שם בהך ברייתא את דבר ד' בזה רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר רבי יהושע אומר כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת רבי עקיבא אומר זמר בכל יום זמר בכל יום אמר רבי יצחק מאי קרא נפש עמל עמלה לו הוא עמל במקום הזה ותורתו עומלת במקום אחר אמר ר"א אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד, כמו שבארנו בפרק רבי אומר אצל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך עכ"ל הגמרא. ואם לאו שבאו אלו התנאים לפרש קרא של את דבר ה' בזה כמו התנאים האחרים שלפני זה מה ענין זה לכאן שאמר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם וכו', אלא כי בא לומר כי זה נקרא דבר ה' בזה מי שלומד תורה ואינו חוזר עליה שדומה לזורע ואינו קוצר, ואין לך בזיון יותר ממי שזורע ומניח אותו לעופות השמים לאכול, הנה אין ספק שהוא מבזה את הזרע כי אחר שזרעו מניחו לאכול לעוף השמים. וכך הוא מי ששנה ואין חוזר על תלמודו הוא מבזה את התורה:

וכן לר"י הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכאלו תחלת לידתה היה לאבוד ולקבורה, וכך מי ששוכח תלמודו כאלו תחלת משנתו היה לשכחה ובודאי בדבר זה נחשב שהוא מבזה דבר ה'. והבן דברי חכמים איך מדמה מי שאינו חוזר על תלמודו למי שזורע ואינו קוצר, ופי' דבר זה כי קבלת הלמוד דומה אל הזריעה, וזה כי הזריעה בקרקע בטל הזרע אצל הקרקע שהרי נזרע בקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי, וכאשר הוא קוצר אז מבדיל ומפריש הזרע מן הקרקע ולא קודם, וכך האדם נחשב אדמה לקבלת החכמה בתחלה מפני שהמקבל הוא האדם שהוא בעל גוף נחשב דבור החכמה בטל אצל הגוף המקבל. לפיכך נחשב מי שאינו חוזר על תלמודו למי שזורע ואינו קוצר שהזרע הוא בטל בקרקע, וכך הדבור של תורה שהוא מקבל הוא בטל אצל הגוף ואינו שכל מופשט מן החומר, כי האדם שהוא בעל גוף קבל אותו, וכאשר הוא חוזר על תלמודו אז נחשב הדבור ההוא שכלי מופשט מן החמרי לגמרי והוא דומה לקוצר התבואה מן הקרקע שמבדיל ומפריש התבואה מן האדמה והבן זה היטב:

והוסיף רבי יהושע לומר כי הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת, ופירוש דבר זה כי אל יהיה דומה לך כאשר שוכח התורה כאלו שכח דברים בעלמא, כי התורה היא בריאה אלקית מן הש"י כמו שהיא הלידה שהיא בריאה מן הש"י, וכאשר האשה יולדת וקוברת הרי היא מפסדת בריאה אלקית ודבר זה גנאי גדול שהבריאה אלקית תלך להפסד ולאבוד, וכך הוא מי ששוכח דברי תורה שהתורה היא בריאה אלקית הולכת לאבוד וזה גנאי גדול. וזה אמרם שהשוכח דבר מתלמודו מתחייב בנפשו מפני שהוא מאבד את התורה האלקית ונחשב זה כמו שמפסיד ומאבד הנשמה האלקית שבאדם. ומפני זה שני התנאים סבירא להו דהוה בכלל דבר ה' בזה כי אם אינו חוזר על תלמודו וכן אם שוכח תורתו (כי) דבר זה בזיון גמור. ור"ע הוסיף שיחזור על תלמודו, ולפיכך אמר זמר בכל יום זמר בכל יום, שאע"ג ששנה פרקו אתמול יחזור עליו היום וכן בכל יום, וזה שאמר הכתוב נפש עמלה עמלה לו וענין העמל הזה כמו שפירשנו לעיל אצל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, שהאדם נברא לעמל דהיינו שיוציא דבור התורה אל הפעל ולפיכך אמר רבי עקיבא זמר בכל יום שיהיה האדם בעמל ויוציא הדבור של התורה אל הפעל. ואף כי אינו מחדש דבר והוא חוזר על הדברים ששנה אתמול, הלא אין מדריגת האדם רק שיהיה האדם בעמל ולא שיבא אל התכלית שיהיה שלימתו בפעל. שאלו היה האדם שלימתו בפעל היה ראוי לומר, שאם לא ילמד כל יום חדוש לא יבא אל התכלית שיהיה שלימתו בפעל, אבל אין הדבר כך שאין מגיע אל זה שיהיה שלימתו בפעל, רק שיהיה בכאן עמל מבלי שיגיע שלימתו אל הפעל לגמרי. ולפיכך אמר זמר בכל יום כי בדבר זה יש לאדם עמל בלמוד שלו. והוא שנאמר אדם לעמל יולד כמו שפירשנו למעלה בפרק רבי אומר, כי האדם נשאר בכח תמיד ולא יבא אל תכלית השלימות שיהיה בפעל רק שישאר תמיד בעמל שלו, ודברים אלו ברורים מאד:

והדברים האלו הם דברי תנאים ראשונים אשר אין ערך להם במעלת החכמה כמו רבי יהושע ור"ע והם הם שהזהירו על החזרת התלמוד בכל יום, ואיך אותם אשר נבערים מדעת עד שאין להם התדמות לברואי עולם ואין ספק כי דבר זה הוא שגרם בטול התורה לגמרי מארצות אלו. שאף בדורות האחרונים ולא בדורות של בעלי התוס' רק הדורות יותר אחרונים הרבה, נראה בהם לעינים שהיו בקיאים בתורה בכל שתא סדרי משנה ובכל התלמוד כאשר נראה מתשובות שהביאו ראיה מכל המקומות, ודבר זה בשביל שהיו חוזרים על תלמודם תמיד ולא פסקה גרסא מפיהם כלל ערב ובוקר וצהרים. ויותר מזה כי אין אנו משגיחין על עיקר השכר של למוד התורה, דכך אמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (נ', ב') שמעתי שהיו אומרים הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ובמדרש (קה"ר פ"ט) זבדי בן לוי הוה מתחמד למחמי אפוי דריב"ל אתחמי ליה הראהו בני אדם פניהם זקופות בני אדם פניהם נמוכות אמר ליה אלו שפניהם זקופות תלמודן בידם ואלו שפניהם נמוכות אין תלמודם בידם ע"כ, הרי התלמוד והמדרש שניהם שוים בדבר זה כי הם שני שכינים ביחד הרוגי מלכות שאין כל אדם יכול לעמוד במחיצתן ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ודבר זה באמת דבר מופלג בחכמה כי הרוגי מלכות מסרו נפשם על קדוש שמו הגדול, ואדם כזה נעשה נבדל מן העולם הגשמי לגמרי עד שהיה מוסר עצמו למיתה על קדוש שמו, ולפיכך אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן כי אין חבור אל המדריגה הנבדלת הזאת, ואחריו אמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שגם זה דומה לו שהוא בעל תורה שכלית ובא לכאן עם תלמודו, אבל אם אין תלמודו בידו אין עליו שם אחר רק אדם שהיה נוטה אחר הגשמי, ואיך יזכה לעולם הנבדל אחר שהוא אדם גשמי, ואמר שאותן שתלמודם בידם פניהם זקופות, פירוש כי אותם אשר תורתם אתם אין להם בושה לעמוד בעולם הנבדל כאשר תורתם אתם, אבל אותם שאין תורתם אתם יש להם בושה לעמוד בסוד העליונים שהם נבדלים, והם בני אדם בעלי גוף שהרי אין תורתם אתם, ולפיכך פניהם נמוכות כמו אדם שהוא מתבייש לעמוד במחיצת קדושים עליונים. ויש עוד ענין מופלא במה שאלו שתורתם אתם פניהם זקופות ואלו שאין תורתם אתם פניהם נמוכות, וזה כי האדם ניכר ונמצא מה שהוא ע"י הפנים ניכר בעולם ונודע ובלא הפנים אין האדם ניכר מה שהוא לפיכך אותם אשר תורתם אתם יש להם מציאות גמור כי התורה נותן מציאות האדם, ודבר זה בארנו הרבה איך התורה השכלית נותן המציאות, ואשר הוא נוטה אל הגוף ואל החמרי אין לו מציאות גמור. ולכך אותם אשר הפנים זקופות תורתם אתם ולכך פניהם שהוא מציאות שלהם הוא נגלה ונמצא, אבל אותם אשר אין תורתם אתם פניהם נמוכות כלומר שאין להם מציאות גמור, כי האדם ניכר ונמצא בפנים שלו עד שהפנים של אדם הוא מציאתו לכך אותם אשר תורתם אתם פניהם זקופות ונגלה, ואותם שאין תורתם אתם פניהם נמוכות ואין להאריך:

ואיך לא תכסה הבושה והכלימה את פנינו ואנה נוליך את חרפתינו שאנו באים ריקנים ואין בידינו מאומה הלא לא נהיה הדבר הזה מיום שנתנה תורה בהר סיני. ויותר מזה כי הראשונים היו מקיימים התורה מדוחק גדול ומלחץ האומות, ועתה אנו יושבים בבתינו כל אחד שאנן והשקט, וכשבא דין אחד לפנינו או הוראה אחת אנו מחפשין בחורין ובסדקין ויותר מביעור חמץ למצוא דבר, ומחפשים בסימנים עד שימצא מבוקשו או דמיונו אשר מדמה לו ואז יאמר יגעתי ומצאתי תאמין. ויאמר בשביל כך אין התורה נקנית אלא בסימנין כדאיתא בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נד:) רק שהוא טועה בפירושו. ונתחדש עוד דרך קצרה עד שנמצא שולחן ערוך לפני האדם, יאמרו זה השלחן אשר לפני השם וגדול וקטון קרואים ומזומנים אל השלחן לא נכר שוע לפני דל ומשלחן גבוה זכו הכל, לא ידע טעם ולא סברא מורים הלכה מתוך המשנה. ובפרק נוטל (סוטה דף כב.) תנא התנאים מבלי עולם הן מבלי עולם ס"ד אמר רבא שמורים הלכה מתוך משנתן ופירש רש"י ז"ל שמבלים העולם בהוראת טעות כיון דאין יודעין טעם המשנה פעמים שמדמה לו דבר שאינו דומה עכ"ל. ובודאי דבר זה יש בזה גם כן, ולפי הנראה לשון מבלי עולם לא משמע כך, אבל היה נראה מפני שאותן שמורים הלכה מתוך משנתם אין שמים לבם על התלמוד והוא עיקר התורה, ומפני זה מבלי עולם הן שמסלקין התלמוד מן העולם. ולא בשביל זה נשנית המשנה לפסוק הלכה מתוך המשנה, רק נשנית כדי לפרש טעם המשנה בתלמוד ולפסוק הלכה מתוך התלמוד לא מתוך המשנה כי שניהם כאחד טובים. ודבר זה הוא בודאי מבלה העולם כאשר אנו רואים לעינים:

והאדם אשר הוא חכם כאשר יעלה על דעתו מנהגינו ראוי שישתומם על זה, איך הפליא ה' מכותינו ואבדה חכמת חכמינו כי היינו לאחור ולא לפנים. כי הראשונים התנאים והאמוראים והגאונים וכל האחרונים התחילו בסדר המסודר, ללמוד תחלה מקרא ואחר כך משנה ואחר כך תלמוד, ובדור הזה מתחילין בתלמוד שמחנכין הנער בן ששה ושבע בתלמוד ולבסוף יעלה אל המשנה, ולא ללמוד רק שמחפשים בהלכות פסוקות כמו שאמרנו והנה מתחילין בתלמוד ומסיימין במשנה. היה להם לחשוב אחר שהתכלית שבאים אל מדה זאת, היה להם ללמוד תחלה המשנה והיה נשאר אצלם המשנה, עכשיו לא נשאר לא תלמוד ולא שום דין ולא שום הוראה רק ע"י חפוש. אמנם הסבה הגורמת הקלקול הגדול הזה הוא השקר בתחלה יוליד בסוף העיוות והקלקלה, וזה כי מתחילין לפלפל דברי הבאי בהלכה אשר יודעים כי פיהם לא כן ידבר ומגלין פנים בתורה אשר לא כן ויאמרו לחדודי בעינא. ואף כי דבר כזה ח"ו לא תהא בישראל לחדודי בדברי שקר לבלות הזמן בשקר והתורה היא תורת אמת איך יעלה על דעת אדם כזה, הלא ראוי שיקרע אדם לבבו ע"ז להפוך האמת על שקר ויאמר לחדודי בעינא. ויותר מזה כי אף דבריהם אינם כלל. שאם היה הפלפול שהוא פלפול הבאי ושקר מתדמה אל פלפול אמת, אפשר לומר כי יעלה בסוף מפלפול זה שאין בו ממש לפלפול אמת אבל אין הדבר כך כי אין דומה בשום דימוי כלל לא הקושיות ולא התירוצים, ואיך יחדד עצמו בפלפול כמו זה עד שידע לפלפל בפלפול אמת אדרבה הדעת נותן בהפך זה שהוא מטפש ולא יחכים, כי הורגל בפלפול שאינו דומה לשום חכמה כלל, ואיך יהיה האחד למוד אל השני, ודבר זה עינינו רואות ולא אחר. ואם יאמר דסוף סוף הוא חדוד ואף כי אינו דומה אל פלפול של אמת אם כן יותר יש ללמוד אומנת נגרות ושאר אומנות או שחוק הידוע שבו חדוד חכמה ותחבולה ויחדד עצמו גם כן בזה, וזה היה יותר ראוי ממה שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה והרה עמל וילד שקר. כי כאשר האדם מרגיל עצמו בשקר כמו שהוא דבר הזה שהוא יודע ומכוין לשקר, כל מעשיו נמשכים אחר השקר ומשקר הוא במעשים גם כן כי הורגל השקר על שפתו ואיך יוליד השקר דבר אמת. ובמ"ח דברים שמנו חכמים שהתורה נקנית בהם אוהב את המשרים שהוא הרחקה מן השקר ומעמיד את חבירו על האמת ומכ"ש שהוא יעמוד על האמת וכולם הם מדות טובות וישרות, אבל לעוות בדברי תורה כדי לחדד בפלפול ובחדוד שאינו דומה ואין לו שום פנים אל פלפול האמת הנהיה דבר כזה וקורא אני עליהם וגם אני נתתי לפניהם וגו':

ואתם התלמידים היקרים אשר נתן ה' לכם לב שומע ודעת לקבל, חילכם לאורייתא ולא תתנו חילכם לזרים ולדברי שקרים, ויעלה על דעתיכם אחריתכם כמה גדול שכר של בעלי תורה, ולמה תוציאו ימיכם בדברים כמו אלו, ולמה אתם יגעים בדברי ריק שאין על זה שכר. וכי יעלה על דעתיכם שעל זה קבול שכר ואתם ידעתם בעצמכם כי הם דברים שאין להם שכר, הלא יש לחוש על נפשיכם מפני עלבונה של תורה, ואל יבטיח אתכם יצרכם או המורה לכם כי טוב הוא דבר זה, כי בשוא מבטיח אתכם על זה, ומי יתן שלא יצא שכר המורה בהפסדו והלואי שיהיה כך. וראיתי בנים אשר לבם כפתחו של אולם עד שראוים לקבל כל התורה ואחריתם נאבדו והיו כלא היו כשאר עמי הארץ, חי ה' צבאות אם אין ראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, וכמו שאמרו (שבת דף קה:) העומד על יציאת הנפש חייב לקרוע ופי' רש"י ז"ל הטעם שהיה בכחו ללמוד תורה עוד ועכשיו נתבטל במיתתו, כל שכן שיש כאן באלו בטול התורה והפסדה וראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף. ומי שפורש עצמו מזה הדרך השקר ויכריע עצמו ואחרים עמו בדרך אמת וישר, עליו נאמר (ירמי', טו) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, והתורה מגינה עליו בעולם הזה ובעולם הבא. אחר כך מצאתי בדברי החסיד שחבר ספר המדות האריך מאד מאד בשער ת"ת גם כן לפרש חסרון הדור ומומו ומה שאין חוזרין על תלמודם, אך לא היה גם כן בדורו הקלקלה והמכשלה הגדולה הזאת לחדד בדבר שקר והתול. גם יעשו קושיא בדברי רש"י קורין אותם חסרון חסרונם ומומם בם. אוי לאזנים שכך שומעים. ולא זכיתי בעונותי העצומים לראות דברי ספר החסיד שהוא היה מוציא אותי מן המכשול הזה שהיה תחת ידי יותר מכל, תהא צערי כפרתי ותקון עויי שהעויתי. ואם באנו לכתוב איך הדבר הזה הוא למכשול ולפוקה בדור הזה הלא לא יספיק לנו הזמן. אך בדברי זה אני בוטח כי הדבר אשר לא כן ואין לו רגלים ומכל שכן כי לא ינוח שבט השקר על גורל האמת היא תורת אמת שנתן לנו הש"י, הוא יהיה הסבה כי שפתי אמת תכון לעד ולנצח ויסור מעלינו ההופכים ללענה משפט והאומרים למר מתוק אמן: