גבורות ה'/פרק סה
פרק סה[עריכה]
ואמרינן במשנה (שם קי"ב ע"ב) ואומר ברכת השיר וקאמר בגמרא מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ור' יוחנן אמר נשמת כל חי. ואנו אומרים שניהם יהללוך ונשמת כל חי, וביהללוך יש שמנה שבחים כאשר תעיין בזה תמצא שאין כאן רק ח' שבחים, שהרי יהללוך מחולק מן שאר השבחים שאמר יהללוך ה' כל מעשיך, ולא מצאנו רק שמנה לשונות של שבח ביחד יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו כך הוא העיקר. ואלו שמנה שבחים הם ידועים שכן כל שירות בתורה הם בשמנה כמנין א"ז ישיר משה אז ישיר ישראל אז דבר יהושע והוא דבר גדול ונפלא מאוד כאשר תבין ודבר זה נתבאר למעלה בפ' שירה ע"ש. ובמדרש (ילקו"ש בשלח) אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה אז תשמח בתולה אז ידלג כאיל פסח אז תפקחנה עיני עורים אז ידבר יהושע אז תראי ונהרת שנאמר את ה' האמרת וה' האמירך היום, וכיון שחטאו ישראל קרעו שנאמר בצע אמרתו ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו שנאמר אז ימלא שחוק פינו. פי' כאשר היו משבחין את השם יתברך באז ישיר והשבח הזה הוא שבח שהשם יתברך מתרומם על העולם ונבדל מן הטבע, כי כן מורה מלת אז שהוא אחד רוכב על ז' ימי בראשית שהוא הטבע, ועוד לשון זה שהוא כמו באותו עת ולשון זה אינו המשך זמן שהרי אומר באותו עת לבד ומפני שאינו המשך זמן הוא למעלה מן הזמן, ולפיכך בשבח זה היו מלבישין השם יתברך חלוק של תפארת, שהרי ר' יוחנן קרא למאני מכבדותי, וה"נ ההפך שהכבוד יקרה חלוק גם כן. וע"ז החלוק היו כתובים כל אז שבתורה שכולם הם מורים על כבודו יתברך שהוא נבדל מהטבע החמרי, וזהו הכבוד כי אין כבוד יותר מזה כאשר הוא נבדל מן כל צירוף ויחוס גשמי שהגשמי או אשר מצורף אל הגשם אין בו תפארת כי יש בו עכירות וגסות גשמי ודבר זה נתבאר בהקד' בכמה מקומות. וזה המלבוש הוא לו מן התחתונים, ולפיכך תמצא שאלו שמנה שבחים כולם נאמרו על הבריות שבתחתונים שהרי אמרו יודו וישבחו ויפארו וכו', אבל הט"ו שבחים בישתבח אינם נאמרים על האדם רק עליו ית' כי לך נאה שיר ושבחה. ופי' ענין זה כי כאשר לישראל נעשה הנס שהנס הוא למעלה מן הטבע, ואז ראוי להלל להקב"ה באז שזה השבח מורה שהוא נבדל מן הטבע, ולפיכך מלבישין אותו התחתונים יתברך גם כן חלוק של תפארת, וכשחרב הבית בתחתונים שאז אין כבוד ותפארת בתחתונים שכבר חרב הוד הבית, ולפיכך חלוק של תפארת שהיה בתחלה אל השם יתברך מן הנבראים קרעו, ולפיכך אמר הכתוב בצע אמרתו כי אמרא מלשון פאר כמו את ה' האמרת וה' האמירך וגו', לפי שהתפארת שהיה לו מן התחתונים הוא בית המקדש קרע ובטל אותו, ויש בזה עוד דברים מופלאים בלבוש תפארת שחקוקין עליו כל אז שבתורה ואין להאריך. ולדעת רבי יהודה קשיא למה קראו במשנה ברכת השיר ואילו בסוכה (דף לח.) אמרינן מקום שנהגו לברך אחריו יברך אחריו ולא קראו ברכת השיר. ויראה לומר דקראו ברכת השיר במתנית', לומר אף על גב דבשאר דוכתי אין חייב לומר יהללוך כאן בליל פסח חייב לומר יהללוך משום שיש לומר שירה, והיינו דקאמר ברכת השיר ואחר שגמר ההלל יש לו לומר שיר, וס"ל לר' יהודה שיוצא ביהללוך במה שיש לו לומר שיר. ור' יוחנן אמר נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו זהו השיר שיאמר, ולפיכך מסיים בישתבח הבוחר בשירי זמרה מלך אל חי העולמים, ונזכר גם כן שמנה שבחים בנשמת בסדר הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו, כי ראוי להיות בשיר אלו שמנה שבחים כמנין א"ז כמו שנתבאר למעלה. ולפיכך היה נ"ל שאין לומר יהללוך וגם נשמת שהרי שניהם שבח אחד כמו שהתבאר למעלה, וכל שנזכר ביהללוך נזכר בישתבח אלא שנהגו לומר יהללוך כדי לחתום ההלל, ולפי זה יש לחתום ביהללוך, וכתב הרא"ש והטור שלא לחתום ביהללוך וחותמים אחר נשמת, ולפי זה קשה מאוד אם כן למה אומרים יהללוך אם אין חותמין אחריו דמה נזכר יותר ביהללוך יותר ממה שנזכר בישתבח, בשלמא אם חותמין ביהללוך י"ל מפני שנוהגים לחתום אחר ההלל לכך צ"ל יהללוך אבל אם אין חותמין אם כן למה לי יהללוך. והנוהגים שלא לחתום ביהללוך משום דאמרינן ואומר עליו ברכת השיר ולפיכך אמרו דחדא ברכה משמע ולא ב' קשיא מנלן שלא לחתום ביהללוך, דהא ברכת השיר דמתני' הוא נשמת אליבא דר' יוחנן, ואילו מן יהללוך לא איירי כלל דודאי צ"ל כמו בכל מקום אחר ההלל שאומרים יהללוך. גם התוספות פירשו שי"ל נשמת וגם יהללוך מפני שאומרים אותו אחר ההלל תמיד ור' יוחנן תרתי ס"ל יהללוך וגם ברכת השיר, ואם כן בין לרב יהודה ובין לר' יוחנן ראוי שיהיה חותמין ביהללוך כמו אחר ההלל, ולפי הנראה אם באנו לחוש לספיקא אין לו לחתום בישתבח בא"י וכו' דשמא הלכתא כרב יהודה אבל ביהללוך הכל מודים כמו שפירשו התוספות גם כן. ומכל מקום כדאי הוא רב אלפס להחזיק המנהג שנוהגים לחתום בישתבח שפסק כרב יהודה לומר ישתבח וחותם בישתבח ובו יש ט"ו שבחים שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהלה ותפארת קדושה ומלכות ברכות והודאות. והבן החילוק בין השבחים שביהללוך כולם הם על המשבח יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו וכן כולם, אבל בחתימת ישתבח אינם על המברך הוא דבר נפלא כאשר תבין, כי שמנה שבחים של ישתבח הוא חלוק של תפארת שלבש הקדוש ברוך הוא מכח ישראל, דכתיב את ה' האמרת אבל אלו ט"ו שבחים הם להקדוש ברוך הוא מצדו יתברך ולא מצד ישראל ולפיכך אמר כי לך נאה שיר ושבחה וגו'. ומפני שכל חתימה יותר שבח ולפיכך בהלל אנו חותמין ביהללוך שבו שמנה שבחין כמו שהתבאר, אבל נשמת שנזכרים בו שמנה שבחים הן הם יודו וכו' חותמין בישתבח שבו ט"ו שבחים כמנין י"ה ואליבא דהכל חייב לומר שיר. וחילוק יש בין הלל ובין שיר, כי הלל הוא על הטוב והחסד שעשה אבל השירה לתת שירה על גבורתו יתברך, ולפיכך ביהללוך יש בו שמנה שבחים של שירה ורבוי שבחים נקראו שירה או ט"ו שבחים של ישתבח. ובין אם הם שמנה או ט"ו כולם נרמזו בשירת הים כי התחלת השירה אז ישיר מנין א"ז שמונה, וט"ו שבחים של ישתבח דורש במדרש משירת הים כדאיתא בטור או"ח:
כוס רביעי גומר עליו את ההלל חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון ויש אומרים ה' רועי לא אחסר. וגרסת כל המפרשים כוס ה' אומר עליו הלל הגדול והרשב"ם לא גרס כוס ה' רק גרס כוס ד' גומר עליו הלל הגדול ע"כ. ואין דבריו נגד כל המפרשים, ואף על גב דלא נזכר כוס ה' במשנה יש לומר דפחות מד' לא יעשה אבל ה' יעשה ומצוה מן המובחר הוי אי עביד ליה, ויש מפרשים דכוס ה' רשות. ואין אנו נוהגין בכוס ה', ואנו אומרים הלל הגדול אחר הלל ואח"כ נשמת וסמכינן הלל הגדול על הלל. ואמרו בגמרא (פסחים דף קיח.) ולמה נקרא הלל הגדול שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה, פי' כי יש בהלל הגדול כ"ו כל"ח ובו נזכר נותן לחם לכל בשר כל"ח, ונקרא הלל הגדול על שם הקדוש ברוך הוא שהוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. וענין זה שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם בא להודיע שהשם יתברך אשר הוא קיום הנמצאים ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם, ודבר זה הוא עליון במעלה יותר מן הבריאה, לכך אמר שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם כשהוא מחלק מזון להודיע על מדריגה יותר גדולה שהמזון בא ממנה, וראיות עצומות הם על זה, שהרי נתינת מזון הוא לכל בריה וכל בריה משותף בו, ואין ספק כי דבר כזה יותר עליון מן עיקר הבריאה, שכל בריאה ובריאה יש לה יצירה מיוחדת שאין זה כזה אבל במזון הכל שוים כי גם מזונות הכלב ראוי לאדם ולפיכך המזון דבר השוה לכל הוא גדול וקטן אמר ומחלק מזון לכל בריה. ועוד יש ענין מופלא מאוד במ"ש שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה, לפי שלשון זה בא לומר כי השם יתברך הוא עלת הנמצאים, לפי שכל הנמצאים מצד עצמם ר"ל מצד עצם מהותם חסרים שכל עלול הוא חסר וצריך הוא אל העלה שהוא מקיים אותו בשביל החסרון שבו, והשם יתברך מקיים הנמצאים על ידי הפרנסה שנותן להם, ולפיכך הפרנסה שהוא מחלק לנמצאים מורה על שכולם הם עלולים והם חסרים והוא העלה יתברך לכך צריכים לקיומו יתברך. וזה נקרא שהוא יושב ברומו של עולם, רצה לומר כי העלה הוא על העלול במדריגה וצריכין לו כל הנבראים שהם חסרים מצד עצמם, ומזה גם כן תדע כי המזון הוא יותר במדריגה מן הבריאה עצמה, כי עצם הבריאה מצד מהותו שהוא בריאה זאת הוא עלול והוא חסר וצריך לקיום ר"ל לפרנסה, אבל הפרנסה הוא קיום הנברא ולפיכך יש למזון יותר מדריגה, ודברים אלו כאשר תבין אותם הם דברים ברורים, ויש בזה עוד דברים נפלאים ועמוקים מאוד ויתבאר עוד בסמוך:
ויש בהלל הגדול כ"ו כל"ח כי שם ב' ד' עולה במספרו כ"ו והוא המפרנס לכל והמחלק לכל בריה מזונות, כי זה השם הוא הנקרא השם הגדול והמיוחד והוא שם העצם המקיים את כל הנמצאים וממנו הפרנסה שהוא קיום הנמצא, לפיכך יש כ"ו כל"ח נגד השם הגדול הזה. ומתחיל הודו לה' כי טוב כל"ח ואח"כ מספר הנהגתו כי הוא אלקי האלקים, וזהו הנהגה הראשונה כי האלקים בכאן הם המלאכים שנקראים אלקים והוא בראם ולפיכך נקרא אלקי האלקים, ואדוני האדונים הם כת המלאכים מושלים על העולם ונקראים אדונים שהם אדונים לעולם ודבר זה ברור. וכלל המלאכים בשני שמות, יש מלאכים עליונים הפועלים בדברים שהם בעולם ונקראים אלקים, שכל אלקים הוא פועל בעולם הזה, ויש שהם מנהיגים את התחתונים והם נקראים אדונים כי האדון מנהיג את אשר תחתיו ולא בראו, ולפיכך בכל מעשה בראשית נאמר אלקים שבא השם הזה על שהוא יתברך פועל הכל. ואח"כ אמר לעושה נפלאות גדולות לבדו, אחר שהזכיר שהוא אלקי האלקים ואדוני האדונים שהם המלאכים הנבדלים, אמר לעושה נפלאות גדולות כמו שתקנו חכמים רופא חולי כל בשר ומפליא לעשות, שהשי"ת עושה מעשים נפלאים עד שהם רחוקים מדעת האנושי, ואין ספק כי אלו מעשים הם למעלה מן הטבע לגמרי ויש במעשים אלו כח נבדל, ולפיכך מזכיר אותם קודם שזכר לעושה השמים בתבונה כי המעשים המופלאים האלו הם למעלה מן השמים שהם גשמיים. ואח"כ התחלת העולם לעושה השמים בתבונה כל"ח, ואח"כ הארץ כי השמים והארץ שקולים, ואח"כ האור שהוא עליון על הכל כי שמים וארץ הם העולם, ואח"כ זכר חלקי העולם, התחיל באותם היותר חשובים לעושה אורים ואחר כך השמש ואחר כך הירח ומתחלה אומר לעושה אורים גדולים שר"ל כי שני המאורות שוים נבראו כדא' בפ' אלו טריפות (חולין דף ס:) ולפיכך אומר לעושה אורים גדולים ואח"כ את השמש לממשלת ביום ואת הירח וכוכבים לממשלת בלילה, א"נ שר"ל כי שני דברים הם האור שלהם והממשלה שמושלים השמש והירח ולפיכך כולל האור של שני המאורות כי שם אור אחד הוא לעושה אורים גדולים, והממשלה מחלק ביניהם, כי ממשלת השמש מחולק מן הירח ויש להם ממשלות הפכים. ואחר שזכר סדר העולם וכל אלו הם נבראים בחסדו שהרי הקדוש ברוך הוא נתנם והשפיעם לפיכך על כל דבר שנתן ופעל אמר עליו כל"ח, ואח"כ בעשירי שהוא קדוש כדרך כל עשירי שהוא קדוש אומר למכה מצרים בבכוריהם, ודבר זה הוא אחר סדר מעשה בראשית שפעל העולם וביום ז' שבת ממעשה העולם, זכר אח"כ הויית ישראל שנעשו לעם והנהגתם שזה ג"כ בריאה נחשבת משלים העולם והם צורת העולם, ובריאה זאת היא יותר עליון על מעשה בראשית, ודבר זה ידוע מבואר נגלה, התחיל לספר מעשה אחר, למכה מצרים בבכוריהם ובזאת המכה התחלת הגאולה, וכן מונה והולך מעשה אחר מעשה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל עד נחלה לישראל עבדו כל"ח. ואח"כ שבשפלנו זכר לנו כל"ח, כלומר אף על גב שלפעמים באים ישראל בשפלות בשביל חטאם זכר אותם בשפלות, וכן ויפרקנו מצרינו כל"ח ואח"כ אומר נותן לחם לכל בשר כל"ח, זכר דבר זה אחר הגאולה של ויפרקנו מצרינו כל"ח, לומר כי דבר זה שהוא נתינת מזון לכל בשר הוא יותר עליון במעלה מכל והוא אחרון. ולפיכך אמר שם (פסחים דף קיח.) אמר ר' אלעזר קשים מזונות של אדם יותר מן הגאולה דאילו בגאולה כתיב המלאך הגואל מלאך בעלמא ואילו במזונות כתיב האלקים הרועה אותי מעודי, ובדבר זה בא לתרץ למה נזכר נותן לחם לכל בשר כל"ח אחרון לכל מעשה ה', ולפיכך אומר כי זה הוא בשביל שהמזונות הוא יותר עליון מכל הנסים ודבר זה הוא עמוק מאוד. ולפיכך תקנו כוס ה' לומר עליו הלל הגדול כי אחר שתקנו חכמים ארבע כוסות נגד הגאולה כמו שהתבאר על חסדי ה', תקנו להשלים חסד ה' אשר הוא עושה עם בריותיו והוא הקיום והפרנסה שהוא מחלק לכל העולם והוא יותר מן הגאולה. וכדי שיודע לך איך המזונות יותר מן הגאולה, דע שכל האברים מקבלים החיות מן הלב, ולא תוכל לומר כי זה האבר מקבל חיות מאבר אחר ואותו האבר מקבל החיות מן הלב רק כל האברים מקבלים החיות מן הלב, וכך כל הנמצאים כולם מקבלים החיות מן השם יתברך תחלה בלי אמצעי. והיינו דאמרינן בפרק קמא דברכות (דף י.) מה הקדוש ברוך הוא זן את העולם כך הנשמה זנה את הגוף, פי' נותן לו קיום ולפיכך אמר שהמזונות הם מן השם יתברך, ופירוש זה כי הנמצאים כולם מקבלים החיות מן השם יתברך תחלה בלי אמצעי, ומפני שהמזונות גם כן חיותו של אדם לכך מקבלים כל הנמצאים המזון שהוא חיות האדם ממנו יתברך. ולפיכך אחר שבשפלנו זכר לנו הזכיר נותן לחם לכל בשר מפני שהמזון יותר גדול מן הגאולה, ואח"כ מסיים בהודו כמו שהתחיל לומר שהכל הוא הודאה. ומזה תדע למה תקנו כוס חמישי, כי אחר שתקנו ארבע כוסות של גאולה תקנו כוס חמישי נגד הפרנסה שהיא יותר מן הגאולה, רק שהוא רשות שבלילה הזה תקנו ארבע כוסות בשביל הגאולה, אבל בודאי מצוה איכא כי כוס ה' הוא השלמת הגאולה, כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם והכל בכלל גאולה כמו שנתבאר למעלה וזה ענין כוס חמישי. וכבר אמרנו לך כי הגאולה באה מעולם הנבדל לעולם הרבוי הזה הוא עולם הטבע, וגם אמרנו הרבוי המתחלק הוא מתחלק לארבעה צדדין, ולפיכך הדבר שהוא בא מעולם הנבדל לעולם הרבוי מתרבה עד ארבע והם ארבע לשונות של גאולה. אמנם כבר אמרנו לך למעלה שאין הרבוי בעולם הזה מחולק רק הוא רבוי מתאחד, והרבוי אשר הוא מתאחד הוא מספר ה' כמו שהתבאר לך למעלה, כי החמישי הוא מאחד את הארבעה שלא יהיו מחולקים אלו ארבעה, כי האחד אשר הוא באמצע הארבעה הוא מאחדם ויש לזה האמצעי המאחד הכל מדריגה יותר עליונה מן הכל גם האמצעי הוא מיוחד נבדל מן הארבעה וכנגד האמצעי הפרנסה שהוא דבר מיוחד והוא במדריגה על הגאולה. ודבר זה מבאר לך גם כן למה כוס ה' רשות, כי המזונות לפי גודל מדריגתן שהם על הגאולה אינם חיוב על האדם, כי החיוב הוא בדברים אשר הם קרובים אצלנו אבל דברים אשר הם רחוקים אצלנו יותר אין אנו מחויבים בהם אבל הם רשות דהיינו מצוה ודברים אלו ברורים מאוד. ולפי זה מה טעם יש לומר הלל הגדול על כוס ד'. ולא עוד אלא שמפסיק בין הלל ובין נשמת בהלל הגדול אין טעם לדבר הזה כלל, וכבר אמרנו והוא הנכון שכוס ה' עיקר תקנתו היה בשביל הפרנסה שהיא גדולה על הגאולה. תדע לך דהא יש אומרים סבירי להו שיש לומר ה' רועי לא אחסר על כוס ה', מוכח שעיקר כוס ה' בשביל המזונות נתקן לכך יש לומר עליו ה' רועי לא אחסר ואין ענין זה אל הלל ואל נשמת כלל. ואף על גב דק"ל כר' טרפון דאמרינן הלל הגדול מכל מקום עיקר הלל הגדול דאמרינן בשביל נותן לחם לכל בשר כל"ח, ואין זה שייך להלל והיה לנו לעשות כוס ה' או שלא לאמרו כלל. ועוד היאך נזכר בכל התלמוד שיש לומר הלל הגדול על כוס ד', דאם לתנא דמתני' לא הזכיר הלל הגדול, והברייתא לא הזכיר רק כוס ה', ואנו שאומרים הלל הגדול על כוס ד' לפי הנראה עקרינן בזה סדר חכמים, כי אם לגרסת רשב"ם דגרס שיאמר הלל הגדול על כוס ד' וכבר אמרנו לך כי גרסת הספרים אינו כן, ועוד דמאי טעם ה' רועי לא אחסר לומר אותו עם הלל על כוס ד' אליבא די"א. ורב אלפס פסק ברכת השיר כר' יהודה ואין צ"ל נשמת כלל, ועל כוס ה' יאמר הלל הגדול ולא משמע מדבריו שיאמר כלל הלל הגדול אם אינו עושה כוס ה', וכך הוא דעת הרמב"ם כמשמעות הלכה ואין עוקרין הלכה ממשמעותה ומטעם ההלכה, כי לפי טעם אשר אמרנו בהלל הגדול מלתא אחריתי הוא ואין ענין לו אל הלל כלל כי עיקר הלל הגדול נתקן בשביל נותן לחם לכל בשר. ולפיכך המנהג אשר הוא ראוי לומר נשמת אחר הלל ואח"כ הלל הגדול שבזה אין שנוי דבר אף אם אומר הלל הגדול, לכך יאמר הלל ואח"כ ברכת השיר שהוא שייך להלל דהיינו נשמת ואח"כ הלל הגדול. ונפלאתי איך מצאנו ידינו ורגלינו במנהג זה כיון דמחלוקת אמוראים אם י"ל יהללוך או נשמת ואנו כתרוויהו עבדינן למה נחלק בין שניהם ונפסיק בהלל הגדול, וכן פסק רש"י וראבי"ה כמו שפסק בעל הגהות מיימוני שהם סוברים שי"ל הודו על כוס ד' ומכל מקום יאמר נשמת אחר הלל ואח"כ הודו. וכך אני אומר שאם רוצה לעשות כוס ה' שי"ל נשמת על כוס ד', ויאמר הלל הגדול על כוס ה' אבל נשמת לא יאמר כי אם הלל, לפי שברכת השיר שייך אל הלל שהוא שיר כדלעיל. וא"ת אם כן מאי ברכה יהיה על כוס ה' אם יאמר נשמת אחר הלל, אומר אני כיון שאין כוס ה' קבוע לא תקנו לו ברכה וכן ראוי לנהוג. ואם לא יעשה כוס ה' יאמר הלל ויחתום ביהללוך ואח"כ נשמת ואח"כ הלל הגדול כך הוא ברור וכך יש לנהוג אם לא יעשה כוס ה':
ואחר כוס ד' אסור לו לאכול ולשתות כדי שישאר טעם המצה בפיו, דכמו שאכילה מפיק טעמא מפיו כך השתיה גם כן, ולא יקשה לך דבלאו הכי איכא ב' כוסות לאחר האכילה, שאני התם דמצוה הם, וכן כוס ה' בודאי יש בו מצוה וכיון דהוי מצוה שפיר, אבל שאר שתיה אסור דהכל מפיק טעם המצה חוץ מן המים שהמים אין בהם טעם כלל, וכיון שאין בהם טעם אינו מוציא טעם מצה ומותר, וכך פסק רב אלפס שאסור לשתות יין, ואין לומר דוקא אכילה משכח הטעם ולא שתיה דודאי אין חלוק דאם המשקה בר טעם הוא בודאי מבטל טעם המצה, שכל טעם מבטל טעם וכך הוא המנהג וכך ראוי:
ומצוה גדולה לספר ביציאת מצרים כל הלילה (ולעסוק בהלכות פסח) כמו שעשו הזקנים בבני ברק שעסקו ביציאת מצרים כל הלילה עד זמן קריאת שמע של שחרית, וכך יש לעשות לכל אדם לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה אם הוא אדם שאפשר לו להיות בלא שינה, ויחשוב בלבו כאלו הוא יצא ממצרים וכן כל הדברים אשר יעשה בליל זה יעשה בשמחה גדולה כאלו הוא יצא ממצרים, ומכל שכן הלל ושירה ישורר לו יתברך בשמחה ובשפה ברורה על הגאולה שגאלנו: