גבורות ה'/פרק לד

<< · גבורות ה' · פרק לד · >>

פרק לד

נטה ידך על השמים וגו', אמרו רז"ל (שמות רבה פר' י"ד) החושך היה שם ששה ימים שנאמר ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, שלשה ימים הראשונים לא ראו איש את אחיו ושלשה ימים האחרונים עומד לא יכול לשבת יושב לא היה יכול לעמוד, וכל מכה משמשת שבעה ימים יום השבעה היה על הים דכתיב ויהי הענן והחושך וגו'. ובמדרש (שמות רבה פ' י"ד) מהיכן היה החושך רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו סביבותיו סכתו, רבי נחמיה אומר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ע"כ. ביאור זה כי לדעת רבי יהודה החושך תמיד מורה על ההעדר, כמו שהאור מורה על המציאות כן החושך מורה על ההעדר. ומפני שהעולם נמצא אחר שהיה נעדר, יש חושך קודם מציאותו וזה נקרא חושך העליון המפסיק בין הש"י ובין העולם שנאמר (תהלים, יח) ישת חושך סתרו, וזה כי הוא יתברך נצחי והעולם נמצא אחר ההעדר והנה ישת חושך סתרו וגו'. וזהו ההעדר דבק בעולם מצד התחלתו, ומצד בחינה זאת שיש בעולם העדר מצד התחלתו בא למצרים חושך שהוא העדר האור. ועוד יש העדר בעולם וזה כי הבריאה שנברא דבק החסרון בה, כי אין מציאות בשלימות הגמור אבל דבק בבריאות עולם העדר, וזהו גיהנם שהוא העדר בריאה. ולפיכך כל אשר ראוי לו האבדון והעדר יבא אל הגיהנם ששם העדר הבריאה וחסרון הבריאה. וכאשר הביא הקדוש ברוך הוא מכת חושך על מצרים הביא עליהם ההעדר מצד כי בבריאה דבק העדר וחסרון, וחולקים איזה קרוב יותר להביא. כי למאן דאמר החושך העליון קרוב יותר, וזה מפני כי השם יתברך הביא עליהם החושך המורה על מעלתו שהוא נצחי והם נבראים אחר ההעדר, ולמאן דאמר מן חושך של גיהנם שהוא קרוב יותר אל מצרים המקבלים הדבוקים בגיהנם שהגיהנם הוא קרוב אל רשעים ודי בזה:

כה אמר ה' כחצות וגו'. פרשו בפרק קמא דברכות (דף ג:) מה שאמר כחצות וגו' ובמכה כתיב ויהי בחצות הלילה שלכך אמר כחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא לכך אמר כחצות. וקשיא דהשתא יאמרו גם כן משה אין יודע השעה. ויראה שאין רז"ל מפרשים כחצות כמו בחצי הלילה שהוא שם דבר דמשמע סמוך לחצי הלילה או לאחר חצי, שזה אינו. דודאי פירוש כחצות כמו כעלות ופירושו בשעה שיהיה זה שהלילה נחלק וזהו בשעת החלוק עצמו. אלא דמכל מקום יש הפרש גדול, כי כחצות הוא פעל כמו כעלות, ואי אפשר שתהיה פעולה רק בזמן, וזהו כחצות הלילה כאשר מתחלק הלילה ודבר זה בזמן, ומאחר שהוא בזמן אם כן לא שייך בזה טעות, שאף אם היו סבורים האצטגנינים שהמכה היתה כמו חצי שעה לפני חצות או לאחר חצות, כיון שלשון כחצות נאמר על זמן מה, אפשר שהזמן ההוא שעה או יותר בכדי טעות האצטגנינים כי אין שיעור מוגבל לו, רק שלשון כחצות הוא על זמן מה שהלילה מתחלק בו, ולא יאמרו מעתה משה בדאי הוא שהלשון משמע פעל וכל פעל בזמן, וכיון שיש כאן זמן יש לומר על שעה שהיו טועים כי זהו הזמן שנחלק בו הלילה. אבל בחצי שאינו פעל אבל הוא שם דבר פירוש בחצי לגמרי, ובזה בודאי יש טעות, שאם היו האצטגנינים סוברים שהוא קצת רחוק מן חצי הלילה יאמרו משה בדאי. ומעתה לא יקשה שיהיו אומרים משה לא ידע שהרי אומר כחצות ואינו משמע לגמרי בחצי הלילה, דזה בודאי לא יקשה רק אילו אמר שתהיה המכה כמו חצי הלילה שהראה משה שלא ידע הזמן בעצמו, אבל אם פירש כמשמעו כהחלק הלילה אף על גב דלא משמע הלשון בחצי הלילה לגמרי לא יאמרו בשביל זה משה לא ידע כיון שהשיעור אשר קבע הוא שיעור גמור. שאלו היה אומר בלילה הזה יהיה דבר זה, בודאי לא היה נראה שמשה לא ידע בשביל שלא קבע באיזה שעה, כיון שהזמן אשר הגביל זמן מבורר ודבר זה נכון. ועוד יראה כי לכך הוצרכו רז"ל לומר שפירוש כחצות אינו לגמרי בחצי ולא פרשו כחצות כמו כעלות השחר שזהו כעלות לגמרי, והכי נמי יש לפרש כהחלק הלילה והוא מקור מבנין הקל מנחי למ"ד כמו ובחנות הלוים, דודאי לא שייך לשון פעל אצל חלוק הלילה כי אם לשון נפעל כמו (בראשית, יד) ויחלק עליהם לילה, ואינו דומה אל כעלות דשייך בו פעל ולא שייך פעל אצל חלוק. וזהו אמת וברור מאוד ולפיכך פרשו אותו שם דבר ולא מקור מנחי למ"ד ה"א:

ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה עד בכור השפחה וגו'. ובמעשה כתיב עד בכור השבי אשר בבית הבור. ויש לפרש דבהתראה שבא להתרות על המכה שתהיה במצרים, ובודאי לא היה המכה במה שהכה בכור השבי בבית הבור, דלא היו מקפידים על בכור של שבוי ולא שייך בו מכה למצרים, אבל בכור השפחה יש בו מכה למצרים שהיה עבד עושה מלאכה. אבל במעשה שהכתוב מספר המעשה איך שהיה הדבר כל מה שנלקה, הזכיר הגרוע יותר והוא בכור השבי דגרע יותר הרבה מן בכור השפחה שהרי הוא שבוי ולומר שאף הוא לא נצל, ונלקה בכור שבי גם כן מפני שהיו שמחים לאיד ישראל, אבל בהתראה לא שייך להזכיר כי לא התרה רק מידי דהוא מכה למצרים כדלעיל. ובהגדה אצל אלו הן עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים שם יתבאר ענין המכות למה באו אלו מכות דוקא על המצרים במצרים ושם תעיין ותמצא טעמים נכונים ברורים. ועוד יש לומר על אותן הטעמים שנזכרים שם כי באו דוקא בסדר הזה ולא בסדר אחר, כי כאשר פרעה לא היה מאמין בו יתברך וכמו שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגו', כל המכות באו עליו כדי להודיע שמו למצרים כדכתיב (שמות ו, י) וידעו מצרים כי אני ה' וגו' לכך באו המכות בענין זה תחלה הודיע לו כי הוא יתברך המושל בעולם, והתחיל במים שהוא היאור לפי שרצה להתחיל בדבר שהוא תחת הארץ לגמרי, שהמים הם יותר תחתונים מן הארץ דכתיב (שמות, כ) ואשר במים מתחת לארץ וכתיב (תהלים, כד) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, והראה לפרעה שהוא יתברך מושל על זה ולכך נלקה היאור. וכאשר לא שב מפני שהיה סובר שמא אין ממשלתו רק בתחתון התחתונים, הביא עליהם הצפרדעים הם הנבראים שהם דרים במים והם יותר במעלה מן המים עצמם, כי המים מקום לנבראים שהם בתוכו, ולכך המים הם יותר תחתונים לנבראים שהם בתוך המים והצפרדעים יותר עליון. ועדיין היה אומר שמא אין ממשלתו יותר עוד, נלקה העפר להיות כנים וזה בארץ כדכתיב (שמות, ח) והך את עפר הארץ והיה לכנים. ואחר כך הביא עליהם הערוב והם הנבראים השוכנים על הארץ, כמו שהכה המים ואחר כך הנבראים הדרים במים, כך מתחלה הכה העפר ואחר כך הכה הדרים עליה והם הערוב שהם חיות דורסות והם דרים על הארץ. ואחר כך כאשר לא חזר הביא הדבר שהוא עפוש האויר שהוא יותר למעלה באויר הארץ. ואחר כך הביא עליהם השחין שהוא מכת האש אשר למעלה מן האויר, כי השחין הוא מלשון חמימות הנעשה על ידי האש שהקדוש ברוך הוא מביא אש מן יסוד האש ומזה מקבל האדם השחין. ברד הוא עוד יותר במעלה לפי שהוא מן השמים האוירי, אמנם הארבה הוא יותר עליון לפי שהארבה הוא עוף והוא יעופף על פני הרקיע השמים והוא הרקיע האוירי כאשר ידוע. וכבר התבאר למעלה שכל דבר שהוא מקום לדבר הוא פחות ושפל יותר מן דבר אשר הוא דר שם. וזה דבר פשוט בכל דבר שהמקום יותר פחות במעלה לאשר הוא מקום לו, והשמים הם משכן לעופות דכתיב (בראשית, א) עוף יעופף על פני רקיע השמים ונאמר ועוף השמים. לכך מתחלה ברד מן השמים ואחר כך הארבה ברקיע האוירי ואחר כך החושך במאורות שהם בשמי השמים העליונים, ואחר כך מכת בכורות מכה בנשמת האדם שהוא דבר רוחני וזה יותר עליון כי המאורות הם גשמיים אבל הנשמה היא רוחנית. ואז יצאו ישראל, כי אז נודע למצרים כי הוא יתברך מושל בארץ מתחת ובשמים ממעל, בארץ מתחת הם המים אשר מתחת לארץ ובשמים ממעל היא הנשמה שהיא למעלה מן השמים וראוי אז לצאת, לכך אז יצאו אחר שהוא יתברך מושל למעלה מן השמים. ומפני שאמרו אצבע אלקים כלומר שכל המכות היו מכות פרטיות, כמו האצבע שהוא אצבע פרטי, ושמא אין ממשלתו בכלל מציאות העולם, לכך קרע להם הים לפי שהים אינו פרטי כמו היאור שהוא נהר פרטי, אבל הים הוא כללי במה שכל הנחלים הולכים אל הים והוא מציאות כללי ולפיכך הים נבקע, והים הוא כמו היאור ואין חלוק ביניהם רק שזה חלקי שהיאור חלק והים הוא כללי, ועתה ראה מתחלה לא היו מאמינים שיש לישראל אלקים, ולפיכך אמר שלא לשלוח כלל את ישראל עד מכת בכורות שאז ראו כי יש לישראל אלקים כחו כח אלקי, ואם כן למה יהיו ישראל שהם עמו תחת רשותם כיון שיש להם אלקים מושל ושלחו את ישראל מרשותם ואמרו לכו ועבדו את ה'. ואחר כך אמרו ארדוף אשיג אחלק, במה שחשבו כי כחו כח פרטי כמו שאמרו אצבע אלקים הוא על המכות שהיו במצרים, וחשבו כי המצריים ינצחו ישראל כי הפרטים הם מנצחים זה את זה גוברים זה על זה, כי חשבו כי אלקי ישראל כחו כח פרטי, וכאשר שקע אותם בים הראה להם כי כחו של יתברך כח כללי מושל בכללות העולם, ולפיכך שקע אותם בים שהוא כללי וידעו כי כח אלקיהם כח כללי. ומפני שהיו אומרים כי אולי אין כחו בכללות העליונים כי המים מן התחתונים, ולפיכך כאשר בא עמלק להלחם על ישראל והשם יתברך היה מושל על כחו והעמיד השמש דכתיב (שמות, יז) עד בא השמש שהיה מושל על השמש וזה עד בא השמש, והשמש גם כן נחשב כח כללי שהוא המאור הגדול המושל מקצה העולם עד קצה העולם, וידעו כי השם יתברך מושל בעליונים בכללות. ועדיין לא נודע להם שהוא אלקים אין זולתו אף על השמים ממעל, עד שהיה נותן תורה שנתן להם תורה אלקית שמעלתה על השמים, ואמר להם אנכי ה' אלקיך וגו' אמרו חכמים (מכלתא פ' יתרו) שקרע השמים ושמי השמים העליונים והראה להם שאין עוד זולתו כדכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד, ודבר זה התבאר בספר גור אריה בפרשת יתרו ועוד יתבאר:

ובמדרש תנחומא (פ' בא) נתן טעם על סדרם כטכסיסי בשר ודם הביא הקדוש ברוך הוא את המכות, מלך בשר ודם כשהמדינה מורדת עליו מה הוא עושה משליח לגיונות והם מקרבין עליה בתחילה סוכר אמת המים אם חוזרים מוטב ואם לאו מביא עליהם קלאנים כו' חזרו בהם מוטב ואם לאו מביא עליהם הברברים כו' חזרו בהם מוטב ואם לאו זורק בהם נפט חזרו בהם מוטב ואם לאו משליך עליהם אבנים בליסטראות חזרו בהם מוטב ואם לאו משליח לגיונות עליהם חזרו בהם מוטב ואם לאו אוסר אותם בבית האסורים ואם חוזרים מוטב ואם לאו הורג הגדולים, כך הקדוש ברוך הוא הביא על המצרים המכות, מתחלה היה סוכר אמת המים ואחר כך מביא עליהם בעלי הקול הם הצפרדעים שהיו מקרקרים לא חזרו הביא כנים שהם כמו חצים שהיו נכנסים בהם כמו החץ לא חזרו בהם הביא עליהם הברברים זהו הערוב לא חזרו הביא עליהם הדורמסית זהו הדבר לא חזרו בהם הביא עליהם נפט זה השחין לא חזרו בהם הביא עליהם אבני בליסטראות זהו הברד לא חזרו הביא עליהם אוכלסין הרבה זה הארבה לא חזרו בהם נתן אותם בבית האסורים וזהו החושך לא חזרו בהם הורג הגדולים זה מכת בכורות ע"כ. כל ענין המדרש כאשר תבין, כי אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים היו בענין זה, שהמכה יותר ראשונה לא היתה כל כך מגיע למצרים, ותמיד היתה המכה מגעת להם יותר עד מכה אחרונה שהיא יותר מגעת להם עד נשמתם. וזהו דרך מלך שבא לצור על עיר, מתחילה מתחיל בדבר שהוא יותר רחוק מן האבוד להם, ותמיד הוא מקרב להם יותר עד שמאבד אותם לגמרי. וכן היו המכות העשר תמיד מקרבים ומגיעים להם, ודבר זה תמצא לקמן בהגדה באריכות יותר ע"ש. וזה כוונת המדרש הזה שכל המכות התקרבות למצרים. ויש עוד במדרש (ויקרא רבה פי"ז) ר' זכריה חתנו דר' לוי בשם ר' לוי אין בעל הרחמים נפרע מנפשות תחלה ממי אתה למד מאיוב הבקר היו חורשות, כשדים שמו שלשה ראשים, אש אלקים נפלה מן השמים, ואחר כך ויקח חרש להתגרד בו כו', אף במצרים תחלה פגעה מדת הדין בממונם ואחר כך גפנם ותאנם ויסגר לברד בעירם ואחר כך ויך כל בכור במצרים ע"כ. ומדרש הזה סובר שמתחלה לא בא לאבד את מצרים מכל וכל והתחיל בקטן ובגדול כלה, וזה יתבאר לקמן ג"כ ענין אלו עשר מכות איך היו מתקרבים אל המצרים:

ובמדרש תנחומא (פר' בא) עשר מכות הללו שלש מהם נעשו על ידי אהרן מכת דם מכת צפרדעים מכת כנים, שלש מהם נעשו על ידי משה מכת ברד מכת ארבה מכת חשך, שלש מהם על ידי הקדוש ברוך הוא מכת ערוב מכת דבר מכת בכורות, ואחת על ידי כולם מכת שחין שנאמר מלא חפניכם פיח הכבשן וזרקו משה השמימה והיה לאבק על כל ארץ מצרים וזה עשה הקדוש ברוך הוא שפרח הפיח על כל ארץ מצרים, מכת דם צפרדע כנים היה בארץ על ידי אהרן ששלט בארץ, מכת ברד ארבה חשך שהיה באויר על ידי משה שכך שולט משה בארץ ובשמים ע"כ. וביאור מדרש זה בא לבאר טעם מופלג מאוד, כי כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להביא על המצרים עשר מכות, מפני שמנין עשר מנין כללי כי מספר הפרטי חסר, ולפיכך הביא מספר עשר מכות כדי שלא יהיה המנין של מכות מספר פרטי חסר, ועוד יתבאר זה כמה פעמים. וכאשר תראה כי העולם שהוא כולל הכל נחלק לשלשה חלקים הארץ והשמים ואשר בהם אלו הם שלשה דברים, ואין ספק כי אשר בהם הוא עיקר המציאות, כי ארץ ושמים אינם נבראים כי אם לאשר בהם ועיקר העולם הם הנבראים אשר נמצא בהם, ולפיכך כנגד אלו היו המכות נחלקות. מכות דצ"ך בארץ והיה על ידי אהרן שלא היה גדול כמו משה. ומכות בא"ח על ידי משה בחלק השמים, והכל נחשב בחלק השמים גם מה שהיה באויר, כי גם האויר נחשב בחלק של מעלה ואין נחשב לארץ רק עד עשרה טפחים מן הארץ, ודבר זה מבואר. ושלש מכות על ידי הקדוש ברוך הוא מפני שהם הנבראים שהם בארץ כמו אדם ובהמה והיה הערוב על ידי חיות, וכן דבר בבהמות מכת בכורות באדם, כי הבהמות והאדם הם בישוב הארץ, אבל צפרדעים במים וכן הארבה באויר אינם בארץ, והקדוש ברוך הוא היה פועל בדבר שהוא עיקר העולם דהיינו באדם ובבהמה שהם בישוב העולם והיו מכות שהם על ידי הקדוש ברוך הוא זו למעלה מזו, כי הערוב שהם כל מיני חיות ואינם עם האדם לכך אינם עיקר ישוב העולם, כמו הסוסים חמורים גמלים בקר וצאן שהם כל המינים המשתמשים לאדם, והבהמות אינם עיקר כמו האדם עצמו שהוא העיקר. וכן במכות דצ"ך היה זו למעלה מזו, כי המים הם רחוקים מן היבשה שהוא ישוב העולם, ואחר כך הצפרדעים שאף על גב שהם במים נמצאים בארץ שהוא ישוב גם כן, ואחר כך כנים בארץ עצמה שהיא הישוב, נמצאו כי שלש מכות אלו גם כן מסודר בענין הזה. ובמכת בא"ח הברד הוא קרוב יותר הארץ, כי המכה שהיא קרובה אל מכות האמצעים יותר שייכת אליהם, והארבה שהוא עוף יעופף על פני רקיע השמים הוא יותר רחוק, וכן החושך עוד יותר רחוק מהכל כמו שנתבאר למעלה והכל בסדר. כלל הדבר כי המכות היו נחלקים על ענין סדר הזה, המטה והמעלה ומה שהוא עיקר העולם, ונלקה המטה על ידי אהרן, והמעלה על ידי משה, ומה שהוא באמצע שהוא עיקר על ידי הקדוש ברוך הוא, וכל אחד היה שלש כמו שהתבאר למעלה. ומפני שהמציאות נחלק לשלשה חלקים, ראוי שיהיה כל שלשתן שוים שקולים זה כזה, שהם המעלה והמטה והאמצעי לכך ראוי שיהיו המכות בכלם שוה, ולכך שלש היו ע"י אהרן וג' על ידי משה ושלש על ידי הקדוש ברוך הוא. ובאחת נשתתפו כלם, כי מכת שחין שהיתה בגוף האדם ובגוף הבהמה, ראוי שישתתף בזה משה ואהרן, כי דבר זה אינו דומה לערוב גם לדבר שלא היתה מכת הערוב והדבר בגוף, רק היה מגרה בהם נפש הערוב, והדבר הוא שנטל נפשם מהם בלבד, ולכן באלו לא נשתתף משה ואהרן רק על ידי הקדוש ברוך הוא היה, אבל השחין שהיה בגוף האדם ובגוף הבהמה ראוי שישתתף משה ואהרן עם הקדוש ברוך הוא, שודאי עיקר המכה ראוי שתהיה על ידי הקדוש ברוך הוא כמו שנתבאר למעלה שהיא באדם ובבהמה שהם עיקר הנבראים שהם בארץ, מכל מקום נשתתפו בזה משה ואהרן כי הגוף שהיתה בו המכה הוא מן השמים ומן הארץ. וזה כי האדם נברא מן האדמה, ואין האדם מן האדמה בלבד כי האדם הוא מורכב והרכבתו הוא מן השמים, כי המזג שיש לאדם שהוא מורכב מארבע יסודות הוא פועל השמים כאשר ידוע, ולכך נשתתף משה ואהרן עם הקדוש ברוך הוא:

וכאשר תבין זה תמצא סדר המכות לפי זה בתכלית הקשור והסדר, כי ראוי הוא שיהיו המכות שבאות מן הקדוש ברוך הוא בעצמו באמצע שהוא העיקר כמו שאמרנו למעלה, שהחלק האחד הוא המטה, והחלק השני הוא המעלה, ובאמצע הוא עיקר העולם שבו הנבראים כאשר תדע ותבין. והיה ראוי להיות מכת בכורות באמצע, רק היתה מכה זאת באחרונה שהיא הקשה יותר מהכל והיא שקולה נגד הכל לכך היתה באחרונה שעל ידה יצאו ישראל. ונתחברה מכת השחין שהיתה על ידי הקדוש ברוך הוא ועל ידי משה ואהרן עם מכות ערוב דבר שחין, כי המכה היא באדם ובבהמה שהם עיקר הנבראים אשר בארץ ולכך ראוי שתהא המכה מן השם יתברך בדבר שהוא עיקר כמו שהתבאר, רק שנשתתפו בו משה ואהרן לטעם אשר התבאר, ולפיכך יש חבור למכה זאת אל סדר ערוב דבר שחין:

ועוד יש לך לדעת כי המציאות הוא שלשה חלקים עליונים ותחתונים ואמצעים, לכך היו המכות נחלקים לאלו שלשה חלקים, בתחתונים היה על ידי אהרן, ובעליונים על ידי משה, ובאמצע על ידי השם יתברך כמו שאמרנו למעלה. ואותם שהם באמצע הם בעלי חיים שאין להם חבור לתחתונים, כי הצמחים והעשבים והאילנות מחוברים אל הארץ, אבל בעל חי אין לו חבור לארץ באין ספק, ואל תשים לבך אל האומרים כי השמים חיים משכילים כי אין דעת התורה השלימה כך כלל. והיתה מכת דם צפרדע כנים באה על ידי אהרן לפעול בתחתונים בבלתי בעלי חיים, ואף על גב שהצפרדעים בעלי חיים, לא היה הפעל רק במים שישרוץ היאור צפרדעים ועיקר המכה היה במים, וכן העפר להוציא הכנים והיה הפעל בדבר שאינם בעלי חיים, וכן מכת ברד ארבה חשך בבלתי בעלי חיים, כי הארבה אין זה פעל בבעלי חיים רק שהיה פועל באויר השמים כדכתיב (שמות, ז) נטה ידך וגו' והרוח הביאו לארבה. אבל הערוב שבא מעצמו וכן הדבר שהוא נטילת הנפש החי, וכן מכת בכורות היתה המכה בבעלי חיים בעצמם, ולכך מכה זאת מתיחסת אל פעל הקדוש ברוך הוא כאשר תבין כי הוא מקור החיים משפיע החיות לכל, ולפעול בעליונים היה על ידי משה, ובתחתונים על ידי אהרן ושניהם לא היו פועלים בבעלי חיים רק בדברים שהם גשמים היו פועלים, אבל הקדוש ברוך הוא היה פועל באותן שיש בהן רוח חיים שאף על גב שהם גם כן גשמים שם החיות בעצמו אינו גשמי כי רוח חיים הוא ולכך מתיחס דבר זה אל מעשה ה' ולפיכך היו אלו מכות על ידי השם יתברך. אמנם מכת שחין היה על ידי שלשתן, מפני כי מכת שחין היה פעל בגוף שהשחין עומד בגוף שהוא מצטרף אל החיים לכך לא היה על ידי הש"י בלבד, כי אין הגוף חיים והוא מצטרף אל החיים ונושא החיים ולכך היה על ידי משה ואהרן גם כן. ואתה תעיין ותסדר הדברים ותמצא דברי אלקים חיים, והם דברים נכבדים ונפלאים כאשר תבין אותם על אמתתם והם דברים ברורים. ואל יחשוב החושב כי דברים אלו (הם דברים) אינם רק ליישב הכתוב בלבד, אבל המעיין המעמיק בהם ימצא כי הם אמת וברורים למאוד. ובסדר הגדה אצל אלו הן עשר מכות שם יתבאר גם כן פירושים אחרים בענין אלו המכות, אל תאמר שהם פירושים מתנגדים אבל טעמי התורה הם רבים מאוד וכולם נכונים, ולפיכך באו מקצת הדברים כאן ומקצת הדברים בהגדה כדי שלא יתערבו עליו אלו הפירושים ויתבלבל עליו הענין: